מורידין ולא מעלין
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו |
|---|---|
| משנה תורה |
ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י', הלכה א' ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד', הלכות י'–י"ב |
| שולחן ערוך |
יורה דעה, סימן קנ"ח חושן משפט, סימן תכ"ה |
מורידין ולא מעלין הוא כינוי להלכה המורה היתר לגרימת מוות למוסר, מין ומשומד. משמעות הביטוי היא הורדת החוטא לבור כדי להביא למותו, וכל שכן שאין לסייע לעלייתו מהבור. זאת לעומת לא מורידין ולא מעלין, דין שנאמר על קבוצה אחרת של אנשים, שאין להסב את מותם ישירות ואין להורידם לבור, אך גם אין לסייע להצלתם.
אף שדין זה הובא בספרי ההלכה[1], כתב החזון איש שהלכות אלה אינן נוהגות בימינו כי מטרתן הייתה לתקן את המציאות ויישומן בימינו יביא לנזק ולקלקול.
מקור הדין
דין זה נזכר לראשונה בתוספתא, המובאת גם בתלמוד הבבלי[2]:
הגוים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין. המינין והמשומדין והמסורות מורידין ולא מעלין
המקור מפרט שתי רשימות: רשימה אחת כוללת את הגויים (לפי גרסה אחרת: עובדי כוכבים) ורועי בהמה דקה - עבור אלו, קובע המקור כי במידה ונפלו לבור, אין לסייע בהעלאתם משם, אלא להניחם למותם.
רשימה שנייה כוללת את המינין, והכופרים בתורה, והמסורות – עבור אלו, קובע המקור כי יש לפעול אקטיבית ("מורידין") להורדתם לתוך הבור או הבאר (למשל, לשדלם לרדת לבור), ולאחר מכן אין לסייע להעלאתם ("ולא מעלין").
הנמנים ברשימה
מורידין ולא מעלין
המסורות
ערך מורחב – מוסר (הלכה)
מָסוֹר (או מוסר) הוא מי שמוסר אדם מישראל או את ממונו לידי השלטון הלא יהודי.
מינים, משומדים, כופרים, מומרים
במקורות הלכה זו נזכרו המינים[3], המשומדים[4] והכופרים[5]
הכינוי "מין" נסב בדרך כלל על אנשי הכיתות הנוצריות הקדומות, ומשומד הוא מי שהמיר דתו לנצרות, אך כל המונחים הנזכרים מתחלפים ביניהם במקורות שונים, בין השאר בגלל מגבלות הצנזורה הנוצרית.
התלמוד הבבלי עושה שימוש מתחלף במונחים "משומד" ו"מין" בהקשר של עוברי עבירה[6]. מומרים הם אנשים העוברים עבירות דרך קבע[7], והם נחלקים לקבוצת עוברי עבירות בזדון להכעיס, ועוברי עבירות לשם הנאה ("לתיאבון"), התלמוד הבבלי דן בשאלה אם דין זה נאמר רק על עוברי עבירות להכעיס[6].
גם בספרות הראשונים יש שימושים שונים במינוחים: על פי רש"י, "מינים" הם כומרי עבודה זרה.
על פי פסק הרמב"ם, חמישה סוגים נכלל בגדר "מינים", בין השאר גם אתאיזם מישראל:
חמישה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
הרמב"ם מסביר את הטעם למה מצוה להרוג המינים, והכופרים, כי הם גורמים לקלקל לעם ישראל את האמונה, ולסור מאחרי ה'[8].
הרמב"ם פוסק במשנה תורה שמי שנתפרסם ככופר בתורה שבעל-פה הרי הוא בכלל דין זה[9], אך מסייג את הדברים, ומחריג מהם את הקראים בני תקופתו:
”אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם, כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן.”[10].
לא מורידין ולא מעלין
גויים ועובדי כוכבים
בתוספתא[4] נמנים הגויים עם מי שאין לא מעלין ולא מורידין. בתלמוד הבבלי דפוס וילנא[6] נזכרים "עובדי כוכבים", אך על פי כתבי היד גם בתלמוד הבבלי הגרסה היא "גויים"[11]. הדברים אינם אמורים בגוי גר תושב שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה ושאר מצוות בני נח, שמצווה מהתורה להחיותו[12].
המאירי מסייג את ההלכות שנאמרו כנגד הגויים לעובדי עבודה זרה הקדמונים המכוערים במידותיהם ומחריג את האומות המתוקנות של תקופתו[13].
