חרוסת
חֲרוֹסֶת, הנמצאת בקערת ליל הסדר, היא מטבל מתוק שבו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר לזכר הטיט.
הרכב החרוסת והכנתה
נוהגים להכין את החרוסת ממיני פירות שאליהם נמשלו ישראל בשיר השירים:
- תפוח – ”תחת התפוח עוררתיך” רשב"ם מסכת פסחים דף קטז עמוד א :"זכר לתפוח. במסכת סוטה (דף יא ב) שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר ח):לסמוכיה. לכתוש בו ירקות הרבה כדי שיהא עבה:וצריך לקהוייה. להטיל בו תפוחין דאית ביה קיוהא זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט:
- רימון – ”כפלח הרימון רקתך”
- תאנה – ”התאנה חנטה פגיה”
- תמר – ”אמרתי אעלה בתמר”
- אגוז – ”אל גינת אגוז ירדתי”
- שקד – על שם ששקד הקב"ה על הקץ.
כמו כן נהוג להוסיף לתערובת הפירות יין, זכר לדם בני ישראל שנשפך במצרים. על המינים האלו נתווספו פירות שונים: תאנים מיובשות, צימוקים, שומשומים, ערמונים, מיני ירקות (ויש שהתירו לעשות חרוסת רק ממיני ירקות), אגסים (כדי לצבוע את החרוסת בצבע טיט), יש שאף עירבו או גירדו חומר או לבנה, זכר לטיט (ויש שפסלו מנהג זה). החרוסת נעשית תחילה כעיסה עבה, זכר לטיט שבו נשתעבדו בני ישראל במצרים, בתוספת פיסות של התבלינים קינמון וזנגביל זכר לקש שעורב בטיט. את העיסה שורים ביין כדי שתהפוך לנוזלית יותר, כל עדה ומנהגיה; כך למשל יהודים בבלים מכינים את החרוסת מתמרים (סילאן) ומערבבים באגוזים.
מקור המנהג
במשנה (פסחים י, ג) מובאת מחלוקת האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצווה מדברי סופרים או שכלל איננה מצווה. לדעת תנא קמא, אין אכילת החרוסת מצווה, ותפקידה רק כדי להפיג את טעמה המריר[1] של החזרת (או כדי להרוג סוג של תולעת הקיים בחזרת[2]). לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אכילת החרוסת בליל הסדר היא מצווה זכר לעץ התפוח (שתחתיו נדרש בחז"ל היו יולדות נשות עם ישראל את ילדיהן במצרים כדי שלא יזוהו. המדרש נסמך על הפסוק משיר השירים ח', ה: "תחת התפוח עוררתיך"), או זכר לטיט הקשור לשעבוד בני ישראל במצרים.
והלכה כר' אלעזר ברבי צדוק. וכך כותב הרמב"ם:[3]
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
ונחלקו הראשונים האם מצוות חרוסת בליל הסדר מצטמצמת לטיבול הכרפס המרור והכורך בלבד. או שהמצווה לעשות בה את כל הטיבולים של ליל הסדר. כפי שמשתקף מדברי ר' מנחם המאירי:[4]
ומפני שהחרוסת בו מצוה לדעת ר' אלעזר בר' צדוק. ואף זה לענין פסק יש חולקים שדברי ר' אלעזר בר צדוק שאמר חרוסת מצוה ושהלכה כמותו פירושו לכל הטבולים הנעשים בתוך הסדר ומשום זכר לטיט, או שמא בשני שעיקרו בחזרת זכר לטיט ובראשון משום קפא.
הרמב"ם[5] פוסק שמצות חרוסת הינה לכל הטיבולים הנעשים בליל הסדר כולל פרוסת המוציא שצריך לטובלה בלפתן:[6]
אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש.
מאידך הראב"ד בהשגות ועוד ראשונים סוברים כמו הצד השני. וכך הוא מנהג רוב העדות.
השימוש בליל הסדר
בחרוסת משתמשים לשם טיבול המרור בליל הסדר. בקשר לדין הטבילה קיימים מספר מנהגים: טיבול כל קלח המרור בחרוסת או רק מקצתו וכן קיימת מחלוקת במנהגים האם לנער את החרוסת באופן שיישאר רק טעמה על המרור ויש שלא הצריכו לנער.
בארבע הקושיות הפותחות את ההגדה של פסח, מה נשתנה, נכללת השאלה מדוע מטבילים בליל הפסח שתי פעמים: מרור בחרוסת וכרפס במי מלח.
אם חל בשבת עדיף לשים יין בחרוסת לפני השבת.
קישורים חיצוניים
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
- ↑ רש"י מסכת פסחים דף קטו: צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא - ארס שבחזרת שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים.
- ↑ רבינו חננאל מסכת פסחים דף קטו: וע"ש שאין איסור באכילתה.
- ↑ רמב"ם פרק ז הלכה יא ונראה שכל הראשונים מסכימים לזה. אע"פ שבפירוש המשניות (פסחים י ג) כתב שאין הלכה כמותו כתב כן רק לענין הברכה על החרוסת. (הערת הרב קאפח שם).
- ↑ בית הבחירה למאירי פסחים קיד.
- ↑ הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ח.
- ↑ ראה רבנו מנוח שם.