תקנת חכמים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף גזירת חכמים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תקנת חכמים (או מצוה מדרבנן או תקנה דרבנן) היא שם כולל לחקיקה ההלכתית שנעשתה על ידי חז"ל במהלך הדורות, מימות משה רבינו עד חתימת התלמוד, הסמכות לתקן תקנות ולגזור גזירות מוקנית להם מהתורה או מהלכה למשה מסיני, ותקנותיהם נכללו בתורה שבעל פה. המינוח התלמודי להלכות שמקורן בתקנת חכמים היא "מדרבנן" (של רבנן), לעומת הלכה שנמסרה למשה בהר סיני על ידי ה' שהיא "מדאורייתא" (של התורה).

לעיתים מחלקים בין "תקנות חז"ל" ל"גזירות חז"ל". התקנות הן הוראות חיוביות בדרך כלל שנוספו על ידי חכמים כמו ימי החנוכה, או לתיקון הדברים שבין אדם לחברו או להעמדת הדת על תילה. מאידך הגזירות נקבעו כסייג למצוות התורה. שני הסוגים הם לפי הרמב"ם חלק בלתי נפרד מהתורה שבעל פה. לעיתים בלבלו בין המושגים, וכינו גזירות כתקנות וכן להיפך.

דברי סופרים

כל תקנות חז"ל מוגדרות בתלמוד כדברי סופרים, בשונה מדברי תורה ודברי קבלה. ההבדלים ביניהם:

  1. דברי תורה ודברי קבלה אינם צריכים חיזוק, ואילו דברי סופרים צריכים חיזוק[1].
  2. ספק דברי תורה ודברי קבלה – לחומרא[2], ספק דברי סופרים – לקולא, ויש המשווים בכך דברי קבלה לדברי סופרים[3]. ונחלקו אם הלכה למשה מסיני נחשבת לענין זה כדברי תורה או כדברי סופרים[4]. הטעם שלא החמירו בספק דברי סופרים, משום שמחשיבים כאילו התנו חכמים מתחילה שספק דבריהם יהא מותר, ולא גזרו מלכתחילה על הספק[5]. מכוח דין זה פוסקים בדין ברירה, שבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה[6].
  3. שני חכמים או שני בתי דינים שנחלקו, בדברי תורה פוסקים כדעה המחמירה, ובדברי סופרים פוסקים כדעה המקילה, ככלל: בשל סופרים הלך אחר המיקל[7].
  4. העובר על דברי חכמים חייב מיתה, בשונה מהעובר על רוב מצוות התורה[8].
  5. לדעה אחת, הדין של אין מעבירין על המצוות לא נאמר במקרה שיש לפניו מצוה דרבנן ואחר כך מצוה דאורייתא, לדוגמא: אם יש לו כוס יין אחת לקידוש ביום טוב שחל בערב שבת, שהקידוש של שבת מן התורה, ושל יום טוב מדברי סופרים[9] ויש חולקים על כך[10].
  6. דינים נוספים בהם קלים דברי סופרים מדברי תורה: אשה נאמנת לומר שתיקנה איסור דרבנן[11]; גדול נאמן להעיד על דברים שראה בקטנותו בדרבנן[12]; הנשבע שלא יקיים איסור דרבנן שבועתו חלה וצריך להתירה, מה שאין כן באיסור דאורייתא[13]; התירו חכמים לפעמים איסור דרבנן במקום צער או הפסד[14] וכן מפני כבוד הבריות[15]; חולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות באיסורי הנאה שמדרבנן[16].

על אף שתקנות וגזירות חכמים אינן נובעות מהתורה שבכתב, מצאו חז"ל בהרבה מקומות אסמכתא לדבריהם בתורה עצמה[17]. בטעם שהסמיכו את דבריהם לפסוקים נאמרו דעות שונות: יש שהסבירו שכדי שיסברו העם שהתקנה היא מדאורייתא ולא יזלזלו בה[18]. ויש אומרים שמן התורה ראוי לעשות כך, אלא מסרה הדבר לחכמים שאם ירצו יתקנו ויגזרו על כך כחובה[19]. אחרים הסבירו שחז"ל התבוננו בסברא הנרמזת בתורה בפסוק זה, ומכוח סברא זו חידשו את תקנתם או גזרתם[20]. ויש שחילקו בין שני סוגי תקנות וגזירות: סוג אחד תיקנו חכמים מקודם תקנתם, ומצאו אחר כך סמך לכך בתורה, וסוג אחר לא היו חז"ל מתקנים תקנתם לולא היו מוצאים סמך לכך בתורה[21].

יש שהגדירו דברי סופרים שיש להם אסמכתא בתורה כ"דאורייתא"[22], ויש שכתבו עוד שאם האסמכתא היא ממשמעות הפסוק הרי היא נחשבת כדאורייתא לעניין שספקא לחומרא ושגוזרים בה גזרה לגזרה[23].

סוגי התקנות והגזירות

ראשי הדורות, מימות משה ואילך, ראו צורך לתקן תקנות מחייבות לכל ישראל, מסיבות שונות. סמכותם נובעת מהמצווה לשמוע דברי חכמים, או מהלכה למשה מסיני[24]. כמו כן, את סמכותם לגזור גזירות כדי להרחיק את האדם מלעבור על דיני התורה, מצאו חז"ל בפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי" (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ל'), וקיבלו חכמים בפירושו של פסוק זה: "עשו משמרת למשמרתי" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כא עמוד א).

בעוד שהגזירות הם בעיקר מסוג אחד, סייגים כדי למנוע את האדם לעבור על דברי התורה, הרי שאת התקנות יש שחילקו ל-4 סוגים[25]: 1. מצוות דרבנן כמו ימי החנוכה. 2. מצוות דרבנן שמצאו להם סמך בתנ"ך, כמו תקנת שלוש סעודות בשבת. 3. תקנות משום מעשה שהיה, כמו האיסור לצאת בסנדל המסומר בשבת. 4. מנהגי נביאים כמו מצוות ערבה, וכל שאר המנהגים שאינם לשם סייג. סוג נוסף של תקנות מצאנו כ"תנאי בית דין"[26].

אף שהמבי"ט כלל בתקנות אף מנהגים שתקנו חז"ל, הרי שההלכה מבדלת בין תקנות מעשיות עליהם מברכים ברכת המצוות, למנהגים שאין מברכים עליהם. הבדלים נוספים כתב הרמב"ם[27], שתקנת חז"ל אינה מתבטלת אף אם התבטל טעם התקנה, ואילו מנהג שקבעו חז"ל יכול להתבטל אם בטל טעם המנהג[28]. וכן שהעובר על תקנת חז"ל חייב מכת מרדות, בשונה מהעובר על המנהג.

