הסטטוס קוו בהר הבית
הסטטוס קוו בהר הבית מבוסס על סדרת הבנות והסדרים הנוגעים להר הבית (בערבית: אל-חרם אל-שריף, "המתחם הקדוש") שהתגבשו לאחר מלחמת ששת הימים בין ממשלת ישראל לבין הווקף. בהבנות הסטטוס-קוו משנת 1967 הוסכם במפורש כי ליהודים יש זכות לבקר במקום, אך לא זכות להתפלל בו. משטרת ישראל אוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית.
עיקרי הסטטוס קוו
בהבנות הסטטוס-קוו משנת 1967 שהתגבשו בין ממשלת ישראל לבין הווקף, הוסכם במפורש כי ליהודים יש זכות לבקר במקום, אך לא זכות להתפלל בו, ומאז אסרה משטרת ישראל על יהודים להתפלל בהר הבית, עד לשינוי שחל בשנת 2021. הסטטוס-קוו של 1967 מתייחס אל יהודים כמבקרים במעמד של תיירים, ולא במעמד של מתפללים.
כמו כן הוסכם בעל פה שלא יוצבו דגלים לאומיים או אחרים בתחומי הר הבית.
בנושאי ארכאולוגיה, הוסכם בין רשות העתיקות לבין הווקף כי שני הצדדים יוכלו לערוך מחקרים ארכאולוגיים, לאחר תיאום לא-רשמי בין הצדדים. במהלך השנים הופרה הסכמה זו, ושני הצדדים ביצעו חפירות ארכאולוגיות ללא תיאום[1]. כאשר נעשו ניסיונות לתיאום החפירות, ברוב המקרים מִנהלת הווקף התנגדה בשל החשש שממצאי החפירות יחזקו את הזיקה היהודית להר הבית והתביעה לחזקה יהודית עליו, וכן בגלל החשש שהחפירות יפגעו ביסודות של המבנים בהר הבית, ובגלל סיבות נוספות[2].
במשך כ-30 שנה הסכימו אנשי הווקף שרשות העתיקות תפקח על חפירות שבוצעו בהר הבית, ומפקחיה עלו להר וסיירו בו לעיתים קרובות על מנת לאתר פגיעה בעתיקות. עד שנת 1996 הם היו חופשים לעלות להר, להיכנס לכל מבנה, לרשום ולצלם ללא הגבלה וללא ליווי משטרתי. בעקבות פתיחת המוצא למנהרות הכותל, בספטמבר 1996, הודיעה הנהלת הווקף לרשות העתיקות כי "לפי הנחיות מגבוה" היא מפסיקה את שיתוף הפעולה ביניהן.
רקע היסטורי
 |
ראו גם – סטטוס קוו (המקומות הקדושים), האפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים בירושלים |
על פי עדויות היסטוריות, בימי הביניים היו יהודים ונוצרים שעבדו כמשרתים במסגד אל-אקצא, וכל שאר המבקרים בו היו מוסלמים בלבד. ביקורי יהודים לא היו מקובלים, אם כי יהודים רמי מעלה, כמו הרמב"ם, ביקרו בו מדי פעם תמורת תשלום. בדרך כלל נאסר על יהודים לעלות למתחם הר הבית בתקופת השלטון המוסלמי בירושלים. בחלק מהתקופה הממלוכית בארץ ישראל והתקופה העות'מאנית בארץ ישראל אף נאסר על יהודים להתקרב להר הבית ולצפות בו מקרוב[3].
הסטטוס קוו בהר הבית מבוסס על הסכמות משנת 1852 שנועדו ליישב חילוקי דעות בין הכנסייה הקתולית לבין האימפריה העות'מאנית. הסולטאן אבדילמג'יט הראשון מינה ועדה לבדיקת הדרישות של שני הצדדים, וב-8 בפברואר 1852 פרסם פירמאן ובו קבע כי המצב אשר שרר עד אז במקומות הקדושים יישאר בעינו. פירמן זה מוכר בשם "הצהרת הסטאטוס קוו", ותוכנו עדיין תקף.
הסכמות אלה אושררו בסעיף 62 של ההסכם שהתקבל בקונגרס ברלין (1878). הסכם זה הרחיב את הסטטוס קוו גם להר הבית. גם בהסכם ויצמן-פייסל (1919) הוסכם כי תהיה שליטה מוסלמית על המקומות הקדושים לאסלאם, בהם הר הבית. שלטונות המנדט הבריטי וירדן, ששלטו בירושלים לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, כיבדו את הסכמי קונגרס ברלין ומילאו אחר התקנות שנקבעו בהסדר הסטטוס קוו של 1852.
הסטטוס קוו משנת 1967 ואילך
| |
ראו גם – הגבלת כניסה להר הבית |
בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק והמשפט הישראליים על מזרח ירושלים, ובכלל זה על הר הבית, אולם לא נטלה לעצמה את ניהולו של האתר. קדושתו למאות מיליוני מוסלמים בעולם ושיקולי מדיניות בין-לאומית הביאו את ראש הממשלה, לוי אשכול, להודיע ביוני 1967 כי יימשך המצב שעל פיו ניהול הר הבית מופקד בידי מנהלת הווקף, קבוצת אנשי דת מוסלמיים הכפופים לממשלת ירדן.
הסטטוס קוו בהר הבית התפתח החל מיוני 1967, והוא כלל מסכת הבנות מצד אחד, ונושאים לא-מוסכמים מצד שני. במהלך הדיונים בין ממשלת ישראל לווקף התגבש מנגנון קבוע של הידברות ובקרה שפיקח על קיום ההבנות, צמצם עימותים וטיפל במצבי חירום ומשבר.
הסטטוס קוו לפי תקופות
פרופ' יצחק רייטר ממכון ירושלים למחקרי מדיניות[4] חקר את הסטטוס קוו בהר הבית ופרסם מספר מאמרים מקיפים בנושא זה. לדבריו, יהיה מדויק יותר לקרוא לסטטוס קוו "מודוס ויוונדי יהודי-מוסלמי", ביטוי המתאר מצב שבו שני צדדים מסכימים על מספר כללים והסדרים המבטיחים את מסלול החיים התקין.
על פי רייטר, הסטטוס קוו השתנה עם השנים, וניתן לאפיין אותו לפי תקופות:
- השנים 1967 עד 1996 מכונות "תקופת ההבנות השקטות", בה שני הצדדים כיבדו את הבנות הסטטוס קוו. על פי הבנות אלה, ישראלים יכולים להיכנס להר הבית כתיירים דרך שער המוגרבים ובשעות ביקור מוסכמות, אך לא להתפלל בו. כמו כן התקבעו הסדרי שמירה וביטחון במתחם הר הבית ומסביבו.
