משבר המים ברצועת עזה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, מכלולזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
לוחות בטון מגדר הגבול עם מצרים משמשים לתיקון גדותיה של בריכה לטיפול שפכים ברפיח
מיכלי מים על גגות המבנים ברצועה

משבר המים ברצועת עזה מתייחס להיעדר מי שתייה ולזיהום המים ברצועת עזה[1]. מדי יום עשרות אלפי קוב של שפכים ופסולת מוצקה מוזרמים אל הוואדיות ברצועה. דרך מי התהום הם מגיעים אל הים התיכון סמוך לחוף אשקלון. למשבר המים שבו נתונה הרצועה השלכות סביבתיות ובריאותיות בכמה תחומים עיקריים: זיהום הים והחופים, זיהום נחלים, זיהום מאגרי מים ומי תהום וסכנת הידבקות במחלות[2].

לפי ועידת האו"ם לסחר ופיתוח 95% ממי התהום של עזה אינם ראויים לשתייה ואם לא יינקטו צעדים בהקדם, עד 2020 לא יהיו בה מים ראויים לשתייה[3]. הסיבות המרכזיות לכך הן התשתית הרעועה מאוד של צנרת המים והביוב ברצועה, שאיבת יתר של מי תהום וכמות הכלור הגבוהה שבמים. כתוצאה מכך המים מלוחים מאוד והתושבים אינם משתמשים בהם לשתייה אלא לצורך היגיינה וניקיון בלבד[4].

למשבר עלולות להיות השלכות ביטחוניות ומדיניות על מדינת ישראל, בשל מצוקת האוכלוסייה וחוסר היציבות המתלווה לה. השפכים הלא מטופלים גורמים לזיהומי הים, הנחלים ומי התהום בשטחי ישראל הגובלים ברצועת עזה[2].

רקע

מקור המים היחיד ברצועת עזה הוא אקוויפר החוף. בשל כך האוכלוסייה בעזה נסמכת כמעט רק על שאיבה של מי תהום שבאקוויפר. עובי האקוויפר נע בין מטרים בודדים במזרח ודרום-מזרח הרצועה לבין 120–150 מטרים בצפון הרצועה ולאורך החוף. המים באקוויפר נאגרים בתוך חול, אבן חול וכורכר יחד עם חרסית וטין. מתחת לאקוויפר ישנן שכבות קשות ולא פרודוקטיביות עם חדירות נמוכה. שכבות אלו עשויות חרסית וחוואר בעובי של 800-1,000 מטרים[5]. רוב המים המזינים את האקוויפר מגיעים ממי הגשמים. בממוצע יורדים בעזה 356 מ"מ של מי גשמים בשנה, כ-23% פחות מיהודה ושומרון[6].

במסגרת הסכם קהיר משנת 1994 הועברה מערכת אספקת המים ברצועת עזה לשליטת הפלסטינים. הפלסטינים הפכו לאחראים על הניהול, הפיתוח והתחזוקה של מערכות המים והביוב. היוצאים מן הכלל היו היישובים הישראלים, בעיקר בגוש קטיף, בהם נשארו בבעלות ישראלית הקידוחים, הצנרת וברכות האיגום. בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם הביניים (אוסלו ב') בין ישראל לפלסטינים. ההסכם כולל פרק נרחב (סעיף 40) בנושא המים והביוב. במסגרת זו הוסכם על העברת 5 מלמ"ש לרצועה, שלא ינקטו פעולות העלולות להביא לזיהום הסביבה ושהביוב יטופל כראוי. כמו כן הוחלט שההסכמים וההסדרים הקיימים בין הצדדים בנוגע למשאבי מים ומערכות מים וביוב ברצועת עזה יישארו ללא שינוי.

