משתמש:מוטי/ברית מילה
ברית מילה היא מצות עשה מן התורה, להסיר את ערלתו של כל זכר יהודי ביום השמיני ללידתו. מצוות המילה מוטלת גם על עבדים כנעניים, ומהווה שלב הכרחי בגירות. מצוות המילה ניתנה לאברהם אבינו, ונחשבת לאחת המצוות המרכזיות ביהדות, והיא אחת משתי מצוות עשה שהמבטלן נענש בכרת. בשל חשיבותה מקובל לערכה בטקס חגיגי, ונחשבת לאירוע מכונן בחיי היהודי.
מקור המצוה
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר
הציווי על המילה מופיע בתורה לראשונה בפרשת לך לך, שם מבשר הבורא לאברהם, כי יזכה לצאצאים וכורת עמו ברית, במסגרתה מצטווים אברהם וזרעו, למול את ערלתם ואת ערלת עבדיהם.
הציווי על מצוות המילה מופיע גם בפרשת תזריע ”וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.” בתוך ציווי התורה על טומאת יולדת. מפסוק זה דורשים חז"ל את ההלכה כי ברית המילה דוחה שבת. בנוסף מוזכרת המילה כאירוע עוד מספר פעמים בתנ"ך.
פריעה
| ” | המל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. | “ |
מקור
בתלמוד הובאו מספר מקורות מן הפסוקים לחובת הפריעה;
- ”הִמוֹל יִמוֹל” (בראשית יז' יג') הִמוֹל - מילה, יִמוֹל -פריעה[1].
- ”בָּעֵת הַהִיא אָמַר יי' אֶל יְהוֹשֻׁעַ ... וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית” (יהושע ה' ב') וְשׁוּב - פריעה[2].
זמן הציווי
במסכת יבמות מבואר כי לא נצטווה אברהם אבינו על הפריעה ”אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר (יהושע ה, ב) בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'... מאי שוב... לפריעה” (יבמות ע"א ב'). מדברי הגמרא עולה כי הפריעה נתחדשה בזמן יהושע, דבר שסותר לכלל אלה המצוות... שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה
. בראשונים ישנן מספר דרכים ליישוב התמיהה. דעת התוספות[3] שהציווי על הפריעה ניתן כהלכה למשה מסיני והסמיכו יהושע על הפסוק, דעת הרשב"א[4] שהציווי ניתן למשה אולם החובה חלה רק מזמן יהושע. לעומתם דעת הרד"ק[5] שמימרא זו נדחתה כיון שהתיבה שנית נצרכת לרבות ציצין המעכבין, כך שלמסקנת הגמרא מצות הפריעה ניתנה לאברהם אבינו.
החייבים במצוה
המצוה מוטלת על כל זכר יהודי או עבד כנעני וכן על גר זכר בבואו להתגייר. לכתחלה מוטלת המצוה על האב. במקרה בו האב אינו יכול או מעוניין לקיים את המצוה, מוטלת המצוה על בית הדין כנציגי עם ישראל. ואם לא נימול עד הגיעו לגיל חיוב במצוות, מוטלת החובה על האדם עצמו.
בציווי שנאמר לאברהם נכלל כל בניו בהם ישמעאל ובני קטורה[6], אבל צאצאיו של ישמעאל לא נכללו בציווי, משום שהמילה ניתנה לזרעו של אברהם וישמעאל אינו בכלל זרעו של אברהם. לגבי צאצאי בני קטורה נחלקו הראשונים, לדעת הרמב"ם חייבים בני קטורה במילה, ולאחר שהתערבו במשך הדורות עם בני ישמעאל חייבים אף בני ישמעאל במילה מספק[7], ולדעת רש"י אף צאצאיהם של בני קטורה אינם מצווים על המילה[8]. לדעת הרא"ש צאצאיהם של ישמעאל ושל בני קטורה היו מחויבים במילה רק עד למתן תורה[9].
מילת גוי
השולחן ערוך כותב כי אין למול גוי לשם רפואה אם אינו מכוון למצות מילה. בטעם הדבר נחלקו הפוסקים, לדעת הלבוש והט"ז הטעם הוא משום שהברית היא אות בין ישראל לבורא ואין לחתום בה גוים, ולדעת הש"ך הטעם מחמת האיסור לרפא גוים. השלכה מעשית של המחלוקת היא האם מותר למול גוים כשאינם חולים לדעת הש"ך אין בכך איסור ולדעת הט"ז אסור למולו, וכן במקרה בו מבוצעת המילה תמורת תשלום שאף במקרה של חולי מותר.
הכשרים למול
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרים [ NoCategory ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
ערך מורחב – מוהל
המילה יכולה להתבצע רק על ידי ישראל. נחלקו בגמרא האם אשה כשרה למול כיון שאינה מחויבת במצוה, ולהלכה אף אשה כשרה למול, כיון שנחשבת כמהולה בצורת יצירתה. נכרי ומומר (לכל התורה או למילה) אינם כשרים לשמש כמוהל ובמקרה בו בוצעה המילה על ידיהם ישנה מחלוקת האם יש חובה להטיף דם ברית.
