מלחמת איראן–עיראק
 | ||||||||||||||||||
| מלחמת איראן-עיראק, משמאל לימין ומלמעלה למטה: ילד בשירות הצבא האיראני, חייל איראני בחזית לובש מסכת גז, הפריגטה האמריקאית "סטארק" לאחר פגיעה עיראקית לא-מכוונת, כוחות מוג'אהדין ח'לק הרוגים, שבויי מלחמה עיראקיים בח'וראמשהר, נ"מ איראני תוצרת בריה"מ. | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 בספטמבר 1980 – 22 באוגוסט 1988 (7 שנים ו־47 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | איראן ועיראק | |||||||||||||||||
| תוצאה | אבדות קשות ללא שינוי במצב הטריטוריאלי | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | בתיווך האו"ם סוכם על השארת מצב הטריטוריות כפי שהיה קודם | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
סה"כ 1,250,000 הרוגים | ||||||||||||||||||
מלחמת איראן–עיראק (בערבית: الحرب الإيرانية العراقية, בפרסית: جنگ ایران و عراق; 22 בספטמבר 1980 – 20 באוגוסט 1988) הייתה מלחמה בין הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן בראשות מנהיגה הרוחני רוחאללה ח'ומייני ורפובליקת בעת' ערבית לאומנית של עיראק בראשות סדאם חוסיין.
המלחמה פרצה לאור היריבות הקשה בין המדינות, ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השט אל-ערב ועל רקע המתח הדתי העדתי בין הנהגת איראן השיעית הפרסית בעיקרה, ובין הנהגת עיראק הערבית מרקע סוני. למלחמה היו מניעים טריטוריאליים, כלכליים, דתיים ואחרים שהעיבו במשך שנים על יחסי המדינות טרם פרצה. במלחמה השתתפו גם מיליציות עדתיות (מוג'אהדין ח'לק האיראנית תמכה בעיראק, ואילו מיליציות כורדיות עיראקיות - המפלגה הדמוקרטית הכורדית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן תמכו באיראן), והייתה התערבות מצד מספר מעצמות לרבות אספקת נשק וסיוע לוגיסטי. המלחמה בת שמונה השנים לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כמיליון חיילים ואזרחים משני הצדדים.
בהנהגתו של חוסיין, עיראק שאפה לספח לתוכה את חבל ח'וזסתאן העשיר בנפט ולהפוך למעצמה אזורית במפרץ הפרסי על חשבון איראן. כמו כן, המשטר העיראקי פעל לבלום את חלחול השפעותיה של המהפכה האסלאמית השיעית באיראן ברחבי המזרח התיכון (חוסיין עמד בראש משטר עריצי של מיעוט סוני על גבי רוב שיעי בעיראק עצמה, והמהפכה באיראן השכנה עלול היה לערער את שלטונו שלו). ניסיון לפתור את סכסוך הגבולות ארוך השנים בין איראן לעיראק על גבי השט אל-ערב הסתכם ב-1975 בהסכם אלג'יר, שפרוץ המלחמה הובילו לכך שפג תוקפו. המשטר העיראקי ניסה כמו כן להביא להתקוממות הרוב הערבי בח'וזסתאן נגד משטר משמרות המהפכה בטהראן על רקע לאומני ואתני.
המתקפה העיראקית הראשונית שפתחה את המלחמה הובילה ללוחמה בת שנתיים בח'וזסתאן שסוכמה במתקפת נגד איראנית ב-1982 שהחזירה את קו האש לגבול הבינלאומי. בעקבות זאת, המלחמה הפכה ללוחמת שחיקה ממושכת שכללה שימוש בנשק כימי מצידה של עיראק. השימוש בטקטיקות כגון מלחמת חפירות וגלי התקפה אנושיים בידי הכוחות האיראניים הובילו להשוואת המלחמה למלחמת העולם הראשונה בבחינת שיטותיה. מהצד העיראקי נעשה שימוש ממושך בארטילריה רקטית נגד מוקדים אזרחיים באיראן ובאיראן הממשלה קידמה מדיניות של גיוס ילדים לצבא וקידום הרעיון של שהידיות. במהלך המלחמה נעשו שיתופי פעולה ומימונים שונים של המחנות הלוחמים ממדינות ברחבי העולם, וביניהם גם שיתוף פעולה מתחת לשולחן בין איראן לארצות הברית שהתפרסם בדמות פרשת איראן–קונטראס. ב-1981 מדינת ישראל ניצלה את מצב המלחמה בין שתיים מיריבותיה ותקפה והשמידה את הכור הגרעיני "תמוז" (אוסיראק) בעיראק.
