אנגולה הפורטוגזית
| |||
 | |||
| המנון לאומי | "A Portuguesa" (1910–1975) | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | ממשל קולוניאלי | ||
|
סבשטיאו, מלך פורטוגל (1575–1578) דה קוסטה גומז (1974–1975) | |||
| ראש הרשות המבצעת | מושל כללי | ||
| מושל כללי | פאולו דיאז דה נובאיס (1575–1589) | ||
| שפה נפוצה | פורטוגזית | ||
| עיר בירה | לואנדה | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| ישות קודמת |
 ממלכת קונגוממלכת נדונגו ממלכת לואנדה | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה העממית של אנגולה | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית | ||
.svg)
אנגולה הפורטוגזית (בפורטוגזית: África Ocidental Portuguesa) מתייחסת לאנגולה בתקופה ההיסטורית כשהיא הייתה טריטוריה תחת שלטון פורטוגל בדרום מערב אפריקה (1484–1975). בנוסף, היא נודעה עד 1951 כ"מערב אפריקה הפורטוגזית" (רשמית "מדינת מערב אפריקה"). בתחילה שלטה לאורך החוף והשתתפה בסכסוכים צבאיים עם ממלכת קונגו, במאה ה-18 הצליחה פורטוגל ליישב בהדרגה את פנים ההרים. עם זאת, שליטה מלאה בכל השטח הושגה רק בתחילת המאה ה-20, כאשר הסכמים עם מעצמות אירופאיות אחרות במהלך המרוץ לאפריקה קבעו את גבולותיה הפנימיים של המושבה. ב-11 ביוני 1951 שודרג המעמד ל"מחוז אנגולה מעבר לים" (overseas province of Angola) ולבסוף ב-1973, הפכה הטריטוריה ל"מדינת אנגולה". בשנת 1975 הפכה אנגולה הפורטוגזית ל"רפובליקה העממית של אנגולה", וקיבלה עצמאות מפורטוגל באותה שנה.
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של אנגולה
ההיסטוריה של הנוכחות הפורטוגזית בשטחה של אנגולה נמשכה מהגעתו של החוקר דיוגו קאו (בפורטוגזית: Diogo Cão) ב-1484[1] ועד לדה-קולוניזציה של הטריטוריה בנובמבר 1975. במהלך חמש מאות השנים הללו.
בסוף המאה ה-15 דיוגו קאו, מגלה ארצות פורטוגלי הגיע לאנגולה. באותה תקופה צפון אנגולה הייתה בשליטת ממלכת קונגו אך לפורטוגל לא היה אינטרס להילחם בממלכת קונגו, הפורטוגלים התעניינו במסחר ובעיקר בעבדים ולכן הם החלו לנהל קשרים דיפלומטיים עם ממלכת קונגו.
פורטוגל המשיכה לשמור על מערכת יחסים שלווה עם השליטים והאצילים של ממלכת קונגו, בנוסף הם שלחו מיסיונרים כדי לנצר אותם וללמד אותם פורטוגזית. בעקבות זאת קבע המלך, ששינה את שמו לשם של מלך פורטוגל ששלט באותה העת, כי הנצרות היא הדת הרשמית של הממלכה.
מלחמה עם ממלכת נדונגו
במקביל ליחסים הטובים שלה עם קונגו, פורטוגל החלה בהשתלטות על האזור שמדרום לממלכת קונגו, שם הייתה נמצאת ממלכת נדונגו. לאחר שפורטוגזי תושב קונגו שכנע את המלך של נדונגו שהפורטוגזים רוצים לכבוש את ממלכתו, הוא הורה לגרש את כל הפורטוגזים ואת העבדים שלהם, שהיו רובם קונגולזים (תושבי קונגו). בעקבות זאת פרצה מלחמה בין הממלכות.
במלחמה הפורטוגזים הובסו אך למרות זאת הצליחו לשלוט בלואנדה ובנזלה, במשך השנים הבאות הם המשיכו לכרות בריתות עם שליטים מקומיים שלא היו מרוצים משליטת נדונגו ולהמשיך לחמש ולהגדיל את צבאם. בשנת 1621 הצליחו הפורטוגזים לכבוש את ממלכת נדונגו וחתמו על הסכם שלום איתה שכלל תנאים שלאחר מכן לא מומשו.
מלחמה עם ממלכת קונגו
מחליפו של מושל פורטוגל, ז'ואאו קורייה דה סוסה (João Correia de Sousa), התחיל לתקוף את ממלכת קונגו, שהיו בני בריתו. הוא כבש את אזור קסאנדה שבקרבת לואנדה, מאוחר יותר השתלט על אזור נאמבו, הוא טען שקונגו נותנת בו מחסה לעבדים מנגונגו. בקרב שנערך במבמבה, ניצחו הפורטוגזים, והדוכס המקומי הוצא להורג, אך מלך קונגו, פדרו השני, שב למקום עם כוחות גדולים יותר, והדף את צבאו של דה סוסה. בסיום הקרבות, נדרשו הפורטוגזים ששהו בקונגו לעזבה. דה סוסה נשלח בחזרה לפורטוגל, ונאסר.
בינתיים, כשראו שממלכת קונגו חותמת על בריתות הפורטוגזים הזדרזו וחתמו עם קונגו על הסכם שלום.
הכיבוש ההולנדי
בשנת 1641 הגיעו ההולנדים לאנגולה, ובעזרת ממלכת קונגו הצליחו להשתלט על רצועת החוף של אנגולה והפורטוגלים נאלצו להישאר באזורים הפנימיים של אנגולה, מכיוון שההולנדים לא רצו להתקדם לשם. לאחר שהפורטוגזים הביאו תגבורת מברזיל, בשנת 1648 עזבו ההולנדים את אנגולה.
