יחסי סין–רוסיה
| יחסי הרפובליקה העממית של סין – רוסיה | |
|---|---|
|
|
| |
| הרפובליקה העממית של סין | רוסיה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,596,967.75 | 17,098,242 |
| אוכלוסייה | |
| 1,425,300,174 | 144,076,611 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 17,963,171 | 2,240,422 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 12,603 | 15,550 |
| משטר | |
| דמוקרטיה עממית | רפובליקה פדרלית נשיאותית |
יחסי סין–רוסיה הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה העממית של סין לבין הפדרציה הרוסית. היחסים הדיפלומטיים בין סין לרוסיה השתפרו לאחר פירוק ברית המועצות והקמת הפדרציה הרוסית בשנת 1991.
היסטוריה
תחילת היחסים
במהלך התפשטות האימפריה הרוסית מזרחה במהלך המאה ה-17, גבול האימפריה הרוסית הוסט עוד ועוד לתוך אסיה, שם הוא נתקל בתחום ההשפעה של שושלת צ'ינג בסין. הסכסוכים שנוצרו הוסדרו בשנת 1689 בהסכם נרצ'ינסק, שבו נרשמו תביעות טריטוריאליות הדדיות. רוסיה נאלצה לסגת חלקית ממנצ'וריה, אך קיבלה זכויות מרחיקות לכת לסחור עם סין. האמנה שנחתמה יצגה את ההסכם הדו-צדדי הראשון בין קיסר סיני למדינה שנחשבה אז כמערבית. לאחר מכן הורחב ההסכם עוד יותר. במאה ה-19 תיקנו חוזה אייגון (1858) ואמנת בייג'ינג (1860) את הההסדרים הטריטוריאליים שנקבעו באותה תקופה לטובת רוסיה.
עידן האימפריאליזם
כאשר סין נכנסה לתחום השפעת המעצמות הקולוניאליות האירופיות לאחר מלחמת האופיום השנייה (הסתיימה ב-1860), ניסתה גם רוסיה לקדם את האינטרסים שלה בסין. לדוגמה, היא תמכה בתנועות עצמאות אסלאמיות ומונגוליות כדי לערער עוד יותר את חוסר היציבות, רוווית ההתקוממויות בצפון סין. כאשר מרד הבוקסרים דוכא בשנת 1900, פרס הצאר ניקולאי השני כוחות במלחמת רוסיה-סין ובמקביל כבש את מנצ'וריה עם כוח של 200,000 חיילים בתואנה של רצון להילחם שם בבוקסרים. בהקשר זה, סוכם בחוזה בפברואר 1901 שסין תקבל את אזור מנצ'וריה בחזרה, אך רוסיה תוכל להציב שם חיילים כדי להגן על קווי הרכבת, ולמעשה להקים מדינת חסות על מנצ'וריה. רוסיה חיזקה אפוא את הרושם בצד הסיני שהיא אחד הגופים האימפריאליים התוקפניים והגרועים ביותר.
ייסוד ברית המועצות והרפובליקה הסינית
גם לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, שבה לחמה הרפובליקה הסינית לצדן של מדינות ההסכמה, מצבה לא השתפר. יתר על כן, המדינה הייתה תחת השפעה חזקה של כוחות זרים וחשופה לניסיונות ההתפשטות של יפן.
עם זאת, רוסיה כבר לא הייתה אחד מכוחות אלו, לאחר שנשלטה על ידי המפלגה הקומוניסטית הרוסית מאז מהפכת אוקטובר, אשר גינתה את המדיניות האימפריאליסטית של הצאר. הם הצהירו בפני הרפובליקה הסינית, שהייתה אז בשליטת המצביאים, כי הם מוותרים על כל תביעה על השטחים הסיניים שהועלתה על ידי האימפריה הצארית. יתר על כן, באמצעות הקומינטרן, תמך לנין הן בלאומנים סון יאט-סן ולאחר מכן בצ'יאנג קאי שק (הקוומינטנג) והן במפלגה הקומוניסטית הסינית, שנוסדה ב-1921: שתיהן היו בנויות במבנה של קאדר שהרכיב את ראשות המפלגה והתבסס על הדוגמה של לנין. שתיהן קיבלו תמיכה לוגיסטית וכן יועצים אידאולוגיים וצבאיים, שאפשרו לברית המועצות להפעיל השפעה מסוימת. ב-1923, על פי דרישתם, הוקמה החזית המאוחדת הראשונה (אנ'), שבה נלחמו שתי המפלגות היריבות ביחד, כנגד המצביאים. במהלך שיתוף הפעולה הסובייטי-סיני נסעו גם קאדרים רבים לרוסיה כדי ללמוד, ובכך תרמו לחילופי תרבות בתוך האליטות.
