קריית משה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריית משה
קריית משה, במבט ממלון קראון פלזה
קריית משה, במבט ממלון קראון פלזה
מידע
עיר ירושלים
תאריך ייסוד 1925
על שם משה מונטיפיורי
אוכלוסייה 9,300 (2,016)
שכונות נוספות בירושלים

קריית משה היא שכונה במערב ירושלים, שהוקמה בשנת 1925 בסיועה של קרן "מזכרת משה מונטיפיורי". השכונה נמצאת בגובה של 820 מטרים מעל פני הים והיא בין השכונות הגבוהות בירושלים, מתגוררים בה כ-9,300 תושבים.[1]

מצפון גובלות בתחומה שכונת גבעת שאול והכניסה לירושלים, מדרום שכונת בית הכרם, ממזרח שדרות הרצל וקריית הממשלה, וממערב אזור התעשייה גבעת שאול.

השכונה תוכננה במקור כשכונת גנים, אך כיום אופי זה השתנה. בשכונה שוכנים מוסדות חינוך רבים, בניהם ישיבת מרכז הרב, שמאוחר יותר הולידה מתוכה את מכון מאיר וישיבת ירושלים לצעירים השוכנים גם הם בשכונה. בעקבות כך מספרם של התושבים הדתיים בשכונה גדול והיא נהייתה מוקד מרכזי עבור החברה הדתית לאומית, היא נחשבת לשכונה מרכזית לציבור הדתי לאומי ויש אף המחשיבים אותה כמרכזית ביותר, אולם, עדיין יש מספר משפחות של חילונים, מסורתיים וגם חרדים המתגוררים בשכונה, וניתן לראות בה תושבים ותיקים לצד זוגות צעירים ומשפחות מרובות ילדים ובני נוער.

היסטוריה

הקמת השכונה

הירידה למתחם המלונות בפאתי השכונה

קריית משה הוקמה בין השנים 19251927 על ידי אנשים מסורתיים שרצו לגור לצד הוריהם הדתיים בירושלים, בהקמתה סייעה קרן "מזכרת משה מונטיפיורי", קרן צדקה הנושאת את שמו של השר משה מונטיפיורי וסייעה קודם לכן בהקמת השכונות ימין משה, מזכרת משה, אהל משה וזיכרון משה. קריית משה הייתה השכונה האחרונה שנבנתה בסיוע הקרן, ולכן יש שכינוה "מונטיפיורי החדשה". שם השכונה המופיע במפות מיסודה ועד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים הוא "שכונת מונטפיורי"[2][3]

בשנת 1924 רכש בא-כוחה של הקרן בארץ ישראל, הפרופסור דוד ילין, את אדמת השכונה - 112 וחצי דונם - במחיר של מאה לירות ארץ ישראלית. תקנות השכונה מעידות על האופי המסורתי שביקשו מייסדיה להנהיג:

"מטרות החברה:
א) לייסד שכונה עברית בקרבת ירושלם.
ב) לקנות, או להשיג באפן אחר, קרקעות ולחלק אותן כנגד תשלום בין החברים בשביל בנין בתים.
ג) לסלול, לתקן ולהחזיק כבישים, דרכים, שרות עגלות, מכוניות וחשמליות, מכון הספקת מים, חנויות ומחסנים. ובכלל לעשות את כל הנחוץ להתיישבות מסודרת בשכונה, כגון: להקים ולהחזיק בתי כנסת, בתי חינוך לאומי גנים, אולמים צבוריים וכדומה".

בשנת 1936 הקימו אנשי הפועל המזרחי (ציונות דתית) בסמוך לקריית משה את "שכונת הפועל המזרחי", ששמה הוסב לאחר מכן ל"שכונת מימון", על שם הרב יהודה לייב פישמן מימון, ממנהיגי הציונות הדתית וממייסדי השכונה. כיום נבלעה שכונת מימון בתוך קריית משה וכמעט שאין מבחינים בין השתיים. סיפוחן של שתי השכונות השפיע על אופייה הדתי לאומי של השכונה כיום.

בשנת 1939 התגוררו בקריית משה 79 משפחות, לכל משפחה בית אבן משלה. בשנת 1941 שלחו התושבים מכתב לראש עיריית ירושלים בבקשה להסתפח לעיר ירושלים (כזכור, בתקנות השכונה נכתב: "ליסד שכונה עברית בקרבת ירושלם"), משום שהשכונה הייתה מרוחקת ממרכזה של העיר החדשה. התושבים פירטו במכתב זה את מראה שכונתם ומציינים את ההקפדה על הניקיון וההיגיינה בשכונה. וכך כתבו:

"עם גידול מספר הדיירים בשכונה - שחלק ניכר מהם אינם חברים - באנו לידי מסקנה כי האופי של אגודה הדדית אינו הולם יותר את צרכי השכונה וברור לנו כי מתאים לה יותר אופי של מועצה או סיפוח לעירייה. מכיוון ששכונתנו קרובה ביותר לגבול המערבי הנוכחי של העירייה ואין כל שכונות מפסיקות בינן - הננו סבורים כי יש הגיון ונחיצות בספוחה לעירייה".