שובם של הפורטוגזים
עם שובם של הפורטוגזים, הניסיונות להרחיב את שליטת הפורטוגזים באזור אנגולה חודשו. לאחר קרבות לא מוצלחים בקִיסָאמָה בין השנים 1654–1655, סוחרי העבדים הפורטוגלים החלו להביע התנגדות למדיניות הזו, כי היא פגעה במסחר והרגה את העבדים הפוטנציאלים. אך פורטוגל לא שינתה את המדיניות שלה, והיא המשיכה במתקפות כנגד נדונגו וקונגו לאורך 30 השנים הבאות. רק בשנת 1684, אחרי שהפסידה בקרב קָאטוֹלֶה, החליטה פורטוגל לחדול ממתקפותיה על שתי ממלכות אלו.
הכיבושים בדרום
גם שהסתיימו המלחמות נגד נדונגו וקונגו, הפורטוגזים לא ויתרו לחלוטין על השאיפות שלהם להתיישב בדרום מערב אפריקה. המושבה בנגואלה הוקמה כבר בשנת 1617, אבל לא הפכה למעצמה צבאית כמו אנגולה. החל משנות ה-80 של המאה ה-17, הפורטוגזים הפנו את כוחם לביסוס השלטון שלהם באזור הזה. הם גם החלו להיות מעורבים בפוליטיקה הפנימית של ממלכות האוֹבִימבּוּנדוּ שבמרכז אנגולה, ולאורך 100 השנים הבאות הם הצליחו להפוך כמה מהן למדינות חסות. עם זאת, המדינות האלה לא הפכו לספקיות עבדים, והתועלת הכלכלית שהייתה לפורטוגל מהן הייתה נמוכה.
התבססות המושבה
במהלך המאה ה-18 הפורטוגזים השקיעו מאמצים כדי למנוע סחר בעבדים עם ההולנדים, האנגלים והצרפתים שהתיישבו בקונגו ובלואנגו הצפוניות. למטרה זאת, הם הקימו מבצרים באֶנקוֹגֶ'ה ובקִינְקוֹלוֹ ובשנת 1783 הם ניסו, אך לא הצליחו, לכבוש את קבינדה.
במקביל, הפורטוגזים ניסו לפתח את המסחר עם הממלכות שבמזרח. מָטָאמְבָּה וקָסָנגֶ'ה מנעו את הכניסה של סוחרים פורטוגזים לשטח שלהן, אך ממלכה שהייתה חזקה מהן, לוּנדָה, הייתה ביחסים דיפלומטיים עם פורטוגל.
המושבה בבנגואלה גם המשיכה במאמצים להרחיב את השפעה שלה. בשנות ה-70 של המאה ה-18 היא התערבה במלחמת מְבָּאִילוּנְדוּ, ובעקבות זה הגיעה להסכמים עם כמה מהממלכות שבסביבתה, שאפשרו לסוחרים הפורטוגזים להסתובב בחופשיות בשטח שלהן.
ב-1855 פורטוגל התערבה במלחמת אזרחים שפרצה בקונגו, וסייעה לפדרו החמישי לתפוס את השלטון. ב-1888, אחרי למעלה מ-30 שנות שלטון, פדרו החמישי הסכים לקבל את חסותה של פורטוגל, מתוך תקווה שפורטוגל תסייע לו להטיל את מרותו של המשטר המלוכני בכל שטחה של קונגו.
המאה ה-19 הייתה המאה שבמהלכה הפכה אנגולה ליצואנית העבדים המרכזית ביבשת. עבדים נשלחו לא רק למושבותיה של פורטוגל כמו ברזיל וסאו טומה ופרינסיפה, אלא גם למדינות רבות באמריקה, ובהן ארצות הברית.
עיצוב גבולותיה של אנגולה
עיצובם הפורמלי של גבולות אנגולה החל בשנות ה-80 של המאה ה-19, במסגרת המרוץ לאפריקה, שבו התעצמה הקולוניזציה האירופית באפריקה.
ב-1884 הסכימה לראשונה בריטניה להכיר בשליטתה של פורטוגל על שתי גדותיו של נהר הקונגו התחתון. ההסכם נתקל בהתנגדות מצד גרמניה ואף בבריטניה עצמה, ובסופו של דבר לא אושרר. בוועידת ברלין הושגו הבנות עם גרמניה, צרפת ומדינת קונגו החופשית, ממלכתו הפרטית של לאופולד השני, מלך הבלגים. כל גבולותיה של אנגולה הוסדרו בהבנות אלה, למעט הגבול הדרום-מזרחי עם המושבה הבריטית רודזיה. גבול זה נקבע בתחילה בהסכם עם בריטניה ב-1891 ובסופו של דבר לאחר בוררות של מלך איטליה ב-1905.
קביעת הגבולות על ידי המעצמות האירופיות, תוך התעלמות מהכוחות המקומיים, אפשרה את שליטתה של פורטוגל גם בחלקים מזרחיים יותר של אנגולה, בהם לא שלטה קודם לכן. הגעתם לאזורים אלה, אפשרה את המשך סחר העבדים גם במהלך המאה ה-20, אף שבאופן רשמי פורטוגל אסרה על כך. על רקע זה, נהרגו ב-1904 למעלה מ-300 בני אדם כאשר שיירה פורטוגזית הותקפה על ידי בני שבט הקוּנָהָאמָה, שהושפעו מהתקוממויות נגד הגרמנים בנמיביה הסמוכה.