המלחמה הסתיימה בשוויון ללא כל שינוי טריטוריאלי עם אשרור החלטה 598 של מועצת הביטחון של האו"ם בידי שני הצדדים הלוחמים. בסך הכל לפחות חצי מיליון איש נהרגו במלחמה, כאשר הערכות מרחיקות לכת טוענות לסביבות 1.2 מיליון הרוגים (רובם איראנים). כמו כן, מאות אלפי אזרחים נהרגו במלחמה, שכללה את מבצע אל-אנפאל של המשטר העיראקי נגד האוכלוסייה הכורדית המתמרדת בצפון המדינה, מבצע שהסתכם בטבח ובפשעי מלחמה שביצע הצבא העיראקי שלימים קיבלו הכרה חלקית בתור רצח עם. לא נערך הסדר פיצויים בסיומה של המלחמה והעלות הכוללת של האובדן וההרס הכלכלי מוערך בסביבות הטריליון דולר אמריקאי.
רקע
במשך שנים היו היחסים בין השכנות איראן ועיראק מתוחים. שט אל-ערב, נהר באורך של כ-200 ק"מ בדרומה של עיראק, שמתחיל בנקודת המפגש של נהרות הפרת והחידקל, ונשפך למפרץ הפרסי, היה גבול בין ממלכות קדומות כבר מאות שנים והיה עילה לסכסוכים רבים מאז ומתמיד. בתקופה המודרנית הוא יצר גבול טבעי בין איראן לעיראק.
המתיחות כללה גם מימד דתי: איראן השיעית זעמה על דיכוי הרוב השיעי בעיראק תחת שלטונו של מנהיג עיראק, סדאם חוסיין הסוני - בעוד חוסיין חשש מהתפשטות המהפכה האסלאמית משטח איראן לשטחו.
בשנת 1975 הייתה עיראק חלשה מבחינה פנימית, בעקבות התמרדות הכורדים בצפון המדינה, ועל כן היא חתמה על הסכם אלג'יר עם השאה מוחמד רזה שאה פהלווי, שנתן לאיראן שליטה חלקית בשט אל-ערב. בתמורה התחייבה איראן להפסיק את תמיכתה בכורדים. לאחר נפילת השאה במהפכה האסלאמית של שנת 1979 ועלייתו לשלטון של המנהיג הדתי האייתולה רוחאללה ח'ומייני החלו הוצאות להורג של רבים ממפקדי הצבא האיראני. במקביל, בעקבות משבר בני הערובה באיראן שאירע זמן קצר לאחר המהפכה, ניתק הממשל האמריקני את יחסיו עם טהראן. ארצות הברית הייתה ספקית הנשק העיקרית של איראן, וניתוק היחסים גרם להחלשת הצבא האיראני. בעקבות דימוי החולשה של איראן החליט סדאם חוסיין לנצל את שעת הכושר ולכבוש את השט אל-ערב. סדאם גם קיווה לכבוש את מחוז ח'וזסתאן, השוכן ממזרח לשט אל-ערב מכיוון שהיה אזור עשיר בנפט ונוח לשליטה עבור עיראק, שכן מרבית תושביו היו ערבים ולא פרסים.
באפריל 1980 אירעה המתקפה על שגרירות איראן בלונדון. בין דרישות החוטפים היו קבלת אוטונומיה למחוז ח'וזסתאן ושחרור אסירים הכלואים באיראן. בדיעבד התברר שהחוטפים אומנו וצוידו על ידי עיראק.
מהלך הקרבות
ב-16 בספטמבר 1980 הכריז סדאם חוסיין על ביטול הסכם אלג'יר, ודרש כי השליטה על כל מימי השט אל-ערב תוענק לעיראק. כעבור שישה ימים שלח סדאם את חיל האוויר להתקפת פתע על שדות התעופה האיראניים. בתחילה נחלה ההתקפה העיראקית הצלחה, ולקראת סוף שנת 1980 כבשה עיראק את עיר הנמל ח'וראמשהר ושטחים נוספים במערב איראן. אולם הצבא האיראני התאושש ויצא למתקפת נגד מסיבית, ובתחילת שנת 1982 הדפו הכוחות האיראניים את צבא עיראק מכל השטח האיראני הכבוש. אחת הסיבות העיקריות להצלחה האיראנית לכך הייתה ההתלהבות הדתית שהאיראנים הצליחו להפיח בחלק מלוחמיהם ובמיוחד במשמרות המהפכה והמתנדבים המתאבדים של הבאסיג'. בין המתאבדים היו ילדים-לוחמים שרצו לתוך שדות המוקשים, הפעילו את המוקשים, וכך יצרו נתיבים בשדות המוקשים וכן מנעו התקדמות של טנקים בגופם.
מנהיג איראן, ח'ומייני, הכריז שלא יחתום על הסכם להפסקת האש עד שמשטרו של סדאם יקרוס. צבא איראן החל בסדרת התקפות מוצלחות לתוך שטח עיראק, שגררו שימוש בנשק כימי נגדם. בפברואר 1984 חייליו של ח'ומייני כבשו את האי מג'נון (אנ') העשיר בנפט ומוקף בביצות[2], ואת חצי האי אל-פאו, בצד העיראקי של השט אל-ערב, בתחילת 1986. תקיפות מטוסים וטילים על ערים ועל מתקני צבא, תשתיות ונפט היו נפוצות במהלך המלחמה, בוצעו על ידי שתי המדינות וגרמו לירידה משמעותית בתפוקת הנפט של שתי המדינות. בשנת 1985 החלו שני הצדדים לתקוף בטילים זה את בירתו של זה, במה שכונה "מלחמת הערים".