חומרת המצוה
מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שנמנע מלקיימן חייב בעונש כרת[10]. אם זאת, עונש כרת מוטל רק על האדם עצמו אם לא נימול, ולא על אביו או בית הדין במקרה שלא קיימו את חובתם. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד האם על כל יום של השתהות מתחייב בכרת או רק אם מת כשהוא ערל או לחלופין הביא את עצמו למצב בו לא יוכל למול לעולם[11]
המילה דוחה את השבת במקרה שחל בה היום השמיני ללידה, על אף איסור חובל בשבת. כמו כן דוחה המילה את הצרעת במקרה בו במקום המילה יש נגע על אף איסור קציצת הבהרת.
מעלות נוספות נזכרו בחז"ל אודות המילה, "שנכרתו עליה י"ג בריתות"[12], היינו ששלושה עשר פעמים נזכר בתורה לשון ברית אודות המילה. וכן "ששקולה כנגד כל המצוות"[13].
איסורי הערלות
- ערך מורחב – ערל
אדם שלא נימול מוגדר כערל ואסור באכילת בשר קרבנות ותרומה. אמנם לדעת רבינו תם[14] במקרה שלא נימול מחמת סכנה כגון מתו אחיו מחמת מילה, ייתכן שאינו נחשב כערל.
בנוסף בקרבן פסח אדם שלא מל את בנו או עבדו מנוע מהקרבתו ואכילתו. הגמרא מסתפקת במקרה שעדיין לא הגיע זמן המילה, האם נחשב התינוק לערל ומונע את אביו מלאכול בקרבן פסח.
זמן המצוה
ביום השמיני
זמן המצוה הוא ביום השמיני ללידת התינוק, למעט במקרה בו הוא חולה.
בגמרא מובאת מחלוקת לגבי יוצא דופן[15] אם נימול ביום השמיני או אף קודם לכן, ולהלכה יש למולו ביום השמיני, אך מילתו אינה דוחה שבת.
במקרה בו חלה התינוק, ישנה חלוקה בין מקרה של חולי מקומי באיבר אחד בו יש למול מיד לאחר ההחלמה, לבין מקרה של חולי בכל הגוף או חולי מסוכן שבו יש להמתין לאחר ההחלמה עוד שבע יממות מעת לעת.
ביום
זמן המצוה הוא ביום דווקא ולא בלילה, ולכתחילה יש לבצעה קודם חצות היום מחמת הכלל זריזין מקדימין למצוות. במקרה שנדחתה הברית לאחר היום השמיני נחלקו התנאים האם צריך למולו דווקא ביום או שאפשר גם בלילה, ולהלכה גם במקרה זה יש למול רק ביום.
טעמי המצוה
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרים [ NoCategory ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
בתורה מופיע הציווי על המילה כאות על הברית שכרת ה' עם אברהם. וטעמים נוספים נאמרו על חז"ל והראשונים.
הטעמים המרכזיים מופיעים בספר החינוך:
- א. המילה מהווה סימן היכר גופני להבדיל בין עם ישראל לשאר העמים
- ב. הערלה היא תוספת עודפת והסרתה מהווה השלמת האדם. ויצר הבורא את האדם כך שהשלמת צורתו תלויה במעשיו, בכדי לרמוז על האפשרות להשלמת תיקון הנפש על ידי מעשי האדם.
מעשה המצוה
| ” | כֵּיצַד מוֹהֲלִין. חוֹתְכִין אֶת כָּל הָעוֹר הַמְחַפֶּה אֶת הָעֲטָרָה עַד שֶׁתִּתְגַּלֶּה כָּל הָעֲטָרָה. וְאַחַר כָּךְ פּוֹרְעִין אֶת הַקְּרוּם הָרַךְ שֶׁלְּמַטָּה מִן הָעוֹר בְּצִפֹּרֶן וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה. וְאַחַר כָּךְ מוֹצֵץ אֶת הַמִּילָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מִמְּקוֹמוֹת רְחוֹקִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵץ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאַחַר שֶׁמּוֹצֵץ נוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן | “ |
– רמב"ם, הלכות מילה ב' ב' | ||
בהגדרת מעשה המילה ישנן מספר דעות. אונקלוס מתרגם מילה כגְזִירָה - חיתוך[16]. וכך משמע בלשון הרמב"ם והשולחן ערוך שכתבו שחותכים את בשר הערלה. דעה אחרת היא של החתם סופר[17] שמפרש שמילה היא לשון הסרה כמו ”ומלתם את ערלת לבבכם” (דברים י' טז').
גם לגבי פריעה ישנו נידון האם פירושה לשון גילוי[18] כמו ”וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה” (במדבר ה' י"ח)[19]. או שפירושה קריעה[20][21].
הליך
הליך המילה כולל שלושה שלבים.
- מילה - חיתוך והסרת עור הערלה.
- פריעה - קריעת והפשלת עור הפריעה עד גילוי העטרה.
- מציצה - שאיבת הדם במקום החתך.
פעולות נוספות הן ההפרדה, התפיסה, והחבישה.
הערלה היא המשכו של עור האיבר, ועולה על העטרה עד סמוך לנקב השופכה שם נכפל העור תחת עצמו ומכסה את העטרה בשכבה נוספת המחוברת אליה חלקית, ומתחבר שוב סביב לאיבר תחת העטרה. השכבה החיצונית מכונה ערלה והפנימית מכונה עור הפריעה.