בנוסף לסחר בעבדים, השתמשו הפורטוגזים בכוח העבודה המקומי לעבודות כפייה בחקלאות, כרייה והקמת תשתיות.
תחילת מלחמה בשלטון הפורטוגלי
בשנת 1951 הפכה המושבה הפורטוגזית של אנגולה למחוז מעבר לים של פורטוגל. בסוף שנות ה-50 החלו החזית הלאומית לשחרור אנגולה (FNLA) והתנועה העממית לשחרור אנגולה (MPLA) לארגן אסטרטגיות ותוכניות פעולה להילחם בשלטון הפורטוגזי ובמערכת שהשפיעה על רבים מילידי העם האפריקני מהאזורים הכפריים, שהועברו מבתיהם ונאלצו לבצע עבודת חובה, כמעט תמיד עבודת פרך. מלחמת גרילה מאורגנת החלה ב-1961, באותה שנה שבה התקבל חוק לשיפור תנאי העבודה של כוח העבודה המקומי הבלתי מיומן, שדרש יותר זכויות. בשנת 1961, ממשלת פורטוגל אכן ביטלה מספר הוראות חוקיות בסיסיות אשר הפלו אנשים שחורים, כמו ה-Estatuto do Indigenato (צו-חוק 43: 893 מ-6 בספטמבר .1961). עם זאת, הסכסוך, המכונה "המלחמה הקולוניאלית" או "מלחמת השחרור", פרץ בצפון השטח כאשר מורדי UPA שבסיסם ברפובליקה של קונגו טבחו באזרחים לבנים ושחורים כאחד בהתקפות פתע באזורים הכפריים. לאחר ביקור באו"ם, הולדן רוברטו (באנגלית: Holden Roberto) - מנהיג מורדי UPA (ארגון גרילה שהיה נגד פורטוגל), חזר לקינשאסה וארגן חיילים חמושים מקונגו.
הולדן רוברטו פתח בפלישה לאנגולה ב-15 במרץ 1961, והוביל בין 4,000 ל-5,000 חיילים חמושים. כוחותיו לקחו חוות, מאחזים ממשלתיים ומרכזי מסחר, והרגו את כל מי שנתקלו בהם. לפחות 1,000 לבנים ומספר לא ידוע של שחורים נהרגו.[2] בהתייחסו לפלישה, אמר רוברטו, "הפעם העבדים לא נרתעו. הם טבחו בכל"[3] הצבא באנגולה הורכב מכ-6,500 איש: 5,000 אפריקאים שחורים ו-1,500 אירופאים לבנים שנשלחו מפורטוגל. לאחר אירועים אלה שלחה ממשלת פורטוגל, תחת משטר אסטדו נובו (שהיה המשטר הדיקטטורי של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (בפורטוגזית: António de Oliveira Salazar) ואחר כך מרסלו קאיטנו), אלפי חיילים מאירופה לבצע פעולות סיכול ולוחמה בטרור. בשנת 1963 הקים הולדן רוברטו את הממשלה המהפכנית של אנגולה בגלות (בפורטוגזית: Governo revolucionário de Angola no exílio, GRAE) בקינשאסה בניסיון לתבוע ייצוג בינלאומי של הכוחות הנלחמים בשלטון הפורטוגזי באנגולה. האיחוד הלאומי לעצמאות מוחלטת של אנגולה (UNITA) החל גם הוא בפעולות גרילה בעד עצמאות בשנת 1966. למרות העליונות הצבאית הכוללת של הצבא הפורטוגזי בזירה האנגולית, תנועות הגרילה לעצמאות מעולם לא הובסו לחלוטין. עם זאת, עד 1972, לאחר ה-Frente Leste, מערכה צבאית מוצלחת במזרח אנגולה, שהושלמה על ידי מדיניות "הלבבות והמוחות הפרגמטית" (מאנגלית: pragmatic hearts and minds policy), הסכסוך הצבאי באנגולה בעיקרון נוצח על ידי הפורטוגזים.
מ-1966 עד 1970, התנועה העממית לשחרור אנגולה (MPLA), שהייתה תנועת גרילה הרחיבה את פעולות המרד שהוגבלו בעבר למזרח אנגולה. אזור כפרי עצום זה היה רחוק מהמרכזים העירוניים העיקריים וקרוב למדינות זרות שבהן יכלו כוחות הגרילה לתפוס מחסה. עד 1970, כוחות הגרילה המשולבים של MPLA ו-UNITA בחזית המזרחית הצליחו ללחוץ על הFAP (הכוחות החמושים של פורטוגל, מאנגלית: Portuguese Armed Forces) באזור עד כדי כך שכוחות הגרילה הצליחו לחצות את נהר הקואנזה ויכלו לאיים על שטחה של בי (Bié), שכללה מרכז עירוני חשוב בעיירה החקלאית, המסחרית והתעשייתית סילבה פורטו. ב-1970 החליטה תנועת הגרילה לתגבר את החזית המזרחית על ידי העברת כוחות וחימוש מהצפון למזרח.
מבצע בחזית המזרחית
ב-1971, ה-FAP החל במערכה צבאית מוצלחת נגד ההתקוממות שגירשה את שלוש תנועות הגרילה שפעלו במזרח אל מעבר לגבולות אנגולה. במבצעי הגרילה שהתרחשו בתקופה, מתו מאות חיילים, שהשאירו מאחור טונות של ציוד, ואלה שנשארו בחיים ברחו בצורה כאוטית למדינות שכנות או במקרים מסוימים, הצטרפו או נכנעו לפורטוגזים.