- התקופה השנייה, 1996 עד 2003, היא "תקופת הקריסה", בה ההבנות השקטות בין ישראל לבין הווקף קרסו והתיאום התרופף. תהליך זה החל בעקבות פתיחת המוצא הצפוני של מנהרות הכותל, אירוע שגרם לווקף המוסלמי לחשוש כי ישראל מבקשת להפוך את "אורוות שלמה" למתחם תפילה יהודי, על-ידי פתיחת שערי חולדה. הסטטוס-קוו קרס לחלוטין בעקבות ביקורו ההפגנתי של אריאל שרון בהר הבית בספטמבר 2000 ואחריו נסגר הר הבית למבקרים לא-מוסלמים למשך כשלוש שנים, עד אוגוסט 2003. באוגוסט 2003 החליטה משטרת ישראל להתיר שוב כניסת מבקרים להר הבית, והיא זו שקובעת את גודל הקבוצות הנכנסות וקצב הביקורים.
- התקופה השלישית, מאוגוסט 2003 עד 2021, היא "תקופת השחיקה של הסטטוס קוו". הר הבית נפתח מחדש לביקורי יהודים באוגוסט 2003. ביקורים אלה כוללים רק את רחבת הר הבית, ללא המבנים שבו. לאחר פתיחה זו התגברו ביקורים של יהודים בהר הבית, בעיקר קבוצות של דתיים-לאומיים, ועם הזמן התרבו מקרים של תפילת יהודים, שנאסרו על פי הסטטוס קוו המקורי. בערך משנת 2010 החלה המשטרה לאפשר גם לקבוצות של נאמני הר הבית וקבוצות דומות לעלות במספרים גדולים, תוך דאגה לאבטחתם.
בתחילת שנת 2021 חל שינוי בסטטוס קוו, ומבקרים יהודים החלו לקיים בהר הבית שיעורי תורה ותפילות לא רשמיות, באופן שקט. תפילות ממושכות נערכות בחסות המשטרה ובידיעת הווקף המוסלמי.
מחלוקות הקשורות לסטטוס קוו
מקרי הפרת הסטטוס קוו מצד ממשלת ישראל
מאוגוסט 2003 נתונה למשטרה הסמכות הבלעדית בסוגיות הקשורות לביקורי יהודים בהר הבית, בעיקר בקביעת גודל הקבוצות הנכנסות וקצב הביקור. בערך משנת 2010 החלה המשטרה לאפשר גם לקבוצות של נאמני הר הבית ותנועות דומות לעלות במספרים גדולים, תוך דאגה לאבטחתם.
בתקופה זו חלו שינויים בסטטוס קוו, רובם כתוצאה מניסיונות המשטרה למנוע חיכוכים אלימים:
- עלייה במספר המבקרים היהודים[דרושה הבהרה], ובכללם חיילים במדי צה"ל. עלייה זו התרחשה בתהליך שבו אפשרו הדרג המדיני והביטחוני גידול במספר המבקרים היהודים בהר הבית. כחלק מהתהליך הוצאו מחוץ לחוק פלגי המוראביטון והמוראביטת, שנהגו להפריע לביקורי היהודים בהר בצעקות, הטרדות מילוליות ופיזור שברי זכוכית בנתיב ההליכה של המבקרים היהודים שחלקם הולכים יחפים מטעמים הלכתיים. במקביל גדל מספר הקבוצות באוכלוסייה היהודית שמגלות עניין בביקור בהר הבית[5].
- סגירת הר הבית מעת לעת לביקורי יהודים או לתפילת מוסלמים, כולל הגבלת גיל הנכנסים לתפילות יום השישי.
בעקבות הפיגוע בהר הבית סגרה משטרת ישראל לחלוטין את מתחם הר הבית לכניסת יהודים ומוסלמים לשם עריכת חיפושים בניסיון לאתר כלי נשק שהוסתרו במתחם. המתחם נפתח למבקרים כעבור יומיים, לאחר ששעריו צוידו בגלאי מתכות. צעד זה נתפס כהפרה של הסטטוס קוו, וגרם למתיחות ומחאות של פלסטינים, שהתפתחו למהומות הר הבית (2017). ב-24 ביולי 2017, בעקבות אירועים אלו, החליט הקבינט המדיני-ביטחוני להסיר את גלאי המתכות[6].
מקרי הפרת הסטטוס קוו מצד הווקף
על פי נדב שרגאי, חלו שינויים רבים מאז שהסטטוס קוו נקבע בשנת 1967. השינויים העיקריים אותם הוא מונה הם מקרים של הפרת הסטטוס קוו מצד הווקף[7].
במספר מקרים הגביל הווקף את הגישה והביקורים של יהודים בהר הבית:
- לאחר מהומות מנהרת הכותל בספטמבר 1996 סגרה מנהלת הווקף את רחבת הר הבית באופן חד-צדדי בפני מבקרים לא-מוסלמים. לאחר זמן-מה הוא נפתח מחדש.
- באוגוסט 2000, לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד, החליטה מִנהלת הווקף שלא לאפשר כניסה של נאמני הר הבית ותנועות דומות לרחבת הר הבית. בתגובה החליטו גורמים ממשלתיים ישראליים להשתמש בשליטת המשטרה בכניסות להר, ולמנוע מכלל התיירים להיכנס אליו, וזאת במטרה לפגוע בהכנסות הווקף מדמי הכניסה עד שיתִרצו ראשי המִמסד המוסלמי ויחזרו בהם. צעד זה התגלה כיעיל. מפגש בין נציגי שני הצדדים הביא להחזרת המצב לקדמותו.
- לאחר ביקור אריאל שרון בהר הבית ב-28 באוקטובר 2000 ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, החליטה מִנהלת הווקף לסגור את הר הבית למבקרים. הוא נפתח מחדש באוגוסט 2003.
הווקף אישר הנפת דגל פלסטין ודגל חמאס במקרים רבים של הפגנות פוליטיות בהר הבית. בפברואר 1987, למשל, התקיימו בהר הבית הפגנות הזדהות עם הפלסטינים בלבנון, שבמהלכן אירעו עימותים אלימים עם משטרת ישראל. בשנת 1988, בתחילת האינתיפאדה הראשונה, רבו ההפגנות מסוג זה לאחר תפילות יום השישי, בהן הושמעו סיסמאות בגנות ישראל, הונפו דגלי פלסטין, הוצתו דגלי ישראל וארצות הברית והושלכו אבנים לעבר כוחות הביטחון והמתפללים ברחבת הכותל המערבי. המשטרה ומשמר הגבול נאלצו להיכנס לא אחת לשטח הר הבית ולפזר הפגנות. מקרים דומים התרחשו בין 1996 ל-2003. למשל, במהלך הלווייתו של פייסל חוסייני וקבורתו בשולי הר הבית בשנת 2001, הונפו דגלי פלסטין ענקיים בחזיתות כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא, וכן על חומת העיר העתיקה בשער שכם וברובע המוסלמי.
