רזא ח'אן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "רזא פהלווי" מפנה לכאן. לערך העוסק בנכדו של רזא ח'אן, ראו רזא כורש עלי פהלווי.
רזא שאה פהלווי
رضا پهلوی (פרסית)
Reza Shah portrait.jpg
לידה 16 במרץ 1878
סוואדקוה, מאזנדראן, המדינה הנשגבת של פרס פרס (1910-1925)פרס (1910-1925)
פטירה 26 ביולי 1944 (בגיל 66)
יוהנסבורג, איחוד דרום אפריקה, האימפריה הבריטית דרום אפריקה (1928-1994)דרום אפריקה (1928-1994)
מדינה איראן
שושלת פהלווי
אב עבאס עלי ח'אן
אם נוש-אפרין
צאצאים

המדם א-סולטנה פהלווי
שמס פהלווי
מוחמד רזא שאה פהלווי
אשרף פהלווי
עלי רזא פהלווי
ע'ולאם-רזא פהלווי
עבד א-רזא פהלווי
אחמד רזא פהלווי
מחמוד רזא פהלווי
פאטמה פהלווי

חמיד רזא פהלווי
יורש העצר מוחמד רזא שאה פהלווי
שאה איראן ה־1 בשושלת פהלווי
15 בדצמבר 192516 בספטמבר 1941
(15 שנים)

רזא שאה פהלוויפרסית: رضاشاه پهلوی, תעתיק מדויק: רצ'אשאה פהלוי; 16 במרץ 1878 - 26 ביולי 1944; בלידתו נקרא רזא ח'אן, פרסית: رضاخان) היה קצין איראני, שעלה לשלטון באיראן בהפיכה צבאית. פהלווי ייסד שושלת על שמו ששלטה באיראן עד המהפכה האיראנית ב-1979, בה הודח בנו מוחמד רזא שאה פהלווי מהשלטון. נכדו, רזא כורש עלי, חי כיום בארצות הברית.

ח'אן היה קצין בכיר בצבא האיראני, ובשנת 1921 ארגן הפיכה צבאית מוצלחת, כביכול בסיוע בריטניה ומאז שאף להשתחרר מהאחיזה הבריטית. כיהן כשר המלחמה והמפקד העליון של צבאו, ובשנת 1923 היה גם ראש ממשלת איראן. ב־1925 הכריז עצמו כשאה. ב־1935 שינה את שם ארצו מפרס לאיראן זאת כדי להמחיש את תהליך השינוי והמודרניזציה שהונהג במדינה, וכן כדי להדגיש את מורשתה הלאומית העצמאית. השם הקודם, "פרס", מקורו ביוונים הקדומים שכינו כך את האימפריה שעמדה מולם בעת העתיקה. השם "איראן" מקורו בתרבות האיראנית עצמה.

בתקופת שלטונו התבצעו רפורמות רבות והתהדקו קשרי איראן עם שכנותיה. ח'אן ריכז את השלטון בטהראן, הקים רשת חינוך ארצית, ייסד אוניברסיטה בטהראן, צמצם את סמכויות בתי הדין הדתיים לענייני ירושה ואישות ומיסד אותם בבתי הדין הממשלתיים, אסר על הנשים להתכסות בצ'אדור, חוקק חוק המחייב גברים לחבוש כובעים אירופיים, לענוד עניבות וללבוש חליפות, וטיפח את הלאומיות האיראנית[1].

בשנת 1941, לאחר ששיחק בין בריטניה לגרמניה, הבריטים והסובייטים פלשו לאיראן, ורזא ח'אן נאלץ לוותר על כס מלכותו לטובת בנו מוחמד רזא שאה פהלווי.

לאחר שנים בגולה נפטר רזא ח'אן בשנת 1944 בדרום אפריקה ונקבר בקהיר שבמצרים. בשנת 1950 הוחזרו שרידי הגופה לאיראן ונקברו בטהראן. זמן קצר לפני המהפכה האיראנית, ב-14 בינואר 1979, השרידים הועברו בחזרה למצרים[2]. בשנת 2016 נתגלתה כביכול גופתו החנוטה בעת שיפוץ במדרשה שהוקמה על חורבות המוזילאום שלו אחרי המהפכה האיראנית[3].

שנותיו הראשונות

מוזיאון רזא ח'אן (רזא שאה פהלווי), הבית בו נולד, סוואדקוה, מאזנדראן.
תעודת הזהות של רזא ח'אן, שהונפקה עבורו בגיל 42 בשנת 1920.

ילדותו

רזא ח'אן כפי שנודע בצעירותו[4], נולד באלשאט, מאזנדראן ב-13 במרץ 1878[5], תקופת שלטונו של נאסר א-דין שאה קאג'אר. אביו, הגנרל עבאס עלי ח'אן, נפטר לפני שרזא נולד. אמו של רזא, נוש-אפרין, עברה עם בנה ומשפחתה לטהראן, דאז בירת השושלת הקאג'ארית. דת המשפחה הייתה התריסריים אך היא לא שיחקה תפקיד מרכזי בחיי היומיום של רזא והקרובים אליו. רזא התגייס בסופו של דבר כחייל בבריגדת הקוזאקים הפרסית (אשר שמה נבע מכך שבעת הוקמה נועדה לחקות מערכים צבאיים של קוזאקים) תחת הדרכה של יועצים צבאיים רוסים. הבריגדה, שהוקמה בהוראתו של נאסר א-דין שאה קאג'אר, הייתה מבין המפותחות ביותר בחזקת הצבא האיראני, היא הוצבה לאימונים בתבריז והייתה בנויה מחיל פרשים ושומשה רק במבצעים צבאיים מיוחדים.

בבריגדת הקוזאקים

הקמת בריגדת הקוזאקים הייתה חלק מתהליך גדול יותר שבמסגרתו ממשלת פרס, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, העסיקה יועצים צבאיים אירופיים שונים להכשרת יחידות של צבא השושלת הקאג'ארית השלטת. זמן קצר לפני שהובאו הרוסים להנהיג את בריגדת הקוזאקים החדשה, הועסקו קצינים אוסטרים להכשרת חיילי חי"ר וארטילריה פרסים במה שהוכח כמיזם קצר מועד ולא מוצלח.

בשנת 1903 הפך רזא ח'אן לשומרו האישי של השגריר ההולנדי בפרס. במהלך המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה שב רזא לשירות בבריגדה הקוזאקית נגד פלישת האימפריה העות'מאנית לימת אורמיה. נכון לשנת 1915 רזא ח'אן השיג מוניטין של חייל אמיץ וחסר פחד, ונבחר בקפדנות על ידי מפקדיו הבכירים בכדי ללוות אותם במסעות צבאיים. המוניטין הצבאי של רזא ח'אן, בייחד עם האינטליגנציה המקצועית שלו שירתו אותו היטב ועד מהרה הוא התפרסם בקרב כמה ערים מרכזיות ברחבי איראן כגון טהראן ואחרים. עם סיום מלחמת העולם הראשונה הועלה לדרגת בריגדיר גנרל[6].

בשנת 1903 נולדה בתו הראשונה של רזא ח'אן אך שנה מאוחר יותר אשתו הראשונה, מרים סודאכוהי, נפטרה. בשנת 1916 התחתן עם תאג' אלמלוכ, בתו הבכורה של טיימור ח'אן, מייג'ור גנרל בצבא האיראני שמשפחתו הגיעה לאיראן מהקווקז (משפחות איראניות רבות עזבו את הקווקז והיגרו לאיראן לאחר 1828, עקב מלחמת רוסיה-פרס השלישית). לתאג' אלמלוכ ולרזא ח'אן נולדו ארבעה ילדים מנישואיהם. פרס כאומה במעמד הבינלאומי הייתה בתהליך ממושך של היחלשות עוד מתחילת המאה ה-19 אשר הוביל לחיזוק ההשפעה הבריטית וההשפעה הרוסית על המדינה. פרס הפכה בפועל לכלי במאבק הכוחות הגאופוליטי הממושך בין בריטניה ורוסיה אשר נודע בתור המשחק הגדול. המהפכה החוקתית בפרס השפיעה רבות על דעתו וראייתו של רזא ח'אן אודות העולם הפוליטי, בייחוד ראה את חוסר היכולת של המערכת הרב-פוליטית הלא מאורגנת של המג'לס (פרלמנט).

רוב הצבא הפרסי היה חסר מיומנות ובעל איכות שלא התקרבה להשתוות לצבאות מערביים. נוסף על הצבא היו כוחות אליטות שמומנו ואומנו בידי גורמים מחוץ לפרס עצמה. ב-1911 קצינים שוודים החלו לארגן ולהכשיר את הז'נדרמריה, צבא שכיר שגדל ל-8,400 איש בסוף 1918. סטייה אחת מהדפוס הכללי של הכשרה בידי השוודים והרוסים התרחשה במהלך המלחמה נגד העות'מאנים כאשר הועברו רובים מודרניים אל בריגדת הקוזאקים ביוזמת הממשלה הבריטית, ולא בהזמנת הממשלה הפרסית בטהראן, שם נותרו פוליטיקאים חלוקים בשאלה האם להכיר או לא בבריגדת הקוזאקים והצבאות השכירים כחלק מהצבא הפרסי, מה שהביא את הבריטים לדלג על יידוע וקבלת ההסכמה של הממשלה בטהראן.

כוחות בריגדת הקוזאקים סבלו מכמה בעיות כרוניות בנוסף לבעיות משמעת פנימית ומתחים חברתיים. מימון זעום מצד הממשלה היה אחד החשובים ביותר בבעיות אלה. בעיית המימון נבעה הן מבעיות ההכנסות הכלליות של השלטון המרכזי הפרסי והן מהתנגדות מזדמנת של אישים חזקים בחצר המלוכה מלהעביר את המימון. בכמה הזדמנויות הייתה הבריגדה עמוקה בחובות ולעיתים אף חסרו לה כספים לשלם לחייליה.

רזא ח'אן פיתח אידאולוגיה לאומנית עוד בצעירותו, מנעוריו הוא גינה את מצבה הבזוי של המדינה הפרסית וגם של הצבא ופיתח את דעתו הפוליטית הלאומנית שדגלה בחיזוק ההשפעה והסמכות השלטונית במטרה להביא ליציבות הממשל. כחייל הוא השתתף במבצעים רבים, אך עקב האידאולוגיה הלאומנית שפיתח הוא התנגד לעובדה שנמצא (במהלך כמעט כל המבצעים) תחת פיקודם של קצינים זרים, לרוב רוסים ולא פרסים. לאחר המהפכה הרוסית עזבו כמה מהקצינים הרוסים בבריגדה את תפקידם, אך הרוסים הלבנים, שלא יכלו ללכת, נותרו בפיקוד על הבריגדה. בשנת 1920 הוביל רזא את חבריו הקצינים הפרסים להדיח את הרוסים, והוא עצמו הפך למפקד הבריגדה.

העלייה לשלטון בפרס

רקע פוליטי

בין השנים 19061911 השושלת הקאג'ארית של איראן נפלה למשבר פנימי ומלחמת אזרחים סביב סוגיית המשטר כאשר תושבים רבים קראו לסיום המונרכיה האבסולוטית ולהקמת פרלמנט. בשנת 1906, מוזפר א-דין שאה קאג'אר הקים מוסד פרלמנטרי בממלכה והפך את המדינה ממלוכה אבסולוטית למונרכיה חוקתית. מוזפר נפטר בינואר השנה הבאה ובנו ויורשו, מוחמד עלי שאה קאג'אר, שתמך באבסולוטיזם פוליטי, החל במאבק ממושך נגד הפלג הליברלי-חוקתי בממלכתו. המאבק הפנימי נמשך כמה שנים ואפשר לאימפריה הבריטית ולאימפריה הרוסית לחלק את הממלכה הפרסית בין אזורי השפעה. בתוך אזורי השפעה אלו היה בפועל שלטון קולוניאלי והגמוניה כלכלית של המעצמה אשר שלטה עליהם. נוסף על כך, לממשלה הפרסית בטהראן לא הייתה שום סמכות על גבי אזורים אלו. המאבק הפנימי הסתיים בניצחון הפרלמנטרים האיראנים ועליית אחמד שאה קאג'אר למלוכה בעוד הכוח בפועל היה ביד הפרלמנט.

באדום כהה: תחום השפעה בריטית. באדום בהיר: אזור בשליטה קומוניסטית. בירוק: אמירות ערבסתאן, מדינה ערבית ריבונית בפועל תחת ההנהגה של שייח' חזאל. בכתום: מרד כורדי בהנהגתו של סימקו שיקאק.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, נפילת האימפריה הרוסית לתוך מלחמת האזרחים ברוסיה אפשרה לבריטים להביא לחתימת ההסכם האנגלו-איראני בשנת 1919, הסכם שהעביר את כל זכויות הנפט האיראניות לחברת הנפט האנגלו-פרסית. המהלך הפך את הממלכה הפרסית למדינת חסות של האימפריה הבריטית בפועל. רזא ח'אן תכנן ביחד עם מקורבים הפיכה נגד השושלת הקאג'ארית ונגד הממשלה הפרלמנטרית במהלך שנת 1921. מבין המעורבים בתוכנית ההפיכה היה סייד זיא א-דין, עיתונאי רפורמיסטי צעיר, שאהד את השקפותיו הסוציאליסטיות של אלכסנדר קרנסקי. הוא נהנה מאמון אנשי הצבא הבריטי והדיפלומטים בטהראן והיו לו קשרים מתחת לשולחן עם הממשלה. מספר קצינים מבריגדת הקווקז הפרסית ובראשם רזא ח'אן היו מעורבים גם כן בתכנון ההפיכה.

