פנחס לבון
 | |||||
| פנחס לבון, ינואר 1954 | |||||
| לידה |
12 ביולי 1904 קופיצ'ינצה, אוסטרו-הונגריה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 בינואר 1976 (בגיל 71) גדרה, ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1929 | ||||
| מקום קבורה | בית העלמין קיבוץ חולדה | ||||
| השכלה | אוניברסיטת לבוב | ||||
| סיעה | מפא"י | ||||
|
| |||||
|
| |||||
|
| |||||
|
| |||||
|
| |||||
|
| |||||
|
| |||||
_1935_-_i%D7%93%D7%A8_%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%A8i_btm388.jpeg)
פנחס לָבוֹן (לוּבּיַאנִיקֶר) (12 ביולי 1904 – 24 בינואר 1976) היה מנהיג פועלים ופוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת הראשונה עד הרביעית ושר בממשלת ישראל. בתקופת כהונתו כשר הביטחון ולאחריה עמד במרכזה של "הפרשה", שזיעזעה את הפוליטיקה הישראלית בשנים 1954–1965.
חייו
קריירה מוקדמת
פנחס לוּבּיַאנִיקֶר (לוביאניקער) נולד בקופיצ'ינצה (Kopyczyńce) שבגליציה המזרחית, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום באוקראינה, לרב יוסף לוביאניקר, מחבר ספר ההלכות "חוט המשולש ברכי יוסף". אחיו הבכור הוא צבי לבון. למד משפטים באוניברסיטת לבוב. נמנה עם מייסדיה של תנועת הנוער החלוצית "גורדוניה".[1] בשנת 1929 עלה לארץ ישראל, הצטרף לקבוצת חולדה, שהקימה מחדש את הנקודה "חולדה", שנהרסה במאורעות תרפ"ט, ומילא תפקידים שונים בהנהגת חבר הקבוצות, זרם התיישבותי שהתאחד עם הזרם "גורדוניה". בין השנים 1938–1939 כיהן, בצוותא עם יצחק בן-אהרן כמזכיר הכללי של מפא"י. ב-1942 נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות.[1]
בינואר 1947 נישא לבון לאישה עם שני ילדים שנאמר עליה, כנראה כרכילות, שהתנהגה בפריצות. הדבר נודע ללבון בערב חתונתם. שבוע אחרי כן התגרש וכעבור שנה התחתן עם לוסי אלשטיין, שהייתה כמה שנים לפני כן מזכירתו של אלחנן אלקס, יושב ראש מועצת הזקנים בגטו קובנה.[2]
לבון נבחר לכנסת הראשונה בשנת 1949 והיה חבר הכנסת עד 1961. במקביל, כיהן בשנים 1949–1950 גם כמזכ"ל ההסתדרות הכללית. לקראת בחירות 1951, היה לבון אחד משלושת חברי ועדת המינויים (לצד דוד בן-גוריון ומשה שרת) שקבעו את רשימת מפא"י לכנסת.[3] בשנת 1951 צורף על ידי בן-גוריון לממשלתו. בתחילה, בין השנים 1951–1952, היה שר החקלאות, ובשנים 1952–1953 כשר בלי תיק. ביולי 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ובחר בלבון לשמש כממלא מקומו כשר הביטחון.[3]
בכל תפקידיו נחשב לאיש ביצוע מהמעלה הראשונה, אך גם דובר חריף, ומתווה דרך פוליטי. נאומיו והמאמרים שכתב פורסמו במספר קבצים – "יסודות" (1941), "בויכוח המדיני" (1945), "ערכים ותמורות" (1959).
שר הביטחון
ב-7 בדצמבר 1953 הודיע לפתע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון על פרישתו, ועל מעבר לקיבוץ שדה בוקר בנגב. לאחר הפרישה המפתיעה מונה משה שרת לשמש כראש הממשלה, ולבון מונה לשר הביטחון. יום לפני התפטרותו ב-6 בדצמבר, מינה בן-גוריון את שמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל. כך נקבע ההרכב הפרסונלי שיהיה מעורב באירוע שנקרא "העסק הביש", ובספיחיו הפוליטיים, שנקראו "פרשת לבון" או "הפרשה".
היחסים בין לבון לבין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, הורעו היחסים אף יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה את עצמו כיורשו של בן-גוריון, ואת מינויו לשר ביטחון ראה כאישור למעמדו זה. ראייה זו הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו.
