חוג חזון איש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוג חזון אישעגה החרדית: חזונאישניקים) הוא קבוצה בציבור החרדי ליטאי הפוסקת ומדגישה את ההליכה בדרכו של החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ.

לאחר פטירת החזון איש, בשנת תשי"ד, השפיעה הקבוצה, שמרכזה בבני ברק, על היווצרות הפלג ה"בני ברקי" הליטאי ועל פסיקת ההלכה ועל השקפת העולם הליטאית. עם השנים, כשהפך הרב שך למנהיג הציבור הליטאי, פחתה השפעת החוג.

עד לפטירתו, היה הרב חיים גריינימן, אחיינו של החזון איש, מנהיגה של קבוצה בולטת מתוך חוג זה. בעבר נטל הרב גריינימן חלק משמעותי בהנהגת הציבור הליטאי. בסוף שנות ה-תש"ל פחת מעמדו בשל מחלוקת עם הרב שך ונוצרה קהילה בראשותו שמרכזה בבני ברק.

היסטוריה

בעיני רבים החזון איש נחשב לגדול הדור הליטאי בראשית מדינת ישראל. הוראותיו והנהגותיו בנוגע להנהגת הציבור נחשבות עד היום לאבני דרך בהשקפת הציבור הליטאי.

הנהגתו הייתה מאופיינת בפעילות שקטה. הוא פעל בנושאי החינוך החרדי, ביסוס מוסדות התורה בבני ברק, גיוס בנות וגיוס בני ישיבות. הוא הכריע בסוגיות כמו נטילת תקציבים מהמדינה למוסדות החינוך, לימוד בשפת העברית, הצבעה בבחירות ושליחת נציגים חרדיים לכנסת ולעירייה ועוד[1], אולם יש הכותבים כי בחלק מהנושאים הוא לא התערב[2]. על אף שלא שימש בתפקיד רבני רשמי, נחשב לפוסק הלכה בולט ובין היתר פסק בנושאים כמו שמירת שבת ושמיטה במושבים, קו התאריך בהלכה ועוד. הוא לא מסר שיעורי תורה, אך רבים, בעיקר מתושבי בני ברק ותלמידי הישיבות שבה, באו לדבר עמו בנושאים תורניים.

לצדו של החזון איש, בלטו בציבור הליטאי הרב יצחק זאב סולובייצ'יק ומספר ראשי ישיבות ובראשם הרב איסר זלמן מלצר. הנהגתו של החזון איש הייתה נחשבת למחמירה יחסית להנהגתם של ראשי הישיבות, אך מתונה יותר מדרכו של הרב מבריסק.

לאחר פטירתו של החזון איש, היה גיסו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (המכונה: ה"סטייפלר"), לרב הבולט ביותר בציבור הליטאי בבני ברק. הוא המשיך את הנהגותיו ופסיקותיו של גיסו. רוב רבני בני ברק היו מקורבים לחזון איש והושפעו ממנו (כרב שמואל וואזנר, הרב אהרן לייב שטיינמן והרב מיכל יהודה ליפקוביץ), וכך רוב הליטאים בבני ברק הושפעו והלכו בדרכו של החזון איש בפסיקת הלכה והשקפת עולם.

בנוסף קבוצה מתלמידיו המובהקים של החזון איש התבלטה בציבור הליטאי בבני ברק. בין חבריה: אחייניו הרב חיים גריינימןהרב גדליה נדל, הרב נסים קרליץ, הרב חיים קנייבסקי, הרב יהודה שפירא, הרב יחזקאל ברטלר, הרב דב לנדו, הרב דוד שמידל והרב יהודה בויאר. רבים מתלמידי החזון איש התרכזו בשיכון חזון איש ובבית הכנסת המרכזי בשכונה, לדרמן, ולמדו בכולל חזון איש.

רבני בני ברק תרמו לעיצוב דרכה של היהדות הליטאית בישראל, והיוו את הסמן הימני באגודת ישראל, כמו למשל התנגדות לריצה משותפת עם פא"י או חזית דתית. קבוצת תלמידי החזון איש היו פעילים בעיצוב האווירה בבני ברק, כמו למשל השפעה על מוסדות החינוך בעיר לחנך להחמרה הלכתית והשקפתית, פעילות בנושא צניעות וכדומה, לעיתים אף בדרך הפגנות.