לפני הברית על המוהל להפריד בין עור הפריעה ובין העטרה על מנת למנוע את פציעתה, וכן בכדי להקל על הפריעה. הדבר יכול להתבצע בשעת התפיסה קודם החיתוך, בדור האחרון חלק גדול מהמוהלים מבצע זאת באמצעות המפריד - מחט ברזל עבה בעלת קצה מעוגל[א], שמוחדרת בין עור הפריעה והעטרה ובאמצעותה מפריד המוהל את עור הפריעה מהעטרה. בסמוך לברית אוחז המוהל ביד אחת את הערלה ומותח אותה כלפי מעלה[22] (כך שהיא מורחקת מהעטרה) וחותך את הערלה, בדורות האחרונים התפשט השימוש במגן - טס מתכת עם חריץ צר אותו תוחב המוהל על הערלה למניעת פציעת העטרה. לאחר חיתוך הערלה נחשפת שכבת הפריעה, אותה קורע המוהל בציפורניו ומפשילה על גוף האיבר, וכך נחשפת העטרה. לאחרי הפריעה מוצץ המוהל את הדם מן האיבר בתוספת זילוף יין, ובכך מסתיים ביצוע המילה. לאחר מכן חובשים את האיבר, החבישה כוללת במקרים רבים חומרי אלחוש מקומיים ולעיתים אף חומרים עוצרי דימום.
נידונים הלכתיים
ישנן בפוסקים מספר מחלוקות שמשליכות על צורת מצות המילה במקרים שונים.
הגדרת העטרה
הבית יוסף[23] מספק, בנוגע להגדרת ה"עטרה" שהעור החופה אותה מוגדר כערלה. האם כל השטח המכונה בשם זה, או רק תחילתו בצמוד לגוף האיבר (במקום המכונה נזר העטרה). הבית יוסף מכריע על פי אחד מחכמי ספרד שכל השטח מוגדר כעטרה לגבי מילה. דעת התבואות שור[24] שרק נזר העטרה מוגדר עטרה לגבי מילה, וזאת בהסתמך על משמעות דברי רש"י בכמה מקומות.
ההשלכה המעשית של מחלוקת זו היא לגבי ציצין המעכבין, במקרה שנותרה רצועת עור המכסה את רוב גובה נזר העטרה ולא את רוב גובה העטרה כולה. לדעת התבואות שור מקרה זה מוגדר כציצין המעכבין, ולדעת הבית יוסף מקרה זה מוגדר כציצין שאין מעכבין.
חישוב שטח הערלה
מחלוקת נוספת היא לגבי צורת חישוב שטח העור המכסה את העטרה. לדעת הבית יוסף[23] יש לבצע זאת כשהאיבר רפוי כך ששטח עור יותר גדול מוגדר כערלה[ב], ולדעת הש"ך[25] יש לבצע זאת כשהאיבר בקישוי מה שמקטין את שטח עור הערלה.
פריעת עור הערלה
החכמת אדם[26] מציין כי על המוהלים להקפיד לחתוך את כל עור הערלה ולא להסתפק בחיתוך חלקי והפשלה על גוף האיבר כפי שנעשה בעור הפריעה. לעומתו הדברי חיים המסתמך על פירוש החתם סופר שמילה פירושה "הסרה" סובר שבדיעבד נתקיימה המצוה.
פולמוס המציצה
| ” | אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי אוּמָּנָא דְּלָא מָיֵיץ — סַכָּנָה הוּא וּמְעַבְּרִינַן לֵיהּ. |
“ |
בגמרא משמע שהצורך במציצה לאחר המילה הוא צורך רפואי בכדי למנוע סיכון מהנימול, ולא חובה הלכתית. עם התפתחות הרפואה המודרנית נטען כי לא נמצא סיכון המצריך זאת, ובנוסף המציצה עצמה עלולה לגרום לסיכון, על ידי העברת זיהומים מפיו של המוהל אל פצע המילה. בשל כך היו שרצו לבטל כליל את מנהג המציצה, והיו שהעלו רעיונות שונים לביצועה בצורה הגיינית יותר.
ההתייחסות ההלכתית הראשונה לטענה זו היתה על ידי רבי אליעזר הורביץ רבה של וינה תלמידו של החתם סופר שפנה אליו בהצעה להמיר את המציצה בפה בשאיבת מעט דם על ידי ספוג טבול בנוזל, על סמך דברי הרופאים שהאפקטיביות שוה בשתי הדרכים, הדבר קיבל את הסכמת החתם סופר והונהג למעשה. לאחר שהדבר החל להתפשט, התעורר פולמוס סביב הנושא, כאשר על ידי המתנגדים הועלו שתי טענות. 1. אף שכיום לא מוכרת הסכנה עליה דובר בגמרא לא ניתן לסמוך על דברי הרופאים כנגד הגמרא בה מבואר כי יש סכנה בדבר[ג] 2. המציצה מהווה חלק ממצות המילה ובשל כך לא ניתן לבטלה ואף לשנות מצורתה. בין המתנגדים לשינוי בצורת המציצה ניתן למנות את המהר"ם שיק תלמידו של החתם סופר[ד] השדי חמד[27] רבי יהודה אסאד והערוך לנר.
פיתוח נוסף שהוצע בהמשך הוא ביצוע מציצה דרך שפופרת שמוצמדת בקצה אחד לנימול ובקצה השני מוצץ המוהל ובאמצעה מונח צמר גפן או דבר אחר המונע מגע ישיר בין הפרשות מפה המוהל לפצע המילה, רעיון זה אושר על ידי רבי שמשון רפאל הירש ורבי יצחק אלחנן ספקטור. בחלק מקהילות ליטא התקבלה הצעה זו ביניהן בקהילת וילנא[ה]. כיום בקרב חוגי היהדות החרדית מקובל לבצע מציצה באופן ישיר, ובשאר החוגים מקובל לבצע מציצה בשפופרת. כאשר במקרים בהם ישנו חשש לזיהום[28] מקובל אף אצל מוהלים חרדים לבצע את המציצה באמצעות שפופרת.