מלחמת האזרחים הסינית (1943–1949)
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 התנהלה בסין מלחמת האזרחים הסינית בין הקומוניסטים בראשות מאו דזה-דונג לבין הלאומנים בראשות צ'יאנג קאי שק. תוצאות המלחמה לא היו ברורות במשך זמן רב, וזאת בזמן שמנצ'וריה נכבשה כבר ב-1937 על ידי היפנים. בחלוף הזמן התברר שהקומוניסטים מכוונים את עצמם כלפי ברית המועצות והלאומנים כלפי ארצות הברית. חשיבות רבה הייתה לכך שסטלין לא תמך בקומוניסטים בסין באופן מהותי, אלא ראה בלאומנים שותפים אמינים ומהימנים יותר ותמך בקוומינטנג באספקת אמצעי לחימה. המפלגה הקומוניסטית הסינית שמרה ציוד וחיילים למלחמת האזרחים לאחר שהסתיים הכיבוש היפני בסין. היה זה משתי סיבות עיקריות: ראשית, מנצ'וריה נכבשה מאז 1945 על ידי ברית המועצות, שהצליחה לגרש את היפנים מהאזור תוך תשעה ימים בלבד. מוסקבה השיגה זכויות מיוחדות על מסילות ברזל באזור ובמיוחד חשובה הייתה גישתה לנמלים נטולי קרח. עם זאת, זכויות אלו יכלו להיות מוכרות רשמית רק על ידי הלאומנים - סטלין דבק בתחזית שלו לניצחון לאומני במשך זמן רב. שנית, הוא ניסה להדוף את שני היריבים הסיניים זה מול זה כדי לבסס את ברית המועצות ככוח הדומיננטי.
בשנת 1946 נסוגו הכוחות הסובייטים ממנצ'וריה. רק ב-1948 הצליחו הקומוניסטים לכבוש במלואו את מה שהיה אז המרכז התעשייתי של סין. זה היה צעד חשוב לקראת הניצחון הסופי של הקומוניסטים והכרזה של מאו על הרפובליקה העממית של סין ב-1949. הלאומנים ברחו לטאיוואן כמפסידים של מלחמת האזרחים והקימו בה את הרפובליקה של סין.
1950–1956 – ברית
ב-1950 חתמו סין וברית המועצות על הסכם ידידות. הוא הבטיח ברית במקרה של תוקפנות יפנית (או מדינות בעלות ברית ליפן; כלומר ארצות הברית); סטלין נאלץ לוותר על זכויות מיוחדות במנצ'וריה. פרויקטים כלכליים משותפים יצאו לדרך והחל סיוע כלכלי לסין. להסכם היה אופי חריג בכך שהצביע על עצמאות סינית. גם לאחר מותו של סטלין ב-1953 דבר לא השתנה בברית - תחת חרושצ'וב היה הסכם דומה, שהורחב ב-1954. המניע העיקרי להסכם משני הצדדים היה יצירת משקל נגד לדומיננטיות של ארצות הברית. סין הייתה זקוקה גם למומחיות הטכנולוגית של אנשי מקצוע סובייטים.
סדקים ראשונים בקואליציה
הסדקים הראשונים בברית הופיעו בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות ב-1956 במוסקבה. ראשית, ניקיטה חרושצ'וב הציג את העיקרון של דו-קיום בשלום. בשעה שמאו בחר בכיוון אגרסיבי יותר ויכול היה לקבל רק באופן שטחי את הרעיון החדש. שנית, חרושצ'וב החל בביקורת הקשה על סטלין (דה-סטליניזציה) ובהקשר זה גם את הביקורת על פולחן האישיות של יוסיף סטלין, שהשפיעה בעקיפין גם על מאו, שכן מאו עסק גם בפולחן אישיות סביב עצמו.