על מנת לרכוש את אמון האוכלוסיות הכפריות המקומיות, וליצור תנאים להתיישבות הקבועה באזור, הרשויות בפורטוגל ארגנו מסעות חיסונים מסיביים, בדיקות רפואיות, תשתיות מים, תברואה ותשתית מזון כדרך לתרום יותר להתפתחות הכלכלית והחברתית של האנשים ולנתק את האוכלוסייה מלוחמי הגרילה והשפעתם. ב-31 בדצמבר 1972. תוכנית הפיתוח של המזרח (Plano de Desenvolvimento do Leste) כללה בשלב הראשון שלה 466 מפעלי פיתוח (150 הושלמו ו-316 נבנו). 19 מרכזי בריאות נבנו ו-26 היו בתהליכי בנייה. 51 בתי ספר חדשים פעלו ו-82 היו בתהליכי בנייה.[4]
מדינה מאוחדת
ביוני 1972 אישרה האספה הלאומית של פורטוגל (מאנגלית: Portuguese National Assembly) גרסה חדשה של גוף החוקים שלה על שטחים מעבר לים, על מנת להעניק לשטחי אפריקה שמעבר לים אוטונומיה פוליטית רחבה יותר ולהפחית את ההתנגדות הגוברת הן מבפנים והן מחו"ל. היא שינתה את מעמדה של אנגולה "ממחוז מעבר לים" ל"מדינה אוטונומית" בעלת סמכות על כמה ענייני פנים, בעוד שפורטוגל הייתה אמורה לשמור על אחריות על ההגנה ויחסי החוץ. עם זאת, הכוונה לא הייתה בשום פנים ואופן להעניק עצמאות לאנגולה, אלא הייתה "לכבוש את ליבם ואת מוחותיהם" (מאנגלית: win the hearts and minds) של האנגוליים, ולשכנע אותם להישאר לצמיתות חלק ממדינת פורטוגל הבין-יבשתית. שינוי השם של אנגולה (כמו מוזמביק) בנובמבר 1972 (בפועל ב-1 בינואר 1973) ל"אסטדו" (מדינה) היה חלק ממאמץ לכאורה לתת לאימפריה הפורטוגזית מעין מבנה פדרלי, המקנה מידה מסוימת של אוטונומיה ל"מדינות". למעשה, השינויים המבניים והגידול באוטונומיה היו מוגבלים ביותר. ממשלת "מדינת אנגולה" הייתה זהה לממשלת המחוז הישנה, למעט כמה שינויים קוסמטיים בכוח אדם ובתארים. כמו בפורטוגל עצמה, ממשלת "מדינת אנגולה" הורכבה כולה מאנשים המיושרים עם הדעות של המוסד של משטר אסטדו נובו. בזמן שהשינויים הללו התרחשו, כמה גרעיני גרילה נשארו פעילים בתוך השטח, והמשיכו במערכה מחוץ לאנגולה נגד השלטון הפורטוגזי.
מהפכת הציפורנים ועצמאות
השלטונות הפורטוגזים לא הצליחו להביס את לוחמי הגרילה כולה במהלך המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית, במיוחד בגינאה הפורטוגזית, וסבלו אבדות כבדות ב-13 שנות הסכסוך. לאורך המלחמה פורטוגל התמודדה עם התנגדות גוברת, חרם על נשק וסנקציות אחרות מרוב הקהילה הבינלאומית. המלחמה הפכה לבלתי פופולרית עוד יותר בחברה הפורטוגלית בשל אורכה והעלויות שלה, החרפת היחסים הדיפלומטיים עם חברות אחרות באו"ם והתפקיד שמילאה כגורם בהנצחת משטר אסטדו נובו. הסלמה זו היא שתוביל ישירות למרד של חברי ה-FAP במהפכת הציפורנים של אפריל 1974 - אירוע שהוביל לעצמאותן של כל המושבות הפורטוגזיות לשעבר באפריקה.
ב-25 באפריל 1974 נפלה ממשלת פורטוגל של משטר אסטדו נובו בפיקודו של מרסלו קאאטנו (Marcelo Caetano), (המשטר שהוקם על ידי אנטוניו דה אוליביירה סלזאר ששלט בפורטוגל מאז שנות ה-30), במהפכת הציפורנים - התקוממות צבאית בליסבון. במאי של אותה שנה הכריזה ה-Junta de Salvação Nacional (הממשלה המהפכנית החדשה של פורטוגל) על שביתת נשק עם כוחות הגרילה של האפריקאים התומכים בעצמאות במאמץ לקדם שיחות שלום ועצמאות. המהפכה שהוביל הצבא החזירה את הדמוקרטיה לפורטוגל, סיימה את המלחמה הקולוניאלית הלא פופולרית והחליפה את המשטר הסמכותי אסטדו נובו והמשטרה החשאית שלו שדיכאה את האזרחים. המהפכה התחיל כמחאה במעמד המקצועי של הקפטנים של הצבא של פורטוגל[5] נגד צו חוק מספר 353/73,[6] שהוצא על ידי ממשלתו של ראש הממשלה מרסלו קאאטנו. צו חוק קבע כי קצינים שאינם סדירים, יורשו לעבור לשירות סדיר בדרגת הגיוס שלהם ולקבל את אותה תמורה לקידום כמו אלה שסיימו את האקדמיה הצבאית. קציני קריירה חשו כי הגזירה מערערת את מעמדם בצבא, כמו גם בחברה.[7]
אירועים אלה גרמו ליציאה המונית של אזרחים פורטוגזים, רובם לבנים אך חלקם מגזע מעורב (mestiço) או שחורים, מהשטחים האפריקניים של פורטוגל, ויצרו מאות אלפי פליטים חסרי כל - הרטרנדוס (מאנגלית: retornados). אנגולה הפכה למדינה ריבונית ב-11 בנובמבר 1975 בהתאם להסכם אלבור והמדינה העצמאית החדשה הוכרזה כ"רפובליקה העממית של אנגולה".
