הרב שמעון גרשון רוזנברג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב שמעון גרשון רוזנברג
לידה 13 בנובמבר 1949
כ"א בחשוון ה'תש"י
פטירה 11 ביוני 2007 (בגיל 57)
כ"ה בסיון ה'תשס"ז
השתייכות בית מדרש של הציונות הדתית עם גוונים חסידיים ופוסטמודרניים.
רבותיו הרב שלמה פישר, הרב חיים יעקב גולדויכט
תלמידיו הרב בני קלמנזון, הרב דוב זינגר, הרב יהודה ברנדס

הרב שמעון גרשון רוזנברג (מוכר בשם הרב שג"ר; 13 בנובמבר 1949 - 11 ביוני 2007) היה ראש ישיבה והוגה דתי מודרני, בעל הגות עם מאפיינים נאו-חסידיים ופוסט מודרניים. בתשנ"ו הקים את ישיבת שיח יצחק ועמד בראשה עד לפטירתו.

ביוגרפיה

נולד וגדל בירושלים, לשלום זליג ולסאסי, ניצולי שואה. למד בבית הספר נווה עציון בשכונת בית וגן והמשיך בישיבה התיכונית נתיב מאיר ובישיבת ההסדר כרם ביבנה. בשנת תשל"ג החל ללמוד בישיבת מרכז הרב, אצל הרב שלמה פישר ואצל מספר מקובלים. באותה שנה נישא למרים זיו. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל של ישיבת הכותל. את הכינוי שג"ר שבו הוא מוכר קיבל בישיבה התיכונית, כאשר אחד הרבנים ראה את ראשי התיבות על נרתיק הטלית שלו, וכינה אותו כך בתור הלצה.

נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים כאשר לחם בקרבות השריון ברמת הגולן. הטנק שבו לחם ספג פגיעה ישירה ושנים מחבריו לספסל הלימודים בישיבה שהיו איתו בטנק נהרגו במקום. הוא עצמו נכווה קשה ורק בקושי הצליח להיחלץ[1]. לאחר שהחלים מפציעתו חזר ללימודים. הוסמך לרבנות בתחילת שנת תשל"ו.

בשנות השמונים לימד כר"מ דומיננטי בישיבת הכותל ואף החליף את ראש הישיבה הרב ישעיהו הדרי למשך שנה (כאשר זה האחרון יצא לשנת שבתון). בעקבות התלכדותה של קבוצת תלמידים סביבו ומתחים פנימיים פרש מן הישיבה. ב-1984 היה ממקימי הישיבה הגבוהה 'מקור חיים'. בראשות הישיבה עמד הרב עדין שטיינזלץ והיא הוקמה במטרה לתת מקום לתפיסות חדשניות יותר. יחד אתו עברו אליה קבוצה מתלמידיו בישיבת הכותל. בהמשך התגלעו מחלוקות חינוכיות והישיבה נסגרה בקיץ 1988, סוף זמן קיץ תשמ"ח[2]. בשנת תשמ"ט עמד במשך שנה אחת בראש בית המדרש של מעלה - המרכז לציונות דתית, יחד עם הרב יואל בן נון ופרופ' שלום רוזנברג. בשנת תש"ן ייסד פרופ' בנימין איש שלום את בית המדרש של בית מורשה ומינה אותו לראש בית המדרש יחד עם הרב אליהו בלומנצוייג. בסוף שנת תשנ"ו הקים את ישיבת שיח יצחק יחד עם הרב יאיר דרייפוס, שם שימש ראש ישיבה עד לפטירתו. כמו כן כיהן כראש בית המדרש 'עורי', ולימד במדרשת לינדנבאום. התגורר בשכונת קריית משה בירושלים, היה נשוי ואב לשישה ילדים.

בחודש פברואר 2007 (שבט תשס"ז) נתגלה כי הוא חולה בסרטן הלבלב. הדבר גרם לו לעזוב את הישיבה לצורך טיפולים. הוא ורעייתו עברו להתגורר במושב גבעת ישעיהו, בכך מימש חלום רב שנים. את כתביו מסר לעמיתו בראשות הישיבה, הרב יאיר דרייפוס, לצורך טיפול בהכנתם לדפוס. בערב שנערך לרפואתו ב-21 במאי 2007, הוכרז על הקמת מכון להוצאת כתביו לאור. הרב שג"ר הלך לעולמו כחודש לאחר מכן, בכ"ה בסיוון תשס"ז, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.

