המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/נערה שנתפתתה
פרק נערה שנתפתתה הוא הפרק הרביעי במסכת כתובות, העוסק בזכויות ממוניות שיש לאב בבתו בימי נערותה, בזכויות ממוניות שיש לבעל מול אשתו אחרי הנישואין, בדיני פרשת מוציא שם רע, ובחיובי הכתובה המוטלים על הבעל, בפרק 12 משניות, בגמרא הוא כולל כ-13 דפים, מדף מ"א עמוד ב', עד דף נ"ד.
נושאי הפרק
ממון או קנס
ערך מורחב – קנס (הלכה)
הגמרה דנה בחיוב קנס של אונס ומפתה האם ובאיזה שלב ניתן להגדירו כממון האב, ולגבי אילו הלכות דינו כחיוב תיאורטי בלבד, בבסיס הדיון מבארת הגמרא שיש להבחין בין חיוב קנס שעדיין לא נידון בבית הדין לבין חיוב קנס שכבר נגמר דינו בבית דין, משום שבמקרה השני שכבר נפסק שעל הנתבע לשלם, אפשר להתייחס אל הקנס כאל חוב ממוני רגיל, בהקשר לכך מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בין חכמים לרבי שמעון, דיון זה מתפתח בגמרא גם במה שנוגע לקנסות אחרים הכתובים בתורה, ומשליך על כמה הלכות:
- ירושה - בניגוד לכל חוב ממוני שאם מת התובע בניו יורשים את החוב, בחיוב קנס ההלכה היא ש"אין אדם מוריש קנס לבניו", ואם מת התובע לפני שעמד בדין, אין הנתבע חייב לשלם את הקנס, ובאונס ומפתה אם מת האב, צריך הנתבע לשלם לבתו ולא לאחים, רבי שמעון סובר שגם אחרי שעמד בדין, אם מת התובע אין הבנים יורשים את החוב, וחכמים חולקים עליו ולדעתם אחרי שעמד בדין ויצא חייב נחשב הקנס לחוב ממוני רגיל.
- מודה בקנס פטור - בדיני ממונות הודאת בעל דין כמאה עדים, אבל בדיני קנס ההלכה היא שמודה בקנס פטור. דין זה נכון רק אם לא עמד בדין, אולם אם כבר חויב הנתבע בבית דין, גם אם יודה בבית דין אחר יוכלו לחייבו בקנס.
- קרבן שבועה - מי שכפר בחיוב ממוני ונשבע בבית דין שאינו חייב, ואחר כך באו עדים והעידו שנשבע לשקר, אם הנתבע הודה בשקר חייב לשלם קרן וחומש, ולהביא קרבן אשם גזילות. דין זה נכון בכל חיוב ממוני שכפר בו, אולם אם כפר בחיוב קנס שעדיין לא הושת עליו בבית דין אינו מביא קרבן שבועה, מפני שעדיין לא חייב קנס ויכול להודות ולהיפטר, ואין זה נחשב כפירת ממון. ואם עמד בדין וחויב לשלם את הקנס ואז כפר בבית דין אחר לדעת חכמים חייב קרבן שבועה, ואילו רבי שמעון סובר שעדיין הוא פטור מקרבן שבועה, משום שדין קרבן שבועה לא נאמר אלא בחיובים שביסודם הם ממוניים ולא קנס.
אין אדם מוריש זכות בתו לבנו
על פי התורה יש לכל אב כמה זכויות ממוניות בבתו עד שתגיע לבגרות, כך למשל מעשה ידיה שייכים לאביה, כך גם מציאתה, דמי בושת ופגם וקנס, אולם אם מת האב, מן התורה אין הבנים יורשים את הזכויות הללו, דין זה נלמד מהפסוק שנאמר בדין עבד כנעני, ”וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה” (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק מ"ו), והגמרא דורשת את הפסוק: "אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם".
מעשה ידיה של בת לאחים
על פי תורה האב זכאי במעשי ידיה של בתו, כך שאם עבדה כשכירה אצל אדם אחר, האב זכאי ליטול את המשכורת לעצמו, ואמנם בתמורה לכך חכמים תקנו שהאב מתחייב בכתובה לשלם את מזונותיה וצרכיה אם ימות, בהקשר לכך דנה הגמרא במקרה שמת האב והיתומים חייבים לשלם את מזונותיה מכספי הירושה, האם גם הם זכאים במעשה ידיה של אחותם.
במהלך הסוגיא הובאו שתי שיטות אמוראים בנושא, הגמרא מעלה אפשרות להשוות את הנידון הזה לאלמנה שניזונית מכספי הירושה ובמקביל מעשה ידיה שייכים ליתומים.