תקנות ומנהגים שנקבעו משום גדר וסייג, נחשבים כ"גזירות" ולא כ"תקנות"[29].

הבדלים בין גזירות לתקנות

לגזירות ולתקנות ישנם כמה קווי דמיון: את שניהם אי אפשר לבטל אם פשטו בכל ישראל, ועליהם נאמר "ופורץ גדר ישכנו נחש". מאידך, העובר על תקנה אין עוונו חמור כמי שעובר על גזרה[30]. הבדל נוסף: תקנות אפשר לחדש ולתקן לפי צורך השעה, אך גזירות לא ניתן לחדש כבזמן חז"ל. ונחלקו הראשונים אם אפשר לבטל גזרה כשבטל טעמה, או שדינה כמו התקנות שאי אפשר לבטלן כשבטל הטעם, לדעת הרא"ש אפשר להתיר גזרה[31], ולדעת הרמב"ם דין הגזירות שווה בכך לתקנות[32]. לדעת הראב"ד את שניהם אפשר לבטל אם בטל הטעם.

פרטים בגדר התקנות

תקנות מסוימות התפתחו בתקופה מסוימת (תקנו וחזרו ותקנו), עד שקבעו לדורות את התקנה הסופית, כמו תקנת הבדלה במוצאי שבת, שבתחילה קבעום אנשי כנסת הגדולה בתפילה משום שהיו אז עניים, וכשהעשירו תקנו שיאמרוה על הכוס, וששוב הענו חזרו וקבעוה בתפילה, ותקנו שישנו אותה על הכוס[33].

לעיתים שראו חכמים שתקנה מסויימת נוגדת את ההלכה המקובלת, הם שינו ופירשו את התקנה או את ההלכה באופן אחר, וקבעו שמלכתחילה כך נקבעה ההלכה או התקנה[34].

רבי צבי חיות מבדיל בין הלשון "תקנו" ללשון "התקינו", ש"תקנו" משמש למקרה שתקנו תקנה חדשה או מנהג חדש לגמרי, ואילו "התקינו" משמש כשתקנו תקנה או מנהג המשנה תקנה או הנהגה ישנה[35].

לא תיקנו חז"ל את תקנותיהם לשיעורים, ולכן היא חלה על כולם אף אם אין טעם התקנה חלה עליהם[36]. לדוגמה, חזרת הש"ץ נתקנה כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי, והתקנה לא בטלה גם אם כולם בקיאים. מאידך, יש שהבינו בדברי רש"י[37] שאין תקנות חכמים נוהגות לעולם, אלא שבכל דור מחדשים הבי"ד של אותו הדור את התקנות, ואם יש ספק בעצם תקנה מסויימת ובתכלית תיקונה, הרי שהבית דין אינו מחדש אותה, וממילא היא מתבטלת[38].

קנסות חכמים

תקנות נוספות תקנו חז"ל בצורת קנסות, שקנסו את העובר על דברי תורה או על דבריהם ואסרו עליו דברים מסוימים כראות עיניהם או הפקיעו את ממונו, אף שמן התורה הוא רשאי לעשותם או הממון שייך לו. למשל, המוכר עבדו לנכרי - קנסוהו חכמים שהעבד יוצא בכך לחירות[39].

אך לעומת דיני קנסות שאין גובים אותם רק בבתי דין בארץ ישראל עם דיינים סמוכים[40], נחלקו הראשונים אם קנסות חכמים תוקנו שיהא דינם שווה לדשאר דיני קנסות מדאורייתא, ודיינים שאינם סמוכים אינם יכולים להשית קנסות קצובים אלו, אף שיכולים לקנוס כפי ראות עיניהם[41]; או שמפני שיש בכח חכמים לקנוס גם שלא לפי הדין, הרי שיש בידם לקנוס אף את הקנסות הקצובים שתקנו חכמים, ולא הגבילו כח "דיני קנסות" רק בארץ ישראל אלא בקנסות שבתורה, כמו תשלומי כפל ושלושים של עבד[42].

לדעת הריצב"א, חיוב דינא דגרמי הוא משום תקנת חכמים[43].

כוחם של תקנות חכמים

לפי הרמב"ם[44], העובר על כל התקנות והגזירות – עובר על "לא תסור". אך לפי הרמב"ן[44] יש לחלק בין 3 סוגי תקנות וגזירות:

  • פירושי חז"ל לדברי התורה, אותם קבלו בקבלה או במידות שהתורה נדרשת בהן, עוברים עליהם בלא תסור.
  • דברים שפירשו את דברי התורה, שלא בקבלה או במידות שהתורה נדרשת בהן, אין עוברים בלא תסור, אלא דרך סמך בעלמא.
  • תקנות חדשות שאין להן מקור בתורה, אין בהם לא תסור כלל.

יש שפירשו ששורש המחלוקת נעוץ במחלוקת האמוראים מדוע מברכים על מצוות מדברי סופרים, לרב אויא מברכים על סמך הפסוק "לא תסור", ולרב נחמן בר יצחק על סמך הפסוק "שאל אביך ויגדך". הרמב"ם פוסק כרב אויא, ואילו הרמב"ן פוסק כרב נחמן[45].

אחרים פירשו את המחלוקת, שלפי הרמב"ן "לא תסור" היא עבירה כללית, שעובר על דברי חז"ל, ולכן אין בזה דין של זקן ממרא, לפי שאין בה כרת. אך לפי הרמב"ם "לא תסור" היא עבירה שנצמדת לאיסור המקורי בתורה, וממילא יש בה דין זקן ממרא באיסורים שיש בהם חיוב כרת[46].

יש שהגבילו את דעת הרמב"ם רק על התקנות והגזירות שתקנו הבית דין הגדול שבלשכת הגזית, אך כל התקנות האחרות אין עוברים עליהם בלא תסור[47]. ואחרים הרחיבו את הלאו על כל תקנות הסנהדרין ביושבם כבית דין הגדול, אף שלא בלשכת הגזית, אך לא על התקנות שתוקנו לאחר שהסנהדרין בטלה[48] אלא שלדעת הר"ן יש חיוב לשמוע לדברי חכמי כל הדורות הנובע ממצוות "אחרי רבים להטות", וכח התקנות של כל הדורות נובע מ"לא תסור" כאסמכתא. ויש שהמשיכו את הלאו עד חתימת התלמוד[49].

דעה חריגה היא של ספר החינוך[50], שבכל הדורות העובר על כל תקנות חז"ל, עובר על לא תסור. בעקבות המחלוקת נחלקו האחרונים אם יש לא תסור בתקנות הקהל: רבי שלמה חסון סובר שהן נכללים בלאו זה[51] ורבי יוסף חזן סובר שאין הם נכללים בלאו זה[52].