המאבק על הסמכויות בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954 כי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן-גוריון לחזור בו. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, וביניהם ראש אמ"ן, אל"ם בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי, היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. לימים תהיה לפרשיה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. על פי יומניו של משה שרת, לבון רצה ליזום פעולות פרובוקציה נוספת במדינות ערב, בין השאר להפציץ בירות שונות במזרח התיכון, בהן בגדד, ולפגוע בקונסוליה הבריטית כדי לסכסך בין הממלכה המאוחדת וירדן[4].
ב-8 בדצמבר 1954 הודיעה מצרים כי חשפה רשת ריגול ישראלית. העצורים, צעירים יהודים אזרחי מצרים, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות, ושנים מהם אף נתלו על חלקם ברשת. פעולות הרשת נחשפו עוד ביולי 1954. על אף שישראל הכחישה את חלקה ברשת, התברר כי גורמים בצה"ל הורו לצעירים לפגוע באתרים בעלי קשר לבריטניה ולארצות הברית, על מנת להבאיש את ריחה של מצרים בעיני מדינות המערב.
ניסיון ראשון לברר מי אחראי לתסבוכת שנוצרה נעשה על ידי שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים: נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון נתן את ההוראה המיוחסת לו". בעקבות פעילות הוועדה התפטר לבון מתפקידו בפברואר 1955, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.
קדנציה שנייה כמזכ"ל ההסתדרות
לאחר התפטרות לבון ב-1955 מונה במקומו דוד בן-גוריון לשר ביטחון וסמוך לאחר מכן נבחר כראש ממשלה. לבון מונה ב-1956 בשנית לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות הכללית, לאחר שמרדכי נמיר פרש על מנת לאפשר את מינויו.
בקדנציה השנייה שלו בהסתדרות נחשב לבון כרפורמטור חשוב. עיקרן של הרפורמות שניסה להוביל היו יתר דמוקרטיזציה - ביזור הכוח ושילוב העובדים באיגוד המקצועי, בקופת חולים ועוד. הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה פיצול סולל בונה, חברת ענק במונחי המשק דאז, לשלוש חברות נפרדות והכפפתה, מול התנגדות קשה של מנהלה הלל דן, למרות הנהגת ההסתדרות וחברת העובדים.
התעוררותה מחדש של הפרשה
בשנת 1960 התעוררה מחדש "הפרשה". דוד בן-גוריון כותב בספרו "דברים כהוויתם": "עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין". בן-גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26.9.1960 ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר" - בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל, בראשות השופט חיים כהן, לא גילתה הוכחות לזיוף המכתב של גיבלי, אך קבעה כי נעלמו מסמכים והייתה הדחה לעדות שקר וכך חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון.[5]
בעקבות מעצרו ומשפטו ב-1958 של אברי אלעד מי שכונה "האדם השלישי", מפעיל הרשת במצרים ואחד מהעדים נגד לבון בוועדת אולשן-דורי בגין מגע עם סוכן זר, והגילוי כי הוא נחשד כסוכן כפול מצרי, החליטה הממשלה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה, בראשותו של שר המשפטים, פנחס רוזן. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה. בעקבות מסקנות אלה התפטר בנימין גיבלי מצה"ל. לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף על ידי דליה כרמל, מזכירתו של בנימין גיבלי.
בן-גוריון, שלא הסכים למתן זיכוי לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים (גם אם כולם שרים) שאינה "ועדת חקירה משפטית", דרש (מסיבות אחרות, לדבריו) להדיח את לבון מהזירה הפוליטית. בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י, שנאלץ להכריע בסכסוך זה, נכנע ללחצו של בן-גוריון, ובתחילת 1961 הדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק אותו מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת.
בשנת 1964 פרשו לבון ותומכיו ממפא"י, והקימו תנועה חדשה בשם "מן היסוד", אך הוויכוחים במפא"י לא שככו. בן-גוריון תבע להקים ועדת בדיקה משפטית לבחינת מסקנות ועדת השבעה תוך מתקפה על לוי אשכול שהיה מחבריה. אשכול סירב ובן-גוריון התמודד מול אשכול במרכז המפלגה, בפעם הראשונה שנערכה התמודדות כזו במפא"י, והפסיד. בעקבות הפסדו, הקים בן-גוריון עם תומכיו את רפ"י וגורש ממפא"י על ידי בית דין מפלגתי. רפ"י ניגשה לבחירות 1965 כמפלגה עצמאית. בעקבות פרשת לבון הגיעה לקצה שליטתו של בן-גוריון במפא"י.
במאבקים אלו כבר לא היה ללבון חלק פעיל. קבוצת "מן היסוד" לא התגבשה למפלגה, ולבון עצמו הוכרע על ידי מצב בריאות רופף, ופרש כליל מעולם הפוליטיקה עוד בשנת 1964.