לאחר הקמת המדינה

במלחמת העצמאות נחתו מספר פגזים על השכונה.[דרוש מקור] זהות המפגיזים שנויה במחלוקת: יש אומרים שאלו המצרים, ויש טוענים שהיו אלה כוחות ישראלים שהתכוונו להפגיז את דיר יאסין (גבעת שאול של היום), וטעו בטיווח. השכונה סופחה לירושלים לאחר הקמת המדינה.[4] באפריל 1953 חדרו מסתננים לדירה בשכונה (כיום רחוב המאירי 17, המבנה המקורי נהרס מאוחר יותר), ורצחו שניים מדיירי הבית.[5]

החל משנות ה-50 החל צביונה המקורי של השכונה להשתנות. כבר בסוף שנות ה-30, הוקמה שכונת "המקשר", שבה התגוררו חברי קואופרטיב התחבורה הירושלמי.[6] לידה הוקם בתחילת שנות ה-50 "שיכון קריית משה" (ובשמה המלא - מעונות עובדים בקרית משה אגודה שיתופית לשיכון בירושלים בע"מ), שיכון ראשון לבני ירושלים ובהם זוגות צעירים ומשתכנים לראשונה. בלט בו בלוק מס 4 (היום - הבניין ברח' הרב צבי יהודה 7) אשר כונה בפי כל "בלוק המורים", שבו התגוררו, בין כלל הדיירים, שר החינוך והתרבות, פרופ' בן-ציון דינור, מנהל הגימנסיה העברית רחביה, זבולון תוחמן, המשורר יצחק שלו (ובנו מאיר שלו), וד"ר שלום לוין שנבחר אז למזכיר הסתדרות המורים ולימים שימש כנשיא הסתדרות המורים וכחבר הכנסת. בקצה רחוב שושנה פוליאקוב התגורר הגאוגרף פרופ׳ מנשה הראל, פלמ"חניק וחתן פרס ישראל לחקר ארץ ישראל. ברחוב אליעזר הלוי, סמוך לרחוב קריית משה, התגורר הגאוגרף אברהם ברוור ובהמשך בנו עורך האטלסים משה ברוור. לאט לאט תפסו בנייני מגורים בקריית משה הוותיקה את מקומם של הבתים החד-קומתיים. בשנת 1957 קיבלו כל מספר רחובות בשכונה שמות, הרחוב הראשי בשכונה קיבל את השם רחוב קריית משה, השדרה הניצבת לו את השם "שדרות המאירי" על שם הרב משה המאירי[7].

בשנת 1964 עברה לשכונה ישיבת מרכז הרב, שמאוחר יותר הולידה מתוכה את מכון מאיר השוכן אף הוא בשכונה. בעקבות כך גדל מספרם של התושבים הדתיים בשכונה, והיא נהייתה מוקד מרכזי עבור החברה הדתית לאומית, היא נחשבת לשכונה מרכזית לציבור הדתי לאומי ויש אף המחשיבים אותה כמרכזית ביותר, אולם, עדיין יש בשכונה מספר משפחות של חילונים, מסורתיים וגם חרדים רבים המתגוררים בשכונה, וניתן לראות בה תושבים ותיקים לצד זוגות צעירים ומשפחות מרובות ילדים ובני נוער.

בשנות ה-2000

בשנת 2008 אירע בשכונה הפיגוע בישיבת מרכז הרב בו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה.

בפברואר 2008 נמכר מגרש של 2.1 דונמים ברחוב דגל ראובן, שהיה עתודת הקרקע האחרונה לבינוי בשכונה, תמורת כ-5.2 מיליון דולר.[8]

בשנת 2011 נחנך הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים העובר בגבולה המזרחי של השכונה. הרכבת הקלה שיפרה את הנגישות לשכונה והביא לעלייה בשווי הנדל"ן, ובניגוד להיותה מנותקת בעבר ממרכזה של העיר החדשה בעת הקמתה. השכונה נחשבת למרכזית, בהיותה ממוקמת על צומת דרכים בכניסה לעיר, ובשל קרבתה לגבעת רם, לבנייני האומה ולתחנה המרכזית.[9]

בנובמבר 2017, ניתן היתר הבנייה לפרויקט פינוי בינוי בשכונה, ב"מתחם המקשר", שממוקם בין שדרות הרצל לבין רחובות קריית משה וחיים פיק. הפרויקט, שקודם על ידי עיריית ירושלים והמנהלת להתחדשות עירונית בחברת מוריה, כולל שני מגדלים בני 25 קומות כל אחד, שבהם 230 יחידות דיור, אשר הוקמו במקום שישה בניינים קיימים שנהרסו.[10] הריסת הבניינים הקיימים החלה ביוני 2018.[11]