עם יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 הועברו לרשות הפלסטינית גם מערכות המים ששרתו את היישובים הישראלים ובהן 25 בארות מים, בריכות אגירה ומערכת הובלה מפותחת. בסופה של ההתנתקות כל מערכות המים והביוב ברצועת עזה היו בשליטה פלסטינית. מיד לאחר יציאת ישראל מהרצועה נקדחו בה למעלה מ-3,000 קידוחים פיראטיים. קידוחים אלה הביאו לפגיעה קשה באיכות מי אקוויפר עזה ובמשק המים הכולל של הרצועה. מצב זה נמשך ומוסיף להתעצם. זאת משום שיש הרבה יותר קידוחים לא חוקיים מקידוחים הנעשים באופן חוקי, מה שמגדיל את הנזק הכולל הקשה לתיקון[7]. האקוויפר מוגבל למדי. בשל כך כמות המים שאמורה להישאב ממנו בשנה, שווה לכמות המשקעים באזור, העומדת על 55–60 מיליון מ"ק בממוצע בשנה. בפועל, הפלסטינים שואבים כמויות מים גבוהות בהרבה. כך למשל, בשנת 2012 עמד ניצול אקוויפר על 185 מיליון מ"ק[5]. כתוצאה מכך, גירעון המים המצטבר הולך וגדל גם כשיש גידול ניכר בכמות הגשמים.

מחסור במי שתייה

גבר ממלא מיכל מים מברז ציבורי של רשות המים של ח'אן יונס

לאור גידול האוכלוסין ישנה שאיבת יתר ממי אקוויפר החוף. ככל שרמת מי התהום נמוכה יותר מגובה פני הים, כן גובר חלחול מי ים מלוחים. בנוסף לכך קיימת תופעה מתמשכת של חדירת מי שפכים אל האקוויפר. מבחינה אקולוגית הפגיעה באקוויפר מחמירה, והמחקרים מראים על עלייה מתמדת במליחות המים. כך למשל, כמות המים שנשאבה בשנת 2016 מאקוויפר החוף עומדת על 167.2 מיליון מ"ק. כמות זו מתקבלת באמצעות שאיבה המסכנת את קיימותו של האקוויפר, אשר אמור להניב 50–60 מיליון מ"ק בשנה[8]. בעקבות זאת כבר נגרם נזק בלתי הפיך לכמה מקומות באקוויפר[9]. כתוצאה מכך 96.2% ממי האקוויפר המסופקים ברצועה לשימושים ביתיים מסוכנים לשתייה. לפי מחמוד דאהר, ראש ארגון הבריאות העולמי בעזה, משבר המים נובע גם מכמות המים וגם מאיכותם. בשל תשתית המים המיושנת ברצועה, כ-40% מהמים המסופקים לשימוש ביתי אובדים בדרך לבתי התושבים. גם המים הזורמים בברזים אינם ראויים לשתייה. לכן תושבי עזה מצמצמים צריכת המים שלהם ורוכשים מים מותפלים מספקים פרטיים. תושב עזה צורך בממוצע 70 ליטר מים ביממה, הרבה פחות מהמינימום שקבע ארגון הבריאות העולמי לאורח חיים תקין, שהם 150 ליטר לנפש ביממה. הכמות הנמוכה משפיעה על הבריאות בעיקר עקב בעיות היגיינה.

ילדים עזתים נושאים בקבוקי מים
תושבת שכונת עזבת עבד רבו שבמחנה הפליטים ג'באליה נושאת ג'ריקן ממתקן של אוקספם

נכון לסוף שנת 2015 נותרו ברצועה כ-100 אלף תושבים המנותקים מרשת המים הציבורית[10]. לאלו שמחוברים לתשתיות המים יש הפסקות תכופות באספקתם. משמעות הדבר הוא שיש ימים שבבתים בעזה לא זורמים מים כלל. כאשר הזרימה מתקיימת כסדרה מועברים מי תהום מליחים שאינם ראויים לשתייה. מים אלה משמשים את התושבים לצורכי ניקיון והיגיינה בלבד. לשתייה ולבישול צורכים העזתים מים באמצעות דרכים חלופיות. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, כמות המים המסופקים לשימושים ביתיים בעזה עמדה ב-2016 על 98 מלמ"ק. 85.8% מהם נשאבו מבארות מים בתוך הרצועה, 10.1% מהם קנתה הרשות הפלסטינית מחברת מקורות והשאר הותפלו על ידי 154 מתקני התפלה פרטיים. בסה"כ, 18.09% מהמים המסופקים ממקורות אלה לשימושים ביתיים בטוחים לשתייה. על פי הערכות רשות המים הפלסטינית, כ-85 מלמ"ק נוספים נשאבו מבארות בעזה לחקלאות[10].