הפיכה צבאית

פוסטר לזיכרון רזא ח'אן

ביום שישי, 18 בפברואר 1921, פתחו 2,200 אנשי בריגדת הקוזאקים ו-100 מתומכיהם בצעדה מקזווין (165 ק"מ צפונית-מערבית לטהראן) לעבר טהראן בפיקודו של רזא ח'אן, תוך התעלמות מפקודות חוזרות ונשנות לחזור למוצב שלהם בקזווין בידי הממשלה בבירה. בפאתי טהראן טען רזא חאן לנציגי הפרלמנט, השאה והכוחות הבריטים בעיר כי כוחות בריגדת הקוזאקים מתכוונים להקים ממשלה חזקה בטהראן כדי למנוע כל אפשרות של מתקפה בולשביקית מהגבול הצפוני בידי ברית המועצות, אפשרות פלישה שהטרידה רבות את הכוחות הבריטים באיראן. רזא ח'אן נשבע בנאמנות לאחמד שאה קאג'אר אך האשים את האליטה השלטת בכך שהרסה את המדינה. לכידת טהראן בידי כוחותיו של רזא, שהובטחה ביום שני (21 בפברואר), התרחשה כמעט ללא שפיכות דמים. עם זאת, המקורות ההיסטוריים נבדלים בשאלה האם הממשלה הפרסית, על פי עצת הלגיון הבריטי והשגרירות הבריטית בתוך העיר, החליטה שלא להתנגד להתקפה או האם חיילים בעיר סירבו להילחם נגד הקוזאקים.

לאחר ביצוע ההפיכה נעצרו באופן מיידי פעילים פוליטיים ואילי הון שאחזו בהשפעה נרחבת על הממשלה, זאת במטרה למנוע התנגדות מאורגנת ולהוציא מהם כמה שיותר כספים לבנק המדיני. כל ההתכנסויות הפוליטיות בטהראן נאסרו, פעילותה של העיתונות הופסקה, משרדי הממשלה נסגרו לצורך ארגון מחדש, וברים, מועדוני הימורים ובתי הקולנוע נסגרו. מושלים צבאיים מונו למפקדים על טהראן וסביבתה, ומושלי מחוזות שלא נכנעו לממשלה החדשה הוחלפו בקציני צבא שהיו נאמנים לרזא ח'אן. רזא, בעודו דוחה את בקשתו של זיא א-דין לקבל את התואר "דיקטטור", מינה את האחרון לראש ממשלת איראן בסמכויות מלאות ובתמורה זיא אישר את מינויו של רזא ח'אן לתפקיד מפקד הכוחות המזוינים, עם התואר הצבאי "סרדאר-א ספה" (מפקד הצבא) ומינה אותו בנוסף לתפקיד הפוליטי של שר המלחמה. הפרלמנט החדש של זיא א-דין הורכב ברובו מאנשי צבא ממושמעים ותומכים של רזא ח'אן[7].

הפרלמנט של זיא א-דין קרא לרפורמה משמעותית במדינה ובחברה, עם עדיפות מדינית עליונה לבניית הכוחות המזוינים בתור צבא קבע סדיר. התוכנית כללה גם הצעה לבטל את האמנה האנגלו-פרסית משנת 1919 ולחתום על חוזה הידידות הפרסי-סובייטי. אף על פי שהתוכנית ופעילותה המוקדמת של הממשלה החדשה החלו בפעילויות כלכליות וחברתיות רבות למען פשוטי העם והליברלים, רוב המשקיפים, כולל מתיישבים זרים במדינה, נותרו ספקנים וחשדו במעורבות בריטית בהפיכה ובגיבוש המדיניות של הממשלה החדשה. נטען כי לא ניתן היה להפעיל את ההפיכה ללא תמיכתם הכספית והלוגיסטית של אנשי הצבא הבריטי בקזווין. תאוריות קונספירציה אלו מעולם לא הוכחו. בעוד לזיא א-דין היו קשרים ממשלתיים, היה זה רזא ח'אן שהיה בעל ההשפעה והסמכות על הצבא ועל כן היה בעל המילה האחרונה בממשלה המהפכנית החדשה שהוסדרה.

התפקיד שמילא כל אדם בשלב התכנון של ההפיכה נותר לא ברור. בשנים מאוחרות יותר טענו רזא ח'אן וזיא א-דין כי הם היו המקור היחיד להפיכה; למעשה נראה כי שניהם מילאו תפקידים חשובים. שניהם היו מודאגים מגורל המדינה, וזיא א-דין בפרט הגיש הצעות שונות לטיפול ב"איום הבולשביקי" בפני הפרלמנט שקדם להפיכה. עם זאת, סביר להניח שממשלת הודו הבריטית עודדה את ההפיכה ואת הקמתה של ממשלה לאומית מתונה בטהראן, ככל שהדבר היה סביר יותר בהשקפותיה של ממשלת ניו דלהי הבריטית. פקידים רבים בראג' הבריטי טענו נגד ההסכם האנגלו-פרסי משנת 1919 ולפיהם ההסכם פגע ברגשות לאומניים בתוך השושלת הקאג'ארית ופגע באינטרסים בריטיים ארוכי טווח בכל האזור של איראן רבתי ומעבר לו במזרח התיכון בכלל.

עם עלייתו לכוח היו מרידות רבות וכוחות בדלנים ברחבי איראן. משטרו החדש של רזא ח'אן הפיל במהרה את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הפרסית; מדינת חסות של רוסיה הסובייטית שדגלה בבולשביזם ושלטה במחוז גילאן לחופי הים הכספי והייתה מעורבת במלחמת האזרחים ברוסיה[8]. לאחר מכן הנהיג רזא ח'אן מערכה צבאית מסובכת וארוכה נגד גרילה בדלנים באזור היערות המעורבים הכספיים-הירכאניים.

הפלת הבדלנות בח'וזסתאן

כשר המלחמה ומפקד הצבא הראשי, רזא ח'אן ניסה בכוח לכונן סדר וביטחון במדינה על ידי דיכוי כמה מרידות קשות נגד השלטון המרכזי באזורים שונים באיראן, במיוחד באזורים השבטיים. בזמן ההפיכה של רזא ח'אן היה חזאל בן ג'ביר ח'אןערבית: خزعل بن جابر), שייח ערבי בח'וזסתאן (דרום-מערב איראן, לגבולות ממלכת עיראק המנדטורית), בשיא כוחו ונחשב לשליט של ישות עצמאית ערבית בח'וזסתאן. רוב השלטון העצמאי הזה הפך לאפשרי הודות להיעדר הממשל הסמכותי בטהראן. לכן, כאשר הבין כי היעד הבא של רזא ח'אן יהיה להסדיר את הממשל הריכוזי של טהראן בח'וזסתאן, החל חזאל לקרוא לגיוס כללי של תומכיו, שהיוו בפועל מיליציה עצמאית למאבק בלתי נמנע נגד הצבא הפרסי של רזא ח'אן. לפיכך, בנוסף ליצירת קשרים הדוקים עם כמה מחברי האופוזיציה בפרלמנט שנזהרו מתוכניותיו העתידיות של רזא ח'אן למודרניזציה ותיעוש, חזאל גם כרת ברית עם כמה ראשי שבטים מקומיים חזקים והקים קואליציה שבטית שהאדירה את השפעתו האזורית. חזאל פעל להראות כשומר הלגיטימי של האסלאם והחוקה, שעל פיו שניהם נרמסו על ידי רזא ח'אן. למחוז ח'וזסתאן הייתה (ונותרה) חשיבות אדירה לממשל הפרסי. זהו המחוז היחיד בפרס הממוקם ממערב להרי הזגרוס באזור הסהר הפורה. מבחינה גאוגרפית רוב האזור הוא מישורי ומאפשר פיתוח חקלאי נרחב הודות לפוריות השטח. מבחינה דמוגרפית האזור מיושב בעיקר על ידי ערבים ולא פרסים שהיוו את הרוב במדינה. החשיבות הגדולה ביותר של המחוז הייתה כלכלית, שכן הוא הכיל חוף למפרץ הפרסי והיה למרכז המצבורים הטבעיים של הנפט בכל איראן. תכולת ייצוא הנפט שמקורו בח'וזסתאן בלבד שווה ליותר מכל הנפט שיוצא מכל שאר מחוזותיה של פרס. היות שהמחוז אגר כמויות כה רבות של נפט, הוא היה לבעל חשיבות כלכלית נרחבת בשביל האימפריה הבריטית, שהייתה בעלת השפעה כלכלית נרחבת במקום והתנגדה לכל מאבק אפשרי שעלול לפגוע בהליך העסקי הסדיר.

רזא ח'אן ידע היטב כי חזאל ונטיותיו להתנתקות מהווים מכשול מרכזי בתוכניתו השאפתנית ליצירת מדינה מאוחדת תחת שלטון מרכזי חזק. בתגובה רזא הורה לפקידים בטהראן להתחיל במשפט לגבי תשלום המס של חזאל ואנשיו ועל עבירות מכס שעבר האחרון. לאחר שהסדיר כוחות בלורסתאן בכדי למנוע את התפשטות הבדלנות הערבית לעבר האוכלוסייה הלורית, רזא ח'אן לא רצה לבצע פעולה צבאית נגד חזאל משתי סיבות עיקריות; ראשית, צבאו עדיין לא היה מוכן למבצע כה גדול; ושנית, הוא לא היה בטוח בתגובותיהם של הבריטים במהלך שכזה. באביב 1924 עזב סר פרסי לוריין, שגריר בריטניה, את טהראן לחופשה ארוכה כדי להתחתן. פרסי ידע שבהתחשב באופיו של רזא ובתנאים באיראן, במוקדם ולא במאוחר רזא ח'אן יתחיל בפעולות צבאיות כדי להכניע את חזאל. בפגישה שהתקיימה ב-28 ביולי 1924 בוועדת ההגנה הקיסרית של האימפריה הבריטית, הוא נתן את הערכתו לגבי התנאים הפוליטיים באיראן והזהיר כי לפני סוף השנה תתרחש התנגשות צבאית באזורי ייצור הנפט המרכזיים באיראן. בהתאם החליטה הוועדה להודיע ​​למשנה למלך בראג' הבריטי להיות מוכן למשלוח כוחות לחוז'סתאן במקרה הצורך.

ב-4 בנובמבר 1924 עזב רזא ח'אן את טהראן לאספהאן והפך את שר האוצר, מוחמד עלי פורוע'י, לראש הממשלה בפועל. ממשלת בריטניה הרגישה מחויבת למנוע את ההתנגשות הממשמשת ובאה ועל כן דרשו עזרה מפרסי, שזה עתה נישא ועדיין היה בחופשה. בהתאם לדרישות פרסי קיצץ את ירח הדבש והחל את דרכו לאיראן בליווי כלתו. תחילה נסע לפריז, בירת הרפובליקה הצרפתית השלישית, בכדי לפגוש את אחמד שאה קאג'אר ואז עלה על ספינה לממלכת מצרים. תוכניתו הייתה לארגן פגישה בין חזאל לרזא ח'אן כדי למצוא פתרון להצלת המצב ללא שפיכות דמים. בינתיים, העיתונים בעולם הערבי (בבגדאד, דמשק וקהיר) החלו לפרסם מאמרים התומכים בחזאל; הם הצדיעו לנאומיו שקראו לח'וזסתאן הערבית והעצמאית שלו ובירכו על התנתקותה מאיראן והפכו לחלק מארצות ערב. רזא ח'אן היה נתון ללחץ הפרלמנט לפעול נגד השייח' חזאל, שהיה בקשר חשאי עם כמה גורמי אופוזיציה בולטים שם; אלה האמינו שניצחון של רזא ח'אן בח'וזסתאן יהפוך אותו לדיקטטור בלתי ניתן לעצירה, וכתוצאה מכך יביא לשחיקת כוחם החברתי והפוליטי האישי. חזאל גם שלח שליחים למנהיגי הדת בערים הקדושות השיעיות בעיראק, וביקש את תמיכתם הדתית במאבקו נגד רזא ח'אן. היו דיווחים על משלוחי נשק לח'וזסתאן אל כוחותיו המאובזרים של חזאל שם.

למרות מספר ניסיונות של הפקידים הבריטים בטהראן ובאיספהאן למנוע ממנו להתקדם רחוק יותר מהאחרונה, רזא ח'אן התקדם לשיראז, שם התקבל על ידי קהל רב ומספר אישים דתיים. בכל פעם שהבריטים דחקו לתוכנית לתווך בין הצדדים, רזא ח'אן התעקש שחזאל ישלח לו מכתב התנצלות וגם יפרק את המיליציה שלו, אף אחד מהתנאים הללו לא היה מקובל על השייח'. עם זאת, כאשר רזא ח'אן הגיע לשיראז, הבין חזאל את חומרת המצב ושלח אליו מברק, שהביע התנצלות וחרטה, והאשים "אחרים" בהתנהלותו המוקדמת. הוא גם הכריז על ציות לשלטון המרכזי ולרזא ח'אן עצמו. רזא ח'אן, בתגובה, שלח לו את המברק הבא: "התנצלותך וחרטתך התקבלה, בתנאי כניעה מוחלטת". שוב היו ניסיונות של הבריטים לארגן פגישה משולשת בבושהר. הצעה זאת נדחתה לבסוף לאחר התנגדות רבה ורזא ח'אן שב צפונה לצפות בפיתוחים החדשים של הצבא האיראני אשר באותם חודשים החל לראשונה ביבוא טנקים. רזא ח'אן נפגש עם חזאל לבסוף ב-6 בדצמבר 1924. עם זאת, לפני הפגישה ביקש ממנו חזאל לשלוח את אחד מאנשיו המקורבים של רזא להקשיב לעתירתו ולהעביר אותה לרזא ח'אן. רזא שלח את מזכירתו האישית, דביר עאם בחרמי, לפגוש את חזאל. במהלך הפגישה הציע חזאל כי מכיוון שרזא ח'אן עומד לבצע הפיכה נגד המשטר הקאג'ארי (טענה שהתבררה כנכונה), יזדקק ליורש יורש. חזאל יציג בפני בחרמי את אחת מנכדותיו שתינשא לבנו של רזא ח'אן. בחרמי דחתה את ההצעה הזו כ"מגוחכת לחלוטין" והמליצה ​​לחזאל לשלוח מברק של ציות וכניעה לפרלמנט, הצעה אותה מילא.