זכות האב בדמי הכתובה
לפי ההלכה אשה שמת בעלה או שהתגרשה מקבלת מאתיים זוז, ובנישואין שניים מנה, דין זה נכון בכל אשה שהתקדשה גם אם עדיין לא נישאה, על פי המשנה אב שקידש את בתו הנערה, והתאלמנה או התגרשה מן האירוסין, דמי הכתובה משולמים לאבי הנערה, הנידון בסוגיה הוא האם זכות זו של האב בכתובת בתו נשארת גם אחרי נישואי בתו, בדין זה נחלקו במשנה, לפי תנא קמא זכות זו של האב, כמו כל שאר הזכויות שיש לאב בבתו, פוקעת כשהבת נישאת, ולדעת רבי יהודה אם נכתבה הכתובה לפני הנישואין כבר זכה האב בדמי הכתובה ואף אם תינשא אחר כך הם כבר שלו, אלא אם כן בגרה לפני כתיבת הכתובה שאז זכתה בהם הבת.
תאריך הגבייה מלקוחות בכתובה
מי שקידש אשה מיד חל עליו חיוב לשלם דמי כתובה אם יגרש את אשתו או אם ימות, גם אם ימות או יגרש לפני הנישואין, במקרה זה גובה האשה את דמי הכתובה גם מנכסים משועבדים, כלומר מנכסים שמכר הבעל אחרי הקידושין, ואפילו אם לא כתב לה עדיין שטר כתובה.
בהקשר לכך מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים על אשה שכתבו לה שטר כתובה בסמוך לנישואין, ומת בעלה לאחר הנישואין, כך שהתאריך הנקוב בשטר הוא מאוחר מהזמן שבו חל השעבוד באירוסין, והנידון הוא אם יכולה לגבות מנכסים משועבדים שנמכרו לפני התאריך הנקוב בשטר, לדעת רב הונא יכולה לגבות מזמן האירוסין, ולדעת רב אסי התאריך של כתיבת השטר הוא הקובע, משום שבכך שכתבו לה שטר מאוחר מבלי לציין את תאריך האירוסין, מחלה האשה על השיעבוד מזמן האירוסין, לדעת רב יהודה בשם שמואל הנידון הוא במחלוקת תנאים, שיטת רב אסי כרבנן, ורב הונא כרבי אלעזר ברבי שמעון, והלכה כרב אסי.
לדעת כולם אם הוסיף לה בשטר עוד סכום כסף לתוספת כתובה, אינה גובה את סכום התוספת אלא מזמן כתיבת השטר.
התאריך הקובע בשני כתובות
הגמרא דנה בנוגע לאשה שהתגרשה והוציאה שתי שטרות כתובה המוקדם מביניהם של מאתיים זוז, והשני מאוחר יותר של שלש מאות זוז, האם תוכל האשה לגבות מאתיים זוז מהזמן הראשון, והאם יכולה לגבות את שתי הכתובות, ומכריעה הגמרא על פי דברי רב הונא, שאם כתוב בשטר השני שהבעל הוסיף שלש מאו זוז לכתובת האשה, תוכל היא לגבות את שני השטרות כל אחד על פי התאריך הנקוב עליו, ואם כתב לה שמוסיף לה עוד מאה בנוסף על המאתיים תוכל לגבות מאתיים מזמן הראשון ומאה מהזמן השני, ואם לא כתב בלשון תוספת כלל, תוכל לבחור אחת משתי אפשרויות, או לגבות רק מאתיים, ואז תוכל לגבות מהזמן הראשון, או למחול על השטר הראשון לגבות מהתאריך המאוחר בלבד ובמקרה זה תוכל לגבות שלש מאות זוז.
התאריך הקובע בשני שטרות מכר
הגמרא מביאה הלכה שפסק רב נחמן בנוגע לשני שטרות מכר או מתנה מתאריכים שונים, שנתנו בעד עסקה אחת, שהשטר השני הוא הקובע לעניין אחריות נכסים, שיוכל הקונה לגבות מנכסים משועבדים רק מהתאריך השני, ונחלקו האמוראים בטעמו של רב נחמן, לדעת רפרם בכך שהוציא שטר אחר הודה שהשטר הראשון פסול, ואילו לדעת רב אחא בקבלת השטר השני מחל על השיעבוד של השטר השני.
רב פפא מסייג את ההלכה, ואומר שאם בשטר השני ישנה תוספת כל שהיא בעסקה, אין השטר השני מבטל את הראשון, אלא בא רק להוסיף עליו.
בנוסף אומרת הגמרא שכל שינוי לטובת הקונה שיש בשטר השני, מורה על כך שהשטר הראשון עדיין בתוקף ולא בא השטר השני אלא להוסיף, ולכן אם השטר הראשון הוא של מכר, והשני הוא שטר מתנה או להיפך[1], לא נפסל השטר הראשון.