יתרה מזאת, הסינים חרגו יותר ויותר מהמהלך הכלכלי-פוליטי של המודל, שתמך בפיתוח המוגבר של התעשייה הכבדה, שמאחוריה ענפים כלכליים אחרים קיבלו חשיבות פחותה. בניגוד לכך, מאו וחסידיו סברו שלפיתוח החקלאות והתעשייה הקלה הנלווית יש עדיפות עליונה. באופן כללי, ניתן לתאר את הסיבות לניתוק בין שתי המדינות כעימותים אידאולוגיים שנבעו מהסתירות בין מדיניותו של חרושצ'וב לבין המאואיזם.
יתר על כן, סין ביקשה תמיכה מברית המועצות בשלוש נקודות ולא קיבלה אותה. המשא ומתן על אספקת טכנולוגיה גרעינית לסין נמשך לאורך שנות ה-50, אך מוסקבה לא סיפקה דבר מהותי. בנוסף, לסין היו סכסוכי גבול עם הודו, אך ברית המועצות, לא תמכה בסין כי בין היתר היא עצמה ייצאה נשק להודו. ולבסוף, מוסקבה התנערה משאלת טייוואן כדי לא להחריף את המתיחות בינה ובין ארצות הברית ולכן לא תמכה בסין בהפצצת קומוי (Quemoy) שבמצרי טיוואן ב-1958.
קרע גלוי
ערך מורחב – הפיצול הסיני-סובייטי
בשנת 1960 החזיר חרושצ'וב את כל המומחים הסובייטים מסין. הייתה זו היציאה הסופית מן הברית. כתוצאה מכך, צנח נפח הסחר הדו-צדדי בין שתי המדינות. ממשלות המדינות החלו לבקר בגלוי אחת את השנייה, אם כי בצורה עקיפה, כשסין מותחת ביקורת על מדיניות בולגריה הפרו-סובייטית בעוד שברית המועצות מותחת ביקורת על מדיניות אלבניה הפרו-סינית.
התעוררות חדשה של מתח הדדי התרחשה ב-1962. סכסוך גבול סיני-הודי חדש הניע את ברית המועצות למתוח ביקורת קשה על הסגנון התוקפני של סין. ברית המועצות חששה שמדינות בלתי-מזדהות (הודו במקרה זה) עלולות לנוע כתוצאה מהסכסוך אל מחנה המדינות המערביות. הסכסוך החריף על ידי ברית המועצות שסיפקה נשק להודו. הרפובליקה העממית של סין מצדה מתחה ביקורת על מדיניותו של חרושצ'וב במשבר הטילים בקובה כסימן לחולשה ולכניעה. המתחים התאפיינו גם בקונפליקטים אידיאלוגיים: המשך המאבק ב"מחנה האימפריאליסטי", פולחן האישיות, והשאלה איזו מפלגה צריכה לתבוע את ההנהגה האידאולוגית בקומוניזם העולמי.
העימות הגיע לשיאו בסכסוך הגבולות הסיני-סובייטי של 1969, על נהר האוסורי. הסכסוך הוכל על ידי שני הצדדים ולא התפתח לכדי עימות נרחב, אך לראשונה נלחמו צבאות ממדינות עם משטר קומוניסטי זה בזה, כמו גם אלה של שתי מעצמות גרעיניות (סין הצליחה לפוצץ את פצצת האטום הראשונה שלה ללא עזרה רוסית ב-1964).
עם זאת, מצב הסכסוך השתנה לאט כשסין חיפשה קשר עם ארצות הברית. קשר זה התקדם כשב-1971 הרפובליקה העממית של סין קיבלה מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם וב-1972 הגיע ביקורו הממלכתי הרשמי של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון בבייג'ינג. המגע הישיר והאישי הראשון בין שתי הממשלות היה ביקור חשאי של מזכיר המדינה של ארצות הברית דאז, הנרי קיסינג'ר, אותו השלים בזמן שנבחרת טניס השולחן האמריקאית שהתה בביקור ספורטיבי בסין שפרץ את הדרך לחידוש היחסים בין שתי המדינות.