עם כניסתו לארמון ראש הממשלה של רזא בטהראן, נפל חזאל על הקרקע ונשק לרגליו של רזא ח'אן. רזא ח'אן קיבל את התנצלויותיו של חזאל והעניק לו הבטחות, תוך שהוא נותן לו את האזהרה המבשרת רעות כי כל חזרה עתידית על התנהלותו הפסולה תביא להוצאתו להורג. בהמשך רזא ח'אן קיים פגישה עם פרסי להסדרת הנושא בפני הבריטים. ההסכמים שאחזו הבריטים עם הממשל האזורי של חזאל בוטלו ובמהרה נחתמו חוזים חדשים עם הממשלה הפרסית בטהראן אשר בכך הבטיחה את מעמדה אל מול האימפריה הבריטית.

הפיכה לשאה

בין השנים 1921–1925 רזא ח'אן - תחילה כשר מלחמה ואחר כך כראש ממשלה תחת אחמד שאה קאג'אר - בנה צבא שהיה נאמן אך ורק לו ולא לשום ממשלה פרלמנטרית אחרת, אף לא לשלטון המלוכני של השושלת הקאג'ארית. הרפורמות שתכנן רזא ח'אן שנועדו להחליש את המוסד הדתי הביאו לקרע בינו לבין זיא א-דין, שהיה ממוצא של אנשי דת. רזא ח'אן בסופו של דבר, הודות להשפעתו על הממשלה דרך החזקת הצבא, הורה על גירושו של זיא א-דין מאיראן בשנת 1922. הוא הצליח גם לכונן סדר פוליטי במדינה שבמשך שנים לא ידעה אלא מהומה. בתחילה רזא ח'אן רצה להכריז על עצמו כנשיא בנוסח הנשיא הלאומי החילוני של הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אטאטורק[9], מכיוון שלא הכיר בחשיבות של המשך קיום מוסד שלטוני מלוכני ולמעשה חשש כי הקמתה של שושלת חדשה תחתיו תגרור אחריה מאבק להשיג לגיטימציה שלטונית בפני הפלגים השמרנים שעוד תמכו בשלטון השושלת הקאג'ארית. למרות זאת, רזא ח'אן ידע כי הפיכת פרס למדינה ללא משטר מלוכני כלל תעורר את זעמם של הפלג הדתי הקיצוני ועל כן בשנת 1925[10], בעודו ראש ממשלת איראן, רזא ח'אן הדיח את אחמד שאה הצעיר מהכס והפך עצמו לשאהנשאה (מלך המלכים) של פרס. בהפיכתו לשליט המלוכני של פרס הקים רזא ח'אן, כעת רזא שאה פהלווי, את שושלת פהלווי שהחליפה את השושלת הקאג'ארית.

בשביל למנוע התנגדות מוקדמת למשטרו בתור שאה, מינה רזא את מוחמד עלי פורוע'י, אשר נודע בתור פוליטיקאי שקט שלא חיפש האדרה עצמית ושם בשביל עצמו, בתור ראש ממשלה. בהפיכתו לשאה הוסיף רזא לאסור מספר מתנגדים פוליטיים אפשריים, בהם ראש הממשלה לשעבר, חסן מוסתוופי אל-ממאלכ. אשתו של רזא, תאג' אלמלוכ, הפכה למלכה (שהבאנו) של פרס ובנם הבכור של הזוג, מוחמד רזא פהלווי, הפך ליורש עצר. ההכתרה הרשמית של רזא שאה התרחשה באפריל 1926 ותוארו המלכותי היה שאהנשאה; משמע מלך המלכים בתרגום מילולי, תואר המקביל לקיסר[11].

שאה של איראן

רזא ח'אן בתקופתו בתפקיד שר המלחמה
דיוקן צבוע של רזא שאה פהלווי

מדיניות פנים

רפורמה מנהלית

ההפיכה של שנת 1921, שהציבה את רזא ח'אן במרכז הפוליטיקה האיראנית, השפיעה באופן קיצוני על מבנה הביורוקרטיה, אך יחסי הכוחות במדינה נותרו במסגרת המסורתית. באופן שטחי, הביורוקרטיה התקיימה לפי מסגרות שקבע המג'לס (הפרלמנט הפרסי); בפועל, תחת שלטונו של רזא שאה, המדינה החמירה את סמכות המשטר הריכוזי וביטלה תחומי שיפוט אוטונומיים אחרים, בין אם הם זרים ונגזרים מיחסי כניעה ובכך מחוץ לשטח, או מקומיים ומבוססים על מוסדות חברתיים שבטיים או אחרים.

המבנים הביורוקרטיים החדשים שהביאו לאינטגרציה הפוליטית של איראן לאחר תקופה ארוכה של פיצול פוליטי ביטאו את מרבית המאפיינים הקשורים בדרך כלל לביורוקרטיות מודרניות: משרדים הופרדו מאישים, פקידים ומגוריהם; ניכוס משרדים בידי אישים, שהיה נפוץ בעבר, הפך לנדיר; עסקים רשמיים התנהלו ברציפות על בסיס מערכת הקפיטל; תחומי סמכותו של הפקיד הוגדרו על פי כללים כתובים; אף כי רשומות מעטות נראו בנושא זה קודם לכן, כל המסמכים נערכו ונשמרו כעת במשרדים המתאימים להם. מבנה חדש זה מנע את עלייתם של אישים אחדים למעמדות מפתח בממשל ובכך הפחית באפשרות ליריבות פוליטית שתהווה סכנה למשטר פהלווי.

מערכת החינוך החילונית שקידם השאה הורחבה במהירות ובוגריה המשיכו למלא את שורות הביורוקרטיה ובכך ענו על צרכיה ארוכי הטווח של פרס יציבה. כאשר רזא שאה החל את שלטונו בשנת 1925, היו רק 10,000 תלמידים בכל כיתות בתי הספר החילוניים באיראן. רק כעבור ארבע שנים מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים בלבד הגיע ל-138,947, ועוד 9,661 נרשמו לבתי ספר תיכוניים. בתקופת שלטונו של רזא שאה עלו ההוצאות לחינוך מ-100,000 פאונד בשנת 1925 ליותר משני מיליון פאונד בשנת 1940. ההישג החינוכי של תקופה זו כלל את פתיחת אוניברסיטת טהראן בשנת 1935. הרחבת מערכת החינוך החילונית הוסיפה מימד חדש למבנה הביורוקרטי של איראן וערערה את השפעת הקהילות המסורתיות והדתיות.

רזא שאה גם פתח דלתות רבות לזורואסטרים, ואפשר להם בפעם הראשונה להצטרף לצבא וקידם כמה קצינים מאמינים לתפקידים צבאיים גבוהים. רבים נשכרו לתפקידים ממשלתיים. תוכניתו של רזא שאה, למצוא גורם לאומי מאחד של הממלכה בתקופה הקדם אסלאמית התאחדה עם האדרת הקשרים בין הממשל והחברה הכללית לקהילה הזורואסטרית שדתה היוותה את הדת המרכזית בממלכת פרס הקדם אסלאמית.

פיתוח כלכלי ותיעוש

מפה של מסילת הברזל הטרנס-איראנית.

בנוסף ליזום רפורמות משפטיות ומוסדיות, רזא שאה שם דגש ניכר על פיתוח תשתיות המדינה. הוא החל במספר פרויקטים תחבורתיים ותקשורתיים חשובים, שהשאפתניים שבהם היו הקמת הרכבת הטרנס-איראנית באורך 1,394 ק"מ, המקשרת בין בנדר-אי שאה (כיום בנדר-טורקמן) הממוקמת בצפון פרס לחופי הים הכספי לבין בנדר אמאן (כיום חומיין) בדרום המדינה על חופי מצר הורמוז במפרץ הפרסי. הפרויקט החל בשנת 1927 ונמשך אחד עשר שנים[12][13]. עלותו הסתכמה בסביבות 150 מיליון דולר (לערך חצי מיליארד דולר נכון לערך הדולר משנת 2021) ומומנה בעיקר באמצעות העלאת מיסים על ייבוא תה וסוכר. לשם השוואה, ההוצאות על סוגי תשתיות אחרים, כגון פיתוח מקורות מים, ייצור חשמל ודיור, היו מוגבלות בהרבה. למסילת הברזל הטרנס-איראנית הייתה גם חשיבות תעמולנית להדגיש את המודרניזציה ששלטון שושלת פהלווי הביא למדינה[14]. בין לבין, במסגרת התיעוש הוקם נמל התעופה הראשון באיראן, לימים נודע בתור נמל התעופה הבינלאומי מהראבאד. המטבע האיראני הוחלף במהלך שלטון רזא שאה פהלווי מהטומאן (שהיה בשימוש בתקופה הקאג'ארית) לריאל האיראני.

לפיכך, המחצית הראשונה של שלטונו של רזא שאה, בין השנים 1921 ל-1929, הוקדשה בעיקר לבניית מדינה לאומית חדשה ולמתן את המסגרת המשפטית והפוליטית הדרושה לתפקוד תקין של כלכלת שוק בסגנון מערבי. במהלך תקופה זו רוב הסכמי הכספים והסחר שקדמו לשנת 1921 עדיין היו ברובם בתוקף. משטר הסחר החופשי שהוטל במקור על פרס בעקבות הסכמי גוליסטן (1813) וטורקמנצ'אי (1828) נותר בעינו עם שינויים מועטים, ואילו הבנק הקיסרי של פרס בבעלות בריטית המשיך במונופול על הנפקת שטרות, וחברת הנפט האנגלו-איראנית עדיין פעלה תחת תנאי הזיכיון המקוריים שהוענקו לוויליאם נוקס ד'ארסי על ידי מוזפר א-דין שאה קאג'אר. פרוץ השפל הגדול בשנת 1929 עם השפעתה השלילית על היצוא הפרסי, אילצה את רזא שאה לבחון מחדש את המדיניות הכלכלית במדינה בשלושת התחומים החשובים של נפט, סחר וכספים.

במסגרת זיכיון נפט חדש שנחתם עם חברת הנפט האנגלו-איראנית בשנת 1933, הסכימה חברת הנפט ל"תוכנית כללית" של הגדלת התשלומים לפרס. תחת הזיכיון החדש תמלוגי הנפט התייצבו והחלו לגדול יחד עם ייצור הנפט במחצית השנייה של שלטון רזא שאה. התמלוגים והסכומים האחרים ששולמו לפרס לטון נפט שהופק עלו בהתמדה מ-0.23 בשנת 1931 ל-0.44 לירות שטרלינג בשנת 1939. עם זאת, ההכנסות מנפט היוו עדיין חלק קטן יחסית מכלל הכנסות הממשלה, ולפי החישובים שבוצעו על ידי הממשלה, בשום נקודה בין השנים 19101950 לא עברו הכנסות הנפט 15 אחוזים מסך הכנסות הממשלה. ככל שמדובר בכלכלת הייצוא, לעומת זאת, בתקופת 19211941 יצוא הנפט היווה יותר מ-60 אחוז מכלל היצוא של המדינה[15][16]. הממשלה ניהלה את הרחבת הסחר הבינלאומי באמצעות פיקוח ממשלתי על חלופת מטבעות חוץ שהוטל בשנת 1936.

אף על פי שלפתרון סכסוך הנפט בשנת 1933 היו השלכות חיוביות על כספי המדינה, התמלוגים והתשלומים האחרים שקיבלה פרס לא היו גדולים מספיק בכדי להעלות את הכלכלה המקומית מעבר לשפל הגדול. סגירת המסחר עם ברית המועצות לא אפשרה ייצוא נפט לשכנה הצפונית, מה שהוסיף לפגוע בכלכלה הפרסית והביא יותר ויותר להשענות על הסחר עם הבריטים. לפני מהפכת אוקטובר השווקים הרוסיים היוו 70 אחוז מהיצוא הפרסי (לא הנפט), אך הייצוא ירד ל-40 ו-27 אחוז בהתאמה בשנים 1925–1929. בתקופת 1930–1934 לבסוף התייצב אחוז הייצוא לברית המועצות בסביבות 21 אחוזים לשאר תקופת שלטונו של רזא שאה. את הוואקום שיצרה ברית המועצות מילא גרמניה בעיקר, כאשר החלק הגרמני בייצוא הפרסי שאינו נפט עלה מ-1% בשנים 1925–1929 ל-32% במהלך התקופה 1935–1939.

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוסדרו מחדש יחסי המסחר עם ברית המועצות אך בזמן שהיה המחסור באחרונה בתור חברת סחר מרכזית, הוסדרו יחסי מסחר חזקים יותר ויותר עם גרמניה, בעת חתימת הסכמי המסחר היה הממשל בגרמניה משטר רפובליקת ויימאר, אך ההסכמים המשיכו בתפקודם מאוחר יותר, גם כאשר עלתה לשלטון המפלגה הנאצית והוקם הרייך השלישי (גרמניה הנאצית).