במהלך שנות ה-תש"ל, עלה כוח חדש בהנהגת בציבור הליטאי, הרב אלעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז' ונשיא במועצת גדולי התורה. הרב יעקב ישראל קנייבסקי, "הסטייפלר", שהעדיף לא לעסוק בהנהגה ציבורית פעילה, החל להעביר שאלות והכרעות לרב שך, וכך החלה לפחות השפעת חוג חזון איש. באותן השנים התגלעו מספר חיכוכים בין הרב שך לרב חיים גריינימן, מהבולטים שבחוג חזון איש. בין הנושאים שהיו שנויים במחלוקת: היחס לתנועת פא"י, מינויו של הרב משה יהודה ליב לנדא כרב העיר בני ברק ועוד[3]. הסטייפלר, דודו של הרב גריינימן, ועוד מרבני החוג כמו רבי נסים קרליץ הצטרפו לרב שך, ולעומת זאת, קבוצה גדולה מתלמידי החזון איש תמכו ברב גריינימן. בשנות ה-תש"ן עם הקמת דגל התורה הוחרפו היחסים בין הצדדים, עד שחוגו של הרב גריינימן הסתגר ופחתה השפעתו בציבור הליטאי.

פסיקת הלכה

על אף שספריו של החזון איש עוסקים בתלמוד ולא בשולחן ערוך, למעשה הם כוללים פסקי הלכה רבים. תלמידיו שמעו ממנו פסקי הלכה נוספים. החזון איש נהג לפסוק כהגר"א, אף לקולא (כמו הקפדה על לבישת ציצית מכותנה, זמן קריאת שמע וצאת הכוכבים כשיטת הגאונים).

החזון איש נחשב למחמיר מבחינה הלכתית, אך בשונה משיטת הפסיקה בבריסק, החמרותיו בדרך כלל הן הכרעה ברורה ולא כהחמרה במקרה של ספק או מחלוקת. במקרים מסוימים הוא הקל על מנת למנוע קולות בדברים חמורים יותר, כמו בנושא השמיטה שבה הקל בנושאים מסוימים על מנת לאפשר לחקלאים לשמור שמיטה ללא הזדקקות להיתר מכירה. אחת מחומרותיו המפורסמות הוא נושא שיעורי מידות הנפח, האורך והמשקל המופיעות בהלכה. החזון איש פסק שיש להחמיר כשיטות המגדילות את השיעורים, בניגוד למנהג הנפוץ קודם לכן. פסק הלכה נוסף היה שהדלקת חשמל בשבת היא איסור דאורייתא גם במקום שאין הבערה, משום שלדעתו יש בכך מלאכת בונה. דרך פסיקתו ההלכתית היא כשיטת הגר"א, שהעדיף פסיקה על פי ראיות מהתלמוד והראשונים ולא לפי המנהג. אחד מחידושיו ההלכתיים המפורסמים הוא שזמן צאת הכוכבים המאוחר הוא 40 דקות לאחר השקיעה.

השפעתו ההלכתית הייתה בעיקר בבני ברק, שבה רבים היו תלמידיו. גם רב העיר, הרב יעקב לנדא, קיבל את פסקיו. גיסו הסטייפלר טען שבבני ברק יש חובה לציית לו, משום שהוא נחשב מרא דאתרא[4]. הסטייפלר אף תקף רבנים שחלקו על החזון איש, בטענה שאין בכוחם לחלוק על החזון איש שהיה גדול הדור. כך גם לגבי מגמת ההחמרה ההלכתית כתב הסטייפלר[5], שאילו היה אדם מתייחס לחילול שבת כאל גידול סרטני, בוודאי לא היה סומך על רבנים מקלים או על ספרים שאינם מוסמכים.

לאחר פטירת החזון איש היו פוסקי ההלכה הבולטים בבני ברק הרב שמואל וואזנר, הרב בנימין זילבר והרב ניסים קרליץ. שלושתם ממקורבי ותלמידי החזון איש, אך הרב קרליץ, אחיינו של החזון איש, היה לפוסק ההלכה העיקרי של הציבור הליטאי בעיר. בקרב חוג חזון איש, נחשב החזון איש כפוסק מכריע בכל מחלוקת, גם כנגד רבנים קודמים כמו החפץ חיים מחבר המשנה ברורה. הרב קרליץ פתח בעידוד הסטייפלר בית דין ובית הוראה שבהם כיהנו רבנים נוספים תלמידי החזון איש או כאלה שקיבלו את פסקיו, כמו הרב יעקב אדלשטיין, הרב פנחס שרייבר, הרב יעקב פוזן והרב בן ציון פלמן. בית ההוראה הכשיר רבנים רבים, המכהנים בריכוזים החרדיים בישראל.

