התוועדות
התוועדות (ביידיש: פאַרברענגען) היא השם המקובל בעגה של חסידות חב"ד להתכנסות של חסידים המשלבת דברי תורה, סיפורים חסידיים, שתיית 'לחיים' ונגינת ניגונים בצוותא.
ההתוועדות מתקיימת בין החסידים עצמם, לרוב עם משפיע או אישיות רבנית כלשהי, ונערכת בדרך כלל בשבתות, חגים, מועדים חסידיים כדוגמת חג הגאולה, ימי הולדת וכדומה. לעיתים כוללת ההתוועדות חזרת מאמר חסידות בעל פה, אותו חוזר בעל יום השמחה.
סוגי ההתוועדות
בהשתתפות האדמו"ר
התוועדות במקורה הייתה בין האדמו"ר לחסידים. היא דמתה במידה רבה לטיש. במהלך ההתוועדות האדמו"ר לבדו השמיע דברי תורה והתעוררות בענייני השעה המכונים 'שיחות', ובין ה'שיחות' החסידים פוצחים בניגון ושותים 'לחיים'.
אדמור"י חב"ד במשך הדורות נהגו להתוועד פעמים בודדות בשנה בתאריכים מיוחדים (ומדי שבת ומועד אמרו מאמר חסידות), ותוכן השיחות עסק בתורת החסידות בלבד. במהלך ההתוועדות ניתן לחסידים לשאול את שאלותיהם. בהיעדר תיאורים דקדקניים בדבר אופי והתנהלות ההתוועדויות הללו, ניתן רק לשער על סמך המידע הקיים כי הנוהג השגרתי כלל סיפור מעשיות חסידים, ועידוד מתמיד בעבודת השם. דברי התורה של האדמו"רים לדורותיהם נכתבו, ברובם, על ידם עצמם, ולא נאמרו בהכרח בהזדמנות התוועדות.
כחלק בעל חשיבות מהתוועדות האדמו"ר, נכללה לרוב אמירת מאמר חסידות; דבר תורה המבאר נושא עמוק בתורת חב"ד שיסודו בקבלה, עם מסקנות בעבודת ה'. המאמר נחשב מקודש יותר מ"אמירת תורה" או "שיחה" רגילה ומכונה גם מאמרי דא"ח - (דברי אלוהים חיים).
בתקופת רבי מנחם מנדל שניאורסון, אופי ההתוועדויות השתנה בהרבה: הוא הנהיג התוועדויות רבות במהלך השנה, בהן נשא 'שיחות' המכילות תוכן תורני רב, גם בתורת הנגלה, ורובן הועלו על הכתב והודפסו בסדרת תורת מנחם - התוועדויות. חלק נכבד מהדברים שנשא הרבי נערכו ואף עובדו בידי צוות תלמידי חכמים, ולאחר שהוגהו על ידו הודפסו בסדרת לקוטי שיחות. כמו כן, לא ניתן היה לפנות אליו בשאלות בעת ההתוועדות.
באמצע שנות השישים, החל הרבי לעסוק בקביעות בביאורים לפירוש רש"י שעל התורה בהתאם לפרשה הנקראת בשבוע בו נערכת ההתוועדות, וזאת על פי כללים ייחודיים שלשיטתו, היוו אבני יסוד עבור רש"י בעת כתיבת פירושו זה (כללים אלה ודוגמאות לשימוש בהם רוכזו בספר "כללי רש"י" של הרב טוביה בלוי). בהתבסס על דברים אלו העלה הרבי ביאורים שתרצו שאלות על הפירוש שהעסיקו פרשנים רבים לאורך השנים.
מתחילת שנות השמונים, התייחס הרבי פעמים רבות במהלך ההתוועדויות להערות ושאלות שהועלו על ידי חסידים והוצאו לאור[1] - חלקם בקשר ישיר לדבריו, כשבחלק מהתייחסויותיו ענה לשאלותיהם ובחלק דחה ביאורים שנכתבו בהם. בשנת 1986 אף הציע כי בזמן שקודם למועד התוועדות מתוכנן יעלו חסידים שאלות הנוגעות לפירוש רש"י, ובדברים שיישא בהתוועדות ישיב על השאלות ויעסוק בקטעי רש"י המדוברים.[2]
התוועדויות חסידים
במקביל להתוועדויות המתקיימות עם האדמו"ר, בחב"ד קיימות התוועדויות גם ללא נוכחותו, המנוהלות בידי דמות רבנית כלשהי. אופי התוועדויות אלו שונה במקצת; לרוב הן אינן מכילות תוכן תורני מובהק, אלא שיחות לחיזוק השומעים בעבודת השם ובהתקשרות לאדמו"ר המכהן. גם בהתוועדויות אלו מוּשָׁרים ניגונים מניגוני חב"ד, והמשתתפים בהן יאמרו "לחיים". לעיתים אף ייטלו חלק פעיל, כאשר הדמות שמנהלת את ההתוועדות תיזום איתם דו-שיח.