הרמב"ם[53] מוסיף טעמים למצווה לשמוע לתקנות חכמים: א. משום שהם נושאי הקבלה, לכן ראוי לכבדם. ב. שכל תקנות דייני ישראל – כאילו יצאו מאדון המשפט.

בל תוסיף ובל תגרע בתקנות חכמים

נחלקו הראשונים אם תקנות חז"ל כלולים באיסור בל תוסיף ובל תגרע, שאסור להם להוסיף או לגרוע ממצוות התורה, אלא רק לתקן תקנות ולהדגיש שהם מדרבנן, או שהם יכולים לגזור גזירות ולתקן תקנות בגדר דאורייתא, מכח הרשות שנתנה להם התורה לתקן תקנות לפי הצורך.

לפי הרמב"ם אין חכמים יכולים לקבוע מצווה חדשה בגדר דאורייתא, למשל לא ניתן לומר שבשר עוף בחלב אסור מן התורה כמו בשר בהמה, אלא בגדר תקנה מדרבנן, שכן המוסיף מצוות עובר על בל תוסיף[54].

ואילו הראב"ד[54] מחלק בין גזירות לתקנות, גזירות שבאו כסייג למצוות, כמו בשר עוף בחלב, והרשב"א[55] הוסיף אף תקנות שבאו להוסיף על מצוות עשה, כגון תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, יכולים חכמים לקבוע כמצוות מדאורייתא, ואין בכך 'בל תוסיף'; ורק תקנות חדשות, כמו ימי החנוכה, לא ניתן לקבוע כמצוות עשה חדשות מן התורה.

לדעת הרמב"ן[56] הוחרגה תקנת קריאת המגילה בפורים מהאיסור, והנביאים הוסיפו מצווה נוספת יחידה על מצוות התורה, וחיובה היא מדאורייתא. ולדעת הריטב"א הוסיפו גם מעשר אילן וירק, וכן היתר שאילת שלום בשם ה'[57].

כח חכמים לעקור דבר מן התורה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה

בשב ואל תעשה

יש כח לבית דין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כגון ביטול מצוות תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, כדי שלא יבוא לטלטל את השופר ברשות הרבים. אולם חז"ל לא גזרו אף בדברים אלו לעקור לגמרי דבר מהתורה, ולכן לא ביטלו תקיעת שופר מחמת הגזרה שמא יתקן כלי שיר[58].

בקום ועשה

נחלקו האמוראים[59] האם יש כח לעקור דבר מן התורה, למשל המפריש תרומה מדבר טמא על דבר טהור במזיד, שאין התרומה חלה: לרב חסדא עקרו חכמים את שם תרומה מהתרומה, והיא מותרת באכילה לכל; ולרבה אין התרומה מותרת באכילה, אלא חכמים תקנו שהפירות נשארים טבל ועליו לחזור ולהפריש תרומה טהורה. וכן נפסקה ההלכה[60].

אמנם מה שנלמד מדרשה כאסמכתא, יש כח ביד חכמים לעקרו אף בקום ועשה[61], ויש שהוסיפו שאם עיקר העבירה היא שב ואל תעשה, יש כח ביד חכמים לעקור אף בקום ועשה; למשל המשחרר עבדו עובר בעשה "לעולם בהם תעבודו", אך מכיוון שאי עבודה היא שב ואל תעשה, יש כח ביד חכמים להורות ב"קום ועשה" לשחרר עבד במקרים מסויימים בהם ראו זאת לנכון[62]. בנוסף, חז"ל היו יכולים לעקור דבר מן התורה כהוראת שעה, אף בקום ועשה[63].

דבר המפורש בתורה להיתר

דבר המפורש בתורה להיתר, נחלקו הדעות האם יש כח ביד חכמים לאוסרו: לדעת ראשונים ואחרונים רבים, כשבולט בהם הט"ז, אין כח ביד חכמים להחמיר ולאסור דבר המפורש בתורה להיתר. אך יש מהראשונים והאחרונים שסוברים שבכוחם של חכמים לאסור לפי הנראה להם [64], ובשער המלך כתב שגם לשיטה זו הדברים אמורים דווקא בדבר הרשות, אבל דבר שהוא מצוה מהתורה, אין כח לחכמים לבטלו[65].

תקנות בענייני ממון

יש ראשונים הסבורים כי חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה בענייני ממון אפילו בקום ועשה, מכיון שהפקר בית דין הפקר אין זה עקירת דבר מן התורה[66], אלא שלרוב לא רצו לתקן לעקור דבר מן התורה[67]. ויש חולקים שאף בממון חלים כללים זהים כמו באיסורים, ואין יכולת לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ואין חכמים רשאים לעקור דברי התורה באמצעות הפקר בית דין[68] ויש שהוכיחו כן מדברי התלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק י', הלכה ב' שדברי חכמים נדחים מפני דין התורה בדין ירושה[67].

עשו חיזוק לדבריהם

ברוב המקומות לא חיזקו חכמים את דבריהם, כלומר, לא ראו צורך להוסיף ולהחמיר על עיקר התקנה או הגזרה, כדי לחזקן. אך יש מקומות בהם ראו לנכון לחזק דבריהם ולהשוותם לדברי תורה, ובדברים מועטים אף החמירו בדבריהם יותר מדברי תורה[69].

ביאור המונח

מונח זה יכול להופיע בשני הקשרים שונים וביאורו בהתאם:

  • יותר ממה שחיזקו חכמים את דברי התורה, ראו צורך לחזק את דבריהם. למשל במסגרת תקנות הימים טובים שבמגילת תענית, תקנו שהימים שלפניהם ולאחריהם אסורים בהספד ובתענית, בשונה מהימים טובים שבתורה – שאין אסורים לפניהם ואחריהם בהספד ותענית[70] כן למשל מלאכות רבות המותרות בחול המועד – נאסרו בימי האבלות, משום שימי האבלות בניגוד לימי חול המועד, עניינם מדרבנן[71].
  • חכמים עשו חיזוק לדבריהם, יותר ממה שהתורה עצמה חיזקה את דבריה, אלא שחכמים הוצרכו לחזק את דברי התורה, ולכן השוו אליה את דבריהם. לדוגמה, כשיום הקבורה הוא ביום המיתה – יש מצוות אנינות מן התורה, ואילו כשיום הקבורה איננו ביום המיתה, האנינות בו היא מדרבנן, ובשני המקרים תקנו חכמים שהלילה אף היא נחשבת ליום האנינות, כלומר שרבנן חיזקו דבריהם אף כשהתורה לא חיזקה דבריה[א][72].