גם בקרב שאר הציבור הליטאי, החזון איש נחשב לפוסק ההלכה המרכזי לאחר ה"חפץ חיים"[6]. הוא תרם למגמת ההחמרה ההלכתית אשר כיום נחשבת למאפיין של הציבור הליטאי. עם השנים מעמדו התקבע, עד שלמשל גם הרב יוסף שלום אלישיב הירושלמי החל בשנות ה-תש"ן להחמיר יותר כפסקי החזון איש. בין הפסקים שהתקבלו ברוב הציבור הליטאי: קריאת ההפטרה בנביא[7] הנכתב על קלף, שמירת קדושת שביעית בפירות נכרי מארץ ישראל. כמו כן נפוצות בציבור הליטאי בעקבות פסיקתו איסור שימוש בחשמל מחברת החשמל בשבת, אי טלטול בשבת אף במקום שיש עירוב (בקרב אנשי חוג חזון איש גם נשים אינם מטלטלות) ועישור לחומרה אף במוצרים המעושרים על ידי נותני הכשרות. בנושאים אחרים רוב הציבור לא קיבל את פסיקתו, כך בנושא שימוש במים בשבת, אי לימוד לאור החשמל בשבת ללא שומר וחומרות אלו הן נחלת החוג בלבד. בשנות ה-תש"ן החל להתבלט בבני ברק הרב מרדכי גרוס, רב ליטאי ממוצא הונגרי ותלמידו של הרב וואזנר, אשר אינו פוסק דווקא לפי פסקי החזון איש ובהשפעתו התמעטה בציבור הליטאי ההליכה בפסקי החזון איש[דרוש מקור], אך בעקבות הפילוג בציבור הליטאי הלכה ודעכה השפעתו.

דרך לימוד

דרך הלימוד של החזון איש הייתה שונה מדרך הלימוד המקובלת בישיבות, שעיקרה הוא שיטת בריסק. לעומת שיטת בריסק, שהעדיפה להתמקד בשיטת הרמב"ם היחידית ולנתח את הגדרת הדין, החזון איש שלל המצאת גדרים חדשים ביסוד הדין כשיטה. הוא דגל בחישוב כל פרטי הסוגיה עם כל דברי הראשונים, והסבר כל סוגיה בצורת ההגיון המתאימה לה, פעמים רבות על ידי הסברת טעם הדין או על ידי הסברים חדשניים, לעיתים אף במחיר דחיקת לשונות הגמרא והראשונים[8].

בנוסף, מאופיינת דרך לימודו ב"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כלומר שגם בלימוד התלמוד והראשונים יש לחתור למסקנות הלכתיות מעשיות. דרך זו מבוססת על דרכו של הגר"א. החזון איש הרבה בצעירותו ללמוד טור ובית יוסף, המצטט שיטות שונות עם טעמיהן כדי לפסוק מהן את ההלכה. החזון איש נהג לומר שרבו הוא הבית יוסף[9]. וכך מתוארת דרך לימודו על ידי תלמידיו:

תחילת כל דבר צריך שלימות המחשבה והעיון להגות בכל חושיו כדכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, ויש לחשב בעיון את כל השקלא וטריא של הגמ' לפי השיטות, למצות הדינים העולים מן הסוגיא מכל אוקימתא וכן לפי השיטות, ודינו של זה לפי זה, להבהיר את הדברים המבוארים בפשיטות ואלו שהם בגדר מחודשים, לעיין בכל הלכה מה הן האפשרויות שהיה אפשר לומר אלמלא מצאנוהו מפורש, לשקול כל דין בהעדר פרט זה או זה, ולהסיק מה הן הנקודות העיקריות שמחייבות את ההלכה, לעיין הרבה בטור שו"ע ונושאי כליו ולראות איך נתבארו הדינים בגמ', ופעם אמר מרן ז"ל שהמפרש היותר טוב של הגמרא הוא השו"ע.