בשל גבירת הביקוש על ההיצע מחירי המים ברצועה מאמירים. כשליש מההכנסה של משפחה עזתית מושקע בקניית מים, זאת אף על פי שלפי נתוני האו"ם עלות המים אינה אמורה לעלות על 5% מהכנסות משק הבית. בנוסף, תעריף המים במתקנים הפרטיים ברצועה הוא 35 שקל למ"ק, בהשוואה ל-8.94 בישראל. המחיר גבוה במיוחד בהתחשב בכך ש–41% מתושבי עזה מובטלים והמשכורת היומית הממוצעת לאדם עומדת על 60 שקל. הדרך הזולה ביותר להישג מים ברצועה היא איסוף עצמי מ–20 הברזים הציבוריים המחוברים למתקני התפלה של רשות המים של עזה. אפשרות נוספת אך יקרה יותר היא רכישת מים ממתקני התפלה פרטיים. המתקנים הפרטיים מוכרים מים באמצעות מכליות העוברות בשכונות, מהן ממלאים התושבים ג'ריקנים. עלות מילוי ג'ריקן בנפח 18 ליטר עומדת על בין שקל אחד לארבעה שקלים. אפשרות יקרה יותר היא רכישת יחידת התפלה ביתית במחיר של בין 1,000 ל–1,200 שקל. כ–20 אלף משפחות בעזה בחרו בפתרון זה. האפשרות היקרה ביותר היא קדיחת באר פרטית. עלות קדיחה לעומק האדמה, הכנסת צינורות והפעלת גנרטור שאיבה נאמדת בכ-3,000 עד 5,000 דולר, תלוי בעומק הקידוח[11].

זיהום

מי ביוב זורמים במזבלה ברפיח

הזיהום במים גורם להתפשטות מחלות בקרב תושבי הרצועה. ככל שעולה רמת הזיהום כך הולכת וגדלה הסכנה להתפרצות מגפות. כתוצאה מכך ישנה תחלואה הולכת וגוברת שנובעת משתיית מים מזוהמים. הפגיעה היא בעיקר בקבוצות סיכון כמו ילדים ונשים בהיריון[4]. בהתאם 26% ממחלות הילדים בעזה נובעות מזיהום מים, בעיקר פריחות, שיעול, מחלות מעיים וקלקולי קיבה. כמו כן הזיהום במים הוא הסיבה הראשונה לתמותת תינוקות[2].

לפי ראש ארגון הבריאות העולמי בעזה איכות המים ברצועה ירודה ביותר. רק 10% מתוך שני מיליוני התושבים ברצועת עזה (לעומת 90% ביהודה ושומרון) יכולים לשתות בבטחה מהמים שזורמים בצנרת בתיהם[9]. הזיהום קיים לא רק בברזים הביתיים, לפי הערכות כ-68% מהמים המותפלים מזוהמים גם הם. אחוז הניטרטים והכלורידים במים של עזה הוא פי עשרה, ולעיתים גם פי 50 יותר מהמקובל. לאורך קו החוף המליחות באקווה מגיעה ליותר מ-10,000 מ"ג כלורידים לליטר מים, בהשוואה לסף המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי למי שתייה העומד על 250 מ"ג לליטר[2]. האיכות הירודה גורמת להעברת מחלות דרך המים כמו שלשולים הנובעים מפרזיטים או צהבת זיהומית מסוג A. כמו כן, היא מגבירה את הסיכון להתפרצותן של מגפות כולרה וטיפוס[12].

