אנטישמיות שניונית
אנטישמיות שניונית היא צורת אנטישמיות מובחנת שנאמר כי הופיעה לאחר מלחמת העולם השנייה. אנטישמיות שניונית מוסברת לעיתים קרובות כנגרמה על ידי השואה, בניגוד לאנטישמיות שגרמה לה.[1] אחד הניסוחים הנפוצים של המושג, שפורסם לראשונה בספרו של הנריק מ׳ ברודר משנת 1986, "Der Ewige Antisemit" (תרגום: "האנטישמי הנצחי"), נובע מאמירת הפסיכיאטר הישראלי צבי רקס (Zv'),[2] שהעיר כי: "הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על אושוויץ."[3][4] המונח נטבע על ידי פיטר שנבאך (Pe'), חבר באסכולת פרנקפורט של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, בהתבסס על התיאוריה הביקורתית שלהם.[5]
אדורנו, בהרצאה משנת 1959 בשם "Was bedeutet: Aufarbeitung der Vergangenheit" (תרגום: "מה שאומר: השלמה עם העבר"), שפורסם בספרו "Eingriffe" משנת 1963. הספר "Neun kritische Modelle" (תרגום: "תשעה מודלים בעייתיים"),[6] מתייחס לכישלון המגמה הגרמנית הרחבה לאחר המלחמה לקשר ולקשר סיבתי בו־זמנית בין יהודים לשואה. לפי הביקורת של אדורנו, בגרמניה התקבלה בקלות דעה לפיה העם היהודי אשם בפשעים נגדו. אשמה יהודית הונחה בהיקפים שונים, בהתאם לגלגוליו השונים של אותה תפיסה אנטישמית, שאחד מהם הוא הרעיון שהיהודים ניצלו (ועודנם) את האשמה הגרמנית על השואה. עוד כתב אדורנו:
לפעמים מוכרזים המנצחים כגורמים למה שעשו המובסים כשעוד היו בשליטה, ובאשר לפשעי היטלר מי שהוכרזו כאשמים הם אלה שהשלימו עם עלייתו לשלטון, ולא אלה שהיללו אותו. האידיוטיות שבכל זה היא למעשה אינדיקציה למשהו שלא ניתן להתמודד איתו נפשית, לפצע, אם כי המחשבה על פצעים צריכה להיות מוקדשת לקורבנות.[6]
בתחילה דיברו חברי אסכולת פרנקפורט על "אנטישמיות של אשמה־הגנה", אנטישמיות שמונעת מהסטת אשמה.[7] נראה כי שיקומם של רבים מפקידי הרייך השלישי נמוכים ואף כמה דרגים גבוהים יותר תרם להתפתחות האנטישמיות השניונית. פקידים אלו שוקמו על אף תרומתם האישית הנכבדת לפשעי גרמניה הנאצית. כמה מחלוקות התפתחו בתחילת גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, למשל כאשר קונרד אדנאואר מינה את הנס גלובקה לתפקיד ראשות הקנצלר, אף על פי שהאחרון גיבש את חקיקת החירום שהעניקה להיטלר סמכויות דיקטטוריות בלתי מוגבלות והיה אחד הפרשנים המשפטיים המובילים בנושא. חוקי הגזע של נירנברג משנת 1935.[8][9] לפי אדורנו, חלקים מהציבור הגרמני מעולם לא הכירו באירועים אלו ובמקום זאת יצרו את הרעיון של אשמה יהודית בשואה.
הוצע הסבר חלופי לשטף האלימות האנטישמית שלאחר המלחמה במזרח אירופה. ב־1946 טען הסופר הסלובקי קָארֶל פְרַנְטִישֶׁק קוֹךְ (Karel František Koch) שהתקריות האנטישמיות שהיה עד להן בברטיסלבה לאחר המלחמה הן "לא אנטישמיוּת, אלא דבר גרוע בהרבה - החרדה של השודד שייתכן שיצטרך להחזיר רכוש יהודי", דעה שאישר החוקר הצ'כי־סלובקי רוברט פינסנט (Ro').[10] ההערכה היא שרק 15% מהרכוש היהודי הוחזר לאחר המלחמה, וההחזר היה "זניח" במזרח אירופה. נכס שלא הוחזר הוערך בשווי מעל 100 מיליון דולר של שנת 2005.[11]
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל יהדות | ||
|
פורטל השואה | ||
- אלימות נגד יהודים במרכז ומזרח אירופה, 1944–46
- הצדקה לרצח עם
- דניאל גולדהגן
- הכחשת השואה
- ביקורת על הכחשת השואה
- חוקים נגד הכחשת שואה
- טריוויאליזציה של השואה
- אשמה קולקטיבית גרמנית
- האנטישמיות החדשה
- האשמת הקורבן
- תעשיית השואה
- מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות
הערות שוליים
- ^ EUMC, Antisemitism. Summary overview of the situation in the European Union 2001-2005 (PDF), אורכב מ-המקור (PDF) ב-2009-03-05, נבדק ב-2007-06-23
- ^ (1909 Vienna - 1981 Rehovot) (צבי רקס). As Zvi Rix he published an essay "The Great Terror" in the first issue (April 1975) of Immanuel Velikovsky's Kronos: A Journal of Interdisciplinary Synthesis. Cf. Rix-Velikovsky Correspondence April 1962 – Jan 1977 at varchive.org. Gunnar Heinsohn mentions Zvi Rix in his books Was ist Antisemitismus (1988) and Söhne und Weltmacht (2003).