בניגוד למה שהוסכם בסטטוס קוו, חוקי התכנון, הבניה והעתיקות בהר הבית אינם נאכפים, או שהם נאכפים בצורה חלקית ביותר ובאופן בלתי פורמלי. שיתוף הפעולה בין הווקף לרשות העתיקות, עליו הוסכם ב-1967, נפסק בספטמבר 1996 לאחר מהומות מנהרת הכותל. הנהלת הווקף הודיעה לרשות העתיקות כי "לפי הנחיות מגבוה" היא מפסיקה את "שיתוף הפעולה הטכני" ביניהן. מעתה ואילך לא יתקיימו פגישות מקצועיות בין הצדדים, כבעבר, ופקחי הרשות לא יורשו עוד להיכנס למבנה סגור כלשהו בהר הבית ולבדוק מה מתרחש בו. מבקר המדינה קבע בשנת 2011 כי למרות התחייבות המדינה לחדש את הפיקוח בליווי משטרתי, הפיקוח לא חודש.
במשך השנים ביצע הווקף עבודות הנדסיות רבות ברחבי הר הבית. במהלך העבודות הושמדו במכוון ממצאים ארכאולוגיים בעלי ערך היסטורי ייחודי. בעקבות פעולות אלו החל לפעול פרויקט סינון העפר מהר הבית בו סוננו עודפי העפר שפונו מההר על ידי הווקף.
שינוי נוסף חל במתחמי התפילה המוסלמיים. כאשר נקבע הסטטוס קוו, המוסלמים התפללו רק במסגד אל-אקצא. עם השנים נוספו עשרות אלפי מתפללים, ושטחי התפילה התרחבו למבנים נוספים בהר הבית ולחללים תת-קרקעיים.
בשנת 2014 תועד דגל אל-קאעדה שנתלה מעל לכותל הקטן בכניסה להר הבית[8].
בשנת 2016 הודיע שר ההקדשים הירדני, האיל דאווד, כי ארצו תתקין 55 מצלמות במתחם הר הבית כדי "לתעד את ההסתערויות ואת ההפרות של השלטונות הישראליים נגד המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים". כמה ימים קודם לכן הבהיר שר ההסברה הירדני, מוחמד אל-מוני, כי המצלמות לא יוכנסו למסגדים". התוכנית לא יצאה לבסוף לפועל בגלל התנגדות הפלסטינים[9].
מחלוקות בנושא גשר המוגרבים
"גשר המוגרבים" הוא גשר עץ המוביל מהכותל המערבי להר הבית, דרך שער המוגרבים. גשר זה רעוע, אך בניית גשר קבוע חדש היא סוגיה פוליטית עדינה ביותר, מכיוון שישראל, שהגשר נמצא בתחום אחריותה, טוענת שהוא אינו חלק ממתחם הר הבית שבאחריות הווקף, אולם הווקף וממשלת ירדן טוענים שהגשר מוביל לרחבת הר הבית ולכן הוא צריך להיבנות בתיאום מלא איתם. נוסף על כך ממוקם הגשר בצמוד לכותל המערבי, וכל בנייה במתחם נתפסת כהפרה של הסטטוס קוו של המקומות הקדושים בעיר העתיקה[10].
גשר העץ נבנה מעל לסוללת עפר בינואר 2005 ונועד לאפשר את הגישה מהכותל המערבי להר הבית. בתחילת 2007, הוחל בפירוק הסוללה לצורך עבודות ארכאולוגיות, שרק לאחריהן ניתן להתחיל בעבודות בנייה לגשר חדש[11]. פעולות אלה, שלא תואמו עם הווקף, לוו במהומות מצד ערביי ישראל והפלסטינים, תוך קריאות חריפות מצד מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ראאד סלאח, שטען שהחפירות עלולות להוביל להתמוטטות המסגדים שעל הר הבית. עקב כך נדחו התוכניות לבניית הגשר החדש[12].
בנובמבר 2011 גובשה תוכנית חשאית להרוס את גשר המוגרבים ולהקים גשר חדש במקומו, ללא תיאום עם הווקף. התוכנית נחשפה, ובתוך זמן קצר בוטלה בשל לחצים שהופעלו מצד ירדן ומצרים[13].
בדצמבר 2011 הוציא מהנדס העיר ירושלים צו סגירה לגשר המוגרבים, לאחר שהתריע מפני סכנת התמוטטות המבנה[14]. למחרת הגיע מסר מממלכת ירדן שמזהיר מפני סגירת הגשר, והממשלה החליטה לבטל את הצו[15]. כמחאה על החלטת הממשלה ביצעו למחרת 40 "נערי גבעות" חברי "גרעין שכם" פעילות מחאה בגבול ירדן, שכללה פריצת גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבה לגשר אלנבי, השתלטות על בנין בשטח ההפקר וסירוב להתפנות ממנו[16].
באוגוסט 2014 החלה שוב בניית גשר עץ חדש, לצד הגשר הקיים[17]. ב-3 בספטמבר 2014 הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לפרק את הגשר, בעקבות לחץ כבד מצד בית המלוכה הירדני שזעם על הקמת הגשר ללא תיאום[18].
מחלוקות בנושא הכותל הקטן
הכותל הקטן הוא מקטע צפוני של הכותל המערבי, אליו מגיעים בקביעות מתפללים יהודים. בסמוך לכותל הקטן מתגוררות מספר משפחות מוסלמיות. בני ישיבת עטרת כהנים הציגו למשטרה מסמכים המראים כי המקום באחריותם, לעומתם אנשי הווקף טענו ששטח הכותל הקטן באחריותם, המשטרה במשך שנים החליטה שלא להחליט ולקחה לרשותה את המפתח לחדרון הסמוך לכותך הקטן[19]. אנשי הווקף גם התנגדו בעבר להסרת הפיגומים במקום[20]. במהלך השנים היו חיכוכים רבים בין מתפללים בכותל הקטן לבין תושבי המקום.
בשנת 1982 ניסו תלמידי ישיבת עטרת כהנים להשתלט על מספר מבנים הסמוכים לכותל הקטן, ופונו בידי המשטרה[21].
בשנת 1986 מנעה המשטרה עימות בין תלמידי ישיבת עטרת כהנים שנהגו להתפלל במקום, לבין אנשי הווקף, שטענו שיש בקיר פרצה המאפשרת חדירה להר הבית. אנשי הווקף התקינו במקום דלת ונעלו אותה. לאחר משא ומתן בין הצדדים הדלת פורקה, הפרצה נסתמה והמפתח נשאר בידי המשטרה[22].