בשנת 2012 יצא סרטו של הרב מרדכי ורדי, "לרדוף אחרי הצל", העוסק בדמותו של הרב שג"ר.

הגותו והשקפתו

הרב שג"ר היה דמות רוחנית מקורית בהגות הציונית דתית. ספרו כלים שבורים: תורה וציונות דתית בסביבה פוסט מודרנית מהווה ניסיון לתת מענה דתי להלכי הרוח המנשבים כיום בעולם הכללי, בטענה כי תפיסה תורנית יכולה להכיל תפיסות מורכבות אלה. הרב שג"ר קיבל חלק מהטיעונים הפוסט-מודרניים וזיהה בהם רעיונות ומושגים המופיעים בקבלה ובחסידות. הוא טען כי דווקא הדקונסטרוקציה, שאותה זיהה הרב שג"ר עם שבירת הכלים הקבלית, פותחת פתח לאופציה דתית, בכך שהיא נותנת לאדם את היכולת ליצור בחופשיות את עולמו הדתי. עמדה זו עוררה התנגדות מצד הרואים בפוסט-מודרניזם רוח זרה ליהדות ומשום כך מתנגדים הם להכנסתו לבית המדרש.

לדבריו, האופטימיות היא כניעה ובריחה מקבלת החיים כפי שהם[3]. הוא אינו מסתיר את הערעור האמוני שבו הוא חי ולאור זה הוא מנסח לעיתים מחדש עיקרי אמונה מסורתיים[4]. הוא רואה זאת כחלק מהתקדמות ומשכלול הכלים הדתיים לאור התגמשותם (שבירת הכלים), כפי שמתואר בספרו כלים שבורים.

תפיסתו של הרב שג"ר מדגישה את הפן הרוחני-האינדיבידואלי של החיים בישראל, ולא רק את הפן הלאומי שלהם. הוא ראה צורך בכך שבני תורה ישתלבו בתחומים רבים, ולאו דווקא בצבא או בתפקידים מנהליים. הרב שג"ר עודד את תלמידיו לעסוק באמנות והוא עצמו כתב ופרסם שירה. הרב שג"ר שאב רבות מתורת החסידות. הקשר לחסידות מאפיין את רוב תלמידיו.

הרב שג"ר הדגיש את חשיבתו של לימוד התורה בכלל, ולימוד הגמרא בפרט כאמצעי מרכזי לכריתת ברית עם הקב"ה. עם זאת, הוא ראה צורך בפיתוח שיטה חדשה ללימוד הגמרא, משום שחש כי ישנו משבר ביחס ללימוד הגמרא בישיבות הדתיות לאומיות. שיטתו משלבת חיפוש משמעות ושימוש בכלי מחקר מדעיים עם דרך הלימוד הישיבתית הקלאסית. הסבר מפורט והדגמה לשיטתו מצוי בספרו "בתורתו יהגה".

ב-2005, על רקע תוכנית ההתנתקות, חתם על גילוי דעת של קבוצת רבנים מן הציונות הדתית שהביע התנגדות לסרבנות בצה"ל. השתתף בפעילות בארגון במעגלי צדק. ברובד הפוליטי התנגד הרב שג"ר לנסיגות משטחי יש"ע, במקביל להכרה ב'כיבוש כמשחית' ובצורך הכן בשלום. העיד על עצמו: "אינני מגדיר את עצמי כימני או כשמאלני, אלא כענייני"[5].

כהמשך לראייה ההיסטוריוסופית מבית מדרשו של הרב קוק, בדרשותיו ליום העצמאות בספרו "ביום ההוא" זיהה הרב שג"ר את הדמוקרטיה הישראלית המתפתחת להיות דמוקרטיה רב תרבותית ולאומית כשלב נוסף בתהליך הגאולה. הרב תרבותיות והרב לאומיות הן לדידו מבוא לתודעה מיסטית של הכלת הריבוי והמחלוקת[6]. כמו כן, הוא מייחל לשבירת הבינאריות שבין ימין לשמאל בשיח הישראלי[7].