מסחר ייבוא וייצוא (לא כולל נפט) של איראן לפי חלוקת מדינות לאורך השנים 1929–1941
שנה ברית המועצות הממלכה המאוחדת הראג' הבריטי ארצות הברית ויימאר, גרמניה הנאצית האימפריה היפנית מדינות אחרות
1929 ייבוא: 32%

ייצוא: 40%

ייבוא: 29%

ייצוא: 20%

ייבוא: 7%

ייצוא: 17%

ייבוא/ייצוא: פחות מאחוז ייבוא: 9%

ייצוא: 0.0%

ייבוא:/ייצוא 22.5%~
1931 ייבוא: 34.3%

ייצוא: 30.1%

ייבוא: 18.8%

ייצוא: 11.6%

ייבוא: 14.7%

ייצוא: 11.7%

ייבוא: 5.9%

ייצוא: 13.4%

ייבוא: 7.3%

ייצוא: 8.7%

ייבוא: 4.2%

ייצוא: 0.9%

ייבוא: 14.9%

ייצוא: 23.6%

1936 ייבוא: 31.6%

ייצוא: 34.6%

ייבוא: 8.7%

ייצוא: 11.8%

ייבוא:8.3%

ייצוא: 5.6%

ייבוא: 9.4%

ייצוא: 9.6%

ייבוא: 21.1%

ייצוא: 21.1%

ייבוא: 5.4%

ייצוא: 2.4%

ייבוא: 15.6%

ייצוא: 14.9%

1941 ייבוא: 11.9%

ייצוא: 15.8%

ייבוא: 5.7%

ייצוא: 4.5%

ייבוא:32.1%

ייצוא: 12.2%

ייבוא: 13.5%

ייצוא: 18%

ייבוא: 19.5%

ייצוא: 26.8%

ייבוא: 3%

ייצוא: 1.9%

ייבוא: 14.4%

ייצוא: 20.8%

הצבא הלאומי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוחות המזוינים של איראן

אמנם ההישג של רזא ח'אן בבניית כוח צבאי מודרני ראוי לציון, אך אין להפריז בהיעדר פיתוח מוקדם יותר של מוסדות צבאיים עוד בתקופת השושלת הקאג'ארית. למעשה, בתקופה הקאג'ארית, ההשפעה מחוץ בידי הבריטים והרוסים הקשתה על הפיתוח והמודרניזציה של הצבא ומלבד בריגדת הקוזאקים לא היו יחידות צבאיות מודרניות בצבא הסדר אלא כמה יחידות מיומנות של צבאות שכירים. זאת במטרה להקשות על ההתחזקות הפרסית לעומת המעצמות הקולוניאליות ועל מנת להחפיף את יכולתה הצבאית של פרס לתחום ההשפעה של כוחות חיצוניים בכדי שתהפוך ליותר ויותר נשענת על השפעה מחוץ. עלייתו המטאורית הוקלה באמצעות תמיכת בריגדת הקוזאקים שהייתה בהכשרה רוסית בת 8,000 איש, וצבאו המודרני הובל על ידי קצינים שנשלפו מהבריגדה וכן רבים שקיבלו הכשרה וניסיון בצבאות שכירים.

בעוד כמעט כל השושלות באיראן האסלאמית הצטרפו לכס המלוכה באמצעות כוח צבאי שבטי, שושלת פהלווי היא היחידה שכוחה מלכתחילה לא היה מבוסס שבטית אלא היה תלוי בכלי המכשור של מוסדות המדינה. ההשלכות של האי שקט במוסדות רבים לאחר ההפיכה הצבאית של 1921 באו בין לבין לידי ביטוי במערכת היחסים המיוחדת שקיימו שליטי השושלת החדשה עם הצבא ובחוסר האמון שגילו כלפי קהילות חברתיות רבות ולא מודרניות, המפורסמת מהם היא הקהילה הדתית. המדינה שהקים רזא שאה אוחדה באמצעות שימוש בכוח צבאי. שבטים הניחו נשקם ואוטונומיות מקומיות הובאו לסופן עם שבועת אמונים לממשלה הריכוזית. הציות של האוכלוסייה הכללית הובטח באמצעות עמדתו הכל-יכולה של הצבא. חלק ניכר מהתעשייה, רשתות התקשורת והחינוך המודרניים היו מכוונים לצורכי הצבא. ככל שהצבא חלחל לכל היבטי החיים החברתיים הוא יצר באופן טבעי טינה בקרב האוכלוסייה שנפגעה. הקשר ההדוק בין דמותו של רזא שאה לצבא פגע קשות בדמותו של הצבא בפני העם ולא אפשר לו להפוך למוסד לאומי בפני דעת הקהל. הצבא נתפס בעיני רבים ככלי לבניית שושלת, ולא לאומה.

אולם צמיחת המבנה הצבאי הייתה תגובה לתופעה מורכבת בהרבה. האיומים האחרונים על הריבונות האיראנית, כמו החלוקה האנגלו-רוסית של איראן לתחומי השפעה בתחילת המאה ה-20 והתפרקותה המעשית של המדינה בשנים 1918–1921 תחת ההגמוניה הכלכלית של האימפריה הבריטית, השפיעו במיוחד על ההחלטה להקים צבא לאומי מאוחד. בניגוד לצבאות שתפקידם העיקרי היה שמירה על השושלת והיציבות הפנימית כגון הצבא קאג'ארי, רזא שאה עשה שימוש מועט בקצינים זרים בשביל לשמור ולטפח את המעמד של הקצינים האיראנים עצמם. מעטים ששירתו בצבא איראן היו מממלכת שוודיה, מדינה שלא היוותה איום על הריבונות האיראנית, או שהיו קצינים צארים שאינם רוסים שנמלטו מהבולשביקים וקיבלו אזרחות איראנית. במקום זאת נעשו ניסיונות רציניים להפוך את הצבא למודל לאומי שהשתלב מבחינה פוליטית בעזרת קשריו לרזא שאה עצמו. בעוד מעט קצינים זרים הועסקו, צוערים רבים נשלחו לחו"ל, בעיקר לאקדמיות הצבאיות ברפובליקה הצרפתית השלישית. כתוצאה מכך, המוסדות הצבאיים המתהווים הושפעו מאוד מהסגנון והארגון שרווחו בצרפת. המג'לס אישר את דרישתו של רזא בעודו שר המלחמה בשנת 1922 לשלוח שישים מועמדים לאקדמיות הצבאיות הצרפתיות. בכך החל תהליך אימון צוערים בחו"ל שנמשך עשור.

בשנת 1921, בתפקיד שר המלחמה, פיזר רזא ח'אן את כל היחידות הצבאיות העצמאיות, בין אם הן מקומיות ובין אם הן זרות. הצבא הלאומי שנוצר במקומם סיפק את התנאי המוקדם העיקרי להתפתחות מדינה מודרנית בכך שהוא מאפשר לממשלה מונופול שימוש לגיטימי באלימות. זה היה הצבא האיראני המאוחד הראשון בתולדות איראן המודרנית. חקיקת חוק גיוס החובה הצבאי בשנת 1925 לא רק סיפק מאגר של צעירים לצורכי הצבא, אלא הוא נועד גם להפוך את הצבא למוסד לאומי וגם לתרום לבניית אומה. המוסדות הצבאיים באו לשקף את המבנה הדמוגרפי של החברה טוב יותר מכל מוסד חברתי או ביורוקרטי אחר. בניגוד לצבאות מזרח-תיכוניים שונים פרה-מודרניים, קולוניאליים או אפילו עכשוויים, הצבא האיראני לא היה תלוי בקבוצה אתנית אחת. החוק קבע ניסוח אוניברסלי שכל הבנים בני 21 יגויסו לשנתיים של פעילות צבאית ובני ה-23 ומעלה יגויסו במילואים. התיקון הבא של חוק זה, בשנת 1938, צמצם את משך השירות במילואים. חוק הגיוס תרם להפצת האוריינות באזורים הכפריים, כאשר הצעירים המוכנסים מהכפרים הנידחים למדו קריאה וכתיבה בתקופת שירותם הצבאי. לגיוס זה היו, עם זאת, השלכות לא רצויות מבחינה חברתית, כגון קצב עיור מהיר מדי לצמיחה הכלכלית העירונית ופיתוח מעמד צבאי רב עוצמה שבא לתפוס עמדות אזרחיות חשובות רבות.

הצבא החזיק את המדינה יחד בצורה יעילה יותר באמצעות כוח מאשר קשרים פוליטיים שניהלו הקאג'ארים עם האוטונומיות השבטיות הרבות. לאור קיומם של כוחות שבטיים חמושים וגדולים, לא היה מנוס מהשימוש באלימות בכדי לבנות מדינה מודרנית. המודרניזציה של הצבא התרחשה ברובה תחת עינו המפקחת של רזא שאה. הצבא הצטייד במכוניות משוריינות; פותחו גם חיל אוויר קטן וחל ים קטן. עד שנת 1941, מנה הצבא האיראני 125,000 חיילים ויכול היה לגייס 400,000 למילואים, הישג יחסי בהתחשב בכוחות הדלים והלא מאורגנים שהיו שני עשורים בלבד קודם לכן. חוק חדש שנחקק בשנת 1936, הקובע תקנות מערביות והליכים ביורוקרטיים המסדירים קידום, משכורות, פרישה, פנסיה וביטוח, העניק גם שמות פרסיים ליחידות ולדרגות. רזא שאה פהלווי הוסיף ליצור את חיל הז'נדרמריה המאוחד בתור חלק מהצבא הלאומי; החיל שירת בתור נספח צבאי שתפקידו לשטר באזורים הכפריים של הארץ[17]. בדצמבר 1921 התמזג הז'נדרמריה הממשלתית עם בריגדת הקוזאקים הפרסית כדי להקים את הצבא החדש והמודרני. במרץ שלאחר מכן אישר המג'לס להקים כוח חדש, שנודע בתואר הרשמי הז'נדרמריה הממלכתית שייקח על עצמו את התפקידים שביצעה בעבר הז'נדרמריה הממשלתית, ובמיוחד היה על אנשיו לשמור בכל הקשור להגנה על כבישים ראשיים בהם היו לעיתים אורבים גנבים ומבצעים ביזות של אזרחים עוברי אורח. במקביל יצר השאה את השחרבאני, כוח אכיפת חוק שהוצב לפעול באזורים העירוניים של איראן[18].

מרידות בדלנים כורדים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – בדלנות כורדית באיראן, מרד סימקו שיקאק

עוד לפני ההפיכה בשנת 1921, האוטונומיה השבטית במיעוט הכורדי בצפון מערב פרס הוביל למאבק ממושך של הממשלה בטהראן נגד כוחות בדלנים כורדים. בשנת 1918 החל מרד סימקו שיקאק שהביא לתחילת הבדלנות הכורדית המודרנית בפרס. לממשלה הקאג'ארית לא היה כמעט וכל כוח לעמוד אל מול המרד שהוצא לפועל בידי שבט שיקאק הכורדי והמורדים טבחו באלפי אשורים נוצרים מקומיים ונתמכו בידי העות'מאנים (בעוד אומתם שלהם על ערש דווי) כמעין המשך לרצח העם האשורי שביצעו באותה העת בשטחם. לאחר ההפיכה בשנת 1921 החלו קרבות קשים בין הצבא למורדים והמרד נפל בשנת 1922 בעוד המורדים כשלו במטרתם המרכזית להפוך את מחוז כורדסתאן האיראני לריבוני או לכל הפחות לאוטונומיה כורדית. לאחר מכן הוצאו לפועל סדרת מרידות נוספות עם כי הופלו במהירות גבוהה יותר. מרידות אלו שימשו את רזא שאה במטרה להתנסות ביכולת הצבאית החדשה של הצבא הלאומי. המרידות הכורדיות נכשלו ברובם מתוך מספר סיבות. ראשית: הכוחות הכורדים המורדים לרוב היו שבטים בודדים אשר נאבקו על סמכות והשפעה אזורית בינם לבין שבטים מקומיים אחרים כמו שנאבקו נגד הסמכות של הממשלה הפרסית. שנית: היה הפרש טכנולוגי אדיר בין הכוחות הפרסים וכורדים והכוחות הפרסים היו ברובם תחת ההנהגה המנוסה של חברי בריגדת הקוזאקים. הכוחות הכורדים בנוסף לכך איבדו את התמיכה שניתנה להם קודם לכן מצדה של האימפריה הבריטית ועמדתם האזורית לחלשה לנוכח איבוד התמיכה הקולוניאלית.

הדת והמדינה

שלטונו של רזא שאה פהלווי התאפיין בהאדרת הלאומיות שפיארה את העבר הפרה-אסלאמי של פרס ולוותה בצעדים שמטרתם לגבש את השפעתם של אנשי הדת ולהסדיר את מעמדם. סדר יום זה היה בהשראת חלק מתוכנית החילון שהתרחשה באותה העת בטורקיה במסגרת רפורמות אטאטורק. בתחילה היחסים בין רזא שאה לאנשי הדת המובילים היו לבביים יחסית. בשנת 1924, בעוד עמדתו הפורמלית הייתה זו של שר המלחמה, נפגשו שייח' עבד-אל-כארים צ'ארי ואחרים עם רזא ח'אן בקום וביקשו ממנו להרגיע את השמועות על מוסד הרפובליקה הממשמש ובא בחסותו. רזא ביטל בפניהם כל אפשרות להפוך את המדינה לרפובליקה ונשבע אמונים לאסלאם השיעי, בייחוד לזרם התריסריים. כתוצאה מכך באוקטובר אותה שנה חתמו מספר חכמי דת משפיעים על כרזה לפיה ציות לרזא ח'אן היא חובה דתית. המלומד היחיד שציין התנגדות לביסוס שלטון שושלת פהלווי היה סייד חסן מודארס, שהומת בשנת 1937 לאחר תקופת מאסר ממושכת.

עם התפתחות המדיניות החילונית שהותירה לבתי משפט חילוניים להסדיר ענייני נישואין וגירושין, הוצאתו של חוק לפיו נאסר על נשים להסתובב בפומבי עם רעלות והעברת סמכויות מאנשי הדת לממסד הממשלתי היחסים בין משטרו של רזא שאה לאנשי הדת התערערו קשות לאורך שלטונו. מספר התקוממויות בהשראת מנהיגי דת נגד רזא שאה התרחשו לאורך שלטונו של האחרון, המפורסם ממרידות אלו התרחש במשהד בשנת 1935. המאבק בין הצבא הפרסי למורדים בתוך העיר נמשך 4 ימים עד אשר הכוחות של צבא הקבע האיראני פשטו על מקדש האימאם א-רידא ויותר מ-140 איש מתו במהלך המאבק על המקדש. על אף המרידות התגובה החשובה ביותר למדיניותו החילונית של רזא, הייתה חידושו ופיתוחו של מוסד ההוראה הדתי בקום שהאדיר את השפעתו על הקהילה המסורתית ברחבי העולם השיעי. מבין הלומדים במדרסאות שבקום היה כהן הדת והמהפכן לעתיד, רוחאללה ח'ומייני, לימים מנהיג המהפכה האסלאמית באיראן[19]. לאחר העימות במקדש האימאם א-רידא, ניתק השאה כל קשרים של הממסד הדתי עם הממשל שבהנהגתו והוביל לניתוק הפוליטי המוחלט של אנשי הדת מהמוסד השלטוני ומכאן להפרדה מלאה בין הדת והמדינה. פעולה זאת גררה אחריה התנגדות נרחבת מצד הפלגים הדתיים הקיצוניים והחלה התנגדות ממושכת שלבסוף הגיעה לשיאה בתקופת השלטון של בנו ויורשו של רזא שאה, מוחמד רזא שאה פהלווי, כאשר זה המשיך את הרפורמות של אביו.