זרימת ביוב

הצפת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה, נובמבר 2013

מערכת הביוב הרופפת בעזה מגדילה גם היא את החשש. כשליש מהאוכלוסייה אינו מחובר לרשתות הביוב ומשתמש בבורות ספיגה ותעלות ביוב פתוחות. שיטות אלה מזהמות באופן קבוע את מי התהום[4]. לפי מונתר שובלאק, ראש רשות המים של עזה, גם שני השלישים מהאוכלוסייה שכן מחוברים למערכת הביוב, עושים שימוש בתשתית אשר במצב מתקדם של התפוררות. המחסור בחשמל ברצועה השבית את מתקני טיהור שפכים בשטחה, מה שהעלה את רמת הזיהום במים המזוהמים ממילא.

ברצועה פועלים חמישה מתקנים לטיהור שפכים, המתקשים לטפל בביוב בצורה מלאה, בין היתר, בשל הפסקות החשמל התכופות. מנתוני האו"ם עולה כי רק 25% מהשפכים הנאספים ברשתות הביוב בעזה עוברים טיפול כלשהו ונעשה בהם שימוש חוזר בחקלאות, לעומת 85% בישראל. בדצמבר 2015 דיווחה מנהלת תיאום וקישור עזה במתפ"ש כי מדי יום נשפכים 104,000 מ"ק ביוב גולמי אל הוואדיות. משם זורמים השפכים אל הים התיכון, מתוכם 15,000 מ"ק של ביוב גולמי, אשר אינו מטופל כלל. עוד 26,000 מ"ק מחלחלים לבארות המים בצפון הרצועה. הזרמת ביוב גולמי ישירות לים משמעותה הזרמה מואצת של מזהמים, לרבות מוצקים, נוטריינטים כגון זרחן וחנקן, חיידקים ומיקרואורגניזמים פתוגניים, ומתכות כבדות. זיהום כזה פוגע קשות במערכת האקולוגית הימית.

אספקת אנרגיה למט"שים ולמתקני התפלה

כדי לפתור את משבר המים צריך לעצור את זיהומם ולשם כך נדרש להפעיל מט"שים. כמו כן, כדי להגדיל את כמויות מי השתייה הנקיים ברצועה יש צורך להתפיל מי ים. הפעלת מט"שים, מערכות שאיבת מים ומתקני התפלה דורשת שימוש באנרגיה. אולם, ברצועה מחסור באנרגיה המשפיע על כל תחומי החיים:החל בהגבלת השימוש הביתי בחשמל למספר שעות בודדות ביום, דרך פגיעה קשה ביכולת לפתח תעשייה, מסחר ומקורות תעסוקה וכלה בפגיעה במתקני בריאות, קירור מזון וכיוצא באלה[2]. בעקבות זאת המחסור החמור באנרגיה מהווה גורם מרכזי למשבר המים.

ישראל מוכרת לרשות הפלסטינית 100–140 מגה וואט עבור הרצועה באמצעות עשרה קווים של חברת החשמל. אספקה זו מהווה שני שלישים מכמות החשמל של הרצועה. יתר האספקה מגיעה משלושה קווים מצריים (32 מגה וואט) וכן מתחנת הכוח ברצועה (30 מגה וואט). אף על פי שלדעת מתאם פעולות הממשלה בשטחים רשתות החשמל ברצועה מספקות כמחצית מהצרכים שלה, לפי הערכת חברת החשמל הישראלית מיולי 2016 לפלסטינים מגיעה רק רבע מהכמות הנדרשת. נוסף על המחסור החמור בחשמל, לפי חברת החשמל קווי החשמל הקיימים, דרכם מספקת ישראל חשמל לרצועה, מיצו מזמן את יכולת ההעברה שלהם. קווים אלה פועלים במשטר הפעלה קיצוני עם שיעור תקלות גבוה מאוד[2].