רועי בהמה דקה
רועי בהמה דקה (צאן) נחשבו בעיני חז"ל כאנשים שחזקתן שהם גוזלים, ורועים את צאנם בשדות של אנשים אחרים וגורמים לנזק כבד לחקלאות ארץ ישראל, ולכן חז"ל קבעו שהם פסולים לעדות[14].
על פי בעלי התוספות, על מנת לחזק את התקנה כנגד רעיית צאן, החמירו בהם יותר מבגזלנים אחרים[15].
מקרים בהיסטוריה ובספרות
למעלה מ-20 אזכורים למעשי המתה של מוסרים, כופרים ומינים פזורים בספרות היהודית וההיסטורית. במקרא מסופר על מספר הזדמנויות שבהן הומתו באופן כולל עובדי עבודה זרה מישראל. לדוגמה 3,000 מחוטאי העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי בהוראת משה,[16] אליהו הנביא הרג 450 נביאי בעל;[17] יהוא כינס את כל נביאי הבעל בדורו בעורמה והמיתם;[18] יהוידע הכהן הוציא להורג את מתן כהן הבעל[19] ויאשיהו המלך זבח כהני במות בערי שומרון.[20]
בספרות חז"ל הוזכרו גם מעשי הרג בכותים ובמתיוונים. שמעון הצדיק גרר כותים בזנבות סוסים להר גריזים ובעקבות המעשה נקבע איסור תענית לתאריך כ"א כסלו במגילת תענית.[21] אירוע נוסף שצוין הוא טבח במתיוונים, שנקבע בגינו חג בכ"ב אלול.[22] בתלמוד מובאת אגדה על חזקיהו המלך, שהרג את בנו רבשקה בשל הבעת רצון להקריב קורבן לעבודה זרה[23].
גם מוסרים רבים הומתו במהלך הדורות. בתקופת התלמוד, במאה השלישית בבבל, אדם שרצה להסגיר תבן של חבירו למס נהרג בידי רב כהנא, שנאלץ לברוח עקב כך לארץ ישראל.[24] רב שילא נתן מלקות לאדם שבא על נכריה, ובשל חשש מהלשנה המית אותו.[25]
מימי הביניים קיימות כעשר עדויות על הרג מוסרים וכופרים. במאה ה-12 בלוסנה, ר"י מיגאש סקל מוסר ביום כיפור בשעת נעילה,[26] והרמב"ם העיד על תופעה נרחבת של הריגת מוסרים בארצות המערב,[27] וגם על תופעה של הרג כופרים.[28] במאה ה-13 בברצלונה, הרשב"א הורה על המתת מוסר באמצעות הקזת דם דרך זרועותיו. שם המוסר היה וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק, והוא הומת בהוראת הרשב"א ור' יונה מגירונדי.[29] במאה ה-14 הרא"ש העיד על תופעת המתת המוסרים: "וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת",[30] והיה מעורב אישית בכמה מקרים. באווילה, הרא"ש תמך בגביית דמי השתתפות להריגת מוסר בשם נהוראי.[31] בסביליה, מוסר בשם דון פטרו הוצא להורג בתמיכתו,[32] ויחד עם בניו ר' יהודה ור' יעקב פסק להרוג מוסר בשם יוסף בן שמואל.[33] במאה ה-15 בשטרסבורג, מוסר בשם שלמינט הוטבע בנהר בהוראת ר' שמואל שלטשטט רב העיר.[34]
בעת החדשה ככל הידוע התמעטו המקרים. אך במאה ה-16 בבודון, מוסר הומת בחנק;[35] במאה ה-19 בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה, נהרגו שני מוסרים בשנת 1836, בהוראת ר' ישראל מרוז'ין, שנאסר בעקבות כך לכמעט שנתיים ואז ברח לאוסטריה.[36]
הפסיקה בימינו
על פי הפסיקה המקובלת אין הלכות אלה נוהגות בימינו.
בספרו "חזון איש" מסביר הרב אברהם ישעיהו קרליץ כי הלכה זו כנגד הכופרים נאמרה רק בעבר בזמן שהמתה הייתה כלי לתיקון העולם ובזמן שהשראת השכינה הייתה גלויה וההשגחה הפרטית הייתה ניכרת לעין כול, אבל בזמן הזה המתה כזו נחשבת כמעשה השחתה ואלימות ומחטיאה את המטרה:
”נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, [...] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת”[37].