פיתוח נוסף פותח בעיר לונדון ע"י הרב נתן אדלר הוא שפופרת שבקצה אחד כדור גומי חלול שמכווצים אותו ואת הקצה השני מצמידים למקום המילה כשמשחררים את האחיזה בכדור הוא מוצץ דם.
במחקר שנערך מהשנים האחרונות נטען כי המציצה מועילה למניעת היווצרות חסימה בעורקיקים המספקים דם לעטרה דבר שעלול לגרום לנמק בעטרה, ולצורך כך יש צורך ביניקה חזקה שלא קיימת בשימוש בספוג, אך מציצה דרך שפופרת יעילה במידה שווה.
ציצין
| ” | יש ציצין מעכבין את המילה, ויש ציצין שאין מעכבין. כיצד? אם נשאר מעור הערלה עור החופה את רוב גובהה של עטרה – הרי זה ערל כמות שהיה, | “ |
– רמב"ם הלכות מילה, פרק ב', הלכה ג' | ||
ציצים הם שיירי עור שנשתיירו מן הערלה לאחר החיתוך[ו]. ההלכה מבדילה בין שני רמות ציצים, מעכבים את קיום המצוה (אף בדיעבד), ושאינם מעכבים.
בתלמוד מצינו מספר מקורות לדין ציצים המעכבים את המילה;
- ”הִמוֹל יִמוֹל” (בראשית יז' יג') הִמוֹל - מילה, יִמוֹל - ציצים.
- ”בָּעֵת הַהִיא אָמַר יי' אֶל יְהוֹשֻׁעַ ... וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית” (יהושע ה' ב') שֵׁנִית - פריעה.
בהלכה מבואר שישנן שתי דרגות בגודל הציצים. במקרה בו ה"ציץ" - שייר העור, חופה (מכסה) את רוב גובה או היקף העטרה הוא מוגדר כציץ המעכב, שיש להסירו אף אם סיים את העיסוק במעשה המילה. ובמקרה בו אינו מכסה לא את רוב גובה העטרה ולא את רוב היקפה, מסירו רק אם עוד לא פרש מהעיסוק במעשה המילה. לדעת רוב הראשונים, הדברים נסובים על מילה בשבת, בה חיתוך שאינו כלול במצוות המילה אסור משום חובל, ובשל כך רק כשעדיין עוסק במילה שניתן להגדיר את הסרת הציץ כמעשה אחד עם גוף המצוה שדוחה שבת יש להסירו, אבל אם סיים את מעשה המילה לא ניתן לכלול את הפעולה בהיתר של גוף המצוה, ואסור לו לשוב לחתוך את הציץ משום חילול שבת. אבל בחול לכתחילה יש להסיר את הציצים אף אם אינם מעכבים את המילה ואף לאחר שפרש. לעומת זאת לדעת הרמב"ם אף בחול קיים החילוק, שאם לא פרש מהמילה (לכתחילה) מוטל עליו להסיר את כל הציצים, ולאחר שפרש אינו צריך להסיר את הציצים אם אינם מעכבים[29].
במקרה בו הציצים שנשתיירו אינם מהערלה אלא מעור הפריעה. לדעת רוב הראשונים וכן ההלכה, יהיה הדין שווה. עם זאת ישנם ראשונים שסוברים, שבפריעה אף במקרה בו הציצים חופים את רוב גובה או היקף העטרה אין חובה להסירם.
הטפת דם ברית
- ערך מורחב – הטפת דם ברית
בעת ביצוע הברית נוצר דימום, ובהלכה מבואר כי הוא מהווה חלק מקיום המצוה כתיקונה[30]. במקרים בהם לא מבצעים את חיתוך הערלה ישנו צורך לבצע בהליך נפרד הוצאה (מזערית) של דם לצורך קיום מצות המילה[31], ניתן לבצע זאת באמצעות כלי חד, קוץ, או שריטה בציפורן. מיקום ההטפה המקובל הוא בעור האיבר שמשם מתהוה הדימום בכל ברית, לעומת זאת דעת החזון איש כי יש לבצע זאת בעטרה[32]. כיום נהוג לבצע זאת בשני המקומות כדי לצאת ידי חובה לכל השיטות.
נולד מהול
במקרה בו נולד התינוק בשונה מהרגיל עם עטרה חשופה, כך שאין עור המוגדר כערלה. דנו בגמרא אם יש צורך לבצע בו הטפת דם ברית. להלכה יש חובה להטיף ממנו מעט דם, ישנו נידון נוסף בגמרא אם זאת בתורת וודאי או מספק, מה שמשליך על מקרה בו היום השמיני יוצא בשבת. להלכה אינו דוחה שבת.
מקרים נוספים
מקרים נוספים בהם ייתכן שיש צורך בהטפת דם ברית הם גר שמתגייר כשהוא מהול, שהטפת הדם מעכבת בגירותו.
במקרה בו בוצעה המילה בלילה או קודם היום השמיני דנו הפוסקים האם יש חובה להטיף דם ברית. דעת השולחן ערוך כי בשני המקרים אין צורך, דעת הרמ"א שנימול בלילה יש צורך להטיף דם ברית ובנימול קודם היום השמיני אין צורך, דעת הט"ז והש"ך שבשני המקרים יש צורך, עם זאת אין לברך בכל המקרים הללו. וכן אינם דוחים שבת. דעת השאגת אריה כי במקרים אלו אף שהמילה פסולה אין להטיף דם משום שהדבר לא מועיל לקיום המצוה.