מתי חיזקו חכמים דבריהם

הראשונים נחלקו האם החמירו יותר בתקנה דרבנן שאין לה סמך במקרא מתקנה שמצאו לה סמך במקרא[ב][73] או להיפך[74] לדעת המאירי אין כלל קבוע בדבר, אלא במקום שראו לנכון שאפשר שיקילו בדבריהם – תקנו חומרא בדבר[69].

אמנם יש מקומות שנחלקו חכמים אם יש לחזק דבריהם כמו בדברי תורה או אפילו יותר מכך או לא:

  • יש שחילקו בדעת רבי מאיר[75]:
    1. במקום שקנסו חכמים מדעתם, כגון העובר על האיסור לישא מעוברת, שלדעת רבי מאיר קנסוהו לגרשה, בניגוד ליבמה מעוברת – שלא קנסו לגרשה אם הוולד לא יהא בר קיימא[ג], הרי שהחמירו בה יותר מדברי תורה.2. במקום שאסרו חכמים מדעתם, אסרו חכמים לדבריהם כדברי תורה.
    3. בתקנותיהם בענייני ממון לא החמירו חכמים דבריהם כדברי תורה, ולכן מי שמתנה שלא לעשות כדבריהם, תנאו קיים, בניגוד למתנה שלא לעשות כדברי התורה שתנאו בטל[76].
    יש שהוסיפו שלדעתו עשו חיזוק אף בדבר שאינו שכיח[77].
  • בדעת רבי יהודה כתבו שחולק על רבי מאיר במספר דברים:
    1. חכמים עשו חיזוק לדבריהם במידה שווה באיסורים וקנסות מדבריהם וכן בדברים שבממון, ולעיתים אף החמירו בהם יותר משל תורה.
    2. בספק דבריהם לא החמירו כלל. ויש אומרים שרבא חולק על כך[78]
    3. בדבר שלא שכיח לא עשו חיזוק לדבריהם כלל[79].

ונחלקו הראשונים בדעת הרמב"ם אם פוסק כרבי מאיר[80] או כרבי יהודה[81].

העובר על דברי חכמים

העובר על דברי חכמים חייב מיתה[82]. יש שפירשו הטעם כדין זקן ממרא שכופר בקבלת חכמים[83]. ויש שכתבו שלא אמרו שחייב מיתה אלא בתקנות וגזירות חכמים שנעשו כסייג לדברים שיש בהם מיתה, אבל בשאר דברים לא[84]. ויש שחלקו על כך[85].

כמו כן אם עבר על דבריהם בקום ועשה - מותר לקרותו רשע[86], ואם רק בשב ואל תעשה - מותר לקרותו רק עבריין[87].

שני סוגי עונשים נמסרו לבית דין לאכוף את קיום תקנות חכמים: הנידוי ומכת מרדות.

המזלזל בתקנה דרבנן - רשאים לנדותו[88], אך יש שכתבו שאפשרות זו מוגבלת רק לתקנה שכל עיקרה היא מדרבנן, שאם עוקרה - עוקר את כל המצווה[89]. מטעם זה יש שחילקו בין תקנות לגזירות, על תקנות עצמאיות - מנדים, ועל גזירות משום סייג לתורה - מכים מכת מרדות[90]. ויש שדייקו שרק המזלזל במצווה מדרבנן - מנדים אותו, אך מי שרק עבר על המצווה, אף במזיד, אין מנדים אותו, אלא מכים אותו מכת מרדות[91]. ויש מי שדן האם מכים מכת מרדות רק את העובר בקום ועשה, או גם מי שעובר בשב ואל תעשה[92].

דין המעשה בדיעבד

אם עבר על תקנת חז"ל, נחלקו האחרונים בדין המעשה שנעשה בניגוד להלכה, האם המעשה הקיים והקניין חל או לא. למשל האיסור שאסרו חז"ל על שׁוֹטָה להתגרש, אם עבר וגירש, לרוב הפוסקים קניין הגט חל, ולדעת הרמ"א אין הגט חל[93].

יש שחילקו בין תקנה או גזירה לבין תקנה שהיא לטובת צד מסוים, שבכל התקנות והגזרות - לא התכוונו חכמים לשלול את חלות המעשה העשוי בעבירה, ואין אומרים שאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, שכן הועילו לרוב האנשים שאינם רוצים לעבור על תקנתם; אך בתקנות שנתקנו לטובת צד מסוים, הרי אם עברו על התקנה - שללו חכמים את חלות המעשה, מפני שאחרת - מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי כל עיקר תקנתם היה שצד מסוים ירויח מכך[ד][95].

כללים בתקנות חכמים

כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון

'כל דתקון' הוא כלל בהלכה, לפיו תקנות חכמים, בנויות באותם כללים התקפים בדינים דאורייתא. כך למשל לגבי הגעלת כלים, גם כלים שבלעו יין נסך שאיסורו מדרבנן, טעונים את אותם כללי הגעלה שדרושים להגעלת כלים שאיסורם מהתורה[96].

גזרה לגזרה

חז"ל לא גזרו איסור מחשש שמא יעברו על איסור שהוא עצמו נאסר גזרה שמא יעברו על דברי תורה[97], משום שאין גדר לגדר[98]. שהסמיכו לכך פסוק מן התורה ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ל' "ושמרתם את משמרתי" - עשו משמרת למשמרתי, ולא משמרת למשמרת[99]. ויש שהסבירו שאם היו גוזרים גזירות לגזירות היו נגזרים לאט לאט גזירות רבות, עד שלבסוף היה הכל נאסר[100].

כמו כן אין מתקנים תקנה לתקנה, שאם כן אין לדבר סוף[101].

סייגים

  • יש שכתבו שבמקום שהאיסור דרבנן אינו משום גזרה וסייג, אלא משום שהוא דומה לאיסור דאורייתא, אפשר לגזור בו גזרה לגזרה[102].
  • יש שכתבו שבמקום שיש אסמכתא מן התורה לאיסור דרבנן, כמו איסור "מקח וממכר בשבת" שהסמיכוהו על הפסוק: מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, גזרו גם גזירות וסייגים לאיסור דרבנן זה[103], אך יש ששללו זאת[104].
  • כששתי הגזירות נגזרו בגזרה אחת - אין זו נחשב כגזרה לגזרה, מפני שהגזרה השניה נכללת בכלל הראשונה[105], או שהרשות ביד בית דין לגזור בשעה אחת שתי גזרות, אם ראו שלא תתקיים גזרה אחת רק על ידי חיזוקה באמצעות גזרה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה[106].
  • במקומות מסוימים החליטו חז"ל לחרוג מכלל זה ולגזור גזרה לגזרה: בין אם שראו צורך לחזק ביותר איסור דרבנן[107], או בדברים שקרובים לבוא לידי פשיעה בגזירות חז"ל[108], בין אם משום שכך קיבלו בקבלה שכאן אפשר לגזור גזרה לגזרה[109], ובין אם באיסורים מוגדרים שהחליטו שאפשר לגזור בהם גזרה לגזרה כמו איסור מוקצה[110], או בגזירות דרבנן לאיסורי תורה שבעונש כרת כמו איסור נדה[111].
  • בהלכות שבועות לפעמים עושים תקנה לתקנה, זאת כשהתביעה היא על ממון מכח תקנת חז"ל, אז תיקנו שבועת היסת כתקנה לתקנה[112]. ונחלקו הראשונים מתי ואם תקנו תקנה לתקנה בשבועה כזו[113].

