יחסי גרמניה–דנמרק
| יחסי גרמניה–דנמרק | |
|---|---|
|
|
| |
| גרמניה | דנמרק |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 357,022 | 43,094 |
| אוכלוסייה | |
| 83,262,861 | 5,932,546 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 4,072,192 | 395,404 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 48,908 | 66,650 |
| משטר | |
| רפובליקה פדרלית | מונרכיה חוקתית |
בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לבין ממלכת דנמרק מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, ואף שיתוף פעולה בנושאים שונים. כמו כן השתיים חברות באיחוד האירופי ובנאט"ו.
היסטוריה
הסכסוך בשלזוויג-הולשטיין
בשנת 1848 פרצה מלחמת שלזוויג הראשונה, בין ממלכת דנמרק לבין הקונפדרציה הגרמנית. המלחמה פרצה עקב דרישת דוכסויות שלזוויג-הולשטיין להשתחרר מתלותם בממלכת דנמרק, והסתיימה בניצחון דני, שהשאיר את הדוכסויות תחת שלטון דני.
בשנת 1864 פרצה מלחמת שלזוויג השנייה, בין ממלכת דנמרק לבין ממלכת פרוסיה והאימפריה האוסטרית. המלחמה פרצה עקב מותו של פרדריק השביעי, מלך דנמרק ללא יורש מוסכם על הקונפדרציה הגרמנית. המלחמה פרצה ב-1 בפברואר 1864, והסתיימה ב-30 באוקטובר באותה שנה בתבוסת דנמרק. כתוצאה מהמלחמה סופחו דוכסויות שלזוויג-הולשטיין וסקסוניה-לאוונבורג לפרוסיה ואוסטריה.
לאחר שנתיים, בשנת 1866 התקיימה מלחמת אוסטריה-פרוסיה, שפרצה בעקבות סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו שנתיים קודם מדנמרק. מדינות האזור שהיו חברות בקונפדרציה הגרמנית הצטרפו למלחמה, מיעוטן תמכו באוסטריה ורובן בפרוסיה, המדינה החזקה והמשפיעה באזור, שניצחה במלחמה. תוצאת ניצחונה של פרוסיה הייתה יצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, על ידי פרוסיה ומדינות האזור השונות. בסוף המלחמה סיפחה פרוסיה את שטחי שלזוויג והולשטיין במלואם, וכן את ממלכת הנובר ומדינות גרמניות אחרות שנמצאו קודם תחת שלטון אוסטריה או בהשפעתו, ובכך סללה את הדרך לקראת איחוד גרמניה שהתרחש לאחר הניצחון על צרפת במלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1871.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נערך משאל עם בשלזוויג, ובו הוחלט על מסירת צפון-שלזוויג בחזרה לדנמרק.
מלחמת העולם השנייה
במשך רוב מלחמת העולם השנייה, הייתה דנמרק כבושה על ידי גרמניה הנאצית. הכיבוש החל במבצע וזריבונג (Operation Weserübung) לכיבוש דנמרק ונורווגיה ב-9 באפריל 1940 והסתיים עם כניעתם של הגרמנים בפני בעלות הברית ב-5 במאי 1945. בניגוד למצב שהיה בארצות אחרות שהיו תחת הכיבוש הגרמני, רוב רובם של מוסדות השלטון הדנים המשיכו לתפקד באופן יחסית רגיל עד 1943. הן ממשלת דנמרק והן המלך נשארו בארצם תוך כדי שהם מנהלים דו-שיח לא פשוט בין המערכת הדמוקרטית לבין המערכת הטוטליטרית, עד שהרשויות הגרמניות הפסיקו את פעילותה של הממשלה בעקבות גל של מעשי חבלה ושביתות.
כ-3000 דנים מתו במלחמה כתוצאה ישירה של פעולות הכיבוש. בנוסף, נהרגו 4000 מתנדבים דנים שנלחמו במסגרת "הגייסות החופשיים הדנים" (Frikorps Danmark) שהוקמו על ידי המפלגה הדנית הנאצית והצטרפו לצבא הגרמני בחזית המזרחית. בכל מקרה מדובר על אחוז תמותה נמוך מאד (כ-0.08% מכלל האוכלוסייה) בהשוואה למדינות כבושות אחרות ולרוב המדינות שהשתתפו במלחמה.[1]
המחתרת הדנית הייתה פעילה באופן מיוחד, בעיקר לקראת סוף המלחמה וב-1943 ארעה הצלת יהודי דנמרק, כאשר עמדו הגרמנים לשלוח אותם למחנות ההשמדה.
ב-2003, בנאום לציון 60 שנה לסיום כהונתה של ממשלת משתפי הפעולה עם הנאצים, אמר ראש ממשלת דנמרק, אנדרס פוג ראסמוסן, כי שיתוף הפעולה הדני היה "לא מוצדק מוסרית". היה זה הגינוי הפומבי הראשון של ההנהגה הדנית במלחמת העולם השנייה על ידי מנהיג דני.[2]
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה הצטרפו גרמניה (כגרמניה המערבית) ודנמרק לנאט"ו ולאיחוד האירופי.
יחסים כלכליים
17.8% מכלל היצוא הדני מיוצא לגרמניה, ואילו 20.4% מכלל היבוא הדני מיובא מגרמניה, ומשום כך גרמניה היא שותפת הסחר החשובה ביותר עבור דנמרק. לעומת זאת, עבור הכלכלה הגרמנית, דנמרק מדורגת במקום ה-20 ביבוא ובמקום ה-17 בייצוא. דנמרק מייצאת מוצרים תעשייתיים, ובעיקר מכונות ומוצרים חקלאיים לגרמניה, ואילו גרמניה מייצאת לדנמרק מכונות וציוד הובלה, מוצרים מוגמרים למחצה ומוצרים מוגמרים, כימיקלים ומוצרים חקלאיים.
דנמרק דחתה במשאל עם בשנת 2000 את אימוץ האירו, והקרונה הדנית כפופה למנגנון שער החליפין האירופי.
יחסים דיפלומטיים
גרמניה מחזיקה בדנמרק שגרירות בקופנהגן, ושבע קונסוליות באולבורג, אורהוס, האדרסלב, מידלפארט, ניקבינג פאלסטר, אודנסה, ורנה. מאידך, דנמרק מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין, ותשע קונסוליות כבוד בברמן, מינכן, קלן, ארפורט, המבורג, נירנברג, פלנסבורג, דרזדן, הנובר, קיל, ליבק, רוסטוק, פרנקפורט ושטוטגרט [3].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