הרב מאיר גריינימן, דינים והנהגות ממרן החזון איש, בני ברק תשע"א, עמוד כ"ד

כאמור, דרך לימודו לא התקבלה בישיבות. אף גיסו, הסטייפלר, למד בדרך הישיבתית וספרו "קהלות יעקב" נלמד רבות בישיבות. רוב תלמידי החזון איש לא עסקו בהוראה בישיבות ונשארו ללמוד בכולל או לעסוק בפסיקת הלכה. רבים מהדור הצעיר, שלמדו בישיבות, הושפעו מדרך הלימוד המקובלת. עם זאת, בכוללים של תלמידי החזון איש בלטה שיטת הלימוד זאת. חלק מתלמידיו שעסקו בהוראה בישיבות, כמו הרב חיים ברים והרב מנדל אטיק, לימדו בדרכו. אחיינו הרב חיים גריינימן הנחיל את דרך לימודו של החזון איש בקהילתו, וספריו "חידושים וביאורים" נכתבו בדרכו הלימודית של החזון איש. בישיבת זיכרון מיכאל ובישיבת סלבודקה לימדו ומלמדים חלק מתלמידיו בשיטתו.

השקפה

החזון איש עיצב במידה רבה את פני חרדי בני ברק גם בסגנון החיים והשקפת העולם. אחד מפועליו המפורסמים הוא בניית חברת הלומדים, שבה הגברים נשארים בלימודם לאחר נישואיהם ואילו הנשים יוצאות לפרנס את המשפחה. הוא יזם את פתיחת כולל חזון איש, שרוב לומדיו היו תלמידיו. כולל זה התייחד בכך שהוא נוסד למטרת לימוד לשם לימוד, ולא לשם הכשרה לרבנות או כתקופת מעבר עד ליציאה לעבודה. בהשפעתו, נוסדו כוללים נוספים בישראל, והחינוך בישיבות ובסמינרים לבנות עודד מגמה זו, שעד היום היא המגמה העיקרית בקרב הציבור הליטאי בישראל.

בספרו "אמונה וביטחון" הוא פורש את השקפתו על כך שלימוד התורה הוא עיקר ייעודו של האדם והתלמיד חכם הוא "נזר הבריאה". עיקר עבודת היהודי היא שמירת ההלכה על פרטיה, והיא הדבקות בה'. הוא מבקר את האנשים השמים דגש על התלהבות ועבודת הלב, במקום על דקדוק ההלכה[10]; ומבקר את תנועת המוסר, אשר טוענת שעבור תיקון המידות יש להשקיע בלימוד ספרי מוסר, כשלטענתו לימוד התורה ודקדוק ההלכה הם הדרך העיקרית לתקן את המידות ולרומם את האדם. החזון איש ותלמידיו בלטו באורח חיים צנוע ושמרני וריחוק מהמודרנה. רבים מהם אף בלטו בסגפנותם באכילה והימנעות מנופש וחופשות.

עד לשנת תשמ"ט, הייתה בני ברק למרכז סיעת צא"י באגודת ישראל, לעומת סיעת "שלומי אמונים" הירושלמית. תחת השפעת החזון איש צמחו בבני ברק מספר הוגי דעות ופובליציסטים, אשר ביטאו את השקפת העולם הליטאית המחמירה בדרך החזון איש והרב מבריסק. בהם: הרב חיים שאול קרליץ, משה שנפלד, הרב יוסף ליס, הרב ישראל אליהו וינטרוב והרב משה מרדכי שולזינגר. בשנות ה-תש"ל החל לצאת בבני ברק על ידי הרב נפתלי וינטרוב (בנו של הרב שמואל) קובץ בשם "לחושבי שמו", שבו נכתבו מאמרי השקפה בנושאי חינוך לחיי תורה מתוך הדחק, יחס לציונות ולחילוניות וכדומה.

לבוש ומראה חיצוני

החזון איש עודד היבדלות מסממנים מודרניים חיצוניים: הוא עודד גידול זקן, ולבוש ארוך, הוא נימק זאת בנימוקים הלכתיים[11]. לדעת חלק מתלמידיו הוא עודד גם הוצאת הפאות מחוץ לאוזן[12]

על פי הוראותיו, רבים מבני חוג זה נוהגים ללבוש חליפות ארוכות, וחלקים נרחבים מהם חובשים כובע עגול, לובשים את הציציתכותנה, כדעת הגר"א והחזון איש) מעל החולצה. בשבת הם מקפידים לקשור את קצוות הטלית הקדמיים בעת לכתם ברחוב כדי שלא יוכל ליפול וכך אינו מהווה בעיה של טלטול ברשות הרבים, וחלקם אף מהדקים את המשקפיים לאוזן מטעם זה.

