דינים (בני נח)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־03:08, 13 באוגוסט 2019 מאת דויד (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "אלוקים" ב־"אלקים")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוות דינים היא אחת משבע מצוות בני נח והיא מצוות העשה היחידה שנצטוו בה בני נח.

גדרי המצווה

בני נח מצווים להושיב שופטים ודיינים בכל אזור ובכל עיר[1]. בכלל האיסור נכללים כל דיני הממונות: גזל, אונאה וכדומה[2]. מקור החיוב רמוז בפסוק "ויצו" או במילה "אלקים" שבפסוק[3].

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר המצווה

דעת הרמב"ם

תפקיד הדיינים הוא: "לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף". העונש על ביטול מצוות דינים הוא כיתר המצוות, מיתת סייף. בכך מסביר הרמב"ם את ההצדקה למעשה שעשו שמעון ולוי: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו"[4].

דעת הרמב"ן

לדעת הרמב"ן החיוב למנות דיינים, שהוא מצוות עשה, אין עליו עונש מיתה. עונש המיתה הוא רק על החלק האקטיבי שבאיסור, איסור הלאו שבו, שכולל איסור לקיחת שוחד והטיית משפט, אך אם באו לדון לפני גוי בדיני בני נח רשאי הוא להשתמט מלדון[5].

באילו דינים עליהם לדון

לדעת הרמ"א מחלוקת האמוראים מהיכן נלמדת מצוות דינים היא גם מחלוקת האם יכולים בני נח לדון ביניהם במערכת חוקים אנושית (אם מקור החיוב בדינים הוא מהמילה "ויצו") או שעליהם לדון דווקא לפי דיני התורה (אם מקור החיוב הוא מהמילה "אלקים")[6].

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו עמוד ב', שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות שופטים.משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופטים, פרק מלכים ומלחמו"ת, הלכות ט'–י"ד. הרמב"ם הזכיר רק את בתי הדין בכל אזור.
  2. ראו להלן דעת הרמב"ם והרמב"ן. לדעת הרמב"ן האיסור הוא ממצוות דינים, ואילו לדעת הרמב"ם כתב החת"ם סופר בשו"ת ח"ו סימן יד, שהאיסור הוא ממצוות גזל.
  3. ספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ז. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו עמוד ב'.
  4. שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות שופטים.משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופטים, פרק מלכים ומלחמו"ת, הלכות ט'–י"ד.
  5. פירוש הרמב"ן לתורה, לספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק י"ג.
  6. שו"ת הרמ"א סימן י.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0