בראש השנה תשס"ז (ספטמבר 2006) התפללו מספר אנשים ברחבת הכותל הקטן, ותלמיד ישיבה בשם אליהו קליימן תקע בשופר לאחר שאמר את פסוקי "מלכויות זכרונות ושופרות" בתפילת המוסף של החג. שוטרים שהגיעו למקום עצרו את קליימן ופינו את המתפללים בטענה לחשש לשלום הציבור, מכיוון שאותו יום היה אחד מימי הרמדאן, ושטח הכותל הקטן נחשב בעיני הווקף כחלק מרחבת הר הבית. בתביעה בבית המשפט אמרו נציגי המדינה: "הכותל הקטן הינו קטע חשוף, המשכו של הכותל המערבי... אך הוא לא הוכר כאתר תפילה רשמי ומוכרז על ידי מדינת ישראל, ולא ניתן להפוך אותו לכזה, כפי שמבקשים התובעים". כמו כן הובהר שמבחינה משפטית קדושתו של הכותל המערבי אינה חלה על הכותל הקטן[23].
בינואר 2011 הוסרו מרחבת הכותל הקטן קלונסאות ברזל שהוצבו בו ב-1972, בהסכמת הווקף[24].
מחלוקות בנושא תפילה בהר הבית
בהבנות הסטטוס-קוו משנת 1967 הוסכם במפורש כי ליהודים יש זכות לבקר במקום, אך לא זכות להתפלל בו, ומאז אוסרת המשטרה באופן רשמי על יהודים ונוצרים להתפלל בהר הבית.
תפילת יהודים בהר הבית
במקרים רבים ניסו יהודים להתפלל על הר הבית, בניגוד להבנות הסטטוס-קוו. להלן האירועים הבולטים הקשורים לתפילת יהודים בהר הבית.
אירועי התפילה של הרב גורן (1967)
לאחר מלחמת ששת הימים, הרב שלמה גורן התנגד למדיניותו של משה דיין והחל לארגן אירועי תפילה הפגנתיים ברחבת הר הבית. מעשיו גרמו לתגובות של הלם בעולם המוסלמי ולחשש באשר לגורל האתרים הקדושים לאסלאם, מפני שתפילתו של גורן ברחבת הר הבית הייתה מנוגדת להסדר בין הווקף לממשלת ישראל. בעקבות אירוע תפילה המונית שארגן הרב על ההר בט' באב תשכ״ז (15 באוגוסט 1967) התרחשו הפגנות ומחאות ברחבי העולם הערבי, ואנשי הווקף נעלו את שער המוגרבים, המוביל מהכותל להר הבית. ב-17 באוגוסט התכנסה "ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים" לדון בסוגיה. הוועדה החליטה להורות לכוחות הביטחון לעצור את פעילותו של הרב גורן על ההר ולפנות מתפללים יהודים אל הכותל המערבי.
סוגיית תפילת יהודים על הר הבית נידונה בוועדת השרים פעמיים נוספות, באוקטובר 1967 ובסוף מאי 1968. בישיבות אלה נמנעה הוועדה מלקבל החלטה מפורשת האוסרת תפילת יהודים או הקמת בית כנסת בהר הבית, והסתפקה בהוראה למשטרה למנוע תפילה על מנת לשמור על הסדר הציבורי במקום.
מפתחות שער המוגרבים, שננעל על ידי הווקף, נמסרו "תוך מחאה" לכוחות הביטחון הישראליים. מאז שולטת משטרת ישראל על שער הכניסה.
בעקבות אירועי התפילה של הרב גורן פרסמו שני הרבנים הראשיים לישראל (הספרדי והאשכנזי) הצהרה משותפת האוסרת על יהודים לבקר בהר הבית.
ניסיון תפילה של גרשון סלומון בט' באב (1977)
ב-14 באוגוסט 1977, ט' באב, התארגנו 30 חברי קבוצת "אל הר ה'" בראשות גרשון סלומון, בניסיון לעלות ולהתפלל בהר הבית. ההתארגנות סוכלה על ידי שירות הביטחון הכללי.
תפילה של "נאמני הר הבית" (1983)
ב-11 במאי 1983, ביום ירושלים, התיר בג"ץ לגרשון סלומון ולקבוצה של נאמני הר הבית להיכנס לפינה של מתחם הר הבית, והם התפללו שם במשך שעה וחצי. מוסלמים רבים ראו בכך פגיעה בריבונות של הווקף בהר הבית.
עליית חברי כנסת להר הבית (1986)
בשנת 1985 טענו מספר חברי כנסת ממפלגות הימין שקיים מצבור נשק מתחת לכיפת הסלע וכי הווקף הורס במכוון עדויות ארכאולוגיות לקיומו של בית המקדש. ב-8 בינואר 1986 עלתה להר קבוצת חברי כנסת והתעמתו עם אנשי הווקף.
חברי הכנסת עזבו את המקום מחשש להסלמה, אך חזרו לשם כעבור שישה ימים. הם התפללו וקראו פרקי תהילים בהפגנתיות, ובתגובה פרצו מהומות בקרב הפלסטינים.
מספר ימים לאחר מכן עלו להר שלושה צעירים והניפו את דגל ישראל מעל שער המוגרבים במשך מספר דקות. הם נעצרו והואשמו בהפרת סדר.
ב-13 בינואר עלה הרב ישראל אריאל להר הבית והשתטח על הרצפה. הוא פונה מהמקום בכוח על ידי המשטרה[25].
סיור נאמני הר הבית (1986)
ב-19 באוקטובר 1986 סיירו כ-50 מחברי תנועת "נאמני הר הבית" בקבוצות של שבעה אנשים, כשהם מוקפים על ידי כוחות גדולים של משטרה וחיילי משמר הגבול. סיור זה הושג לאחר משא ומתן בין חברי התנועה לבין המשטרה, ובהסכמת הווקף. בין המסיירים נמנו גרשון סלומון, הרב דב ליאור והרב ישראל אריאל. שומרי הווקף ביקשו מהמסיירים לא להכניס לרחבה את ארבעת המינים. במהלך הסיור השתטח הרב ישראל אריאל בסמוך לכיפת הסלע, ואז זינקו לעברו שניים משומרי הווקף ודרשו ממנו לקום[26].
סיור נוסף של נאמני הר הבית (1987)
ב-6 באוקטובר 1987 טען גרשון סלומון שהתקבל אישור מהמשטרה להתפלל בהר הבית וכי בכוונתו לחדש את מנהג העלייה לרגל בשלושת הרגלים[27]. ב-11 באוקטובר 1987 ניסו נאמני הר הבית להיכנס לרחבה, ונתקלו בהתנגדות של כ-2,000 מתפללים מוסלמים. המשטרה הפעילה נגדם גז מדמיע, ולאחר מכן ערכו 5 מחברי התנועה סיור מהיר באתר, תחת אבטחה כבדה[28].