במקרה בו בוצעה המילה על ידי נכרי, מומר לערלות או לכל התורה. דעת השולחן ערוך שאין צורך לחזור ולמול, והרמ"א מביא דעה שיש לבצע הטפת דם ברית. אם נשתיירו ציצם המעכבים או עור הפריעה לכל הדעות חובה להסירם ואין צורך בהטפת דם. כיום אף בני ספרד מחמירים במקרה זה להטיף דם משום חומרת המצוה.
ברכות הברית
בברית המילה מברכים מספר ברכות לפני ואחרי ביצוע הברית. הברכות נאמרות בעמידה, למעט מקרה בו המוהל משמש במקביל כסנדק.
| ” | בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱ-לֺהֵֽינוּ, מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יְדִיד מִבֶּֽטֶן, וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֺֽדֶשׁ. עַל כֵּן, בִּשְׂכַר זֹאת, אֵל חַי, חֶלְקֵֽנוּ צוּרֵֽנוּ, צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵֽנוּ מִשַּֽׁחַת, לְמַֽעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵֽנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, כּוֹרֵת הַבְּרִית. או"א, קַיֵּם אֶת הַיֶּֽלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל (פלוני בן פלוני). יִשְׂמַח הָאָב בְּיוֹצֵא חֲלָצָיו, וְתָגֵל אִמּוֹ בִּפְרִי בִטְנָהּ, כַּכָּתוּב: יִשְׂמַח אָבִֽיךָ וְאִמֶּֽךָ, וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּֽךָ. וְנֶאֱמַר: וָאֶעֱבֹר עָלַֽיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶֽסֶת בְּדָמָֽיִךְ, וָאֹֽמַר לָךְ בְּדָמַֽיִךְ חֲיִי; וָאֹֽמַר לָךְ בְּדָמַֽיִךְ חֲיִֽי. וְנֶאֱמַר: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, דָּבָר צִוָּה לְאֶֽלֶף דּוֹר. אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק. וַיַּעֲמִידֶֽהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק, לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְנֶאֱמַר: וַיָּֽמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן־שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. זֶה הַקָּטֹן (פלוני) גָדוֹל יִהְיֶה. כְּשֵׁם שֶׁנִכְנַס לַבְּרִית, כֵּן יִכָּנֵס לְתּוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. |
“ |
על המילה
ברכת המצוות, ככל המצוות שמברכים לפני עשייתן, המוהל מברך קודם החיתוך[33]. במקרה בו אבי הבן הוא המוהל, לדעת הרמב"ם הנוסח הוא למול את הבן וכן נוהגים בני תימן.
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
ברכה נוספת אותה מברך אבי הבן היא ברכת להכניסו... ונחלקו בה הראשונים האם לברכה קודם המילה כברכת המצוות, או לאחריה כברכת השבח. המנהג[34] הוא לברך לאחר ברכת המוהל, כך שהברכה נאמרת בזמן שהמוהל עסוק בפריעה, ובחלק מקהילות ספרד הברכה נאמרת לפני מסירת התינוק לסנדק.
במקרה בו האב מל את בנו. הובאה בראשונים דעה שלא יברך ברכה זו, שהיא ככפילות עם ברכת על המילה. דעה זו אינה מוסכמת והמנהג שבמקרה בו האב מל מברך את כל הברכות, קודם תחילת המילה. עם זאת הרמ"א כותב שאם הקדים האב ברכת להכניסו יצא בדיעבד ואינו מברך על המילה.
במקרה בו האב אינו בחיים. ישנו נידון, לדעת הרמב"ם אין מברכים ברכה זו שהיא מיוחדת למצות האב. אפשרות נוספת היא שהסנדק יברך, מכח ההלכה כי במקרה שאין אב בי"ד אחראים למילת התינוק, והסנדק מייצג (במקרה זה) אותם, וכן המנהג.
שהחיינו
לגבי ברכת שהחיינו בברית מילה דנו הראשונים אם לברך. ישנם הסוברים שלא לברך כלל[35]. ישנם הסוברים לברך רק במקרה בו האב מל בעצמו, חלוקה נוספת היא שרק בבן הבכור במקרה של חיוב בפדיון הבן יש לברך, ולפטור בכך את ברכת שהחיינו בשעת הפדיון. וישנה דעה שבכל מקרה יש לברך.
המנהג בקהילות ספרד ובארץ ישראל אף ברוב קהילות אשכנז לברך בכל ברית, ובחו"ל מנהג אשכנז שלא לברך כלל.
אשר קידש
ברכה נוספת במעמד ברית המילה היא ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" והיא ברכת השבח, ונאמרת לאחר הברית על כוס יין, ובקהילות ספרד נוהגים להקדים גם ברכה על הדס. בקדמונים נזכרו מספר מנהגים בנוגע לזהות המברך; המוהל, אבי הבן, או הסנדק, כיום מקובל לכבד בברכה את אחד ממשתתפי האירוע.