בשנת 2005 ישראל הקימה קו חשמל חדש לרצועה בהספק של 100 מגה ואט, להלן קו 161. אולם, בניית הקו הופסקה לאחר שהרש"פ הפסיקה את התשלום. בהמשך, ישראל הסכימה לספק לעזה גז טבעי במימון בין-לאומי, אך הפרויקט צפוי להסתיים בשנת 2022[13]. לפי מתאם פעולות הממשלה בשטחים פתרון למשבר האנרגיה הוא 'ראשית הצירים' לשיפור המציאות האזרחית: הוא ימנע משבר הומניטרי, ייתן מענה למשבר משק המים ויעודד השקעות משמעותיות של הקהילה הבין לאומית. כך למשל הדגיש המתאם את המט"ש בצפון הרצועה. המט"ש נבנה מכספי הקהילה הבין-לאומית אך לא יוכל לפעול עקב אי-אספקת חשמל[2].

מעורבות ישראל

שפכים לא מטופלים מוזרמים לים במחנה נוסייראת

בעקבות הזיהום ברצועה, קיים חשש כי הבעיה תזלוג גם לישראל דרך זיהום בים התיכון, המלחת אקוויפר החוף, או התפקדות עזתים על הגבול בחיפוש אחר מים. כך למשל קריסת מערכת הביוב העזתית הובילה מספר פעמים להזרמת ביוב אל מאגר המים של המועצה האזורית חוף אשקלון. בנוסף, רוב השפכים ברצועה מוזרמים לים התיכון. עם הזרמים הצפוניים המים המזוהמים מגיעים לחופי הרחצה בישראל ולמתקני ההתפלה. מתקן התפלה אשקלון, הממוקם עשרה קילומטר צפונית לרצועה, אחראי להתפלת כ–20% מהמים בישראל. מתקן זה הושבת כמה פעמים בגלל זיהום חיידקי קולי צואתי שמקורו, ככל הנראה, בשפכים לא מטופלים מעזה שהוזרמו לים התיכון. כמו כן, מעת לעת זורם ביוב מבית חנון דרך אפיק נחל חנון לאפיק נחל שקמה ואל מאגר שקמה שבשטחי ישראל. מאגר זה משמש לאגירת מי שיטפונות המוחדרים לאקוות החוף ונשאבים בהמשך גם לשתייה. לפי דיווח של משרד הבריאות מדצמבר 2016 ייתכן שזרימת הביוב בנחלים מחלחלת ומגיעה למי התהום. עם זאת, המשרד לא מצא חריגות במי הקידוחים המשמשים לשתייה[2]. העזתים מוסיפים לזהם את הים עם כמויות גדולות של פסולת מוצקה. מקור הפסולות הוא בחופי הרצועה, הזורמת בחלקה אל חופי ישראל, ואף גוברת בתקופות סערה. בינואר 2016 זרמו כמויות גדולות במיוחד של פסולת מוצקה לתחנת הכוח רוטנברג באשקלון. בעקבות האירוע הפסולת גרמה לנזקים תפעוליים וכלכליים לתחנת הכוח[2].

במרץ 2015 ישראל הודיעה על הכפלת מכסת המים לרצועה באמצעות צינור חדש באזור נחל עוז[14]. מאז מותרת העברת 10 מיליון מטר קוב מים בשנה. 5 מלמ"ק מתוכם בשני צינורות ישנים המכונים "בני סוהילה" ו"בריכת סעיד" ו-5 מלמ"ק נוספים בצינור החדש. אולם לפי רשות המים, בפועל הפלסטינים שואבים פחות מים בקווים הישנים בשל יכולות קליטה נמוכות או עקב תקלות בתשתיות. כך למשל בשנת 2015, שהייתה שנת שיא מבחינת שאיבה, שאבו הפלסטינים רק כ-7.5 מ"ק מים, לרבות הקו החדש בנחל עוז. ישראל מוכרת את המים לעזתים בתעריף של 2.57 ש"ח למטר קוב מים בצינורות הישנים ו-3.54 ש"ח למטר קוב מים בצינור "נחל עוז". התשלומים מקוזזים על ידי משרד האוצר באופן חודשי[15].