גאוגרפיה
אנגולה הפורטוגזית הייתה טריטוריה המשתרעת על פני 1,246,700 קמ"ר, שטח גדול יותר מצרפת וספרד ביחד. היו לה 5,198 ק"מ של גבולות יבשתיים וקו חוף של 1,600 ק"מ. הגאוגרפיה שלה הייתה מגוונת. ממישור החוף, ברוחב הנע בין 25 קילומטרים בדרום ל-100 עד 200 קילומטרים בצפון, הקרקע מתנשאת בשלבים לעבר הרמה הגבוהה הפנימית המשתרעת על כמעט שני שלישים מהארץ, עם גובה ממוצע של בין 1,200 ל-1,600 מטר. שתי הפסגות הגבוהות ביותר של אנגולה היו ממוקמות ברמות המרכזיות הללו. הם היו הר מוקו (2,620 מ') והר מקו (2,538 מ').
רוב הנהרות של אנגולה עלו בהרים המרכזיים. מבין הנהרות הרבים שהתנקזו לאוקיינוס האטלנטי הם נהרי הקואנזה וקוננה שהיו החשובים ביותר. נחלים מרכזיים אחרים כללו את נהר קוואנגו, המתנקז צפונה למערכת נהר קונגו, ואת נהרות קוואנדו וקובנגו, שניהם מתנקזים באופן כללי לדרום-מזרח לדלתת האוקבנגו. בירידה מהרמה, זרמי מים ומפלים רבים חותרים כלפי מטה אל הנהרות. באנגולה הפורטוגזית לא היו אגמים גדולים, מלבד אלה שנוצרו על ידי סכרים ומאגרים שנבנו על ידי הממשל הפורטוגזי.
השלטונות הפורטוגזים הקימו מספר פארקים לאומיים ושמורות טבע ברחבי השטח: Bicauri, Cameia, Cangandala, Iona, Mupa, Namibe ו-Quicama. איונה(Iona) היה הפארק הלאומי הוותיק והגדול ביותר באנגולה, הוא הוכרז כשמורה ב-1937 ושודרג לפארק לאומי ב-1964.
אנגולה הייתה טריטוריה שעברה התקדמות רבה לאחר 1950. ממשלת פורטוגל בנתה סכרים, כבישים, בתי ספר וכו', הייתה גם פריחה כלכלית שהובילה לגידול עצום של האוכלוסייה האירופית. האוכלוסייה הלבנה גדלה מ-44,083 ב-1940 ל-172,529 ב-1960. עם כ-1,000 מהגרים מגיעים בכל חודש. ערב תום התקופה הקולוניאלית, התושבים האתניים האירופים מנו 400,000 (1974) (לא כולל חיילים מגויסים ומוזמנים מהיבשת) ואוכלוסיית הגזע המעורב עמדה על כ-100,000 (רבים היו מהגרי כף ורדה שעבדו בשטח). האוכלוסייה הכוללת הייתה בערך 5.9 מיליון באותה תקופה.
בירת הטריטוריה הייתה לואנדה, לואנדה נוסדה בשנת 1575 עם הגעתו של החוקר הפורטוגלי פאולו דיאז דה נובאיס(Paulo Dias de Novais)[8] בשם "סאו פאולו דה לואנדה". לואנדה גדלה מעיירה של 61,208 כאשר 14.6% מהתושבים הם לבנים ב-1940, לעיר קוסמופוליטית גדולה של 475,328 ב-1970 עם 124,814 אירופאים (26.3%) וכ-50,000 תושבים מעורבים. ברוב הערים הגדולות האחרות באנגולה היה בערך אותו יחס של אירופאים באותה תקופה, למעט סא דה בנדיירה (לובנגו), מוצ'מדס (נמיבה) ופורטו אלכסנדר (אפריקאית: טומבואה) בדרום שם האוכלוסייה הלבנה הייתה מבוססת יותר. בכל הערים הללו היה רוב אירופי מ-50% ל-60%.
המובלעת של קבינדה הייתה מצפון. קונגו הפורטוגזית (קבינדה) הוגדרה כמדינת חסות פורטוגזית על ידי הסכם סימולמבוקו משנת 1885. מתישהו במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, היא שולבה במושבה הגדולה יותר (לימים המחוז מעבר לים) של אנגולה הפורטוגזית. שתי המושבות היו תחילה רצופות, אך לאחר מכן הופרדו גאוגרפית על ידי מסדרון צר של אדמה, שפורטוגל ויתרה לבלגיה, מה שאפשר לקונגו הבלגית גישה לאוקיינוס האטלנטי. לאחר הדה-קולוניזציה של אנגולה הפורטוגזית עם הסכם אלבור מ-1975, הרפובליקה קצרת המועד של קבינדה הכריזה באופן חד-צדדי על עצמאותה. עם זאת, קבינדה הוכרעה עד מהרה וסופחה מחדש על ידי הרפובליקה העממית של אנגולה שהוכרזה לאחרונה ומעולם לא השיגה הכרה בינלאומית.