מי שמנהל את ההתוועדויות הללו מכונה "משפיע". משפיע הוא בדרך כלל רב, מחנך או דמות חסידית בקהילה, והוא הנושא את דברי ההתעוררות לקהל המשתתפים.
ההתוועדות יכולה להיות בעלת מתכונת ציבורית והמונית עם הדרכות כלליות בעבודת השם, או בעלת מתכונת אינטימית, ובסוג זה היא עוסקת בהתקדמות אישית אינדיבידואלית של החסיד.
תפקידו העיקרי של המשפיע בהקשר זה הוא להפיק מוסרי השכל מחשבתיים או מעשיים מהתוכן בו הוא עוסק, ובכך לעורר את הקהל להתחזקות בנושאים אודותיהם דיבר.
תפקיד זה של המשפיע דורש ידע וכישרון רב, ונחשב בתוך חסידות חב"ד לאומנות העומדת בזכות עצמה. המשפיע נדרש להשתמש בחוכמה כדי לגרום לנוכחים להפנים ולהתקדם בעבודת השם. לעיתים עשוי המשפיע למתוח ביקורת על התנהגותו של חסיד מסוים, הידוע כתלמיד חכם או כבעל מידות טובות, אך הדברים נעשים בתצורה ייחודית, הגורמת למשתתפים האחרים בהתוועדות לחוש כי הביקורת נמתחת למעשה גם עליהם.
ראוי לציין כי בקרב חסידי חב"ד כושר ריטורי אינו מהווה משקל באומנות המשפיע, אלא דמותו כאדם המיישם ועומד בדרישות החסידות על שלל הוראותיה והנהגותיה.[3]
בקרב חסידי חב"ד מקובלת האמרה כי "מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אף המלאך מיכאל אין ביכולתו לפעול".[4] רבי שניאור זלמן מלאדי הסביר את פשרה של אמרה זו בצורת משל; כאשר האב רואה שבניו מסבים באחדות, הוא מתעורר בחשק למלא את כל משאלותיהם, גם אם הם למעשה אינם זכאים לכך. לפיכך, כאשר צופה הקדוש ברוך הוא בבני ישראל יושבים בהתוועדות באחווה ואחדות, הוא עשוי לחפוץ בהגשמת בקשותיהם - גם כאשר בדרכים ה'מקובלות' (כגון באמצעות המלאכים) הם אינם ראויים לכך. ואכן, במסורת החסידית קיימים סיפורים רבים על אנשים שנושעו לאחר שהשתתפו בהתוועדות והתברכו.
השתייה בהתוועדות
במהלך ההתוועדות נהוג לשתות משקה חריף (לרוב וודקה או ויסקי) כשתיית 'לחיים'. רבי מנחם מנדל שניאורסון הסביר לגבי שתייה זו, כי "רואים במוחש" את יעילותה בהתעוררות לתורה ומצוות אקטיבית ("מתוך חיות") ומלאה שמחה. הוא מתבסס על דברי חז"ל, לפיהם[5]”גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות”.
הסבר מקובל לשתיית ה'משקה': הנשמה היהודית, נשלחת לעולם לצורך עבודת השם ובירור הניצוצות. לעיתים שוכח היהודי את תפקידו ואת המוטל עליו, כתוצאה מהתערותו המוחלטת בעולם. לכן, כאשר הוא מתיישב בהתוועדות, אומר 'לחיים' ושותה משקה חריף - הוא מתמלא שמחה, המתחלקת אף היא לשתי הקטגוריות שהיהודי מכיל. גופו הגשמי שמח משתיית הוודקה, ואילו נשמתו שמחה עקב היזכרותה במוצאה ובתפקידה החשוב רב המשמעות.[6]
רבי מנחם מנדל שניאורסון הסתייג משתייה מופרזת במהלך התוועדויות, וכצעד מעשי אסר על חסידיו שמתחת לגיל 40 לשתות כמות הגבוהה מרוב רביעית.[7]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ כגון קובץ הערות וביאורים
- ^ פירוט נרחב לכך ניתן למצוא כאן, בין העמודים 426-434
- ^ ניתן למצוא דוגמה לכך בספר המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן, עמוד xix
- ^ קובץ מכתבים בהוספה לספר התהילים אוהל יוסף יצחק (שבהוצאת קה"ת)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ג עמוד ב'
- ^ שתיית "משקה" (אלכוהול) בחב"ד - נימוקים והסתייגויות, באתר עלי ספר, 2019-08-28
- ^ תורת מנחם חלק ל"ו עמוד 351