נשות החוג נוהגות לכסות את ראשן בפאה נכרית, כדעתו של החזון איש, שראוי לחבוש פאה דווקא, כיון שהיא מכסה היטב את השיער[13]. כך נוהגים גם תלמידיו, ורוב בני משפחת קרליץ[14]. הרב חיים קניבסקי אף העיד שכך נהגה אשתו של החזון איש[15].

חוג חזון איש כיום

כאמור, בעת הקמת מפלגת דגל התורה על ידי הרב שך, חלק מרבני החוג בשעתו תמכו בו ובמהלכיו. מתוכם היו חברים במועצת גדולי התורה כרבי נסים קרליץ, והיו בעלי השפעה כרב חיים קניבסקי. רבי חיים שאול קרליץ אף עמד בראש מערכת הכשרות של הרב שך שארית ישראל. כיום זרם זה של החוג מעורה בציבור הליטאי באופן כללי, אם כי ישנם מוסדות תורה שבהם יש ריכוז גדול של אנשי זרם זה, כמו תלמוד תורה תשב"ר, ישיבת פוניבז' וכולל חזון איש.

לעומת זאת, רבי חיים גריינימן בסוף שנות ה-תש"ל עזב את בית הכנסת לדרמן, ופתח בית כנסת עצמאי ברחוב חידושי הרי"ם, אף הוא בשיכון חזון איש. באותן השנים, היה הרב גריינימן מקובל מאד בבני ברק, ורבים השתתפו בשיעוריו. בתחילת שנות ה-תש"ן תקף הרב שך את הרב גריינימן באופן אישי[16], ומאז הצטמצמה השפעתו מחוץ לחוג. הרב גריינימן הפסיק להביע דעות בענייני הציבור. הוא עסק במסירת שיעורים, פסיקת הלכה וייעוץ. לחוגו של הרב גריינימן היו מקורבים רבנים מתלמידי החזון איש: הרב גדליה נדל הרב יחזקאל ברטלר, הרב יהודה שפירא הרב דב לנדו והרב יהודה בויאר, הבולט גם הוא כפוסק הלכה.

בית המדרש של הרב חיים גריינימן בבני ברק.

לקהילת הרב גריינימן תלמוד תורה "אור זורח" ושתי ישיבות קטנות בבני ברק בשם "משכן-התורה" ו"תהילת-שלמה", ישיבה קטנה במודיעין עלית בשם "דרכה של תורה" וישיבה קטנה נוספת בתפרח בשם בית מאיר. מקורבו של הרב גריינימן, הרב שלום מאיר יונגרמן, הקים קהילה חרדית בזכרון יעקב ובמקום קהילה נוספת של תלמידי הרב גריינימן. תלמידי הרב גריינימן לומדים בישיבת זיכרון מיכאל בזכרון יעקב ובישיבת בית מאיר בתפרח ובישיבת סלובודקה בבני ברק. לישיבת זיכרון מיכאל ישנו סניף קטן בבני ברק, בבית הכנסת "אוהל יעקב" בשכונת זכרון מאיר.

שניים מבניו של הרב גריינימן, הרב אברהם ישעיהו (הרב אי"ש) והרב שמואל (הגר"ש) מוסרים שיעורים שבועיים לאברכי הקהילה וסייעו לאביהם בהנהגת הקהילה. לאחר פטירתו של הרב גריינימן בשנת תשע"ה ירשו שניהם את מקומו. פוסקי ההלכה בקהילה הם: הרב משה בויאר (בנו של הרב יהודה), הרב צבי אשר פרידמן (בנו של הרב יעקב פרידמן וחתנו של רבי יחזקאל ברטלר) והרב אליהו פוזן, (חתן נוסף של הרב ברטלר, דיין בבית דינו של הרב נסים קרליץ) רבנים נוספים הם הרב ישראל טופורוביץ, מחבר ספר "דרך ישראל" וראש כולל "עמל התורה" בשכונת אחיסמך בלוד.

ישיבת סלבודקה בבני ברק הייתה קשורה לחזון איש מראשיתה. הוא גר בסמוך לישיבה וסייע וייעץ לראשי הישיבה בהנהגה ובקבלת ר"מים. תלמידי הישיבה הושפעו מדרכו וחלק מהצוות אף מלמד בדרך הלימוד של החזון איש. כאמור, שנים מראשי הישיבה, הרב דב לנדו והרב יצחק שורץ,  הם מרבני הקהילה. חלק מתלמידי הישיבה משתייכים לקהילת הרב גריינימן.