טקס ניסוך המים בנקבת השילוח (1990)
ב-8 באוקטובר 1990 התרחש בהר הבית אירוע חמור, שהוביל למהומות הר הבית באותה שנה. תנועת "נאמני הר הבית" קיבלה אישור לקיים את טקס ניסוך המים בנקבת השילוח. בקרב הציבור המוסלמי נפוצו שמועות לפיהן גרשון סלומון ואנשיו מתכוונים להניח את אבן הפינה לבית המקדש השלישי בהר הבית. מאות רבות של מוסלמים נאספו בהר והאזינו לדרשות ההסתה במערכת הכריזה שבמסגדים. באותו זמן נאספו אלפי יהודים ברחבת הכותל לקראת טקס ברכת כוהנים ואז נשמט בשגגה רימון גז מידיו של שוטר מג"ב שעורר את ההמון המוסלמי להשליך אבנים לכיוון רחבת הכותל ההומה מאדם דבר שגרם לפציעתם של 34 מתפללים יהודים. כוחות משטרה פרצו להר, פתחו באש והרגו 17 מתפללים מוסלמים[29].
ניסיונות אנשי תנועת "חי וקיים" להתפלל בהר הבית (1993 עד 1996)
תנועת "חי וקיים" נוסדה בחג החנוכה התשנ״ב (דצמבר 1991) על ידי יהודה עציון לאחר שהשתחרר מהכלא. חברו אליו מוטי קרפל, חיים נתיב ואנשים נוספים. הקבוצה קיבלה תמיכה הלכתית מהרב יצחק גינצבורג ומיואל לרנר. התנועה נחשפה לציבור בספטמבר 1993 כאשר אנשיה הפגינו נגד הצהרת העקרונות שנחתמה בין ישראל לאש"ף.
אפיק הפעולה המרכזי של תנועת "חי וקיים" היה בנושא הר הבית. פעילי התנועה ניסו להתפלל בהר הבית עשרות פעמים, ונעצרו על ידי המשטרה. נגד יהודה עציון הוגש כתב אישום, ונאסר עליו לצאת מגבולות ישובו עפרה.
ברכת כהנים של אורי אריאל (2013)
בספטמבר 2013 הופץ סרטון וידאו בו נראה השר אורי אריאל עומד לפני כיפת הסלע ומברך "ברכת כהנים" בניגוד לאיסור המשטרה, צעד שנתפס בעיני המוסלמים כהתגרות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח בנובמבר 2014 לעבדאללה השני, מלך ירדן ולמזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי שלא יאפשר עליית שרים וחברי כנסת להר הבית, אך אורי אריאל המשיך לעלות להר הבית ולברך את ברכת הכהנים[30][31].
עימות רב משתתפים עם הווקף (2018)
42 יהודים נעצרו בשטח הר הבית לאחר שלטענת המשטרה חוללו פרובוקציה והתעמתו עם אנשי הווקף. הם שוחררו לאחר שימוע במשטרה[32].
קריאות "שמע ישראל" על הר הבית (2016, 2018)
צעיר יהודי כבן 18 נעצר בדצמבר 2016 במהלך סיור בהר הבית, לאחר שקרא "שמע ישראל" בהר במהלך הסיור[33].
בספטמבר 2018 נעצרו שלושה צעירים יהודים במהלך סיור בהר הבית, לאחר שהשתטחו ברחבת ההר וקראו "שמע ישראל" בצעקות. נגד הצעירים הוגש כתב אישום בגין הפרעת שלום הציבור והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו[34][35].
צעירים שהתחזו למוסלמים כדי להתפלל בהר הבית (2021)
בדצמבר 2021 דווח בחדשות 13 על קבוצת צעירים יהודים שהתחזו למוסלמים כדי להתפלל בהר הבית. הם למדו לדקלם את השהאדה ונכנסו עם מתפללים מוסלמים למסגד אל-אקצא, שם התפללו בעברית. שניים מחברי הקבוצה נעצרו וקיבלו צו הרחקה ל-30 יום מהר הבית[36]. על פי השב"כ, מדי שבוע נתפסים מספר יהודים המנסים להתגנב להר הבית באופן דומה[37].
תפילה וביקור נוצרים בהר הבית
שומרי הווקף מונעים מנוצרים להכניס להר הבית כתבי קודש נוצריים או צלבים, ובמספר מקרים הורחקו מתפללים נוצרים מרחבת הר הבית.
נרשמו מקרים של תיירים נוצרים שהגיעו להר הבית כשהם נושאים ספר תנ"ך בתרמיל, והספר הוחרם בכניסה להר. במקרים אחרים, תיירים נוצרים נעצרו והוצאו מרחבת הר הבית לאחר שביצעו תנועות שנחשדו כסוג של תפילה נוצרית[38].
בשנת 2003 נעצר יאן וילם ואן דר הובן לאחר שהתפלל תפילה חרישית על הר הבית. ואן דר הובן, נוצרי-אוונגליסט מתומכי נאמני הר הבית, הוביל קבוצה של כ-40 איש לרחבת הר הבית, והנחה אותם להתפצל לקבוצות קטנות ולהסתובב בשקט בתוך המתחם תוך תפילה חרישית. שומרי הווקף הבחינו בפעילותו וגירשו את חברי הקבוצה מהמתחם[39].
בשנת 2015 נעצרה בהר הבית פעילה נוצרית למען ישראל, לאחר שצילמה את עצמה קוראת "עם ישראל חי" בסמוך למסגד אל-אקצא[40].
אירוע התפילה המשותפת (1972)
בשנת 1972 התרחש אירוע מיוחד במינו, של קבוצת "נווה שלום" שהיו חברים בה נוצרים, מוסלמים ויהודים, ואביה הרוחני היה האב הדומיניקאני ברונו הוסאר. הקבוצה ניסתה להקים ישוב רב-דתי באזור לטרון, וקיימה מפגשים בין-דתיים. אנשי הקבוצה נענו לקריאתו של האפיפיור לציין את 1 בינואר 1972 כיום תפילה עולמי למען השלום. כ-100 חברי הקבוצה ארגנו מסלול צעדה שעבר דרך כנסיית הקבר, מסגד אל-אקצא והכותל המערבי, כשהם נושאים בידיהם עלי זית, סמל השלום מימי המבול. בכל אתר נערכו תפילות בעלות תוכן כלל-אנושי, מתוך כתבי-הקודש הקשורים למקום התפילה. בכותל המערבי קרא הרב הקונסרבטיבי אהרן זינגר פרקי תהילים, והקהל ענה "אמן" או "אינשאללה" אחריו.