ממשל
במאה ה-20, אנגולה הפורטוגזית הייתה כפופה למשטר אסטדו נובו. בשנת 1951 שינו השלטונות הפורטוגזים את הסטטוס של השטח ממושבה למחוז מעבר לים של פורטוגל. מבחינה חוקית, השטח היה חלק מפורטוגל כמו ליסבון, אך כמחוז מעבר לים נהנה מהחרגות מיוחדות כדי להסביר את מרחקו מאירופה. רוב חברי ממשלת אנגולה היו מפורטוגל, אך מעטים מהם היו אנגוליים. כמעט כל חברי הבירוקרטיה היו מפורטוגל, מכיוון שלרוב האנגוליים לא היו הכישורים הדרושים כדי לקבל תפקידים.
ממשלת אנגולה, כפי שהייתה בפורטוגל, הייתה קטנה מאוד. הכוח היה מרוכז ברשות המבצעת, וכל הבחירות שהתרחשו התבצעו בעזרת שיטות עקיפות. מלשכת ראש הממשלה בליסבון, הסמכות השתרעה עד למשרות המרוחקות ביותר של אנגולה באמצעות שרשרת פיקוד נוקשה. סמכותה של ממשלת אנגולה הייתה שיורית, ומוגבלת בעיקר ליישום מדיניות שכבר הוכרעה באירופה. ב-1967 שלחה אנגולה גם מספר צירים לאספת הרפובליקה בליסבון.
הפקיד הגבוה ביותר במחוז היה המושל הכללי, שמונה על ידי הקבינט הפורטוגלי בהמלצת השר שמעבר לים. למושל הכללי הייתה סמכות מבצעת ומחוקקת כאחד. מועצת ממשלה ייעצה למושל הכללי בניהול המחוז. הקבינט הפונקציונלי כלל חמישה מזכירים שמונו על ידי שר החוץ בעצת המושל. למועצה מחוקקת היו סמכויות מוגבלות ועיקר פעילותה הייתה אישור תקציב המחוז. לבסוף, היה צריך להתייעץ עם מועצה כלכלית וחברתית על כל טיוטות החקיקה, והמושל הכללי נאלץ להצדיק את החלטתו בפני ליסבון אם יתעלם מעצותיה.
בשנת 1972 שינתה האספה הלאומית הפורטוגלית את מעמדה של אנגולה ממחוז מעבר לים ל"מדינה אוטונומית" בעלת סמכות על כמה ענייני פנים; פורטוגל הייתה אמורה לשמור על אחריות על ההגנה ויחסי החוץ.
כלכלה
מגלי ארצות ומתיישבים פורטוגזים הקימו עמדות מסחר ומבצרים לאורך חופי אפריקה מאז המאה ה-15, והגיעו לחוף אנגולה במאה ה-16. לואנדה נוסדה בשנת 1575,[8] והאזור התפתח כשוק סחר עבדים בעזרת מקומיים מאימבנגלה ומאמבונדו שהיו ציידי עבדים בולטים. הסחר היה בעיקר עם המושבה הפורטוגלית של ברזיל בעולם החדש. הספינות הברזילאיות היו הרבות ביותר בנמלי לואנדה ובנגואלה. בשלב זה, אנגולה, מושבה פורטוגזית, הייתה למעשה יותר כמו מושבה של ברזיל, עוד מושבה פורטוגזית. השפעה ברזילאית חזקה הופעלה גם על ידי הישועים בדת ובחינוך.[8]
הפילוסופיה של המלחמה פינתה את מקומה בהדרגה לפילוסופיית המסחר. נתיבי המסחר הגדולים וההסכמים שאפשרו אותם היו הכוח המניע לפעילות בין האזורים השונים; המדינות שהיו במלחמה מתמדת הפכו למדינות שמוכנות לייצר ולמכור. בפלנלטו, או במישורים הגבוהים, המדינות החשובות ביותר היו אלה של וביילונדו (Bailundo), שהאחרונה ידועה בייצור של מוצרי מזון וגומי. המעצמה הקולוניאלית, פורטוגל, שהולכת ונעשתה עשירה וחזקה יותר, לא סבלה את צמיחתן של המדינות השכנות הללו והכניעה אותן אחת לאחת, מה שמאפשר מונופול פורטוגזי על חלק גדול מהאזור.[8] בתקופת האיחוד האיברי (1580–1640), פורטוגל איבדה השפעה וכוח ויצרה אויבים חדשים. ההולנדים, אויב עיקרי של קסטיליה, פלשו לנכסי פורטוגל רבים מעבר לים, כולל לואנדה. ההולנדים שלטו בלואנדה מ-1640 עד 1648 כפורט ארדנבורג. הם חיפשו עבדים שחורים לשימוש במטעי קני סוכר בצפון מזרח ברזיל (פרנמבוקו, אולינדה ורסיפה), שאותם תפסו גם מפורטוגל. יוהאן מאוריץ (הולנדית: Johan Maurits van Nassau-Siegen) כבש את הנחלה הפורטוגזית של סנט ג'ורג' דל מינה, סנט תומאס ולואנדה בחוף המערבי של אפריקה. לאחר פירוק האיחוד האיברי ב-1640, פורטוגל השיגה מחדש את סמכותה על השטחים האבודים של האימפריה הפורטוגזית.