לאחריה מתפללים על הנימול, וקוראים לנימול בשם, המנהג שהציבור אומר יחד עם המברך את הפסוקים ”וָאֹֽמַר לָךְ בְּדָמַֽיִךְ חֲיִי. הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ”. וכן את הסיום ”כשם שנכנס לברית כן יכנס...”. ולאחריה מברך המוהל את הנימול במי שבירך, ישנם הנוהגים שהסנדק במיוחד אם הוא אדם גדול מברך את הנימול לאחר סיום הברית.
במקרה בו לאחר הברית הוברר כי נשתיירו ציצים או שלא בוצעה הפריעה כדין, כתבו הפוסקים כי חוזרים ומברכים את כל הברכות אבל את התפילה אין צורך לומר שוב.
מנהגים
בשל העובדה שמצות ברית המילה היא אחת מהמצוות המרכזיות ביהדות מקובל לערוך את הברית במעמד חגיגי ובהשתתפות קהל. בנוסף נהוג כי בעלי הברית אבי הבן, אמו, הסנדק, והקוואטר לובשים בגדים חגיגיים, וכך גם מלבישים את הנימול. וכן במקום תפילתם של האב הסנדק והמוהל באותו יום קודם הברית לא אומרים תחנון. וכן הם נחשבים כחיוב לקבלת עלייה בקריאת התורה אם הברית מבוצעת ביום בו ישנה קריאה. מנהג נוסף הוא הימנעות ממלאכה קודם הברית בדומה למקריב קרבן בזמן בית המקדש.
- ערך מורחב – כיסא אליהו
במדרש מובא כי לאחר שהלין אליהו הנביא בפני הבורא על בני ישראל שהפרו את בריתו ובטלו את מצות ברית המילה, אמר לו הבורא כי ישתתף בכל הבריתות הנערכות בעם ישראל, וזאת לאחר שעלה השמימה ונהפך למלאך כך שאינו מוגבל לתכתיבי מקום וזמן.
בהתבסס על דברי המדרש המנהג בכל קהילות ישראל לייחד כיסא במקום הברית המוגדר ככיסא של אליהו וקודם הברית מניחים עליו את הנימול והמוהל אומר ”אליהו מלאך הברית עמוד על ימיני וסמכני”. ישנן קהילות בהם משתמשים באותו הכיסא לסנדק ועליו נערכת הברית, אמנם ברוב הקהילות מייחדים כיסא נפרד מכיסא הסנדק, ומציבים אותו בסמוך לו. בנוסף מיוחסת סגוליות להשתתפות במעמד הברית משום הימצאותו של אליהו הנביא במעמד.
- ערך מורחב – סנדק
מעלה מיוחדת מיוחסת לסנדק אשר על ברכיו נערכת הברית, ובמקורות נזכר דימוי של ברכי הסנדק למזבח עליו מקטירים קטורת. בשל כך נזכר בהלכה כי אין לתת לאדם אחד פעמיים סנדקאות באותה המשפחה, כפי שמצינו בקטורת בבית המקדש שהמשתתפים בפייס עליה היו רק כהנים שלא הקטירוה מעולם, עם זאת ישנם החולקים וסוברים כי אין בכך מניעה.
מקובל לכבד בסנדקאות את אבי האב וחמיו משום מצות כיבוד אב. מנהג נוסף מקובל הוא לכבד בסנדקאות רבנים ואדמורים זאת בשל ההשפעה המיוחסת לסנדק על המשך חייו הרוחניים של הנימול[36].
- ערך מורחב – קוואטר
קוואטר הוא כינוי לאחראים להבאת התינוק למקום הברית מעזרת הנשים בה הוא נמצא בדרך כלל קודם הברית. לתפקיד מיוחסת חשיבות גדולה, בדגש על המביאה מצד הנשים, בהתחשב בעובדה שמעמד הברית עצמו נערך על ידי גברים, וזהו התפקיד היחיד הניתן לנשים. הסיבה לחשיבות המיוחסת לכך היא בהתבסס על הדימוי בין ברית המילה להקרבת קרבן.
סעודת הברית
- ערך מורחב – סעודת מצוה
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרים [ NoCategory ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
לאחר הברית נוהגים לערוך סעודה לכבוד המצוה המוגדרת כסעודת מצוה, המקור לכך נמצא כבר בדברי חז"ל. בפרקי דרבי אליעזר[37] כותב שהסעודה שערך אברהם אבינו ביום הגמל את יצחק הכוונה ליום מילתו[38], ובגמרא[39] נאמר כי המילה היא מצוה שקיבלו ישראל בשמחה ולפי פירוש רש"י[40] הכוונה שעורכים סעודה לרגל קיום המצוה.
מילה בזמנים שונים
מילה בשבת ויום טוב
המילה מתבצעת בשבת, אף על פישכוללת הוצאת דם האסורה בשבת משום חובל, על פי דרשת חז"ל מהפסוק ”וביום השמיני - אפילו בשבת”[41]. בהתאם לכך במקרה בו המילה מתבצעת לאחר היום השמיני, וכן אם יש ספק בדבר כגון תינוק שנולד בבין השמשות של תחילת השבת שספק האם שבת היא היום השמיני ללידה או התשיעי, אינה דוחה שבת. מקרים נוספים בהם אין המילה דוחה שבת הם; יוצא דופן[ז][42], אנדרוגינוס[ח][43], ומי שיש לו שתי ערלות[ט][42][44].