תחילה ביקשו שומרי הווקף המופתעים והנבוכים למנוע כניסת "כופרים" אל המסגד, בין השאר מפני שלא רכשו כרטיסי כניסה למתחם. אולם חכמי-דת מוסלמים שהזדמנו למקום פסקו כי "גם ליהודים ולנוצרים מותר להתפלל במקום הקדוש הזה למען השלום, הקדוש והיקר לכולם", ובאופן זה הצליחו חברי הקבוצה לערוך את אירוע התפילה בהר-הבית[41].
קבוצת אחווה בין-דתית נוספת בשם "הר קדשי" פעלה בתחילת המאה ה-21 וניסתה ליזום את הקמת בית המקדש השלישי לצד כיפת הסלע[42][43].
החלטות בג"ץ בנושא תפילת יהודים בהר הבית
באופן עקרוני, משטרת ישראל מונחית על ידי הממשלה, והיא זו שקובעת אם מותר או אסור להתפלל. בג"ץ אישר הסדר זה[44][45].
ככלל, בג"ץ מאשר את מדיניות המשטרה, המבוססת על החלטה מנהלית לפיה העיקרון של שלום הציבור ושמירה על הסדר הציבורי גובר על הזכות לחופש פולחן ולעיתים גם על חופש גישה[46].
נושא תפילת יהודים נדון משנת 1993 ואילך בבית המשפט העליון, וזה פסק כי מחד גיסא יש ליהודים זכות להתפלל בהר הבית, ומאידך גיסא יש למשטרה סמכות למנוע את מימושה של זכות זו. כדברי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק: "נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי הזכות לעלות להר הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי." אולם באותה נשימה קבע בית המשפט כי "ככל זכות אדם, אין זו זכות מוחלטת. זו זכות יחסית [...]. במקום בו קיימת ודאות קרובה לכך כי ייגרם נזק ממשי לאינטרס הציבורי אם זכות האדם לפולחן דתי ולחופש ביטוי תמומש, ניתן להגביל את זכות האדם כדי לקיים את האינטרס הציבורי." בשנת 2006 אף נפסק מפורשות מפי הנשיאה, דורית ביניש, כי "סמכותה של משטרת ישראל למנוע כניסת מבקרים ומתפללים להר הבית בהתקיים סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבורי, נובעת מתפקידה המובהק של המשטרה בקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש [...] מוסמכת המשטרה לאסור על כניסה להר הבית או להגבילה בתנאים. בין היתר, מוסמכת המשטרה במקרים מתאימים גם לצמצם את האיסור על עלייה להר הבית ולהגבילו לאנשים מסוימים בלבד, והכל לשם שמירה על שלום הציבור וביטחונו." בהתאם לפסיקה, הנחת היסוד של המשטרה היא כי בכל רגע נתון עלולה להיות בהר הבית סכנה כזו.
בבית משפט השלום בירושלים נפסקו מספר פעמים פסקי דין הנוגדים את פסיקת בית המשפט העליון. ב-4 באוקטובר 2012 התקיים דיון בהארכת מעצרו של חגי וייס, שנחשד בניסיון להתפלל בהר הבית ועוכב לחקירה על-ידי המשטרה. השופטת מלכה אביב פסקה כי "יש מקום לאפשר תפילת יהודים בהר הבית" והוסיפה כי לדעתה יש להתיר ליהודים להתפלל בהר הבית באופן מובנה, במקום שייועד לכך, תוך שמירה על ביטחונם. בדיון אחר פסקה אביב שהמדינה תשלם פיצויים ליהודה גליק בגין מניעת כניסתו להר הבית, מחשש שיתפלל במקום.
ב-2021 קבע בית המשפט השלום כי תפילה בלחש אין בה כדי עבירה על הוראות המשטרה במקום, וקיצר את הרחקתו של מתפלל שהתפלל בלחש בהר הבית[47]. לאחר זמן קצר בוטלה החלטה זו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את ערעור המשטרה על ההחלטה[48].
התבטאויות של פוליטיקאים ואנשי ציבור בנושא הר הבית
במהלך השנים זכו תנועות שוחרי המקדש לגיבוי ותמיכה מצד פוליטיקאים ואנשי ציבור רבים. למשל, במצע הליכוד לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה נכתב: "הליכוד יפעל בקדנציה הקרובה למצוא פתרון המאפשר חופש פולחן ליהודים בהר הבית, כמובן תוך טיפול בנושא בכל הרגישות הנדרשת."[49]
מכתב של בנימין נתניהו (1995)
בנימין נתניהו כתב במרץ 1995, בהיותו ראש האופוזיציה, מכתב ליהודה עציון ובו תמך בהסדרת תפילת יהודים בהר הבית[50].
דבריו של הרב שמואל אליהו (2012)
במאי 2012 אמר הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת: "המלכות שאנו חולמים עליה יודעת לנצח את אויביה ולהכות אותם שוק על ירך. לא משאירה פצועים מדממים בשטח שמתכננים את המלחמה הבאה. למלכות יש הרבה הוד, ואין הוד אלא בית המקדש. זו מלכות שאומרת בפה מלא כי היא חפצה בבית המקדש - עיר הצדק קריה נאמנה, מכון שישפיע אור לגויים, גם אם יצטרכו למחוק את המסגדים מעל ההר המקודש הזה."[51]
עליית רבני הציונות הדתית להר הבית (2012)
ב-17 במאי 2012 עלתה להר הבית קבוצה של כשבעה-עשר רבנים מהציונות הדתית. בין העולים היו הרב ישראל אריאל, הרב דב ליאור והרב יהודה קרויזר. במהלך הסיור סיפר הרב ישראל אריאל בהרחבה על השתתפותו בכיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים, ועל כך שהרב צבי יהודה קוק ו"הרב הנזיר" שהגיעו להר הבית באותו ערב דיברו על כך שכניסתם מותרת מטעם "דיני כיבוש". בכך ניסה הרב להזכיר ולבסס דבר שכבר אמר במקומות אחרים, שגם היום ניתן, למרות הבעיות ההלכתיות, להתיר עלייה להר הבית מכוח "מצוות כיבוש". פעילי תנועות המקדש, דוגמת הרב אריאל, מרחיבים את מנעד הפרשנויות הנובעות ממצוות כיבוש ארץ ישראל - המופיעה בכמה פסוקים במקרא - גם לשאלת השליטה בהר הבית והקמת המקדש[52].
הצעת חוק של מירי רגב (2014)
מירי רגב, בזמן שהייתה חברת כנסת מהליכוד, הגישה במאי 2014 הצעת חוק המבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר ליהודים להתפלל בו. להצעת החוק הצטרף חבר הכנסת חיליק בר מהעבודה, אך כעבור ימים אחדים חזר בו ומשך את חתימתו[53].
ממשלת ירדן פנתה לישראל וביקשה הבהרות לגבי הצעת החוק[54]. בסופו של דבר הצעת החוק לא עלתה להצבעה בכנסת[55].