מילתא דלא שכיחא

בגזרות מצאנו כלל מפורש שבדבר שאינו שכיח לא גזרו בו רבנן[114]. ונחלקו הראשונים לגבי תקנות, אם גם שם לא תקנו רבנן בדבר שאינו שכיח[115], או שמא רק בגזירות שהם משום סייג לתורה - לא חששו רבנן לסייג ולגזור בדבר שאינו שכיח, מה שאין כן תקנות שאינם משום סייג - תקנו חכמים אף במקרה שאינו מצוי[116]. להלכה פסקו רוב הפוסקים כדעה שגם בתקנות לא תקנו חכמים בדבר שאינו שכיח[117].

ספק בתקנות חכמים

כשיש ספק בתקנה מסויימת – רואים כאילו בטלה התקנה וחוזרים לדין התורה[118], שספק תקנות להקל, ויש שהבדילו וקבעו שבספק גזירות חז"ל – להחמיר, ובספק תקנות חז"ל – להקל[119].

סייגים שונים בתקנות

  • לחצאין - חז"ל לא גזרו גזירותיהם לחצאין, ואם גזרו גזירה מסוימת כסייג לדין מדאורייתא - השוו את גזירתם לדין זה לכל פרטיו[120]. כמו כן לא תקנו תקנותיהם לחצאין ורק כשמטרת התקנה הושלמה - תקנו תקנותיהם, אך כשלא הושלמה מטרת התקנה - לא גזרו כלל ועיקר[121].
  • תקנות לנכרים - כל התקנות שתקנו חז"ל לטובת ישראל לא תקנו לגויים[122] ונחלקו הדעות אם תוקנו גם לגוי המקיים שבע מצוות בני נח[123].
  • תקנתא לרמאי - חכמים לא תקנו תקנה כלשהי רק כדי למנוע רמאות[124].
  • תקנתא לאיסורא - חכמים לא עשו תקנה במקום איסור. כמו כן לא טרחו חכמים לתקן ולפרט את דינו של העובר על איסור דרבנן, אף שדינו ידוע להם. ומאידך, לא תקנו חכמים תקנה למנוע רשעים מובהקים מאיסור, וכל תקנותיהם נועדו למנוע אנשים כשרים מאיסור[125].
  • תקנתא דאתי לידי תקלה - חכמים לא תקנו תקנותיהם במקום שיכול לצאת תקלה על ידי התקנה[126].
  • תקנה רעה ליתומים - לא תקנו חכמים תקנה שיכול לצאת ממנה רעה ליתומים[127].
  • תקנה במקום הפסד - חז"ל לא תקנו תקנה לטובת אדם, במקום שאחרים יכולים להפסיד על ידי תקנה זו[128].

אי אפשי בתקנת חכמים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אי אפשי בתקנת חכמים

בתקנות חכמים שנועדו לטובת אדם מסוים - נתנו חכמים אפשרות לאדם לוותר על הזכויות והחובות המוענקות לו מתוקף התקנה, ולטעון "אי אפשי בתקנת חכמים". הטענה שכיחה במקרים בהם התקנה שנועדה לטובת האדם, גורמת לו להפסד מבחינתו.

במקרה שבו נוסף לתקנה שהוא מבקש לבטל עוד תקנה, אלא שהיא משנית לה, הכלל יכול להתקיים למרות התקנה הנוספת. כך, למשל, יכולה אשה לומר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה" - כלומר: להצהיר שהיא מוותרת על זכות ה"מזונות" המוקנים לה, ומנגד לקבל את מעשי ידיה - המוקנים לבעל מכח תקנת חכמים. זאת משום שעיקר התקנה היא שהבעל יפרנס את אשתו, והחובה על האשה למסור לו בתמורה את מעשי ידיה- היא בכדי למנוע מצב של איבה ביניהם[129]. לעומת זאת, הבעל לא יכול לוותר על תקנה זאת משום 'אי אפשי'. זאת משום שעיקר התקנה הוא שיפרנס את אשתו, ומעשי ידיה הם החלק הפחות חשוב בתקנה, ולכן היא אינה לטובתו[130].

ביטול התקנות

גזירות ותקנות לא ניתן לבטל בדורות מאוחרים יותר, שכן "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין"[131]. יוצאי דופן הם גזירות שמונה עשר דבר שגברה ידן של בית שמאי ונפסקה הלכה כמותן, שלא ניתן לבטלם גם בבית גדול מהם בחכמה ובמנין[132].

חז"ל לא גזרו גזירותיהם ולא תקנו תקנותיהם במקום ששיערו שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בהם. אך לפעמים הם תקנו תקנה בהנחה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה, והתקנה תתפשט ברוב ישראל, ולאחר מכן התברר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, או שהתקנה לא פשטה ברוב הציבור[133]. במקרה כזה היו בית הדין באותה תקופה מבטלים, על אף שאינם גדולים מבית הדין הגוזר בחכמה ובמניין. דוגמה למקרה כזה משמשת גזירת שמן עכו"ם שהותרה על ידי רבי יהודה נשיאה ובית דינו בראשית תקופת האמוראים[134].

גם במקרה שרואים חכמי ישראל צורך לבטל גזירות ותקנות חז"ל, והביטול מתאפשר לפי הכללים דלעיל, הרי שלפי הכלל "כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו"[135] - לא ניתן לבטל תקנות שהתקבלו בבית דין אלא בבית דין. ונחלקו הראשונים באם לא פשטה התקנה מעולם בישראל, אם היא בטלה מאליה בלא בית דין, או שצריך בית דין כלשהו לבטלה, לדעת הרמב"ם - היא בטלה מאליה[136], ולדעת שאר הראשונים - אין אפשרות לבטל ללא בית דין[137].