אדם שמל בפעם הראשונה, אין לו למול בשבת. מחשש שלא ימול כדין ונמצא שחילל שבת שלא לצורך[45]. בנוסף דנו בפוסקים האם מותר לחלק את מעשה המילה לשני מוהלים, שאחד יבצע את המילה והשני את הפריעה, מכיון שכך מתרבים המחללים את השבת, אף שאין מתרבים מעשי החילול. לדעת השולחן ערוך אסור, לדעת הרמ"א מותר ולכתחילה יש להימנע[46].
במקרה בו יש צורך בחילול שבת קודם המילה בכדי לאפשר את קיומה (מוגדר בהלכה כמכשירי מילה) נדחית הברית, עם זאת במקרה בו מדובר באיסור דרבנן (שבות) מותר לומר לנכרי לעשותו בהתאם לכלל ששבות דשבות מותר במקום מצוה,ישנה דעה שלגבי מילה מפני חומרתה מותר לומר לנכרי לבצע אף מלאכות דאורייתא. לאחר המילה, כל מה שנצרך לרפואת הנימול, מותר אף בשבת מכיון שהוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה.
בכל מקרה בו אין המילה דוחה שבת היא אינה דוחה אף יום טוב אף על פי שאיסורו קל יותר.
בתעניות
במקרה בו חלה המילה בתענית, היא מתבצעת כרגיל, למעט שתית הכוס עליה מברכים לאחר הברית, אותה שותה היולדת[י] ולא המברך, במקרה בו היולדת אינה נוכחת במקום הברית וכל הנוכחים צמים, לדעת השולחן ערוך אין מברכים על הכוס ולדעת הרמ"א נותנים לקטן[י"א]. אם מדובר בתענית דחויה ישנן דעות שאין בעלי הברית מחויבים להמשיך בצום לאחר הברית.
בתשעה באב אין מברכים על הבשמים אף למנהג ספרד, בכדי למעט בתענוג.
ביום כיפור
ביום כיפור מלבד הסייגים שישנם בכל שבת קיימים גם הסייגים של תענית, אלא שביום כיפור בדרך כלל אף היולדת מחויבת לצום[י"ב], ישנו נידון האם ניתן לתת לקטן לשתות את הכוס או שהדבר אסור שמא יורגל בהיתר השתייה ביום כיפור. למעשה דעת השולחן ערוך כי ביום כיפור אין מברכים על הכוס, דעת הרמ"א כי נוהגים לברך על הכוס ולתת מעט ממנו לנימול[47].
מילה מדרבנן
במקרה בו לאחר המילה שב העור לכסות את העטרה, ישנו חיוב מדרבנן משום מראית העין להסירו. החיוב הוא רק במקרה בו הנימול שב להראות כערל גמור גם בשעת קישוי, ובכדי לפטרו מספיק אם בשעת קישוי מתגלה אפילו מקצת מהעטרה, עם זאת אף במקרה שנימול כהלכה ועתה בעת קישוי מגולה מקצת מהעטרה, אם אפשרי ללא חיתוך להביא למצב בו תהיה העטרה מגולה, חובה לעשות זאת.
משוך
אדם ששב להראות כערל לאחר שנימול חייב למול מדרבנן, אולם אם הדבר נעשה על ידו במזיד ונשאר כך ללא מילה חוזרת אין לו חלק לעולם הבא[48].
בדברי חז"ל מופיע כי בפתחו של גיהנם יושב אברהם אבינו ומעלה כל יהודי מהול, למעט המושך ערלתו והבועל ארמית.
מילת גרים
מלבד החובה למול כל זכר יהודי. המילה מהווה את אחד משלבי הגירות ההכרחיים, יחד עם קבלת מצוות וטבילה. פרטי מעשה המילה שוים למילת ישראל, וכן המילה צריכה להתבצע ביום דווקא.
במקרה בו הגר כבר נימול נחלקו התנאים האם יש צורך להטיף ממנו דם ברית במקום מילה. ולהלכה חובה לבצע זאת והדבר מהווה תחליף הכרחי למילה. במקרה בו נכרת האיבר לפני הגירות כך שגם הטפת דם אינה ניתנת לביצוע, הגירות נעשית ללא שלב זה כמו באשה.
ישנו נידון במעמדו של גר שמל ועדיין לא טבל, האם נחשב כנכרי גמור ואסור בשמירת שבת. נידון נוסף מוזכר בהלכה האם הקדמת המילה לטבילה מעכבת.
| ” | בא"י אמ"ה אקב"ו, למול את הגרים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית | “ |
ברכות
נוסח הברכות במילת גרים שונה ממילה רגילה. כך שברכת על המילה מסתיימת במילים ”למול את הגרים”, ואין מברכים ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
. ובמקום ברכת אשר קידש ישנו נוסח ברכה אחר.
מילת עבדים
מלבד החובה על מילת כל זכר יהודי מוטלת החובה למול עבדים כנעניים ובמקרה של נכרי הנקנה לעבד היא תנאי הכרחי להפיכתו למחויב במצוות. החובה מוטלת על הבעלים, ובמקרה בו אינו מקיים את חובתו מוטלת על בית הדין. פרטי מעשה המילה של עבד שוים לישראל, ובמקרה של עבד שלא ניתן למולו הכללים זהים לגר.
זמן המילה
מילת עבדים צריכה להתבצע ביום דווקא כמילת ישראל.
עבד שנרכש לאחר לידתו אפילו ביום הלידה, נימול מיד ללא המתנה ליום השמיני. עבד שנולד לאחר קניית אמו, זמן מילתו הוא ביום השמיני, ומילתו דוחה שבת[49]. למעט מקרה בו העובר נרכש בנפרד מהאם או שאמו נרכשה על מנת שלא להטבילה, בהם נימול מיד.