מערכת המעמדות החברתית

  • השכבות הדומיננטיות: השכבות הדומיננטיות בתקופת שושלת פהלווי המוקדמת, היו דומות לאלו של תקופת השושלת הקאג'ארית המאוחרת, השכבות הללו כללו בני בית המלוכה, ביורוקרטים ברמה גבוהה, בעלי אדמות גדולים, ח'אנים שבטיים, אנשי דת (עולמא) מרכזיים וסוחרים משגשגים. עם הזמן בוצעה עקירה הדרגתית של סוחרים משגשגים על ידי יזמים וסוחרים תעשייתיים חדשים, קבלנים, מהנדסים יועצים, מממנים ובנקאים. כמוהם התרחשה עם הזמן שחיקה בכוחם ובמעמדם של אנשי הדת ובעלי הקרקעות המסורתיים.
  • מעמד הביניים החדש: צמיחת הביורוקרטיה, הביקוש הגובר לטכנאים ומנהלים בכל הרמות במגזר הציבורי והפרטי, וההתרחבות המהירה של החינוך בסגנון מערבי תרמו לעלייתו של מעמד ביניים לא יזומי, שכלל אנשי מקצוע עצמאיים, עובדי מדינה, צבא של כוח אדם, עובדי רפואה ושירותים מדיניים וטכנאים במפעלים פרטיים. חברי מעמד זה היו הסוכנים העיקריים לבניית המדינה ולמודרניזציה בתקופת פהלווי. אולם היעדר הזדמנויות להשתתפות פוליטית משמעותית, במיוחד בשני העשורים האחרונים של אותה תקופה, יצר אמביוולנטיות, חוסר שביעות רצון, ובסופו של דבר התנגדות פעילה כלפי המשטר בקרב רבים מבני המעמד הזה.
  • מעמד הביניים המסורתי: השכבות הדתיות הישנות (נודעו בתור חובשי הטורבן), סוחרים ואומנים. כל אלו גילו חוסן כלכלי ותרבותי יוצא דופן במהלך תקופת פהלווי. הסוחרים נותרו בסיס הכוח הפיננסי והפוליטי של ממסד הפקידים השיעי ומעוזן של תנועות מחאה פוליטיות פופולריות, כולל התנועה האנטי-רפובליקנית של 1925, המניע להלאמת נפט בשנת משנת 1932 ועוד. אומנים ובעלי חנויות מסורתיים מיקמו לרוב את חנויותיהם במרכזים העירוניים הישנים ולאורך רחובות הרבעים העירוניים החדשים. הם פעלו עם הון מוגבל, עבדו בעבודות ידניות והעסיקו בדרך כלל אחד או יותר חניכים וצעירים.
  • מעמד העובדים: בשנות העשרים כמעט כל העובדים הפרסים היו עדיין מועסקים בעבודות יד ותעשיות מסורתיות קטנות אחרות. למשל, בטהראן, שם עסקו 5,000 אומנים ו-7,000 חניכים במלאכות השונות בשנת 1926, בעוד רק כמה מאות הועסקו בקבוצות קטנות במפעלים מודרניים כגון מפעלי טקסטיל, בתי דפוס ותחנות כוח. בשנות השלושים של המאה העשרים גדל כוחו וכשירותו הטכנית של כוח העבודה התעשייתי. בסוף העשור היו יותר מ-260,000 עובדים בענפי התעשייה, הכרייה, הבנייה, התחבורה והמלאכה השונים, כמות כמעט משולשת מלפני מלחמת העולם הראשונה.
  • מעמד החקלאים: בתקופת שושלת פהלווי חלקם של איכרים ואנשי שבט באוכלוסייה הכוללת של פרס ירד מכ-80 אחוזים בראשית שנות העשרים לכ-50 אחוזים בסוף שנות החמישים של המאה העשרים. בני השבטים הנודדים במיוחד איבדו את חשיבותם הדמוגרפית תחת שלטון פהלווי, וירדו מכ-25 אחוזים מהאוכלוסייה בעת עלייתו של רזא שאה לשלטון לפחות מחמישה אחוזים בתוך שלושים שנה. למעשה, כלל המבנה החברתי של בני השבטים השתנה ורוב השינוי התרחש עקב התיעוש הרחב והמודרניזציה בתקופת שלטונו של רזא שאה[20].

פיתוח תרבותי

מבחינה תרבותית היו לשלטונו של רזא שאה פהלווי מספר הישגים משמעותיים. חורבות פרספוליס, בירתה העתיקה של האימפריה הפרסית, התגלו והחלו באזור העיר חפירות ארכאולוגיות רבות. המוזיאון הלאומי של איראן נפתח בבירה טהראן. נבנה במשהד קבר פֿירדוסי ונבנה בשיראז קבר חאפז. במסגרת האדרת הרגש הלאומי במדינה, רזא החזיר לפעילות את הלוח הפרסי והפך אותו ללוח השנה הרשמי במדינה. ב-8 בינואר 1936 עבר צו מדיני בהחלטתו של רזא ובהשראת מוסטפא כמאל אטאטורק שאסר על לבישת חג'אב בציבור. ערים רבות ויישובים ברחבי ממלכת פהלווי החלו בפיתוח מחדש לפי תשתיות מדיניות ותקציב מדינה שהועבר למימון תשתיות בפריפריה. כל היערות והשמורות במדינה הפכו לרכוש המדינה, הגדול שביערות אלו היו (ועדיין נותרו) היערות המעורבים הכספיים-הירכאניים, בין הרי האלבורז לים הכספי. בשנת הפיכתו של רזא לשאה הוקם ארגון הצופים האיראני. מערכת בתי הספר הלאומית הראשונה הוקמה והונפקו ספרי לימוד חילוני ראשונים באיראן. במטרה לשמר את העתיקות הלאומיות נקבעו חוקים לשימורן. לפי החוקים שנקבעו בידי רזא שאה, מעבר על הסעיפים הבאים השתמע בכנס של בין 50 ל-1,000 טומאן (בהמשך הוחלף בריאל): א' - הרס או פגיעה בעתיקות לאומיות, כיסוי שלהם בטיח או צבע, או עיצוב גילופים או כתובות עליהם.ב' - ביצוע עבודות ליד עתיקות לאומיות העלולות לפגוע בהן, לשנות את המראה שלהם. ג' - ניכוס, קנייה או מכירה של פריטים או חומרים ממבנים מרשימת העתיקות הלאומיות ללא אישור המדינה. התיקון והשיקום של מבנים המסווגים כעתיקות לאומיות ושייכים לבעלים פרטיים יבוצעו בידי הבעלים רק באישור המדינה ובפיקוחה[21].

מבין עמי המיעוטים שתמכו במדיניות הלאומית של רזא שאה היו הלורים (קבוצה אתנית) שחיו בעיקר בדרום-מערב פרס, בחבל לורסתאן. רוב התושבים הלורים היו עובדי אדמה ובפשטות הביעו את תמיכתם כלפי רזא שאה עקב הקושי שהיה להם לסבסד את עצמם כלכלית בימים של המחסור בממשל ריכוזי, כאשר ארגוני פשיעה שלטו על המחירים בשוק ואפילו בלעדיהם לא היו מחירים סדורים ולא הייתה הגנה מצד הממשלה על האזרחים הפשוטים. שליטים שבטיים אזוריים (בדומה לחזאל בחוז'סתאן) לא ראו הבדל רב בין הדיקטטורה השלטונית של הקאג'ארים וזאת של רזא שאה ועל כן נשבעו אמונים לשאה החדש ושושלתו ביודעין את יחסי הכוחות שלהם לעומת הממשלה הריכוזית בטהראן. רזא שאה מצידו ראה את אורך החיים השבטי המבוסס על היררכיה עתיקה כמנהג עתיק שעבר זמנו מהעולם. הלורים היו חלק מרכזי בסיפוח של עמי המיעוטים לתוך הזהות הלאומית החדשה שהנהיג ממשל רזא שאה[22].

מדיניות חוץ

רזא שאה פהלווי (משמאל) עם מוסטפא כמאל אטאטורק, נשיא טורקיה.
רזא שאה פהלווי (משמאל) עם פייסל הראשון, מלך עיראק.

מפרס לאיראן

במחינה היסטורית, השם איראן היה שמה של הארץ האיראנית בפי בני המקום בעוד השם 'פרס' דובר בפי העולם המערבי. במסגרת עליית הלאומיות בממלכתו, רזא שאה דרש כי יידעו ברחבי העולם את שמה של אומתו בתור "אִירַאן" ולא פרס. רזא שאה העביר את דרישתו לכדי דרישה רשמית של המדינה במסגרת חבר הלאומים ובתוך כמה שנים מדינות מחוץ לאיראן, כגון ארצות הברית, קיבלו בכל הקשור ליחסים דיפלומטים את איראן בשמה כפי שדרש השאה והשינוי עבר עם הזמן גם לחברות בתוך מדינות אלו. חברת הנפט האנגלו-פרסית לדוגמה שינתה את שמה לחברת הנפט האנגלו-איראנית[23].

שכנות טובה

רזא ח'אן, עם עלייתו לשלטון עשה כל שביכולתו בכדי להרים את איראן מתוך המשבר הכלכלי ארוך השנים שלה. בתחום מדיניות החוץ הוא הגה מדיניות של "שכנות טובה", וחתם על חוזי ידידות טובה עם הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית וממלכת אפגניסטן (אפגניסטן שוחררה מהחסות הבריטית בשנת 1919 לאחר המלחמה האנגלו-אפגנית השלישית נגד צבא הודו הבריטית) בשנת 1921, ולאחר מכן עם הרפובליקה הטורקית בשנת 1926. לאחר מכן שמר רזא שאה על יחסים קרובים עם נשיאה של טורקיה, אטאטורק, ששלט כשליט אבסולוטי בפועל בתור ראש המפלגה היחידה במדינה. היחסים עם אפגניסטן התפרקו כאשר האחרונה נפלה בשנת 1928 לכאוס ומלחמת אזרחים אך מאוחר יותר היחסים הוסדרו מחדש בשנת 1935 בין ממשלות רזא שאה ומלך אפגניסטן, מוחמד זאהיר שאה.

בשנת 1929 הוסדרו יחסים עם ממלכת נג'ד וחג'אז (מאוחר יותר ערב הסעודית) בחתימת הסכם ידידות בידי רזא שאה ואבן סעוד. היחסים עם בית סעוד נותרו סטטיים עד שנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר עקב השוני בפלגים הדתיים (איראן היא כמעט לגמרי שיעית בעוד ממלכת סעודיה הוקמה ראשית בשם הוהאביה, תנועה סונית-שמרנית שנוסדה במאה ה-18 בידי התאולוג האסלאמי מוחמד אבן עבד אל-והאב והייתה למעשה מאז הקמתה מבין התנועות השמרניות ביותר באסלאם[24]). הסכמים אלו עם הממלכה הסעודית כללו הכרה הדדית בריבונות בין שתי המדינות והסכם אי-התקפיות. לרזא שאה הייתה חשיבות מרכזית בהוצאה לפועל של מדיניות זאת אשר נועדה למנוע מאבקים עתידיים בין איראן לשכנותיה בכדי שהממשל יוכל יהיה להתמקד בפיתוח הפנים מדיני.

יחסים עם ממלכת עיראק

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איראן–עיראק

רזא הפגין רצון להסדיר יחסים גם עם ממלכת עיראק, מדינת חסות בריטית תחת פייסל הראשון, מונרך מהשושלת ההאשמית. טהראן ובגדאד, עוד טרם הכרתה הרשמית של איראן בעיראק בשנת 1929, היו בעלי קווי דמיון רבים; הם ניהלו מדיניות חוץ פרו-מערבית, היו אנטי-קומוניסטים מוחלטים ושיתפו פעולה כדי למגר פעילות עצמאית של שבטים, מורדים ופושעים החוצים את גבולותיהם. שתי המדינות התנגדו לדרישת טורקיה לספח את מחוז מוסול, שהועבר לעיראק על ידי חבר הלאומים בדצמבר 1925. לבסוף, הם שיתפו פעולה למניעת הקמת מדינה כורדית עצמאית בעיראק, מחשש שלולא תשיג עצמאות היא תעודד את הקבוצות האתניות באיראן לחפש אוטונומיה ולערער את שלמותה הטריטוריאלית של איראן. למרות רוח שיתוף פעולה זו, היו נושאים שנויים במחלוקת שיצרו חיכוכים בין איראן ועיראק. עיקר נושאים אלה סבבו את הקמת ממשלה עיראקית המונהגת בידי סונים במדינה בה השיעים מהווים רוב (56 אחוז מכלל אוכלוסיית עיראק באותה העת היו שיעים), מעמדם החוקי של איראנים החיים בעיראק וסכסוכים טריטוריאליים שהיו מורשת של מאות שנות סכסוך בין העות'מאנים והפרסים על גבי השליטה במסופוטמיה. אף על פי שאיראן הייתה פסיבית ולא השתמשה באוכלוסייה השיעית של עיראק בתור קלף פוליטי, שכן רזא שאה חשש כי הדבר יחזק את המעמד של הדת בממשל, היא נקטה עמדה הרבה יותר אגרסיבית כלפי מעמדם החוקי של האיראנים בעיראק. ההערכות מציבות את מספר הפרסים בעיראק בשנת 1921 בין 100,000 ל-150,000, למעט ילדים לנישואים מעורבים. הקונסולים הפרסיים, הפעילו סמכות בלעדית כלפי נתינים פרסיים ב"ענייני משפט אזרחי ופלילי".