פגיעה בצינור מים במהלך מבצע עופרת יצוקה

האחראי מטעם מדינת ישראל לטיפול במשבר הוא מתאם פעולות הממשלה בשטחים[16]. כמו כן, גופים ממלכתיים נוספים נדרשים לסוגיה דוגמת משרד מבקר המדינה. במאי 2017 הפיץ המבקר עבודת ביקורת תחת הכותרת "זיהום חוצה גבולות" העוסקת בזיהומי מים בין ישראל לבין שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה[2]. חלק מארגוני זכויות האדם מבקרים את המדיניות הישראלית הפוגעת לדבריהם בשיקום התשתיות. זאת מחמת העובדה שמאז עליית חמאס לשלטון, השב"כ מגביל הכנסת הסחורות דו-שימושיות[17], שיכולות לשמש לצורכי טרור, ולא רק לצרכים אזרחיים. הגבלה זו מאטה לטענתם את קצב השיקום[10][18]. המצב מתדרדר עוד יותר לאחר סבבי הלחימה ברצועה, אשר פגעו בתשתיות בצורה קשה. הנזקים לתשתיות המים כתוצאה מהלחימה ברצועה מוערכים בכ-34 מיליון דולר. בעתות מלחמה גם אספקת המים אף נעשית נמוכה יותר. בעת מבצע צוק איתן ניזוקו 63 מתקני מים, מתוכם 23 נהרסו כליל. נזק רב נגרם גם לרשת המים בעזה, הן בצינורות פנימיים בערים, והן בצינורות מרכזיים, שמובילים מים ושפכים. בשנת 2014 רשות המים של עיריות החוף בעזה הודיעה כי ל-40% מאוכלוסיית עזה אין נגישות למים זורמים, להוציא את מקלטי אונר"א. שאר האוכלוסייה זכתה למים זורמים אחת לכל שלושה עד ארבעה ימים[19].

פתרונות עתידיים

השקעה נרחבת בתשתיות מים, חשמל ותברואה נדרשה עוד לפני מבצע צוק איתן בשנת 2014. כתוצאה מהמבצע נגרם נזק חמור לתשתית המים והביוב של עזה, לרבות בארות ורשתות אספקת מים, מיכלים, יחידות התפלה, רשתות שפכים ותחנות שאיבה. הנזק מוערך על ידי רשות המים הפלסטינית ביותר מ-34 מיליון דולר. עם זאת, הנזק מהמבצע מהווה חלק קטן מהבעיה הכוללת. כדי לפתור את בעיית המים ברצועה ידרשו לפי הערכות האו"ם לפחות 620 מיליון דולר[3].

מעבר להגדלת היצע המים מישראל, אחד הפתרונות העיקריים למשבר הוא מתקן טיהור השפכים העזתי שבבית לאהיא. את עלות בנייתו מימן הבנק העולמי ב-76 מיליון שקל והוא מסוגל לטהר שליש משפכי עזה. הקהילה הבינלאומית אף הסכימה לשלם את חשבון החשמל של מתקן הטיהור בשלוש השנים הראשונות. עם זאת, המפעל לא החל את עבודתו מפאת המחסור בחשמל. זאת בשל דרישת מתאם פעולות הממשלה בשטחים שהחשמל יעבור דרך רשת החשמל הכללית בעזה. ההתנגדות לדרישה זו נובעת מכך שרשת החשמל העזתית קורסת לפרקים, לא אמינה ומתרחשות בה הפסקות חשמל יזומות לעיתים תכופות. בשל כך הבנק העולמי והקהילה הבינלאומית מבקשים שישראל תמתח כבל חשמל במיוחד למתקן, שישמש רק אותו ויעקוף את הרשת העזתית. עם השתהות הפרויקט חזר בו הבנק העולמי מהסכמתו למימון הפעלת המתקן ויממן רק את בנייתו[20].