בראשות הקהילה בזכרון יעקב עומד הרב אברהם ישעיהו גריינימן. רב הקהילה היה הרב יעקב פוזן, דיין ומו"צ בבית דינו של הרב קרליץ. לאחר שחלה, ממלא את מקומו בנו, הרב ראובן פוזן, ראש כולל במקום. על ידו מסייע גם אחיו הרב אליהו פוזן (ר"מ בישיבה) .

ישיבת זיכרון מיכאל בזכרון יעקב שייכת לקהילה ובראשה עומד חתניו של הרב גריינימן, הרב יוסף חיים בן דב והרב ישראל מנחם הירשפלד. הישיבה מונה כ-200 בחורים. בנוסף נפתחה בשנים האחרונות ישיבה במושב תפרח ומנהלים אותה לסירוגין ראשי הישיבה, הרב אליהו גריינימן, הרב יעקב גריינימן,(בניו של רבי חיים שאול), והרב ישעיהו גריינימן (בן הרב יצחק דוד ונכדו של הרב חיים שאול גריינימן)[17].

כיום יוצא מידי שבוע קובץ תורני בשם "ליקוט גיליונות חזו"א" בו מובאים עלונים מתורת החזו"א והרב גריינימן, וכן עלון "מנחת דבר" מהרב לנדו, "דברי הרי"מ" מהרב רוטנברג, "דברי יושר" מהרב מאיר גריינימן, וכן תשובות בהלכה מהרב פוזן.

לאחר הפילוג בציבור הליטאי התחזקה השפעתו הציבורית של החוג, והרב דב לנדו מרבני החוג נחשב כיום לאחד ממנהיגי הציבור הליטאי.

גלריה

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • רות צביון, בית אמי, בני ברק תשע"ז, עמודים 269–313.

הערות שוליים

  1. ^ ראה שלמה לורנץ, במחיצתם של גדולי התורה, חלק א' עמ' 13-143
  2. ^ העיתון העדה, החזון וההשקפה, באתר אוצר החכמה
  3. ^ מכתב הרב דב לנדו אל הרב ברוך שמואל דויטש, כ' כסלו תשמ"ט.
  4. ^ קריינא דאגרתא, חלק ב' עמ' קל"ח
  5. ^ בספרו "חיי עולם", בני ברק תשס"ו, עמ' רס"ו
  6. ^ למשל, דברי הרב שך מכתבים ומאמרים עמ' פד "כמו כן כאן בארץ יש להתנהג בהרבה דברים מה שיש פסקי החזון איש".
  7. ^ נפסק במשנה ברורה על פי הגר"א, אך למעשה המנהג התקבל בעיקר בהשפעת החזון איש והרב מבריסק.
  8. ^ הרב יהושע ענבל, יסודות ועקרונות פרשנות התלמוד, ירחון האוצר ו, עמ' רנו ואילך.
  9. ^ רבי אברהם הורוביץ, ארחות רבנו, בני ברק תשע"ד, חלק ד' עמ' קנט.
  10. ^ פרק ד' אות י"ח
  11. ^ קובץ אגרות ממרן החזו"א, חלק א' אגרות קצ"ח-ר'.
  12. ^ תלמידו הרב חיים קניבסקי כתב בשמו בספרו ארחות יושר עמוד כ': "וגם על הפיאות שנותנים תחת האוזן לא היתה דעת מרן נוחה מזה, ואמר שזה נראה כמו שמתבייש בהמצווה ואין לעשות כן". אמנם רבים מתלמידיו ותלמידיהם אינם מקפידים על זה.
  13. ^ ספר דינים והנהגות מהחזון איש, חלק ב' פרק ח' אות ט'
  14. ^ ספר "נזר החיים" עמ' רי"ד, תשובות הגר"ח קניבסקי בשם החזון איש
  15. ^ ספר אורחות רבנו הקהילות יעקב, חלק ג' אות ס"ג; "מאיר עוז", סימן ע"ה סעיף ב' אות ב'. וראו עוד בספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב): "הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו (החזו"א)... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאזורים שלנו כך נהגו ללכת"
  16. ^ הרב אלעזר מנחם שך, בהנחת אבן הפינה לישיבת רבינו חיים עוזר חנוכה תשנ"ג "טרייף", שיעור לשמיעה באתר "קול הלשון" קטע קול
  17. ^ הרחבה נוספת על חוגו של הרב גריינימן ראה אצל יצחק פלדמן, מסכת חיים, בקהילה שבועות תש"פ.
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0