ארצות הברית ומספר מדינות אירופאיות החלו להתערב בסכסוך כאשר איראן החלה לתקוף מכליות נפט כוויתיות. התקפות אלו גרמו לירידה במעמדה של איראן בקרב אומות רבות בעולם ובעקבות זאת התקשתה איראן לייבא נשק ותחמושת שהיו נחוצים לה מאוד במהלך המלחמה הארוכה. במהלך התקיפות נפגעה ממוקש משחתת של ארצות הברית וכתגובה השמיד חיל הים האמריקני מספר ספינות מלחמה ושתי אסדות קידוח איראניות.
במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי ובפרט בגז חרדל כנגד אוכלוסייה אזרחית וצבאית. הנשק סופק על ידי ארצות הברית. אף על פי שאיראן התלוננה לאומות המאוחדות על שימוש זה לא יצאו שום הכרעות או גינויים בנושא. לפי פרסומים משנת 2013, ארצות הברית ידעה על השימוש בנשק הכימי מצד עיראק ואף סיפקה מידע מודיעיני שסייע בכך, וזאת במטרה "להטות את הכף לטובת עיראק ולאלץ את איראן לשבת לשולחן המשא ומתן בהתאם לתוכנית הפעולה של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן."[3]
הפסקת האש
ביולי 1988 נאלצה איראן לחתום על הסכם הפסקת אש עם עיראק בתיווך האו"ם וזאת אף על פי שהבטחתו של ח'ומייני להפיל את משטר סדאם לא מומשה[4]. בהסכם משנת 1990 נקבע ששתי המדינות ייסוגו מהשטחים שכבשו במהלך המלחמה וקו הגבול יחזור למצב הטרום-מלחמתי. כמו כן בוצעה החלפת שבויים חלקית אך אלפי שבויים נותרו כלואים בשתי המדינות עד שנת 2003, זמן רב לאחר כינון הפסקת האש. כאמור, במלחמה היה מעורב הן נשק קונבנציונלי (כולל טילי קרקע-קרקע) והן נשק כימי, שעזר לעיראקים להדוף מתקפות איראניות וכ"ריכוך" לפני התקפותיהם שלהם ולהסב לצבא איראן אבדות כבדות. אבדות המלחמה היו כבדות: מעל מיליון הרוגים משני הצדדים ומספר פצועים אף גבוה מכך.
במהלך המלחמה נתמכה איראן על ידי סוריה ולוב וקיבלה את מרבית נשקה מקוריאה הצפונית וסין. במהלך המלחמה היו ארצות הברית וישראל מעורבות בניסיונות לספק נשק לאיראן (הפרשה נודעה בכינוי פרשת איראן–קונטראס או איראנגייט).
עיראק נהנתה מתמיכה רחבה יותר מברית המועצות, שהייתה ספקית הנשק הראשית שלה וממדינות המערב ומדינות ערב גם יחד.
עלותה של המלחמה
המלחמה עלתה (נכון לסוף שנת 1986)[5] למעלה מ-417 מיליארד דולר ומיליון אבדות בנפש. עיראק, אשר השקיעה בצבאה כ-94 מיליארד דולר, הפסידה מהכנסות הנפט שלה למעלה מ-55 מיליארד דולר ומפיגור התוצר הלאומי שלה למעלה מ-26 מיליארד דולר.
איראן השקיעה בצבאה כ-220 מיליארד דולר, והפסדיה מהנפט עמדו על כ-21 מיליארד דולר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר - מלחמת איראן עיראק, הוצאת מערכות, 1990.
- אמיר טאהירי - רוח-אללה: ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, הוצאת עם עובד, 1985.
- פסח מלובני, כיבוש העיר ח'ורמשהר על ידי עיראק, מערכות, גיליון 384, יולי 2002, עמ' 74–85
- פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת משרד הביטחון, 2010
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת איראן-עיראק |
- פסח מלובני, מבצע "מוקד" העיראקי -בהשראת חיה"א הישראלי, באתר nrg, 22 בספטמבר 2017
- מאמר על מלחמת איראן - עיראק מנקודת מבט איראנית (באנגלית)
- מפה של האזורים השנויים במחלוקת בגבול
- כך סייעה ארה"ב לסדאם להשתמש בנשק כימי נגד איראן, באתר וואלה!, 26 באוגוסט 2013
- מלחמת איראן–עיראק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה, הוצאת מערכות, עמ' 472
- ^ בעשורים לאחר מכן הביצות התייבשו והשטח התאחד עם היבשה שמסביב
- ^ כך סייעה ארה"ב לסדאם להשתמש בנשק כימי נגד איראן, באתר וואלה!
- ^ גיא בכור, איראן: מסכימים להפסקת אש, חדשות, 19 ביולי 1988
- ^ לפי כתבה ממעריב מ 29 בדצמבר 1986 -מחיר מלחמת המפרץ: מיליון איש