דרישות לשינוי הסטטוס קוו
במשך השנים עלו דרישות מצד גורמים שונים בישראל לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית, כך שתתאפשר תפילת יהודים ברחבה ליד מסגד אל-אקצא.
בשנת 1994 שלח הרב שלמה גורן מכתב לראש הממשלה יצחק רבין וביקש שלא להעביר את השליטה בהר הבית לידי הווקף המוסלמי. לדבריו, תפילת יהודים בהר הבית הייתה נהוגה במשך שנים רבות בהיסטוריה, ורבנים האוסרים עליה להר הבית עושים זאת "מחוסר ידיעה טופוגרפית והלכתית". הוא ביקש להקצות אזורי תפילה ליהודים בשטחים הפנויים של הר הבית[56].
נדב שרגאי קובל על כך שהסטטוס קוו נשחק, אבל אחד הרכיבים המרכזיים בו, האיסור על תפילת יהודים בהר הבית, נשמר בקפדנות. לדבריו, מקרי הפרת הסטטוס קוו מצד הווקף מצדיקים שינוי יזום של הסטטוס קוו על ידי ישראל, כך שתתאפשר תפילת יהודים בהר הבית[7].
ארנון סגל טוען שהוויתור ההיסטורי על ריבונות ישראלית מלאה בהר הבית גורם לפיגועי טרור, ולכן, כלשונו, "רק כשנשוב אל ההר תשקע האש"[57].
בנובמבר 2021 התקיימה בהר הבית הפגנה נגד הסטטוס קוו ונגד שליטת הווקף במתחם. המפגינים הניפו שלטים בהם נכתב: "לגרש את החושך, לגרש את הווקף מהר הבית." כמו כן מחו נגד פיגוע הירי בשער השלשלת (2021) ונגד הפיגוע בהר הבית (2017)[58].
במאמר של הלל כהן משנת 2018 הוא בוחן את שורשי הזיקה להר הבית של התנועה הלאומית הפלסטינית ושל התנועה הציונית. מסקנתו היא כי דבקותם של הפלסטינים בהר חזקה ועוצמתית מזו של היהודים, בעיקר משתי סיבות: תהליכי חילון שעברו על החברה בישראל, שגרמו לכך שלרוב החברה הישראלית, פרט למחנה הדתי-לאומי, אין כמעט זיקה להר הבית, ומאידך התעצמות המחויבות הפוליטית והדתית של הפלסטינים לאל-אקצא, שנתפס בעיניהם כמוקד של ריבונות, כבוד עצמי ושליחות דתית. כפועל יוצא ממסקנה זו, אין בעיניו הצדקה לדרישות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית[59].
שינויים בסטטוס קוו משנת 2021 ואילך
בתחילת שנת 2021 חל שינוי בסטטוס קוו, ומבקרים יהודים החלו לקיים בהר הבית שיעורי תורה ותפילות לא רשמיות, באופן שקט וללא סממנים יהודיים בולטים. תפילות ממושכות נערכות בחסות המשטרה ובידיעת הווקף המוסלמי[60][61].
בד בבד החלו קבוצות של חרדים להצטרף לעולים להר הבית, בניגוד לעמדת הממסד התורני החרדי[62]. על פי דיווחים שונים מתפללים בהר הבית יהודים במניין את תפילת שחרית ותפילת מנחה בכל יום, מתחילתה ועד סופה, כולל חזרת הש"ץ בקול רם, ומברכים ברכת כהנים. עם זאת, מדינת ישראל והמשטרה לא שינו את הנהלים באופן רשמי, ומדובר במדיניות מעומעמת.
במקביל, שר הפנים גלעד ארדן יזם את הוצאת ארגוני המוראביטון והמורביטאת אל מחוץ לחוק והרחקתם מהר הבית. לאחר מכן הנחה את מפקדי המשטרה לעודד ולאפשר עליית יהודים להר הבית במידה מקסימלית, ולהרחיק מהם את אנשי הווקף[63][64][5].
הערות שוליים
- ^ יצחק רייטר, סטטוס קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית, עמ' 98, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2016.
- ^ יצחק רייטר, סטטוס קוו בתהליכי שינוי, עמ' 34.
- ^ אמנון רמון, יחסם של מדינת ישראל והציבור היהודי לגווניו להר-הבית (1996-1967), באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 1997.
- ^ יצחק רייטר, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות.
- ^ 5.0 5.1 נדב שרגאי, "עם מגנומטרים היו היום פחות ניסיונות פיגוע בהר הבית", באתר ישראל היום, 31 באוקטובר 2019.
- ^ דותן גורן, ההיסטוריה של הצבת המגנומטרים בהר הבית, בעיתון מקור ראשון, 12 ביולי 2020.
- ^ 7.0 7.1 נדב שרגאי, הסטטוס קוו בהר הבית, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 9 בנובמבר 2014.
- ^ שמעון כהן, דגלי אל קעידה מעל הכותל הקטן, באתר ערוץ 7, 15 בספטמבר 2014.
- ^ רועי קייס, ירדן נסוגה: לא תציב מצלמות אבטחה בהר הבית, באתר ynet, 18 באפריל 2016.
- ^ בנייה של גשר זמני חדש בצמוד לגשר המוגרבים, באתר עמותת עמק שווה, 14 באוגוסט 2014.
- ^ חפירות רשות העתיקות - מעלה המוגרבים, באתר רשות העתיקות, 6 בפברואר 2007.
- ^ יהונתן ליס, נדב שרגאי, ג'קי חורי, השייח סלאח הורחק מהעיר העתיקה, ומאיים לשוב אליה, באתר הארץ, 7 בפברואר 2007.
- ^ nrg מעריב, בעקבות לחץ ערבי: לא ייהרס גשר בהר הבית, באתר nrg, 27 בנובמבר 2011.
- ^ יוסי אלי, מהנדס העיר י-ם: צו סגירה לגשר המוגרבים, באתר nrg, 8 בדצמבר 2011.
- ^ סוכנויות הידיעות, ירדן מזהירה את ישראל: אל תסגרואת גשר המוגרבים, באתר nrg, 9 בדצמבר 2011.
- ^ עמיחי אתאלי, עשרות צעירים מההתנחלויות חצו את הגדר לירדן והקימו מאחז, באתר nrg, 12 בדצמבר 2011.
- ^
ניר חסון, גשר עץ הוקם בימים האחרונים בהר הבית כחלופה לגשר המוגרבים, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2014.
- ^ ניר חסון וברק רביד, רה"מ הורה על פירוק גשר העץ החדש להר הבית בעקבות לחץ מבית המלוכה הירדני, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2014.
- ^ אילן בכר, המשטרה מנעה תקרית בין אנשי הוואקף לתלמידי ישיבה, מעריב, 4 באפריל 1986.