לאחר פרישתו
בשנת 1968 יצא לאור ספרו של לבון, "בנתיבי עיון ומאבק", ובו אוסף מאמרים ונאומים שלו, וכן הספר "חברת עבודה".
פנחס לבון נפטר ב-24 בינואר 1976, לאחר מחלה קשה שנמשכה שנים מספר. נקבר בבית העלמין בחולדה.
על שמו קרויים היישוב לבון בגליל, מכון לבון: המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ורחובות בתל אביב, בחולון, חיפה, בנתניה, בפתח תקווה ובקריית ים. בתו היא הסופרת רוני לוביאניקר.
לקריאה נוספת
- אביעזר גולן, מבצע סוזאנה – הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
- אייל כפכפי, לבון: אנטי-משיח, עם עובד, תל אביב, תשנ"ט-1998, 570 עמ'[6]
- איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, הוצאת עידנים, 1980.
- איסר הראל, קם איש על אחיו – הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", הוצאת כתר, 1982.
- יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1988.
- דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965.
- נתן רוטנשטרייך, בין עקרונות לניווט – על מחשבתו החברתית של פנחס לבון, עם עובד, 1979.
- יחיעם ויץ, פנחס לבון בזירה הפוליטית בראשית שנות המדינה, 1949 - 1955 , עיונים בתקומת ישראל, כרך 24, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, תשע"ה - 2014, עמודים 332 - 362
קישורים חיצוניים
- פנחס לבון - אתר ההנצחה הרשמי
פנחס לבון, באתר הכנסת - פנחס לבון, באתר כנסת פתוחה
- פנחס לבון באתר הספרייה הלאומית
- משה מייזלס, פנחס לבון: אדם בצל "הפרשה", מעריב, 25 בינואר 1976
- נועם (דבול) דביר, "לא יכול להאמין לך אדוני השר": 61 שנה ל"עסק הביש", באתר ynet, 11 במאי 2015
- אייל לוי, 64 שנים ל"עסק הביש": אשת הסוד חושפת מי נתן את ההוראה למבצע, באתר מעריב אונליין, 18 באוגוסט 2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כ, עמ' 1019.
- ^ ענת משה, עסק הביש: מי השר לשעבר שהתחתן עם פרוצה?, באתר nrg, 12 באפריל 2012
- ^ 3.0 3.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כ, עמ' 1020.
- ^ תום שגב, הפתרון של לבון, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק טו. פרשה, עמ' 1493.
- ^ ביקורת: מוטי גולני, מסע השחרור מכבלי ההיסטוריוגרפיה הבן-גוריונית, קתדרה 97, ספטמבר 2000, עמ' 160-157
| שרי הביטחון בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| שרי החקלאות ופיתוח הכפר בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| מזכירי ההסתדרות | |
|---|---|
|
| יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת | ||
|---|---|---|
| יושבי ראש ועדת העבודה (1949–1977): | עקיבא גוברין • פנחס לבון • עקיבא גוברין • משה ברעם • עקיבא גוברין • משה ארם • משה ברעם • שושנה ארבלי-אלמוזלינו | |
| יושבי ראש ועדת השירותים הציבוריים (1949–1977): | אברהם רקנאטי • בנימין אבניאל • אריה אלטמן • משה ארם • נחום ניר-רפאלקס • שלמה רוזן • חייקה גרוסמן-אורקין | |
| יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (1977–1999): | מנחם פרוש • אורה נמיר • יוסי כץ • עמיר פרץ • מקסים לוי | |
| יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות (1999-2021): | דוד טל • יאיר פרץ • שאול יהלום • חיים כץ • שאול יהלום • יצחק גלנטי • משה שרוני • חיים כץ • אלי אלאלוף • חיים כץ | |
| יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (מ-2021): | אפרת רייטן • ישראל אייכלר | |
- רשימת חברי הכנסת
- שרי הביטחון בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי החקלאות בממשלות ישראל
- יהודים גליציאנים
- אנשי העלייה החמישית
- חברי כנסת מטעם מפא"י
- מזכירי ההסתדרות הכללית
- חברי הפועל הצעיר
- חברי גורדוניה
- חברי אספות הנבחרים
- רטוריקנים ונואמים ישראלים
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- חברי הכנסת הראשונה
- חברי הכנסת השנייה
- חברי הכנסת השלישית
- חברי הכנסת הרביעית
- חולדה (קיבוץ): אישים
- יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
- ישראלים שנולדו ב-1904
- ישראלים שנפטרו ב-1974
- ישראלים שנפטרו ב-1976