בין פוסקי הדורות האחרונים היו שעשו שימוש בפסיקתם בהחרגות של הרמב"ם כלפי בני הקראים ושל המאירי כלפי האומות המתוקנות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מורידין ולא מעלין באתר דעת.
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י', הלכה א', ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד', הלכה י'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"ח, סעיף ב' וחושן משפט, סימן תכ"ה, סעיף ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו עמוד א' – ב
- ^ הלכות עבודה זרה פרק י, הלכה א.
- ^ 4.0 4.1 תוספתא, בבא מציעא ב, יג
- ^ הלכות רוצח פרק ד הלכה י, הלכות עדות פרק יא הלכה י.
- ^ 6.0 6.1 6.2 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםבבלי_עז - ^ מומר בהלכה היהודית באנצ' דעת
- ^ הלכות עבודה זרה פרק י, הלכה א. וכן בפירושו למשניות חולין פרק א, משנה ב.
- ^ הלכות ממרים פרק ג, הלכ' א, ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ג', הלכות ב'–ג'
- ^ ראו כתב יד בית המדרש לרבנים Rab. 15 וכתב יד פריס Suppl. Heb. 1337
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י', הלכה ב'
- ^ רבי מנחם ברבי שלמה המאירי, בית הבחירה, מסכת עבודה זרה, דף כ
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ה עמוד ב', שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל"ד, סעיף י"ג
- ^ תוספות מסכת עבודה זרה, דף כ"ו עמוד א' דיבור המתחיל "והרועים בהמה דקה".
- ^ שמות לב כו-כח
- ^ מלכים א יח מ
- ^ מלכים ב י יט-כו
- ^ מלכים ב יא יח
- ^ מלכים ב כ״ג י״ט-כ׳
- ^ יומא סט א ומגילת תענית, כסלו ה-ו
- ^ מגילת תענית, אלול ה-ו
- ^ בבלי ברכות י א, בהשלמות. ובעין יעקב ברכות א סז
- ^ בבלי בבא קמא קיז א
- ^ ברכות נח א
- ^ תשובות הרא"ש יז ו. וכן שו"ת 'זכרון יהודה' לר' יהודה בן הרא"ש, תשובה עה
- ^ הלכות חובל ומזיק ח יא
- ^ פי' הרמב"ם למשנה, חולין פרק א' משנה ב'
- ^ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סעיף 52, אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב. מצטט מכתב למהר"ם מרוטנבורג, בפרסום של רד"צ הופמן. וראו שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רל"ח
- ^ תשובות הראש י"ז ו
- ^ תשובות הרא"ש ו כב
- ^ תשובות הרא"ש י"ז א
- ^ שו"ת זכרון יהודה עה
- ^ מכתב חרם, בתוך: חמישה קונטרסים, וינה תרכ"ד
- ^ שות זקן אהרן / תנא דבי אליהו, תשובה צה
- ^ נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות. דוד אסף 2006
- ^ חזון איש יורה דעה סימן ב' ס"ק ט"ז
| דיני נפשות | ||
|---|---|---|
| מיתה שלא בידי בית דין | מיתה בידי שמיים • הבא במחתרת • הבא להורגך השכם להורגו • רודף • מוסר • קנאים פוגעים בו • מורידין ולא מעלין • גואל הדם | |
| מרכיבי הדינים | סנהדרין בלשכת הגזית • סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה • עדות • התראה | |
| איסורים ומצוות | רצח במשפט העברי • לא תרצח • ייהרג ואל יעבור • מסירות נפש • קידוש השם • לא תעמוד על דם רעך • עדים זוממים • פיקוח נפש • קדושת החיים • שמירת הנפש • מאבד עצמו לדעת | |
| שונות | כרת • הכנסה לכיפה • קם ליה בדרבה מיניה • עיר מקלט • שינוי הדין • המתת חסד בהלכה • הפלה • שור הנסקל • דיני בני נח | |
| ארבע מיתות בית דין | ||
| חייבי סקילה | עבודה זרה • נערה המאורסה • חילול שבת • מסית • מדיח • ברכת השם • קללת אב ואם • משכב בהמה • משכב זכר • שוכב עם אמו • שוכב עם אשת אביו • שוכב עם כלתו • בן סורר ומורה • מכשף • בעל אוב • ידעוני | |
| חייבי שרפה | בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה • שוכב עם בתו או נכדתו | |
| חייבי הרג | עיר הנידחת • רוצח | |
| חייבי חנק | אשת איש • הכאת הורים • גונב איש • זקן ממרא • נביא שקר | |