תכנון

תוכניתו המקורית של האדריכל ריכרד קאופמן לשכונת קריית משה מאפריל 1924. במרכז התמונה, ממזרח למערב, השדרה המרכזית (שדרות המאירי של היום). המבנה השחור והגדול שבסופה הוא המבנה המרכזי של השכונה, בית הכנסת "אוהל יצחק"

השכונה תוכננה כעיר גנים. תכנונה הופקד בידי האדריכל ריכרד קאופמן, שתכנן שכונות גנים נוספות כגון תלפיות (1921), בית הכרם (1921), רחביה (1922) ובית וגן (1925). על פי עקרון התכנון הסטנדרטי של עיר גנים, הייתה שדרה מרכזית שחצתה את השכונה מצפון לדרום, ובקצה עמד מבנה ציבור. השדרה היא שדרות המאירי של היום, ומבנה הציבור שבסופה הוא בית הכנסת "אוהל יצחק", בתכנונם של האדריכלים אליעזר ילין ווילהלם הקר.

האדריכלים ילין והקר חברו לריכרד קאופמן בתכנון השדרה המרכזית (שדרות המאירי), ונקבע כי לכל אורכה יינטעו עצי ברוש. ראשיתה של שדרה זו בפינת הרחובות הרב צבי יהודה (לשעבר בן-דור)-העילוי-ימין אבות-המאירי, וסופה בהצטלבות עם רחוב קוסובסקי, שם עומד המבנה הציבורי - בית הכנסת. כיום רציפותה של השדרה נקטעת בהצטלבות עם רחוב קריית משה בשל קיוסקים שנבנו על השדרה.

בית הכנסת תוכנן כמבנה אבן מרובע, שעליו בסיס מתומן וכיפה עגולה, מאפייני סגנון בנייה מזרחי-מסורתי. יחד עם זאת שולבו בתכנון המבנה גם מאפייני הסגנון הבינלאומי שרווח בשנות ה-30: צמדי חלונות ארוכים וצרים. כיום קשה מהתבוננות בחזית הקדמית של המבנה לזהות את התכנון המקורי של הקר וילין, שכן לאורך השנים נוספו בקדמת המבנה חדרי תפילה קטנים ששינו את המראה הקדמי של הבניין כמעט עד לבלי הכר.

ילין והקר אף תכננו את בתי המגורים בשכונה. בתים אלו תוכננו כבתים חד-קומתיים פשוטים ובעלי גגות רעפים, ששיוו לשכונה מראה כפרי. בתים אלה, שהיו בתיהם של מייסדי השכונה וראשוניה, נהרסו ברבות השנים ובמקומם נבנו בתי דירות. כיום (2010) ניתן עדיין למצוא בשכונה בתים מקוריים אחדים שהשתמרו.

מוסדות ובניינים בשכונה

רחובות השכונה

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דוד קרויאנקר, אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין, כתר הוצאה לאור, 2006, (הספר בקטלוג ULI)
  • תמר הירדני, רחוב שושנה בקרית משה, ירושלים, סגולה, 102, דצמבר 2018
  • שבתי זכריה, ירושלים של מעלה - שכונות ירושלים וסיפוריהן, אריאל, 2005.
  • יוחאי רודיק ונאווה כהן ברוזובסקי (עורכים), קריית משה: תולדות שכונת קריית משה ובית הכנסת אהל יצחק בירושלים, ירושלים: מוסד הרב קוק, 2008 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קריית משה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ שכונת קרית משה, באתר האתר הרשמי של עיריית ירושלים
  2. ^ מפת ירושלים, 1946, גליון מס' 1, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש לאור
  3. ^ מפת ירושלים 1947, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  4. ^ הכרזה על הרחבת האזור, דבר, 23 בספטמבר 1949
  5. ^ מסתננים רצחו גבר ואשה, הצופה, 21 באפריל 1953
    צבי גנואר ו־דבורה גנואר, אתר ההנצחה לחללי פעולות איבה של הביטוח הלאומי
  6. ^ ירושלים, דבר, 30 בנובמבר 1937
  7. ^ שמות-לכל רחובות ירושלים, הארץ, 18 בנובמבר 1957
  8. ^ רנית נחום-הלוי, מגרש בקרית משה בירושלים נמכר ב-5.2 מיליון דולר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008
  9. ^ הלית ינאי-לויזון, ‏נפלאות הרכבת הקלה: 20% עלייה בשווי הנדל"ן בתוואי שלה, באתר גלובס, 28 בספטמבר 2011
  10. ^ יובל ניסני, לראשונה: נחתם היתר בנייה לפרויקט פינוי-בינוי בירושלים, באתר כל העיר, 10 בנובמבר 2017
  11. ^ יפעת ראובן, צפו: פרויקט הפינוי-בינוי הראשון בירושלים יצא לדרך, באתר כל העיר, 10 ביוני 2018
  12. ^ 'אבן פנה לביכנ"ס בקרית משה', דואר היום, 5 בפברואר 1931, עמ' 4.
  13. ^ דוד תדהר (עורך), "יצחק בן-דור (בינדר)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1149
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0