עם זאת, בתחילת שנות העשרים חתמה בריטניה על חוזה שיפוטי עם עיראק שהעניק לכל אזרחים זרים, למעט הפרסים בעיראק, זכויות מיוחסות ביותר, כולל הזכות להישפט רק בבתי משפט מיוחדים עם נציג בריטי שותף. איראן מחתה על אמנה שיפוטית זו בפני מועצת חבר הלאומים בשנת 1924, וטענה כי חוזי העבר שנחתמו על ידי האימפריות העות'מאנית והפרסית העניקו לנתינים האיראניים זכויות ייחוס במסופוטמיה, אשר יש לכבד אותן על ידי עיראק. ממלכת עיראק, בגיבוי בריטניה, טענה כי האמנות העות'מאנית-פרסית מושתתות על הדדיות והציעה כי על איראן ועיראק לנהל משא ומתן על הסכם שיפוטי חדש, הצעה שאיראן דחתה. שתי המדינות התקרבו לפתרון הסכסוך המשפטי שלהן כאשר בשנת 1928 רזא שאה ביטל את משטר הייחוס למיעוטים באיראן, מה שהפך את זה לצבוע מבחינת איראן לדרוש זכויות ייחוס לפרסים בעיראק. שנה לאחר מכן ביטלה ממשלת בריטניה באופן חד צדדי את ההסכם השיפוטי עם עיראק. איראן בירכה על ביטול זה וביטלה את דרישתה להשיג זכויות ייחוס לפרסים בעיראק.

עם הריבונות הפרסית שאושרה מחדש על גבי ח'וזסתאן, רזא שאה החליט להפנות את תשומת הלב של הממשלה בסכסוכים הטריטוריאליים של איראן עם עיראק לאורכי הגבול. האסטרטגיה הראשונית של איראן הייתה לדחות את ההכרה הרשמית בעיראק על מנת להשיג ויתורים טריטוריאליים נוחים. אופטימיות זו התבססה על הבטחה מעורפלת שהעניק שגריר בריטניה בטהראן, במרץ 1929, לשר החוץ האיראני כי "אם ממשלת איראן הייתה מכירה בעיראק, בשלטון הבריטי... ינתן סיוע בכל הקשור לדרישותיה הסבירות לתיקון [של הגבול]"[25]. חודש לאחר ההבטחה הזו איראן הכירה רשמית בעיראק והחלה במשא ומתן עמה. בריטניה הייתה מעורבת בעקיפין במשא ומתן זה, שכן עיראק הייתה מחויבת על ידי "אמנת הברית המועדפת" משנת 1930 להתייעץ עם לונדון בענייני מדיניות חוץ. למורת רוחה הרבה של איראן, בריטניה צידדה בעיראק במשא ומתן זה, דבר שערער עוד יותר את האמון של רזא שאה בממשלה הבריטית.

מדינות שונות

בשנת 1926 החלו מגעים להסדר יחסים בין איראן והאימפריה היפנית. שגרירויות בטהראן ובטוקיו הוסדרו בשנת 1929 והחל מסחר בין המדינות. בשנת 1939 חתמו שתי האומות על אמנת ידידות שהסדירה את תמיכתה של איראן תחת ממשלו של רזא שאה במאבק המלחמה של יפן נגד הממשלה הסינית הלאומית במסגרת מלחמת סין–יפן השנייה. רזא שאה שמר וחיזק יחסים הדוקים עם הרפובליקה הצרפתית השלישית ובמסגרת יחסי איראן–צרפת נחתמו סדרת חוזים כלכליים, בייחוד בנוגע לעבודות ציבוריות. כאמור, צוערים איראנים צעירים רבים נשלחו ללמוד באקדמיה הצבאית הצרפתית בסן-סיר ואקדמיות צבאיות אחרות. בנו הבכור ויורשו של רזא שאה, מוחמד רזא פהלווי, חונך בלימודים גבוהים מספר שנים בצרפת ומאוחר יותר בלה רוזי, הקונפדרציה השווייצרית. בשנת 1939 הוסדרו שגרירויות בין איראן וממלכת מצרים. בהמשך אותה השנה חוזקו היחסים בין המדינות בעזרת נישואים פוליטיים; פאוזיה פואד, בתו של פואד הראשון, מלך מצרים, התחתנה עם מוחמד רזא פהלווי, יורשו של רזא שאה.

יחסו ליהודים ולציונות

הכתרתו של רזא שאה פהלווי.

השאה לא זכור בגישה חיובית כלפי מיעוטים דתיים (למעט הזורואסטרים), אך כל המיעוטים נהנו בעקיפין מהרפורמות שלו. הוא העדיף את איראן המודרנית, נטולת השפעה זרה, מאוחדת וחזקה מבחינה צבאית. הוא התנגד לאומה של קבוצות שבטיות ורצה עם אחד, עם עם תודעה היסטורית ולאומית מפותחת המושתת על תרבות שמקורותיה טמונים בעיקר באיראן הקדם-אסלאמית. רזא שאה התנגד לכל פעילות פוליטית או אידאולוגית עם עמותות עם מדינה זרה או קבוצות מחוץ לאיראן. כתוצאה מכך הוצאו פעילויות קומוניסטיות וציוניות מחוץ לחוק באיראן תחת שלטונו, אם כי מסיבות שונות.

בתקופה זו הממשלה ניסתה לחסום את ההגירה של יהדות איראן לארץ ישראל, גם זאת עקב החשש כי הדבר עלול לגרום מאבקים אתניים ותסיסה אזרחית פנימית. המוסדות הציוניים בלונדון ומשרד החוץ האיראני ניהלו ויכוחים סוערים על האיסור המוחלט על הגירה לארץ ישראל ועל השימוש באדמת איראן על ידי יהודי רוסיה כתחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל. עם זאת, למרות קשיים אלה, הגירת יהודי איראן מעולם לא פסקה. בספטמבר 1926 הורה רזא שאה על מעצרו של שמואל חיים, ראש הארגון הציוני האיראני, שהיה גם חבר במג'לס שהניע את יהודי איראן להגר לארץ ישראל. יחד עם כמה קצינים בצבא האיראני הואשם חיים בהיותו מרגל בריטי ובמעורבות בהפיכה כושלת נגד השאה. הוא נשפט, שהה כשבע שנים בכלא והוצא להורג בידי כיתת יורים ב-15 בדצמבר 1931[26].

רזא שאה עצמו תמך ביהודי איראן להישאר במדינה והעביר כספים לבניית בתי כנסת ומוסדות יהודיים ברחבי המדינה, בייחוד בבירה טהראן. במהלך שנת 1928 החלה מלחמת האזרחים האפגנית בין פלגים חילוניים ודתיים באפגניסטן ואלפים מיהודי אפגניסטן ברחו דרך איראן לעבר המנדט הבריטי בארץ ישראל. עם הזמן מדיניותו של רזא שאה הפכה יותר ויותר לפרו-יהודית, לרוב מחשש שיעזבו יהודי איראן לארץ ישראל. יהודי איראן תחת שלטונם של רזא שאה ומאוחר יותר בנו מוחמד רזא פהלווי, נהנו סך הכל מזכויות וחירויות רבות שלא חוו בעבר, כולל חופש תרבותי יחסית ואוטונומיה דתית, הזדמנויות כלכליות מוגברות, וזכויות פוליטיות משמעותיות. יהודים נהנו גם מהעובדה ששושלת פהלווי נטתה לעבר מדיניות פנים חילונית יותר. השינויים החברתיים שלאחר מדיניות החילון אפשרו ליהודים לעלות במעמדם ולהיכנס לתפקידים של החברה הרחבה. למרות השינוי הזה, הרוב המוסלמי המשיך לראות באופן שלילי את יהודי איראן. עידן רזא שאה היה עד לביטול כל החוקים המפלים החלים על יהודים. יהודים קיבלו את הזכות לשרת בצבא ולהירשם לבתי ספר ממלכתיים (בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, רזא שאה העביר את בתי הספר היהודיים למערכת החינוך הכללית, בשביל שיהיה להם רישיון ממשלתי ושם איראני). יהודים החלו לעזוב את הרובע היהודי ולהתגורר היכן שרצו. הייתה להם הזכות להחזיק בעבודות ממשלתיות ולשמור על חנויות. הם ניצלו את ההזדמנות ופתחו חנויות באזורים מסחריים מחוץ לרבעים היהודיים. בעבר, מספר קטן של יהודים פתחו את חנויותיהם מחוץ לרובע שלהם בטהראן ובכמה עיירות מחוזיות. תחת רזא שאה, המגמה תפסה תאוצה רבה יותר, שהובילה לשיפור מרכזי במצבם הכלכלי של היהודים. בתקופת שלטונו, רוב יהודי משהד, שהיו עד שנות ה-60 של המאה ה-19, אנוסים בעיר וחיו בחברה מוסלמית עוינת ורדיקלית בחלקה, עברו מהעיר מערבה לערים גדולות אחרות כגון טהראן, שיראז ואספהאן.

לאומיות גזעית

הזהות הלאומית החדשה שרזא שאה פיתח בקרב האוכלוסייה של איראן הייתה למעשה בעלת שני קצוות, בהתחשב בכך שהמדיניות הלאומית של הממשלה הניבה רגשות שנאת זרים, ולעיתים אף רגשות אנטישמיים. בעקבות חילופי הדעות בפוליטיקה האיראנית במהלך המאה העשרים, חלק מהאינטלקטואלים המודרניים והחילוניים של איראן פעלו בשחזור זהות איראנית לאומית המבוססת על ההיסטוריה של העם הארי של איראן העתיקה. מסיבה זו, כמה אינטלקטואלים הכפישו את הגזע השמי ותקפו ערבים ויהודים איראנים כאחד. יהודים, שכללו את המיעוט הדתי העתיק ביותר באיראן, לא נחשבו לאיראנים אתניים. מותג תודעה לאומי זה יצר בעיות ומתח בין היהודים לבין הקהילה האיראנית. יחסי איראן-גרמניה, שהיו חזקים מאוד בתקופת גרמניה הנאצית, סייעו בטיפוח גישה חדשה כלפי יהודים, המבוססת על תפיסות גזעיות. עקב הפוליטיקה, במיוחד יחסי איראן עם ברית המועצות והאימפריה הבריטית, הובילו את רזא שאה לחזק את קשריו עם גרמניה הנאצית במהלך שנות השלושים. המגע המסחרי והתרבותי בין שתי המדינות הלך וגדל. היה זרם גדול של מהנדסים וטכנאים גרמנים שעברו לאיראן. תעמולת הרדיו והעיתון הנאצית הדגישה את "המוצא הארי המשותף" של שני העמים. לאומנים איראנים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים, ויצרו מתח גדול עוד יותר בין יהודים ולא יהודים במדינה. הפלישה הגרמנית לברית המועצות והתקדמות הצבא הגרמני (ורמאכט) לאורך החזית הדרומית של ברית המועצות במסגרת הקרב על הקווקז סיפקה את הפלג הפוליטי של הימין הקיצוני באיראן, שרצה להיפטר מהיהודים האיראנים תוך ניצול רכוש יהודי[27] ואף היו בפלג זה שקראו להתערבות צבאית של איראן במערכה נגד ברית המועצות.

יחסים עם גרמניה הנאצית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איראן–גרמניה

אדולף היטלר, מנהיג המפלגה הנאצית, כתב על נחיתותם הגזעית לכאורה של אנשים שאינם אירופאים, במיוחד עמים שמים ואינדיאנים, במיין קאמפף, שפורסם בשנת 1925. היטלר זלזל גם בתנועות אנטי-קולוניאליות, והתייחס אליהם כאל "קואליציית נכים" שלעולם לא יכולה להיות שותפים אמתיים עבור הגרמנים. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, ובמיוחד לאחר שההנהגה הנאצית הביאה לתחילת מלחמת העולם השנייה בפלישה לפולין בשנת 1939, חיילים ודיפלומטים גרמנים, בתקווה לערער את כוחם של האימפריות הקולוניאליות הבריטיות והצרפתיות, ביקשו להשפיע באופן פעיל על ההתפתחויות באיראן, בהודו הבריטית ובמזרח התיכון הערבי. למרות עמדותיהם של הגרמנים הנאצים על נחיתותם הגזעית של תושבי המזרח התיכון, רזא שאה נטה באהדה כלפי גרמניה, שכן בניגוד לאימפריה הבריטית או לברית המועצות, לגרמניה לא היה עבר היסטורי של התערבות בענייני הפנים של איראן או כיבוש שטחים איראנים. רזא שאה התכוון ללמוד על ניהול פוליטי וטכנולוגיה תעשייתית מגרמניה. הוא גם ראה בסחר עם גרמניה אלטרנטיבה לברית המועצות. עד 1940–1941 כמעט רבע מכל היבוא האיראני הגיע מגרמניה ואחוז גבוהה מאוד מכלל היצוא האיראני הועבר לגרמניה. אף על פי כן, רזא שאה ניסה להפגין במפורש את "שיווי המשקל" המתמשך ביחס של איראן לכל המעצמות הזרות, ולכן רדף חוגים לאומיים-סוציאליסטים בטהראן ופרו-פשיסטים.