ספריו ורעיונותיו נלמדים בעיקר בחוגים שוליים בציונות הדתית. הגותו לא פרצה בצורה מקיפה לגרעין הקשה של הישיבות הציוניות הדתיות.

ספריו

באביב תשס”ז (2007), כאשר נודע לרב שג"ר על דבר מחלתו, הוא בחר ועד להוצאת כתביו, שכינס את כתביו, לצד הקלטות וסיכומים של שיעוריו. המכון, בראשות שמעון דויטש, הוציא כעשרים ספרים. הוא פועל גם על תרגום הכתבים לשפות זרות, קיום ערבי עיון וניהול הארכיון.

הסדרה לזמן הזה – דרשות למועדי השנה:[8]

הסדרה עיונים חדשים בהלכה:

הסדרה שיעורים בגמרא:

  • שמיטה – שיעורים בגמרא, בעריכת ד"ר איתן אברמוביץ, תשע"ה
  • יומא | סוכה | ראש השנה – שיעורים בגמרא, בעריכת עמיחי רוזנפלד, תשע"ז

ספרים נוספים:

  • שובי נפשי – קובץ פרקי עיון על דרכי התשובה, 2001
  • כלים שבורים: תורה וציונות דתית בסביבה פוסט מודרנית, 2003
  • אהבוך עד מוות – עיון רב תחומי בסוגית קידוש השם במסכת סנהדרין, 2004
  • רעים האהובים – דרשות חתונה של הרב שג"ר והרב יאיר דריפוס, 2008
  • "נהלך ברג"ש" – אסופה ממאמריו שיצאה לכבוד יום השנה לפטירתו, התשס"ח
  • פניך אבקש – דרשות שנאמרו בישיבת הכותל בשנת תשמ"ב, תשס"ח
  • בתורתו יהגה – לימוד גמרא כבקשת אלקים, תשס"ט
  • שיעורים על ליקוטי מוהר"ן, בעריכת נתנאל לדרברג, כרך א: תשע"ג; כרך ב: תשע"ה
  • לוחות ושברי לוחות: הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם, תשע"ג
  • על פי שיעוריו הוציא שלמה שוק את הספר תאנים מתוקות – אוספים בחסידות כפי שלמדתי מהרב שג"ר

מתלמידיו

לקריאה נוספת

  • יאיר דרייפוס נגיעות בשפת הלב, בעריכת איתן אברמוביץ. הוצאת ידיעות ספרים וישיבת שיח יצחק, 2013.
  • יאיר שלג, הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 2000
  • יונתן גארב, יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים, הוצאת כרמל, 2006, עמ' 213–217
  • ישי מבורך, "לקראת דתיות פוסט-שואתית", תאולוגיה של חסר: על אמונה שלאחר התוהו, הוצאת רסלינג, 2016, עמ' 13-38; 130-134.

קישורים חיצוניים

מאמרים ושיעורים:

כתבות:

על דמותו ומשנתו:

הערות שוליים

  1. ^ ראו גם: שיח לוחמים בעשור למלחמת יום כיפור, באתר "דעת"
  2. ^ אריאל הורוביץ, מתח גבוה, מוסף שבת של מקור ראשון, 16 ביוני 2017
  3. ^ בצל האמונה, בדרה באספך מעשיך
  4. ^ למשל מושג ההשגחה בספרו צל האמונה בדרשה מרחב לאמונה, ובספרו ביום ההוא בדרשה לזמן הזה
  5. ^ הרב שג"ר, קידוש השם ומאורעות זמננו, בתוך מים מדליו, ביטאון מכללת ליפשיץ, ה', ירושלים תשנ"ד, עמ' 62.
  6. ^ ביום ההוא: דרשות ומאמרים למועדי אייר, בדרשה והיה ביום ההוא
  7. ^ שם, בדרשות 'חוק ואהבה' ו'שלום ירושלים'
  8. ^ הספרים "זיכרון ליום ראשון", "על כפות המנעול" ו"פור הוא הגורל" יצאו לאור לפני הקמת מכון כתבי הרב שג"ר, ולכן אינם נכללים בסדרה "לזמן הזה" על אף שהם עוסקים במועדי השנה.
  9. ^ סקירה: אריאל סרי-לוי, ‏בצל האמונה, באתר כיפה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0