אם נתבטל טעם התקנה, נחלקו הראשונים אם כל בית דין יכול לבטלה, או שמא רק בית דין גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין[138]. אך אם התקנה נתקנה מלכתחילה לזמן מוגדר, אין צורך כלל ביטול בבית דין, אלא היא בטלה מאליה לאחר הזמן. ויש שכתבו שגם אם לא נתקנה לזמן מוגדר, אך המתקנים פירשו את טעם התקנה בעת התקנה, הרי שאם בטל הטעם – התקנה בטלה מאליה[139].

תקנות שתקנו משום חשש כלשהו, מתבטלות מאליהן לאחר שעבר החשש[140].

ביטול בשעת השמד

אף בשעת השמד לא היו עוקרים תקנות חז"ל, אף שהגויים גזרו שלא לקיימם, משום "שגזרה עבידא דבטלה, ותקנתא דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן"[141], אמנם לעיתים היו עוקרים במעט את התקנות מפני הגזרה[142].

אם היה מדובר בסכנת נפשות אם יעברו על גזירתם, יש שכתבו שבוודאי היו דוחים את התקנות[143], ויש שכתבו שבמקרה כזה הרי אומרים "ייהרג ואל יעבור" על כל דבר קל, ואם כן בוודאי שאין לדחות את תקנות חז"ל, אלא שמכיוון שאילו מתקני התקנה היו קיימים - לא היו מתקנים את התקנה בכגון דא, רואים אנו כאילו המתקנים עצמם ביטלוה, ולכן התקנה מתבטלת בשעה כזו[144]. הסבר נוסף לכך כתב הריב"ש, שהגם שגזרו על יחיד או רבים לעבור על תקנות חז"ל מפני גזירות שמד, ולכן מצווים הם להיהרג ולא לעבור; הרי לא גזרו על חכמי הדור לבטל תקנה מסוימת, ואם כן בשבילם אין מדובר בשעת השמד, לכן יכולים הם לבטל את התקנה כדי להציל אחרים מסכנה של שמד. אכן אם הגזרה מכוונת גם על חכמי הדור - אינם יכולים לבטל את התקנה כדי להינצל מהסכנה[145]. דעה חולקת היא שבשעת השמד לא עקרו תקנה כלשהי, מהטעם האמור, אלא אם נהגו העם להקל בתקנה מסוימת בשעת השמד - לא מיחו בהם חכמים[146].

אם הסכנה היתה שלא מחמת גזרה - לכולי עלמא היו עוקרים את התקנות. כמו כן במקרה אונס גם כן היו עוקרים את התקנה[146]. אך כשעקרו תקנה - לא אמרו "תקנה שבטלה מקצתה בטלה כולה" אלא היו מנסים לשמר מקצת התקנה[146][147].

לקריאה נוספת

  • ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא, עמ' א-קיד
  • ערך "אסור דרבנן", אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב', עמ' עו-עז.
  • ערך "דברי סופרים", אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז', טור צא-קו.
  • ערך "חכמים עשו חיזוק לדבריהם", אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט"ו, טור פא-צז.

ביאורים

  1. ^ אלא השוו חכמים וחיזקו את דברי התורה כפי שחזקו את דבריהם
  2. ^ למשל: הרוצה לעבור בנהר ביום הכיפורים לצורך מצוה, שהתירו לו לעבור בגופו במים אף שרבנן אסרו רחיצה שאינה לתענוג, אטו רחיצה לתענוג שהיא מדאורייתא, אך לא התירו לו לשוט בספינה אף שכל עיקר האיסור היא מדרבנן
  3. ^ אם הוולד יהא בר קיימא, הרי שוב לא הותרה לו אשת אחיו, שכל מצוות ייבום דוחה את איסור אשת אח לצורך הקמת שם לאחיו
  4. ^ למשל, יבם שייבם את אשת אחיו, תקנו חז"ל שאינו יכול למכור את נכסי אחיו, שכן כל נכסי אחיו משועבדים לכתובת אשתו. והוסיף רב יוסף[94] שאם עבר היבם ומכר - אין מכירתו קיימת. והטעם לפי זה - מפני שכל עיקר תקנת חז"ל היתה שהוא לא ימכור את הנכסים, כדי שיישארו כשעבוד לכתובה[95].