- ^ פרוטוקול מס' 278 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה, באתר נבו הוצאה לאור, 19 במאי 2014.
- ^ נדב שרגאי, הר המריבה - המאבק על הר הבית: יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה מאז 1967, עמ' 202, באתר גוגל ספרים, 1995.
- ^ קרב על "הכותל הקטן", חדשות, 4 באפריל 1986.
- ^ נדב שרגאי, שופר גדול בכותל הקטן: הצעיר שנלחם למען תקיעה בשופר, באתר ישראל היום, 17 בספטמבר 2020.
- ^ עמי מיטב, הכותל הקטן מתרחב צפונה.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:חדשות
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים הר הבית ברגלינו, חדשות, 13 בינואר 1986. - ^ אבינועם בר-יוסף, ה"נאמנים" עלו לרגל, מעריב, 20 באוקטובר 1986.
- ^ אורן כהן, אחרי 20 שנה: נאמני הד הבית הורשו לעלות להתפלל בהר, חדשות, 6 באוקטובר 1987.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:חדשות
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים 3 פצועים, 12 עצורים, חדשות, 12 באוקטובר 1987. - ^ אמנון רמון, יחסם של מדינת ישראל והציבור היהודי לגווניו להר-הבית, עמ' 16.
- ^ יצחק רייטר, סטטוס קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית, עמ' 10.
- ^
אורי אריאל מברך ברכת כהנים בהר הבית, סרטון בערוץ ""חדשות הר הבית"", באתר יוטיוב (אורך: 0:23).
- ^ גדי דויטש, קבוצה של 42 יהודים נעצרה במהלך ביקור בשטח הר הבית, באתר מעריב אונליין, 17 בינואר 2018.
- ^ צעיר קרא ״שמע ישראל״ בהר הבית ונעצר, באתר חדשות 0404, 4 בדצמבר 2016.
- ^ מאיה הורודניצ'אנו, "הפרת שלום הציבור": אישום נגד צעירים שקראו "שמע ישראל" בהר הבית, באתר וואלה!, 26 באוגוסט 2019.
- ^ היום: משפט ליהודים שקראו "שמע ישראל" בהר הבית, באתר ערוץ 7, 18 באוקטובר 2020.
- ^ יוסי אלי, בעקבות החשיפה בחדשות 13: נעצרו "מסתערבי הר הבית", באתר חדשות 13, 16 בדצמבר 2021.
- ^ ישי פורת, "מוכן לשלם בחיי": הצעירים שמתחזים למוסלמים - כדי להתפלל בהר הבית, באתר חדשות 13, 13 בדצמבר 2021.
- ^ Temple Mount: Common ground between Jews and Christians, באתר הג'רוזלם פוסט, 23 בנובמבר 2014 (באנגלית).
- ^ Recent Developments in the News, 19 ביולי 2021 (באנגלית).
- ^ Hidden camera reveals: Why was a Christian activist expelled from Temple Mount?, באתר הג'רוזלם פוסט, 29 באוקטובר 2015 (באנגלית).
- ^ גבריאל שטרן, בפרוס 1972 גם יהודים התפללו על הר הבית, על המשמר, 7 בינואר 1972.
- ^ יקי הפשטיין, הר אחד לשני עמים, באתר ynet, 19 ביולי 2010.
- ^ אתר תנועת "הר קדשי".
- ^ ארנון סגל, הכרעת בג"ץ בנושא תפילת היהודים בהר הבית, בעיתון מקור ראשון, 22 בפברואר 2021.
- ^ ניר חסון, בג"ץ דחה עתירה נגד החלטת המשטרה למנוע עליית יהודים להר הבית ביום ירושלים, באתר הארץ, 16 במאי 2019.
- ^ צוות המשרוקית של גלובס, עמר בר-לב טען שיהודי שמתפלל בהר הבית עובר על החוק. בדקנו אותו, באתר גלובס, 21 ביולי 2021.
- ^ פסיקה ראשונה מאשרת את התפילה היהודית השקטה בהר הבית, באתר ערוץ 7, 6 באוקטובר 2021.
- ^ יאיר אלטמן, ערעור המשטרה התקבל: המחוזי אסר על תפילה יהודית בהר הבית, באתר ישראל היום, 8 באוקטובר 2021.
- ^ נטעאל בנדל, האותיות הקטנות: מה יחס המפלגות לסוגיית הר הבית?, באתר כיפה, 7 בינואר 2013.
- ^ בנימין נתניהו: כשנחזור להנהגת המדינה נאפשר תפילה יהודית בהר הבית, באתר "הר הבית שלנו", 21 בפברואר 2022.
- ^ אורי פולק, הרב אליהו: חולם על מלכות שתמחק את המסגדים מהר הבית, באתר כיפה, 23 במאי 2012.
- ^ עמותת עיר עמים, קשר מסוכן - דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה, עמ' 16.
- ^ מזל מועלם, הר הבית עוד לא בידינו: מאחורי הקלעים של הצעת החוק הנפיצה, באתר אל-מוניטור, 22 במאי 2014.
- ^ ברק רביד, ג'קי חורי, ניר חסון ויהונתן ליס, ירדן ביקשה הבהרות מישראל על הצעת חוק לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2014.
- ^ רועי קייס, ירדן במתקפה על ישראל: "תצית סכסוך דתי", באתר ynet, 22 באוקטובר 2014.
- ^ איציק וולף, הרב גורן הפציר ברבין: אל תמסור את הר-הבית לחוסיין, באתר News1 מחלקה ראשונה, 18 באוקטובר 2021.
- ^ ארנון סגל, הפלסטינים אינם רואים בוויתור על הר הבית צעד אצילי, בעיתון מקור ראשון, 17 במאי 2020.
- ^ יהונתן גוטליב, מחאה בהר הבית: לגרש את הווקף, באתר ערוץ 7, 29 בנובמבר 2021.
- ^ הלל כהן, "הר הבית ומסגד אלאקצא", המזרח החדש, 2018.
- ^ Israel quietly letting Jews pray on Temple Mount, in break with status quo, באתר The Times of Israel, 17 ביולי 2021 (באנגלית).
- ^ יאיר שרקי, מתחת לרדאר - היהודים שלומדים תורה ומקיימים מניין בהר הבית, באתר מאקו, 18 ביולי 2021.
- ^ יהודה יפרח, "מקדש הוא לא רק קורבנות": החרדים שעולים להר הבית מדברים, בעיתון מקור ראשון, 18 ביולי 2021.
- ^ יוני רוטנברג, בשקט ובהסכמה: המהפכה שהוביל גלעד ארדן בהר הבית, באתר ערוץ 7, 7 במאי 2021.
- ^ אילה בן גביר, התקדמנו בהר הבית ויש עוד לאן להתקדם, באתר "סרוגים", 29 ביולי 2021.