הפורטוגזים החלו לפתח עיירות, עמדות מסחר, מחנות עצים ומפעלי עיבוד קטנים. משנת 1764 ואילך חל שינוי הדרגתי מחברה מבוססת עבדים לחברה המבוססת על ייצור לצריכה מקומית וליצוא. ברזיל הפכה לעצמאית ב-1822 וסחר העבדים בוטל ב-1836. ב-1844 נפתחו נמלי אנגולה לספנות זרה. עד 1850, לואנדה הייתה אחת הערים המפותחות ביותר מחוץ לאירופה באימפריה הפורטוגזית: היא הייתה מלאה בחברות מסחר, שייצאו (יחד עם בנגולה) שמן דקלים ובוטנים, שעווה, עץ, שנהב, כותנה, קפה וקקאו, בין מוצרים רבים אחרים. גם תירס, טבק, בשר מיובש וקמח קסאווה החלו לייצר במקום. הבורגנות האנגולית נולדה.[8] משנות ה-20 ועד שנות ה-60, צמיחה כלכלית חזקה, משאבי טבע בשפע ופיתוח תשתיות, הביאו להגעתם של מתיישבים פורטוגזים נוספים מהמטרופולין.
כריית יהלומים החלה בשנת 1912, כאשר אבני החן הראשונות התגלו על ידי מחפשים פורטוגזים בזרם של אזור לואנדה, בצפון מזרח. בשנת 1917 קיבלה חברת "דיאמנג" את הזיכיון לכריית יהלומים באנגולה הפורטוגזית. לדיאמנג היו זכויות כרייה, היא רכשה עבודות בלעדיות בזיכיון ענק באנגולה והשתמשה במונופול הזה כדי להפוך למפעילת המסחר הגדולה ביותר במושבה וגם ליוצרת ההכנסות המובילה שלה. העושר שלה נוצר על ידי פועלים אפריקאים, שרבים מהם גויסו בכפייה לעבודה על המכרות בעזרת שיטות הגיוס האגרסיביות של חברת לואנדה. העבודה נעשתה עם אתים לתוך שנות ה-70, וכבר ב-1947, החברה לא ראתה שום תועלת במיכון פעילותה, כי העבודה המקומית הייתה כל כך זולה. אפילו עובדים שעבדו מרצון, נוצלו ונאלצו לבנות דיור משלהם ולעיתים קרובות רימו את שכרם. עם זאת, דיאמנג (מאנגלית: Diamang), שהייתה פטורה ממיסים, צמחה עמידה בשנות ה-30 והבינה שבאזור נידח כמו לואנדה, היצע העובדים לא היה אינסופי ולכן העובדים שם זכו ליחס טוב יותר מאשר בחלק מהמכרות האחרים או במטעי הסוכר.
בסך הכל פועלים אפריקאים ביצעו עבודה אכזרית בתנאים גרועים תמורת מעט מאוד שכר. הסוציולוג האמריקאי אדוארד רוס (Edward Ross) ביקר בכפרי אנגולה ב-1924 מטעם ועדת העבדות הזמנית של חבר הלאומים וכתב דו"ח חריף שתיאר את מערכת העבודה כ"מדינה צמיתות כמעט" (מאנגלית: virtually state serfdom), שלא אפשרה לאפריקאים זמן לייצר את מזונם. בנוסף, כשמעלו בשכר שלהם, לא הייתה להם גישה למערכת המשפט הקולוניאלית.
מאמצע שנות ה-50 ועד 1974, עפרות ברזל נכרו במחוזות מלאנז'ה, בי, הואמבו והוילה, והייצור הגיע לממוצע של 5.7 מיליון טון בשנה בין השנים 1970 ל-1974. רוב עפרות הברזל נשלחו ליפן, מערב גרמניה, ובריטניה, והרוויחו כמעט 50 מיליון דולר בשנה מיצוא. במהלך השנים 1966–1967 נבנה מסוף לעיבוד עפרות ברזל מרכזי על ידי הפורטוגלים בסאקו. הלקוח היה Compania Mineira do Lobito, חברת הכרייה לוביטו, שפיתחה מכרה עפרות ברזל בפנים הארץ בקסינגה. מסוף העפרות הושלם תוך שנה ומוביל העפרות הראשון ששקל 250,000 טון עגן והועמס בעפרות בשנת 1967.
הפורטוגלים גילו נפט באנגולה בשנת 1955. ייצור החל באגן קואנזה בשנות ה-50, באגן קונגו בשנות ה-60, ובמובלעת של קבינדה בשנת 1968. ממשלת פורטוגל העניקה זכויות תפעול עבור בלוק זירו (מאנגלית: Block Zero) לחברת קבינדה גולף אוייל (מאנגלית: Cabinda Gulf Oil), חברת בת של ChevronTexaco, בשנת 1955. ייצור הנפט עבר את ייצוא הקפה כיצוא הגדול ביותר של אנגולה ב-1973.
בתחילת שנות ה-70 יוצרו באנגולה הפורטוגזית מגוון גידולים ובעלי חיים. בצפון גידלו מינהוט (סוג של שיח), קפה וכותנה; ברמות המרכזיות טיפחו תירס; ובדרום, שם כמות המשקעים הנמוכה ביותר, רווחה רעיית הבקר. בנוסף, היו מטעים גדולים בניהולם של פורטוגזים שייצרו שמן דקלים, קני סוכר, בננות וסיסל. גידולים אלה גודלו על ידי חקלאים מסחריים, בעיקר פורטוגזים, ועל ידי חקלאים איכרים, שמכרו חלק מהעודפים שלהם לסוחרים פורטוגזיים מקומיים בתמורה לאספקה. עם זאת, החקלאים המסחריים היו דומיננטיים בשיווק היבולים הללו, ונהנו מתמיכה משמעותית מהממשלה הפורטוגלית של המחוז שמעבר לים בצורה של סיוע טכני, מתקני השקיה ואשראי כספי. הם ייצרו את הרוב הגדול של היבולים ששווקו במרכזים העירוניים של אנגולה או שיוצאו למספר מדינות.