הערות שוליים

  1. ^ המונח יבואר בהמשך בהרחבה
  2. ^ לדעת רב אחאי גאון, שאילתות דרב אחאי, שאילתא לח, וראשונים נוספים.
  3. ^ חידושי הרשב"א וחידושי הריטב"א, מסכת מגילה, דף ה' עמוד ב'
  4. ^ לדעת הרמב"ן בספר המצוות (שורש א') דינה כדאורייתא, וכן כתבו בשו"ת הריב"ש סימן קסג, וכן בספר החינוך מצוה רמו; ולדעת הרמב"ם כתב שם הרמב"ן שסובר שדינה כדרבנן, וכן הבין הבית יוסף בדעת הטור (יורה דעה סימן רצד).
  5. ^ השגות הרמב"ן על ספר המצוות להרמב"ם, שורש א, לדעת הרמב"ם
  6. ^ רבי אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש, זרעים, מסכת דמאי, פרק טז משנה ו' ד"ה ומיהו. והביא בשם המהרש"ל שלעולם הדין שאין ברירה, ובדרנן הקילו לומר שיש ברירה.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ז עמוד א.
  8. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י"א, הלכה ד'.
  9. ^ מגן אברהם, על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רעא ס"ק א, ושולחן ערוך הרב שם אות ה'.
  10. ^ רבי אריה לייב גינצבורג, שאגת אריה, סימן כב; ארעא דרבנן אות א'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ד עמוד ב.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כח עמוד א.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף כג עמוד ב.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס עמוד א.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף לח עמוד א.
  16. ^ רמ"א בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנה, סעיף ג .
  17. ^ ערך "אסמכתא (דרשה)", באנציקלופדיה תלמודית, כרך ב' עמוד קה
  18. ^ ליקוטים שבסוף ספר מהרי"ל, בני ברק תשי"ט, עמ' קעא
  19. ^ חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה, דף טז עמוד א.
  20. ^ רבי ישעיה הלוי הורוביץ, של"ה, תורה שבעל פה, כלל רבנן; מהר"ל מפראג, באר הגולה, באר א'.
  21. ^ רבי משה מטראני, קרית ספר, הקדמה, פרק ד'
  22. ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף כב עמוד א, ד"ה תיפוק.
  23. ^ חידושי המאירי, על מסכת ביצה דף לז עמוד א' בשם יש מתרצים; וראה: רבי יוסף תאומים, פרי מגדים, פתיחה לחלק אורח חיים, חלק א' אות כ-כא.
  24. ^ המבי"ט, קרית ספר, בהקדמה, פרק ו
  25. ^ המבי"ט בהקדמתו לקרית ספר על הרמב"ם
  26. ^ יד מלאכי, חלק ב' סימן תר"ט
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ב'.
  28. ^ ראו אצל הרב ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' ה', שערער על דברי הרמב"ם ממה שאמרו בירושלמי שאף על פי שבטל השמד המנהג לא בטל.
  29. ^ המבי"ט, קרית ספר, בהקדמה, פרק ד
  30. ^ תוספות יום טוב, סוטה פרק ד' משנה ג'
  31. ^ תשובות הרא"ש, כלל ב' סימן ח'
  32. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ב'.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לג עמוד א.
  34. ^ ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' יט
  35. ^ רבי צבי חיות, מבוא התלמוד, פרק יב.
  36. ^ בית יוסף אורח חיים, סימן רסט בשם הרשב"א
  37. ^ על מסכת בבא מציעא, דף צו עמוד ב.
  38. ^ שו"ת דבר אברהם סימן כט אות ד'
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מג עמוד ב.
  40. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ד', הלכה י"א
  41. ^ כך דעת הרי"ף על מסכת גיטין, דף מד עמוד א, והמשנה תורה לרמב"ם, הלכות עבדים, פרק ח', הלכה א'.
  42. ^ כך דעת הרמב"ן, ספר הזכות, בסוף מסכת יבמות; הרא"ש, על מסכת גיטין, פרק רביעי סימן מא; והמרדכי, מסכת גיטין דף מד עמוד א', סימן שפד. וראו ביאור הגר"א על השולחן ערוך, חושן משפט, סימן א, סעיף ה .
  43. ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף כב עמוד ב, ד"ה זאת.
  44. ^ 44.0 44.1 ספר המצוות שורש א'
  45. ^ כסף משנה, אהבה, הלכות ברכות, פרק יא, הלכה ג'
  46. ^ רבי אלחנן וסרמן, קונטרס דברי סופרים, סימן א' אות לב ואות מא בשם רבי חיים הלוי סולובייצ'יק.
  47. ^ ספר יראים, סימן שצח. וראו שו"ת חקרי לב, יורה דעה חלק ב' סימן מט בדעת הרמב"ם
  48. ^ דרשות הר"ן דרוש יב; לב שמח, בפירושו לספר המצוות, שורש א' בדעת הרמב"ם; רבי אלחנן וסרמן, קונטרס דברי סופרים, סימן ג' אות יא בדעת הרשב"א ורבינו יונה
  49. ^ רבי ירוחם פישל פערלא בהגהותיו בספר ההשלמה למנחת חינוך, בדעת הרמב"ם, וראו אצל ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' כח-ל, שכן הבינו בדעת הרמב"ם - הרמב"ן והחינוך, הרשב"ץ, המבי"ט, הלחם משנה והרא"ם.
  50. ^ ספר החינוך מצוה תצה, וראו מנחת חינוך שם
  51. ^ רבי שלמה חסון, שו"ת בית שלמה, יורה דעה, סימן יב
  52. ^ רבי יוסף חזן, שו"ת חקרי לב, יורה דעה חלק ב' סימן מט
  53. ^ בהקדמה לפירוש המשנה
  54. ^ 54.0 54.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ט'.
  55. ^ חידושי הרשב"א, על מסכת ראש השנה, דף טז, עמוד א
  56. ^ השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שורש א'
  57. ^ חידושי הריטב"א, על מסכת מכות, דף כג, עמוד ב'
  58. ^ חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה, דף לב עמוד ב
  59. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פט עמוד א.
  60. ^ כך כתבו רוב הראשונים: רי"ף בשו"ת פאר הדור קצז, רמב"ם תרומות ה ח, רשב"א בחידושיו על יבמות שם ועוד
  61. ^ רבי שלום מרדכי שבדרון, עין הרועים, ערך יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת.
  62. ^ שו"ת מהריב"ל, חלק ד' סימן ד'.
  63. ^ חידושי המאירי, על מסכת יבמות, דף פט עמוד ב
  64. ^ חידושי הריטב"א, על מסכת בבא מציעא, דף ע' עמוד ב' ד"ה א"ר נחמן; שער המלך, הלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה ח'.
  65. ^ שער המלך, הלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה ח'.
  66. ^ רש"י, על מסכת יבמות, דף פט עמוד ב; וכן בחידושי המאירי שם; השגות הראב"ד על משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט', הלכה ט"ז; שו"ת הרשב"א, חלק א' סימן תשע"ה.
  67. ^ 67.0 67.1 מצפה איתן על מסכת כתובות, דף נב עמוד ב
  68. ^ תוספות, מסכת גיטין, דף לו עמוד ב, ד"ה מי איכא; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט', הלכה ט"ז.
  69. ^ 69.0 69.1 חידושי המאירי, מסכת בבא מציעא, דף נה עמוד ב.
  70. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף יט עמוד א.
  71. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק ה', הלכה י'; שיטה מקובצת, מסכת מועד קטן, דף יד עמוד ב.
  72. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קא עמוד א וברש"י ובתוספות שם.
  73. ^ רבי יוסף קארו, בית יוסף על ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תרי"ג, בדעת הבה"ג, וכן כתב בכסף משנה על משנה תורה לרמב"ם, הלכות נדרים, פרק ג', הלכה ט'.
  74. ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף מט עמוד ב, ד"ה וכדרב.
  75. ^ תוספות, מסכת כתובות, דף נו עמוד א, ד"ה הא.
  76. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נו עמוד ב.
  77. ^ מלא הרועים, ערך חכמים עשו חיזוק לדבריהם, אות ט'.