ברכות
נוסח הברכה במילת עבד הוא ”על מילת העבדים”, ואם היא מתבצעת על ידי הבעלים לדעת הרמב"ם הנוסח הוא ”למול את העבדים”. ברכת להכניסו ואשר קידש אינן נאמרות במילת עבדים. ובמקומן נאמרת ברכה זהה למילת גרים בנוסח מותאם.
ברפואה
היסטוריה
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ↑ שיטה שמוזכרת כבר על ידי הרבי יעקב עמדין בספרו מגדל עוז
- ↑ ובדיקה בקישוי שהוזכרה בהלכה, משמשת במקרה של מילה מדרבנן
- ↑ טענה הנוגעת לביטול המציצה לגמרי
- ↑ שטען כי הוראת רבו ניתנה כהוראת שעה בלבד בעקבות מוהל חולה בוינה
- ↑ אם כי נטען שהדבר לא אושר על ידי רבני העיר
- ↑ כמו ציצית ראשי - שמשמעו שערות ראשי
- ↑ מחמת ספק האם זמן מילתו ביום השמיני
- ↑ מחמת הספק בהגדרת מינו
- ↑ רש"י מציע שתי פרשנויות למושג, מקרה בו יש לתינוק איבר כפול או מקרה בו ישנן שתי שכבות ערלה
- ↑ שפטורה מהצום מחמת חולשתה
- ↑ דעה נוספת מובאת בראשונים שבמקרה זה מברכים על בשמים
- ↑ אם איננה במצב של סכנה
הערות שוליים
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ח', הלכה א'
- ↑ מסכת יבמות, דף ע"א עמוד ב'
- ↑ מסכת יבמות, דף ע"א עמוד ב', ד"ה לא
- ↑ שם
- ↑ יהושע, ה', ב'
- ↑ מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב'
- ↑ הלכות מלכים ומלחמות, פרק י', הלכה ח'
- ↑ מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב', ד"ה לרבות בני קטורה
- ↑ תוספות הרא"ש - סנהדרין, נט: ד"ה אלא
- ↑ "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר."
- ↑ הלכות מילה, פרק א', הלכה ב'
- ↑ ”מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות” (מסכת שבת, דף קל"ב עמוד א')
- ↑ מסכת נדרים, דף ל"ב עמוד ב'
- ↑ הובא בתוספות הרא"ש מסכת יבמות, פרק הערל
- ↑ שורש המחלוקת הוא בסמיכות הפסוקים בפרשת תזריע, של חובת המילה ביום השמיני וטומאת היולדת, ונחלקו אמוראים האם מילה ביום השמיני מותנית בלידה הגורמת טומאה לאמו מה שלא קיים ביוצא דופן
- ↑ ”ונמלתם את בשר ערלתכם - וְתִגְזְרוּן יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְכוֹן” (בראשית יז' יא')
- ↑ שו"ת חתם סופר, יורה דעה רמ"ט
- ↑ ונסוב על גילוי העטרה
- ↑ רש"י ורע"ב בפירושם למשנה מסכת שבת
- ↑ ונסוב על עור הפריעה
- ↑ משמעות לשון הרמב"ם בפירושו למשנה שם
- ↑ תפיסה בעגת המוהלים
- ^ 23.0 23.1 בית יוסף, יורה דעה רס"ד י'
- ↑ שבת קלז'
- ↑ ש"ך, יורה דעה רס"ד ס"ק י"ב
- ↑ חכמת אדם, קמ"ט י"ז
- ↑ שהקדיש לנושא קונטרס מיוחד בתוך ספרו
- ↑ כגון וירוס האיידס
- ↑ כסף משנה, הלכות מילה פ"ב ה"ו
- ↑ מסכת שבת, דף קל"ד עמוד א', ד"ה לכרכי הים
- ↑ החזון איש כותב כי אין צורך ביציאת הדם בפועל, אלא אף עם נצרר דם כלשהו נתקיימה המצוה
- ↑ כיון שהצורך מבוסס על החשש לערלה כבושה
- ↑ ישנם מוהלים שמבצעים את החיתוך לפני סיום הברכה (בהסתמך על דעת התשב"ץ), בכדי להסמיך גם את הפריעה לברכה
- ↑ כדעת הרא"ש
- ↑ משום צערא דינוקא
- ↑ ובמקרה זה ישנם הסוברים שאין את הקפידה שלא לכבד אדם פעמיים באותה משפחה
- ↑ פרקי דרבי אליעזר, פרק כט ח
- ↑ ה'ג' גימטריה שמונה כך שהפסוק נדרש ביום ה"ג מל את יצחק
- ↑ מסכת שבת, דף ק"ל עמוד א'
- ↑ מסכת שבת, דף ק"ל עמוד א', ד"ה בשמחה
- ↑ מסכת שבת, דף קל"ב עמוד א'
- ^ 42.0 42.1 מסכת שבת, דף קל"ה עמוד ב'
- ↑ מסכת שבת, דף קל"ד עמוד ב'
- ↑ אורח חיים, סימן של"א, סעיף ה'
- ↑ אורח חיים, סימן של"א, סעיף י'
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ו, סעיף י"ד
- ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרכ"א, סעיף ג'
- ↑ הלכות מילה, פרק ג'
- ↑ למעט מקרה בו נולד קודם טבילת אמו שנימול בשמיני אבל לא בשבת