דייג באנגולה הפורטוגזית היה ענף מרכזי וצומח. בתחילת שנות ה-70 היו כ-700 ספינות דיג, והיבול השנתי עמד על יותר מ-300,000 טונות. כולל התפיסה של ציי דגים זרים במימי אנגולה, המאגר השנתי המשולב נאמד בלמעלה ממיליון טון. הטריטוריה הפורטוגזית של אנגולה הייתה יצואנית נטו של מוצרי דגים, והנמלים של מוצ'אמדס, לואנדה ובנגולה היו בין נמלי הדייג החשובים ביותר באזור.
חינוך
הגישה של שחורים אפריקאים שלא גרו בערים להזדמנויות חינוכיות הייתה מוגבלת מאוד במשך רוב התקופה הקולוניאלית, רובם לא היו מסוגלים לדבר פורטוגזית ולא היה להם ידע בתרבות ובהיסטוריה הפורטוגזית. עד שנות ה-50, מתקני חינוך שנוהלו על ידי הממשלה הקולוניאלית הפורטוגלית הוגבלו ברובם לאזורים עירוניים. האחריות לחינוך אפריקאים כפריים הוזמנה על ידי השלטונות למספר משלחות קתוליות ופרוטסטנטיות המבוססות על האזור הכפרי העצום, שלימדו אפריקאים שחורים בשפה ובתרבות פורטוגזית. כתוצאה מכך, כל אחת מהנציגויות הקימה מערכת בית ספר משלה, למרות שכולן היו נתונות לשליטתם ותמיכתם של הפורטוגזים.
בשטחה העיקרי של פורטוגל, מולדתם של השלטונות הקולוניאליים ששלטו בשטח מהמאה ה-16 ועד 1975, עד סוף המאה ה-19 שיעורי האנאלפביתיות עמדו על למעלה מ-80 אחוזים והשכלה גבוהה נשמרה לאחוז קטן מהאוכלוסייה. 68.1 אחוזים מאוכלוסיית פורטוגל היבשתית עדיין סווגה כאנאלפביתית לפי מפקד האוכלוסין של 1930. שיעור האוריינות של פורטוגל היבשתית בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 היה נמוך באותה תקופה בסטנדרטים של צפון אמריקה ומערב אירופה. רק בשנות ה-60 המדינה הפכה את החינוך הציבורי לזמין עבור כל הילדים בגילאי שש עד שתים עשרה, והשטחים שמעבר לים הרוויחו מההתפתחויות החינוכיות החדשות ושינוי המדיניות בליסבון.
החל משנות ה-50 המוקדמות, הורחבה הגישה לחינוך בסיסי, תיכוני וטכני וזמינותו נפתחה יותר ויותר הן לילידי אפריקה והן לפורטוגזים של השטחים. השכלה מעבר לרמה היסודית הפכה להיות זמינה למספר הולך וגדל של אפריקאים שחורים מאז שנות ה-50, ושיעור קבוצת הגיל שהמשיכה לבית הספר התיכון בתחילת שנות ה-70 היה שיא ההרשמה של כל הזמנים. גם הנוכחות בבתי הספר היסודיים גדלה באופן ניכר. באופן כללי, איכות ההוראה ברמה היסודית הייתה מקובלת, אפילו כאשר ההוראה הועברה בעיקר על ידי אפריקאים שחורים שלעיתים היו בעלי כישורים לא סטנדרטיים. רוב המורים בבתי הספר העל יסודיים היו פורטוגזים, במיוחד במרכזים העירוניים.
שני אוניברסיטאות בניהול ממלכתי נוסדו באפריקה הפורטוגזית בשנת 1962 על ידי המשרד הפורטוגזי למחוזות מעבר לים בראשות אדריאנו מוריירה (Adriano Moreira) - Estudos Gerais Universitários de Angola באנגולה הפורטוגזית ו-Estudos Gerais Universitários de Moçambique במוזמביק הפורטוגזית - מעניקים מגוון רחב של תארים, הנדסה ועד רפואה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היו בשטחה העיקרי של פורטוגל ארבע אוניברסיטאות ציבוריות, שתיים מהן בליסבון (בהשוואה ל-14 האוניברסיטאות הציבוריות הפורטוגזיות היום). בשנת 1968 שונה שם האוניברסיטה של אנגולה לאוניברסיטה של לואנדה (Universidade de Luanda), האוניברסיטאות יועדו גם לאפריקאים וגם לפורטוגלים.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Angola". Encyclopædia Britannica. 2 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 38–40.
- ^ Edgerton, Robert Breckenridge (2002). Africa's Armies: From Honor to Infamy. p. 72.
- ^ Walker, John Frederick (2004). A Certain Curve of Horn: The Hundred-Year Quest for the Giant Sable Antelope of Angola. p. 143.
- ^ (in Portuguese) António Pires Nunes, Angola Vitória Militar no Leste
- ^ (in Portuguese) Cronologia: Movimento dos capitães, Centro de Documentação 25 de Abril, University of Coimbra
- ^ (in Portuguese) Arquivo Electrónico: Otelo Saraiva de Carvalho, Centro de Documentação 25 de Abril, University of Coimbra
- ^ The Military Takeover of 1974
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 https://web.archive.org/web/20160304071740/http://www.angola.org.uk/angola/en/history_of_angola.html History of Angola Archived] 2016-03-04 at the Wayback Machine, Republic of Angola Embassy in the United Kingdom
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