למרות מאמצים אלה, היחסים המסחריים ההולכים וגדלים עם גרמניה הובילו למשבר ביחסי איראן-ברית המועצות בשנת 1937. איראן נאלצה לבסוף להיכנע ללחץ הסובייטי על ידי נקיטת צעדים אנטי-גרמנים באביב 1938, אשר פגעו קשות בהתקדמות היחסים המסחריים, מכיוון שגרמניה הגיבה בכך שהעלתה בצורה דרסטית את מחירי הסחורות המיובאות לאיראן במסגרת הסכם סחר עם האחרונה משנת 1935. בסוף 1938 נאלצה אפוא איראן לחפש הסדר אחר עם גרמניה. משא ומתן ממושך הוביל להסכם חדש (4 בינואר 1939) ויחסי המסחר החלו מיד להשתפר. בהקשר זה, איראן בירכה בתחילה את הסכם הגרמני-סובייטי (הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) באוגוסט 1939, שכן נראה שהביא לסיום הלחץ הסובייטי על יחסי המסחר בין גרמניה ואיראן. עם זאת, בסוף שנת 1939 טרם הגיעה סחורה גרמנית לאיראן דרך נתיבי המעבר הסובייטים, רדיו מוסקבה הגדיל את ההתקפות המילוליות על איראן וגרמניה והממשלה הסובייטית דחתה בקשה להעברת סחר נשק בשטחה. לפיכך הסיפוק שחשה איראן לנוכח הברית הגרמנית-סובייטית המשוערת החל לפנות את מקומו לחשש שגרמניה עשויה למסור את איראן לידי בעלת בריתה הסובייטית וכי איראן תיכבש בידי הסובייטים ובהסכמת הגרמנים. הערכה זו גרמה לסגל הכללי האיראני בסוף ינואר 1940 להציע לבריטניה לתקוף את הברית המשוערת בין גרמניה וברית המועצות באמצעות התקפה אווירית איראנית-בריטית משותפת נגד מרכזי הנפט בבאקו (בירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית). בריטניה דחתה את ההצעה הזו, וארצות הברית סירבה לבקשה איראנית למסירת מטוסים צבאיים. ללא גיבוי בריטי, ושוב ללא תקווה לתמיכה אמריקאית, איראן תחת רזא שאה נאלצה להפגין את רצונה הטוב הן כלפי ברית המועצות והן כלפי גרמניה[28].

בפועל מאז אמצע יוני 1941 היו תוכניות גרמניות שנועדו לפלישה אל תוך הראג' הבריטי בתת-היבשת ההודית שעברו דרך איראן ותוכננו להתבצע לאחר סיום מוצלח של מבצע ברברוסה, הפלישה לברית המועצות. משימות סיור של יועצים צבאיים גרמנים ברחבי איראן כדי להתכונן למימוש תוכניות אלה נקבעו לא לפני סוף אוגוסט 1941. לכן, כאשר בקשה בריטית-סובייטית משותפת דרשה מהממשלה האיראנית לגרש את כל האזרחים הגרמנים בה באופן מיידי, הגרמנים באיראן, 690 פרטים על פי ממשלת פרס, עדיין לא היוו איום ממשי על בעלות הברית. מספר גרמנים אכן היו מעורבים במודיעין ובתעמולה, אך הם פעלו למען מוסדות גרמנים יריבים, שלעיתים קרובות חיפשו מטרות שונות או אפילו מנוגדות. יתר על כן, לא הייתה שום הוכחה להכנות הגרמניות המשוערות לקראת הפיכה נגד בעלות הברית באיראן. הבריטים במיוחד חששו מהתערבות גרמנית באיראן לאחר שכזאת בעיראק הביאה למלחמה האנגלו-עיראקית. כאשר נשאלה בנוגע ל"בעיית היהודים" בידי גרמניה הנאצית, הממשלה האיראנית הודיעה לשגרירים גרמנים שהיא רואה איראנים יהודים כמוטמעים בין החברה האיראנים. התשובה (אשר נרשמה בידי רזא שאה) סימנה שהממשלה פעלה להציג את הצלחת המדיניות של רזא שאה שנועדה לאחד את כל עמי איראן תחת דגל אחד ללא כל התייחסות לדת או גזע. פליטים רבים מיהודי פולין שגורשו מברית המועצות לאחר שברחו אליה במהלך פלישת ברית המועצות לפולין, ברחו דרך איראן אל ארץ ישראל. סך הכל, לאורך מלחמת העולם השנייה, 120,000 פליטים פולנים הגיעו לאיראן במהלך המלחמה.

נפילתו של רזא שאה

רזא שאה פהלווי בשנת 1941.

הפלישה של בעלות הברית לאיראן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן

גורמים לנייטרליות איראנית

רזא שאה הכריז בתחילת מלחמת העולם השנייה על איראן בתור מדינה נייטרלית אך חשיבותה הכלכלית של איראן עקב מצבורי הנפט הרבים שלה לא אפשרו לה להישאר נייטרלית בדומה לממלכת רומניה באותה התקופה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה החל שיתוף פעולה בריטי-סובייטי ושתי המדינות חששו מאיחוד כוחות בין איראן למדינות הציר. המצב היה בלתי-אפשרי בשביל איראן לבחור בין מדינות הציר לבעלות הברית; גרמניה סיפקה את רבע מכלל המסחר של איראן והכרזת מלחמה עליה יביא ברגע לקריסת הכלכלה האיראנית בעוד שיתוף פעולה עמה יביא למלחמה נגד הבריטים והסובייטים כאחד כמו גם עיצומים על סחר הנפט, מה שיהיה מלחמה בלתי אפשרית בשביל האיראנים. נוסף על כך היו לבריטים והסובייטים גם כן השפעה רבה על כלל כלכלת המסחר האיראנית כמו לגרמנים.

נוסף על כך, רזא ח'אן ראה את המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית כמדיניות רדיקלית, שאם תנוסה באיראן תוביל להתנגדות חריפה מצדם של מיעוטים לאומיים. רזא ח'אן גם ראה את גורלן של המדינות הבלטיות כאשר הן נענו לדרישות סובייטיות וחשש מכך שברית המועצות תנצל ברית עם איראן במטרה להפיץ את השפעתה הפוליטית על המדינה ולהביא לחיזוק מעמדה במזרח התיכון (חששות שהוכחו כמוצדקות: ראו משבר איראן (1946)). בעקבות פלישת גרמניה לברית המועצות בשנת 1941, בריטניה וברית המועצות הפכו לבעלות ברית. מצד בעלות הברית רזא שאה פהלווי היה קרוב הרבה יותר לרייך השלישי מבעלות הברית, תוך שהוא מוודא שהמדינה שלו תישאר נייטרלית. הבריטים חששו כי בית הזיקוק באבאדאן, שבבעלות חברת הנפט האנגלו-איראנית, ייפול לידי גרמניה הנאצית. בית הזיקוק הזה, שייצר שמונה מיליון טון נפט במהלך שנת 1940, היווה חלק מכריע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית. ברית המועצות והאימפריה הבריטית הפעילו לחץ על איראן ועל השאה, אך לחץ זה רק הגביר את המתיחות והביא לעצרות פרו-גרמניות בבירה טהראן מצד תומכי הימין הקיצוני במדינה. רזא שאה סירב לגרש את תושבי גרמניה הרבים שנכחו באיראן עקב הפגיעה האפשרית של מהלך כזה בסחר הקריטי של איראן עם גרמניה. לאחר מכן הוא סירב להעביר את מסילת הברזל הטרנס-איראנית לבעלות הברית עקב הנייטרליות שהכריזה איראן ועקב פעולת תגמול אפשרית מצדה של גרמניה הנאצית. כל סיבות אלו הובילו בסופו של דבר להפרת הנייטרליות של איראן בידי בעלות הברית.

מהלך הפלישה

המצב במלחמה לבסוף הביא שבלי שעשתה כל מהלך, איראן נפלשה בכל מקרה. לאחר מספר הערות ואזהרות להפסיק את כל המסחר עם גרמניה מצד ברית המועצות והאימפריה הבריטית, ב-25 באוגוסט 1941 החלה הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן. הגנת הנפט ואינטרסים אסטרטגיים של שתי המעצמות כנגד הפעילות הגרמנית החתרנית בתוך איראן ניתנה כסיבה העיקרית לפלישה, אך הצורך לתמוך ולספק כוח אדם, אספקה ונשק מהאימפריה הבריטית לברית המועצות דרך שטחה של איראן הפך למעשה לגורם בעל שיקול המכריע בהוצאתה לפועל של הפלישה. הכוחות המזוינים של איראן גייסו תשע דיוויזיות חיל רגלים. לאורך שנות שלטונו עלה ביציבות הסחר בין איראן וארצות הברית ועם תחילת הפלישה רזא שאה שלח מכתב לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שידע כי היה איש מצפוני וטען כלפיו לתמיכה דיפלומטית. רוזוולט מצידו הציע לרזא שאה לצרף את איראן לבעלות הברית והמגעים לעירוב ארצות הברית לא התקדמו[29]. הכוחות הבריטים-סובייטים דרשו מאיראן פרוטקציה על מסחר הנפט של המדינה והחלו לשלוח כוחות לתוך דרום איראן. כוחות חיל הרגלים הבריטי הונהגו בידי אדוארד קינאן ונתמכו בידי כוחות הצי המלכותי הבריטי תחת פיקודו של ג'פרי ארבוטנוט. ההתקדמות הבריטית חולקה לשני כוחות. הראשון התקדם מדרום עיראק לעבר מרכז ייצור הנפט באבאדאן, ח'וזסתאן, והשני התקדם מהגבול במרכז עיראק לעבר כרמאנשאה, בפרובינציית כרמאנשאה. הכוח לעבר אבאדאן הונהג בידי אדוארד קינאן בעוד הכוח לעבר כרמאנשאה הונהג בידי ויליאם סלים. נחתים בריטים הגיעו במהרה לבנדר שאפור, אבאדאן וח'וראמשהר, ערי הגבול בדרום עיראק. עם הגעתם הנחתים הטביעו מספר אוניות מלחמה איראניות וצרו על מספר שייטות סוחרים גרמניות.

הכוחות הסובייטים חולקו לשלוש יחידות תחת פיקודו של וסילי נוביקוק. היחידה הראשונה התקדמה מעבר הקווקז לעיר תבריז (בירת מחוז מזרח אזרבייג'ן), השנייה התקדמה מעבר הקווקז לחופי הים הכספי והשלישית התקדמה אל משהד מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית במרכז אסיה. שלוש היחידות התקדמו כצפוי וההתנגדות האיראנית המעטה כמעט ולא השפיעה עליהן. בהגעה לפרפרי העיר החלו הסובייטים להפגיז את תבריז. ב-26 באוגוסט, יום לאחר תחילת הפלישה התאחדו הכוחות הבריטים עם הנחתים באבאדאן בעוד הכוחות הסובייטים כבשו את תבריז וחיל האוויר הסובייטי החל בהפצצה טקטית על טהראן. למחרת כבשו הבריטים את שאהבאד לעבר כרמאנשאה בעוד הכוחות הדרומיים כבשו את אהוואז, בירת ח'וזסתאן[30]. ההפסדים בפעולות הימיות כללו הטבעה של שתי אוניות מלחמה איראניות וארבע אחרות שנפגעו קשות והפכו חסרות תועלת על ידי הצי המלכותי. בערך 800 חיילים, מלחים וטייסים איראנים נהרגו במהלך המאבק הכולל, בין הנופלים האיראנים היה גולאמאלי בייאנדור, האדמירל האיראני של חיל הים האיראני. 200 אזרחים איראנים נהרגו בפשיטות אוויריות. ההפסדים הבריטים וההודים הסתכמו ב-22 הרוגים ו-42 פצועים, על האבדות הסובייטיות לא דווח. עם כיבוש מסדרון בין עיראק הבריטית ועבר הקווקז הסובייטי איראן הוחזקה בידי הכובשים ויכלה לספק זרימת אספקה מסיבית (יותר מ-5 מיליון טונות של ציוד צבאי) לברית המועצות דרך המושבות הבריטיות, אך גם בעיקר אפשרה לתנועה של כוחות בריטיים מהמזרח התיכון אל הראג' הבריטי, דרך בלוצ'יסטן.

הדחה וגלות

הממשלה האיראנית נכנסה לכאוס, בעיקר משום שהכוחות המזוינים של איראן לא היו מוכנים כלל למלחמה, במיוחד לא נגד שתי המעצמות. ב-27 באוגוסט, יומיים לאחר תחילת הפלישה, רזא שאה פיטר את עלי מנצור מראשות הממשלה על אי יכולתו להתמודד עם המשבר ופיזר את הממשלה. למחרת רזא שאה הקים ממשלה זמנית חדשה ומינה את מוחמד עלי פורוע'י בתור ראש ממשלה וקרא לו לפתוח במשא ומתן לכניעה עם שתי המעצמות הפולשות[31]. ב-29 באוגוסט הסתיימו הקרבות ברחבי איראן והמדינה נכנעה לתנאי בעלות הברית. ב-31 באוגוסט התחברו הכוחות הבריטים והסובייטים בקזווין, מה שאפשר ליצור דרך שטח להעברת אספקה וכוח מהאימפריה הבריטית לברית המועצות. בהיעדר תחבורה החליטו הבריטים לא לחזק את הכוחות המוצבים בין חמדאן לאהוואז. בינתיים, ראש ממשלת איראן החדש, פורוע'י הורה על עזיבת השגריר הגרמני וסגירת השגרירויות הגרמנית, האיטלקית, ההונגרית והרומני בטהראן. בנוסף, לפי הדרישות של בעלות הברית, היה על כל האזרחים הגרמנים באיראן הועברו לרשויות הבריטיות והסובייטיות. אי מילוי תנאי בידי הממשלה האיראנית הביא לכניסתם של כוחות סובייטים ובריטים לטהראן ב-17 בספטמבר. הטענה הראשית באשר להדחתו של רזא שאה הייתה החשש כי אחז בסנטימנטים פרו-נאצים[32].

ערב הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן במלחמת העולם השנייה, סר קורא בולארד, השר הבריטי בטהראן, קרא לממשלתו של וינסטון צ'רצ'יל להדיח את רזא שאה. בשבועות שלאחר הכיבוש הבריטי-סובייטי באיראן, המשיך בולארד ללחוץ ולעצב את ההחלטה הבריטית האולטימטיבית לאלץ את רזא שאה להתפטר ולצאת לגלות. לאחר הפלישה ועם הסדר הכיבוש של איראן, הדרישות אל הממשלה האיראנית כללו את פיטוריו של רזא שאה. רבים באיראן תמכו בהמשך שלטונו של השאה, בהם גם הבלשן אחמד כסרווי שהיה בעל השפעה רבה על דעת הקהל. לאחר שהבין כי בלתי אפשרי לשמור על תפקידו בתור שאה, רזא שאה התפטר במהלך 16 בספטמבר 1941 ובנו הבכור ויורשו החליף אותו בתור מוחמד רזא שאה פהלווי בעודו בן 21. עם ירידתו מהכוח יצא רזא ח'אן לגלות ביוהנסבורג, איחוד דרום אפריקה, מושבה של האימפריה הבריטית. במהלך הגלות ושמירת הקשרים עם משפחתו נשלחו מכתבים רבים בין רזא ובנו ויורשו.