במקביל, תרם הבנק הלאומי של גרמניה 20 מיליון שקל לשיקום מתקן ישן לטיפול בשפכים במרכז עזה. המתקן אמור לתת מענה לשפכים של כמיליון איש. לדברי יונאס בלום, נציג הבנק ביהודה ושומרון, השיפוץ איטי בשל עיכובים מצד ישראל שמייקרים את עלויותיו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. נטע אחיטוב, משבר המים בעזה: מגפות וזיהומים בשטח ישראל והמוני עזתים שצובאים על הגדר, באתר הארץ, 04 באוגוסט 2018
  2. 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 זיהומי מים בין מדינת ישראל לשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, באתר מבקר המדינה, ‏מאי 2017
  3. 3.0 3.1 ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, Deepening water-related, electricity-related, infrastructural and environmental crises (עמ' 12), באתר האומות המאוחדות, ‏6 ביולי 2015 (באנגלית)
  4. 4.0 4.1 4.2 אליאור לוי, נפיץ ומסוכן לישראל: מבט למשבר ההומניטרי בעזה, באתר ynet, 1 במרץ 2017
  5. 5.0 5.1 Status Report of Water Resources, באתר רשות המים הפלסטינית, ‏אוקטובר 2013 (באנגלית)
  6. Water Resources In West Bank & Gaza Strip, אתר רשות המים הפלסטינית (באנגלית)
  7. סוגיית המים בין ישראל לפלסטינים, רשות המים, ‏מרץ 2009
  8. Marking World Water Day, Palestinians says 97% of Gaza water not up to standard, בסוכנות הידיעות וואפא, ‏21 במרץ 2018 (באנגלית)
  9. 9.0 9.1 עמירה הס, הבנק העולמי מזהיר: משבר המים ברצועת עזה כבר גרם לנזק בלתי הפיך, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2016
  10. 10.0 10.1 10.2 מצוקת המים, באתר בצלם, ‏26 בספטמבר 2016
  11. אליאור לוי, משבר המים בעזה והסכנה לישראל, באתר ynet, 12 באוקטובר 2014
  12. וואלה! NEWS בשיתוף המכללה האקדמית נתניה‏, מחקר של המרכז לדיאלוג אסטרטגי: מדוע חייבים לשקם את עזה מחדש?, באתר וואלה! NEWS‏, 29 בפברואר 2016
  13. אבי יששכרוף‏, פרסום ראשון: ישראל והרשות סיכמו על הקמת צינור גז לרצועת עזה, באתר וואלה! NEWS‏, 15 בספטמבר 2016
  14. ג'קי חורי, ישראל הודיעה על הכפלת כמות המים שתעביר לרצועת עזה, באתר הארץ, 4 במרץ 2015
  15. סימה גבריאלוב, מענה לבקשה לקבלת מידע, לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, רשות המים, ‏13 במרץ 2016
  16. רצועת עזה – תשתיות, באתר מתאם פעולות הממשלה בשטחים
  17. חומרי גלם וחומרי בניין דוגמת מלט וברזל נחשבים לסחורה דו שימושית. מחד, הם עלולים לשמש לטרור, מאידך הם חשובים לתשתיות המים והסניטציה
  18. ישראל/השטחים הפלסטיניים הכבושים מים עכורים שלילת גישה הוגנת למים מפלסטינים, באתר אמנסטי אינטרנשיונל, ‏אוקטובר 2009
  19. רשות המים בעזה: ל-40 אחוז מהאוכלוסייה עדיין אין נגישות למים זורמים, אתר גישה, ‏20 באוגוסט 2014
  20. צפריר רינתהבנק העולמי חזר בו, ולא מעביר תקציב לטיהור השפכים של עזה, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2017
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0