מוסקבה הגיבה לקשר החדש הזה באסטרטגיה כפולה: מצד אחד נעשו ניסיונות למנוע כל התקרבות נוספת בין ארצות הברית לסין, ומצד שני היא סימנה על נכונות לרגיעה מול בייג'ינג. עם זאת, לפני תחילת השיחות בין שתי המדינות, דרשה סין להפחית את נוכחות הכוחות בגבול המשותף, דבר שברית המועצות לא הסכימה לו.
יחסי המדינות השתפרו באפן ניכר לאחר מותו של מנהיגה של סין מאו דזה-דונג בשנת 1976. היחסים עברו מפלה נוספת במהלך המלחמה הקרה,[דרושה הבהרה] אך לאחר התפרקות ברית המועצות, שבו היחסים לקדמותם. בשנת 2001 נחתם הסכם אשר הסדיר את הגבול בין המדינות. באותה שנה, נוסד בשנת 2001, על ידי מנהיגי סין, רוסיה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן, ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה. הארגון שנועד לבנות אמון ולהגביר את שיתוף הפעולה הפוליטי, הכלכלי והביטחוני. תרגילים צבאיים בקנה מידה גדול, נערכים בין רוסיה וסין, אחת לכמה זמן בחסות ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה.
המאה ה-21
החוקר האמריקאי ג'וזף ניי קובע:
"עם קריסת ברית המועצות, הסתיימה ברית דה-פקטו של ארצות הברית-סין, והחלה התקרבות בין סין לרוסיה. ב-1992 הצהירו שתי המדינות שהן שואפות ל"שותפות בונה"; ב-1996 הם התקדמו לעבר "שותפות אסטרטגית"; ובשנת 2001, הם חתמו על הסכם של "ידידות ושיתוף פעולה".
שתי המדינות חולקות גבול יבשתי אשר נתחם סופית ב-1991, והן חתמו על הסכם השכנות הטובה ושיתוף הפעולה הידידותי ב-2001, אשר חודש ביוני 2021 לחמש שנים נוספות. ערב ביקור ממלכתי ב-2013 במוסקבה של מנהיג סין שי ג'ינפינג, ציין הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין כי שתי האומות רוקמות מערכת יחסים מיוחדת. שתי המדינות נהנו מיחסים קרובים מבחינה צבאית, כלכלית ופוליטית, תוך תמיכה זו בזו בנושאים גלובליים שונים. עם זאת, פרשנים רוסים העלו עוד ועוד חששות לגבי שאיפותיה והשפעתה של סין במרכז אסיה, אזור שהיסטורית היה תחת השפעתה של רוסיה. פרשנים אף התלבטו באם השותפות האסטרטגית הדו-צדדית מהווה עליה למדרגת ברית.
לאחר יישום הסנקציות הבינלאומיות כנגד רוסיה במהלך מלחמת רוסיה-אוקראינה, סיפקה סין הקלה כלכלית לרוסיה.[1][2] זמן קצר לפני תחילת הלחימה באוקראינה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין נסע לאולימפיאדת החורף בבייג'ינג כדי להכריז על ידידות "ללא גבולות" עם נשיא סין שי ג'ינפינג. בפועל היו גבולות ליחסי "אין גבולות" אלה. במהלך חודשי המלחמה בראשונים, סין הדגישה בפני מדינות המערב שהיא לא מכרה נשק או חלקי מטוסים לרוסיה. בייג'ינג לא רצתה ליפול קורבן לסנקציות בעצמה, ולכן היא הציבה גבולות למערכת היחסים.[3]
יחסים כלכליים
כיום, רוסיה היא אחת הלקוחות העיקריים של סין מבחינת הייבוא ממנה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Peter Aitken, Chinese media accidentally posts CCP rules on Russia-Ukraine coverage, hint at Taiwan takeover, Fox News, 23 בפברואר 2022 (ב־American English)
- ^ "סין חיבקה את כלכלת רוסיה בשנים האחרונות – אבל עכשיו היא לא רוצה להתלכלך". TheMarker. נבדק ב-2022-03-10.
- ^ China’s new vassal: Vladimir Putin, POLITICO, 2022-06-06 (ב־American English)