  78. ^ ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' נח.
  79. ^ תוספות, מסכת יבמות, דף לו עמוד ב, ד"ה חיזוק.
  80. ^ לחם משנה על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה ו'.
  81. ^ חידושי הרמב"ן וחידושי הר"ן, מסכת כתובות, דף נז עמוד א, בדעת הרמב"ם.
  82. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ד עמוד ב.
  83. ^ רבי צבי הירש חיות, תורת נביאים, מאמר תורה שבעל פה, בתוך "כל כתבי מהרצ"ח" חלק א', עמ' לה
  84. ^ מהרש"א על מסכת עירובין, דף כא עמוד ב.
  85. ^ אהבת איתן על עין יעקב במסכת עירובין, דף כא עמוד ב.
  86. ^ רבי יאיר בכרך, שו"ת חוט השני, סימן יח.
  87. ^ החיד"א, ברכי יוסף, חושן משפט סימן לד אות יב.
  88. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ד; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלד, סעיף יג .
  89. ^ רבינו ניסים, הר"ן על הרי"ף, מסכת פסחים, דף יז עמוד ב' מדפי הרי"ף.
  90. ^ רמב"ן בספר המצוות שורש א', וראו מגילת אסתר שם.
  91. ^ כסף משנה על משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ד
  92. ^ ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' סג-עא
  93. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק י', הלכה כ"ג; טור ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן קיט, סעיף ו וברמ"א שם.
  94. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פא עמוד ב.
  95. ^ 95.0 95.1 רבי דוד הלוי סגל, הט"ז, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקכד, סעיף א סעיף קטן א'.
  96. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל עמוד ב
  97. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג עמוד א.
  98. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק א', הלכה ד'.
  99. ^ רש"י, מסכת ביצה, דף ב עמוד ב, ד"ה והתניא.
  100. ^ הרשב"ץ, בהקדמתו לזוהר הרקיע, ד"ה המין האחד.
  101. ^ חידושי המאירי, מסכת שבועות דף מא עמוד א'
  102. ^ חידושי הר"ן, על מסכת שבת, דף צד עמוד ב'. וראו אצל: רבי שניאור זלמן מלאדי, שולחן ערוך הרב, סימן שנ"ב סעיף ב'.
  103. ^ בית הבחירה למאירי, על מסכת ביצה, דף לז עמוד א.
  104. ^ רבי יוסף תאומים, פרי מגדים, פתיחה כוללת לאורח חיים, חלק א' אות לא, על פי דברי הראשונים.
  105. ^ רש"י, מסכת ביצה, דף ג עמוד א, ד"ה חדא.
  106. ^ פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת שבת, פרק ד' משנה א'
  107. ^ רש"י, מסכת ביצה, דף יח עמוד א, ד"ה ומי גזרינן.
  108. ^ הגאון מווילנה, ביאור הגר"א, לשולחן ערוך אורח חיים, סימן רנב ס"ק כט
  109. ^ תוספות, מסכת שבת, דף מז עמוד ב, ד"ה מפני.
  110. ^ רבי שניאור זלמן מלאדי, שולחן ערוך הרב בקונטרס אחרון, אורח חיים סי' רנב אות יד על פי הגמרא והטור והשולחן ערוך
  111. ^ חידושי הרמב"ן וחידושי הרשב"א על מסכת נדה, דף סז עמוד ב
  112. ^ יד מלאכי, כללי הדינים סי' תר"ד, בשם ספר גן המלך סימן יח
  113. ^ ראו אצל הרב ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' צה-צו
  114. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף סג עמוד ב.
  115. ^ רבי יוסף טאיטאצאק, בספרו של אחיו שארית יהודה, סלוניקי ה'שס"ה, סימן כה.
  116. ^ רבי דוד הכהן (רד"ך), שו"ת הרד"ך, בית לב חדר ד'.
  117. ^ ראו פירוט אצל הרב ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' צט
  118. ^ שו"ת דבר אברהם, חלק א' סימן כט אות ב'; רבי משה רבקש, באר הגולה, אבן העזר סימן קיח סעיף ו'; רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, כללי מערכת ת' כלל סא
  119. ^ ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' מ. ובגזירות שאחר זמן חז"ל כל ספק הוא להקל.
  120. ^ רמב"ן, במלחמות ה', על מסכת ביצה, דף ב עמוד א מדפי הרי"ף.
  121. ^ רבי שלום מרדכי שבדרון, קונטרס דרכי שלום, סימן קלח; רבי יעקב צבי יאליש, עין הרועים, ערך תקנה, אות י'.
  122. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צו עמוד א
  123. ^ רבי משה שיק, שו"ת מהר"ם שיק, חלק יורה דעה סי' רלא ד"ה ע"כ נראה לפענ"ד. ומאידך: רבי יעקב צבי יאליש, מלא הרועים, מערכת בן נח, בשם ספר שבות יעקב.
  124. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ג', משנה ה' ועל פי פירוש רבי עובדיה מברטנורא שם; תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק ה', הלכה א': "אין אנו אחראין לרמאין".
  125. ^ הרב ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' קד-קה
  126. ^ תוספות, מסכת יבמות, דף פו עמוד ב, ד"ה מר סבר
  127. ^ מהר"ם מרוטנבורג, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס סדילקוב, סימן קמג.
  128. ^ רבי שלום מרדכי שבדרון, קונטרס דרכי שלום, סימן קמב; רבי יעקב צבי יאליש, עין הרועים, ערך תקנה, אות יג. וראו אצל הרב ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' קז-קח
  129. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נח עמוד ב; מסכת בבא בתרא, דף מט עמוד ב
  130. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, הלכה ד.
  131. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק א', משנה ה'
  132. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף לו עמוד א. אך לגרסה אחת בתלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ד', עצם הכלל שאין בית דין יכול לבטל את דברי חברו נאמר על שמונה עשר דבר, ואילו גזירות אחרות אין צריך בית דין גדול יותר. אך דעה זו לא התקבלה.
  133. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ה'
  134. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף לו עמוד ב.
  135. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ה עמוד א.
  136. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ו'
  137. ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף לו עמוד ב, ד"ה אי איכא. וכן דעת הרמב"ן, הריטב"א והמאירי בעבודה זרה שם
  138. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ב' ובהשגות הראב"ד שם.
  139. ^ רבי בצלאל אשכנזי, שיטה מקובצת, מסכת כתובות, דף ג' עמוד א'
  140. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז, סעיף א
    תוספות, מסכת ברכות, דף נג עמוד ב, ד"ה והייתם.
  141. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ג עמוד ב.
  142. ^ חז"ל תקנו שהבתולות יינשאו בימי רביעי. ובשעת הגזרה שגזרו על כל בתולה שתיבעל להגמון תחילה, הקדימו את יום הנישואין ביום אחד, מיום רביעי ליום שלישי, כדי שלא יחפשו אחריהם בימי רביעי.
  143. ^ רבי בצלאל אשכנזי, שיטה מקובצת, מסכת כתובות, דף ג' עמוד ב' בדעת רש"י
  144. ^ הגהות אשרי על הרא"ש, מסכת כתובות, פרק א' סימן ג'. וראו: ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' פא
  145. ^ רבי בצלאל אשכנזי, שיטה מקובצת, מסכת כתובות, דף ג' עמוד ב' בשם הריב"ש
  146. ^ 146.0 146.1 146.2 רבי יהושע בועז, שלטי גיבורים, מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב' מדפי הרי"ף
  147. ^ ישראל שבתי שצ'יפנסקי, התקנות בישראל, חלק א', מבוא עמ' פג