מותו

רזא שאה בילה את השנתיים האחרונות בחייו בגלות ביוהנסבורג, איפה שהותר לו להתגורר לאחר מספר חודשים באיי מאוריציוס. חלק מילדיו יצאו ביחד עם אביהם לגלות. הוא היה מרוצה יותר ביוהנסבורג מאשר במאוריציוס. הוא טייל, התרשם מהשדרות הרחבות, מהאנשים באזור ונוכחותן של נשים במקומות העבודה בשכיחות גבוהה, נושא שבתקופת שלטונו נאבק במגזר הדתי השיעי בשביל להגיע אליו ואל שוויון זכויות עבודה בין נשים וגברים באיראן. הוא הצליח לקבל ביקורים של בני משפחה מאיראן. עם זאת, הבעיות נותרו. בניו לא קיבלו השכלה מתאימה. משפחת המלוכה נותרה בחסות השליטה הבריטית.

התעוררו בעיות בנוגע לדיור של רזא. רזא שאה נהיה חסר מנוחה, עם הזמן החל להתבודד יותר וייתכן כי הרגיש שהוא מתקרב לשנותיו האחרונות. הוא ביקש שוב ושוב לעבור למדינה הקרובה יותר לאיראן. אך הבריטים, שהאמינו כי העברתו רק תזיק לאינטרסים שלהם באיראן עצמה, סירבו בתוקף. ביולי 1944, רזא שאה לקה בהתקף לב קטלני, ובכך סיים את גלותו הארוכה כאשר נפטר ב-26 ביולי 1944. לאחר מותו גופתו של רזא ח'אן הועברה למצרים והוא נקבר במסגד א-ריפעי בקהיר. במאי 1950 הועבר קברו לטהראן ובעת הגיע התגלה שחלק מאבני החן והחפצים יקרי הערך מסביב ובתוך קבר, נגנבו בידי פארוק, מלך מצרים, מה שהוביל למשבר זמני ביחסי איראן–מצרים[33]. מאוזולאום קבורתו נהרס במהלך המהפכה האיראנית אך גופתו לא נמצאה.

ב-2 במאי 2016, במהלך חפירת אתר הקבר לשעבר, התגלתה גופה חנוטה, והועלו ספקולציות לפיהן גופה זו שייכת לרזא פהלווי. רזא כורש עלי פהלווי, נכדו של רזא שאה, סבור שהגופה שייכת ככל הנראה לסבו. כורש הצהיר כי[34]:

סוף סוף יש להטמין מחדש את גופתו של רזא שאה באיראן כפי שראוי. קברו של רזא שאה, אם לא כאבי איראן המודרנית או כמלך, אז רק כחייל ומשרת האומה והמולדת, חייבים להיות מסומנים וידועים לכל.

מורשת

לאחר המהפכה האיראנית הממשל הדתי החדש רמס את מורשתו של רזא שאה פהלווי וטען כי היה כופר אשר פעל נגד המוסד הדתי. עם עליית ההתנגדות הפנים-איראנית לממשל הדתי היחס לרזא שאה פהלווי השתפר, בעיקר מצד הדור הצעיר. במהלך ההפגנות באיראן (2018–2019) החלו רבים מוחים וקוראים להשבת שלטון פהלווי. בשתי הערים קום ומהאד (הידועות כערים הדתיות ביותר באיראן), אלפי מפגינים שיצאו לרחובות להביע את התנגדותם לממשל קראו: "רזא שאה, תנוח על משכבך בשלום"[35]. את מורשתו של רזא שאה ניתן לסכם כהגעה למודרניזציה נרחבת והבאת בשורות החילוניות והלאומיות. בשיתוף עם אטאטורק בטורקיה ואמאנואלה ח'אן באפגניסטן, רזא שאה השיק את רעיון המודרניזציה באיראן. הוא העניק חינוך ציבורי וכללי לתושבים האיראנים, הקים אוניברסיטאות, הקים צבא מודרני וארגן את ענייני המנהל של המדינה להיות אפקטיביים כמה שאפשר.

רזא שאה פהלווי הוביל את איראן לעולם המודרני במאה העשרים אף על פי שהמודרניזם שלו היה אוטוקרטי, וכמה אינטלקטואלים ומתנגדים דוכאו. לאחר שהגן על החילוניות, החלה ההתנגדות הראשונה של אנשי הדת המוסלמים השיעים להמשך שלטונו עוד מאז שביטל את המלוכה הקאג'ארית, כאמור הייתה זאת ההתנגדות הדתית שהביאה את רזא שאה לא להפוך את איראן לרפובליקה אלא לשמור על מוסד המלוכה בדמות שושלת פהלווי. רזא שאה התעמת עם אנשי הדת במטרה להפחית את כוחם והשפעתם. אחד הצעדים שלו היה הקמת חוק שירות צבאי חובה. אנשי הדת לא רצו להישלח לשירות הצבאי. אמצעי נוסף של רזא שאה להחליש את הדת היה לאלץ הסרת רעלות מנשים, שאנשי הדת והמפגינים הדתיים התנגדו לה. הידיעה על ביטול השימוש בחיג'אב לנשים הכעיסה את אנשי משהד והמשווקים סגרו את חנויותיהם בשנת 1935, אך ההפגנות דוכאו[36].

משפחתו

נשים

לרזא שאה היו ארבע נשים, מהם תאג' אלמלוכ הפכה כאמור לשהבאנו, מלכת איראן. בנוסף לתאג', היו לו שתי נשים נוספות שהיו בנותיהן של נסיכים קאג'ארים ונוסף אליהן הייתה אשתו הראשונה, איתה התחתן בעת הפך לקצין.

ילדים

בית המלוכה של איראן
שושלת פהלווי
Imperial Coat of Arms of Iran.svg
רזא שאה פהלווי
המלכה:

צאצאים:

מוחמד רזא שאה פהלווי
המלכה:

צאצאים:

רזא כורש עלי פהלווי (הממשלה הגולה)
הרעייה:

צאצאים:

  • נור פהלווי
  • אימן פהלווי
  • פרה פהלווי

מארבעת נשותיו היו לרזא 11 ילדים. מוצגים לפי סדר גילם מהמבוגר לצעיר:

ראשי ממשלה תחתיו

  • מוחמד עלי פורוע'י (קדנציה ראשונה) בין נובמבר 1925 ליוני 1926. הוגה דעות ומלומד איראני במקור. ככל הנראה המקורב ביותר מראשי הממשלה לרזא ח'אן עצמו.
  • חסן מוסתוופי אל-ממאלכ (קדנציה שישית) בין יוני 1926 ליוני 1927. עם עלייתו של רזא ח'אן נכלא מחשש לאויב פוליטי. שוחרר לאחר מספר חודשים ושב לחיים הפוליטיים.
  • מהדי קולי הדאית (אנ') בין יוני 1927 לספטמבר 1933. סופר, מלומד והוגה דעות איראני במקור.
  • מוחמד עלי פורוע'י (קדנציה שנייה) בין ספטמבר 1933 לדצמבר 1935.
  • מחמוד ג'אם (אנ') בין דצמבר 1935 לאוקטובר 1939. בנו, פרידון ג'אם, התחתן מאוחר יותר עם בת השאה, שמס פהלווי.
  • אחמד מתין דפתרי (אנ') בין אוקטובר 1939 ליוני 1940. פוטר ונכלא בהוראת רזא שאה פהלווי לאחר שהתגלה שריגל אחרי ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל ופעל בחשאי בשירות גרמניה הנאצית.
  • עלי מנצור (אנ') בין יוני 1940 לאוגוסט 1941. פוטר בידי רזא שאה פהלווי עקב אי יכולתו לתפקד אל מול משבר הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן.
  • מוחמד עלי פורוע'י (קדנציה שלישית) בין אוגוסט 1941 למותו במרץ 1942 לאחר הדחתו של רזא שאה פהלווי.

עיטורים

עיטורים איראנים

  • עיטור הדיוקן הקיסרי
  • המסדר האימפריאלי
  • אבי וריבון מסדר פהלווי
  • אבי וריבון מסדר המריט
  • אבי וריבון מסדר הכבוד
  • אבי וריבון מסדר אור הארי
  • מייסד וריבון מסדר אוגוסט

עיטורים מחוץ לאיראן

  • ממלכת איטליהממלכת איטליה מסדר הבשורה הקדושה מכל
  • ממלכת איטליהממלכת איטליה מסדר הקדושים מוריס ולזרוס
  • ממלכת איטליהממלכת איטליה מסדר כתר איטליה
  • הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה מסדר העיט הלבן
  • האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית מסדר סטניסלב הקדוש
  • שוודיהשוודיה המסדר הסרפים המלכותי

גלריה

לקריאה נוספת

  • מלקולם יאפ, המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה, ירושלים: מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ט, עמודים 139–148.
  • סיירוס גאני, איראן ועלייתו של רזא שאה: מנפילת הקאג'ארים לכוח הפהלווים, לונדון: הוצאות ספרים I. B. Tauris,‏ 2001
  • שאול בחאש, נפילתו של רזא שאה: הוויתור, הגלות ומותו של מייסד איראן המודרנית, לונדון: הוצאות ספרים I. B. Tauris,‏ 2021

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית, עמ' 12-13.
  2. ^ Historical Iranian Sites and People. 12 December 2010
  3. ^ Saeed Kamali Dehghan, Mummified body found in Iran could be of ex-ruler Reza Shah, the Guardian, ‏2018-04-24 (באנגלית)
  4. ^ המורשת המפלגת של משפחת המלוכה של איראן, וושינגטון פוסט
  5. ^ רזא שאה, המוזיאון הבריטי
  6. ^ רזא ח'אן, אישיות היסטורית
  7. ^ מרזא ח'אן לרזא שאה, אוניברסיטת קיימברידג'
  8. ^ קומוניזם 1. בפרס קדם 1941, אנציקלופדיה איראניקה
  9. ^ איראן - עלייתו של רזא ח'אן, אנציקלופדיה בריטניקה
  10. ^ העובדה שרזא שאה פעל מתוך השראה על רפורמות אטאטורק גרמה להנהגה הדתית לגעור בו מחשש שכוחם יצומצם ברבות כפי שאירע בטורקיה, שבין לבין ממשלתה הביאה לביטול מוסד הח'ליפות.
  11. ^ גלן א. קורטיס, אריק הוגלונד, איראן - לימודי מדינה, חטיבת המחקר הפדרלית - ספריית הקונגרס: עמוד 27, 2008
  12. ^ מסילת הברזל הטרנס-איראנית, אונסק"ו
  13. ^ מסילת הברזל הטרנס-איראנית, אתר האנציקלופדיה
  14. ^ סדרת מחברים שונים, תרבות ופוליטיקה תרבותית בתקופת רזא שאה: מדינת פהלווי, הבורגנות החדשה ובניית החברה המודרנית של איראן, הוצאות לימודי איראן: עמ' 281, 2014
  15. ^ מסחר בתקופת פהלווי ואחרי פהלווי, אנציקלופדיה איראניקה
  16. ^ עבודה אקדמית, אוניברסיטת קיימברידג', Iranian Economy in Twentieth Century: A Global Perspective
  17. ^ ז'נדרמריה, אנציקלופדיה איראניקה
  18. ^ לאחר אירועי המהפכה האיראנית בשנת 1979, חיל הז'נדרמריה בוטל ואת תפקידו החליפו בפועל משמרות המהפכה האסלאמית.
  19. ^ מי היה רזא שאה? מורשת של מנהיג מהדהדת באיראן, תגובה גלובלית
  20. ^ המעמדות החברתיים באיראן בתקופת פהלווי, אנציקלופדיה בריטניקה
  21. ^ סדרת מחברים שונים, תרבות ופוליטיקה תרבותית בתקופת רזא שאה: מדינת פהלווי, הבורגנות החדשה ובניית החברה המודרנית של איראן, הוצאות לימודי איראן: עמ' 140, 2014
  22. ^ סקאנדר אמנאולהי, רזה שאה והלורים: השפעת המדינה המודרנית על לורסתאן, מאמר עיתונאי, עמ' עמ' 201 - 202
  23. ^ מתי פרס הפכה לאיראן? (סרט תיעודי מונפש קצר), יוטיוב
  24. ^ דורי גולדממלכת האיבה, ערב הסעודית - החממה של הטרור הבינלאומי החדש, 2004
  25. ^ יחסי איראן-עיראק בתקופת פהלווי (1921–1979), אנציקלופדיה איראניקה
  26. ^ קהילות יהדות פרס בתקופת פהלווי (1925–1979), אנציקלופדיה איראניקה
  27. ^ איראן במהלך מלחמת העולם השנייה, האנציקלופדיה של השואה
  28. ^ היחסים הדיפלומטים בין פרס-גרמניה, אנציקלופדיה איראניקה
  29. ^ מלחמת העולם השנייה: הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן, סקירת איראן
  30. ^ בעלות הברית פולשות לאיראן, מבצע ברברוסה ממשיך - מלחמת העולם השנייה - 105 - 29 באוגוסט, 1941, יוטיוב
  31. ^ מוחמד עלי פורוע'י, אנציקלופדיה איראניקה
  32. ^ ריי טאקיה, השאה האחרון: אמריקה, איראן, ונפילת שושלת פהלווי, הוצאות אוניברסיטת ייל: עמ' 2
  33. ^ רם אורןהגירוש מן הארמון, 2017
  34. ^ רזא פהלווי: הגופה החנוטה ככל הנראה שייכת לרזא שאה, BBC
  35. ^ מדוע האיראנים מזמרים "רזא שאה"?, מדיניות בינלאומית מעוכלת
  36. ^ השפעת המודרניות של רזא שאה על התפתחות האופוזיציה הפוליטית, שער המחקר
  37. ^ רזא שאה פהלווי, פראה פהלווי
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0