- ^ Broder 1986.
- ^ Weinthal, Ben (2007-06-06). "The Raging Bronx Bull of German Journalism". Forward. The Jewish Daily. נבדק ב-2012-01-13.
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ Schönbach 1961, p. 80.
- ^ 6.0 6.1 Adorno, Theodor W. (1996). Eingriffe. Neun kritische Modelle (בגרמנית). Frankfurt am Main: Suhrkamp Verlag. ISBN 978-3-518-13303-3.
- ^ Andrei S. Markovits (Spring 2006). "A New (or Perhaps Revived) "Uninhibitedness" toward Jews in Germany". Jewish Political Studies Review 18:1-2. Jerusalem Center for Public Affairs. נבדק ב-2007-06-24.
- ^ Wistrich 2001, pp. 74-75.
- ^ Pendas 2005, p. 18.
- ^ Pynsent 2013, p. 330.
- ^ "Restitution of Holocaust-Era Assets: Promises and Reality". Jerusalem Center For Public Affairs. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. נבדק ב-11 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה)
| אנטישמיות | ||
|---|---|---|
| היסטוריה • ציר זמן • גאוגרפיה | ||
| מושגי ליבה | אנטישמיות • אנטישמיות דתית • שנאת ישראל בעולם היווני-רומי • אנטישמיות נוצרית • אנטישמיות מוסלמית • אנטישמיות בעולם הערבי • אנטישמיות ביפן • אנטישמיות כלכלית • אקדמיה ואנטישמיות • אנטישמיות נאו-פגנית • אנטישמיות גזעית • אנטישמיות מודרנית • השאלה היהודית • האנטישמיות החדשה • מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות |  |
| ניתוח האנטישמיות | אפליה • גזענות • שנאת זרים • פשע שנאה • שנאת זרים ככלי פוליטי • הפסיכולוגיה של האנטישמיות • שעיר לעזאזל • הבנאליות של הרשע • היבריס | |
| עלילות אנטישמיות | עלילות אנטישמיות • חזירת יהודים • עלילות דם • הרעלת בארות • אגדת תקיעת הסכין בגב • הלובי היהודי • תאוריית הקשר על הבונים החופשיים והיהודים • מס כשר • יודאו-קומוניזם • יודאופולוניה • הכחשת השואה • אף יהודי | |
| מעשים אנטישמיים | אנטישמיות לפי מדינה • רדיפות יהודים • פליטים יהודים • פוגרומים • עלילות דם • חרמות אנטישמיים • הפרדה דתית • נומרוס קלאוזוס • הטלאי הצהוב • כובע היהודים • האינקוויזיציה הספרדית • האינקוויזיציה הפורטוגזית • האינקוויזיציה של גואה • הסופות בנגב • פרעות "הפ-הפ" • גרמניה הנאצית • הפתרון הסופי • השואה • אנטישמיות שניונית • הפרהוד | |
| אנטישמיות וישראל | אנטי-ציונות • הישות הציונית • האנטישמיות החדשה • התנגדות לציונות • אירועים בישראל כלגיטימציה להפצת אנטישמיות בעולם • אנטישמיות פלסטינית • תאוריית הקשר על ממשלת הכיבוש הציונית | |
| חיבורים אנטישמיים | על היהודים ושקריהם • מין ואופי • הפרוטוקולים של זקני ציון • תעודת זונדר • היהודי הבין-לאומי • מיין קאמפף • התעמולה הנאצית • יומני טרנר • שלושה דברים | |
| הוגי דעות ומנהיגים אנטישמיים | ליסימכוס • מרטין לותר • ז'אן קלווין • וילהלם מאר • הנרי פורד • אדולף היטלר • אמין אל-חוסייני • גמאל עבד אל נאצר • סדאם חוסיין • עמראן נזאר חוסיין | |
| ראו גם | פילושמיות • אוטואנטישמיות • אנטי-לאומיות • גזענות לפי מדינה • רצח עם | |
| פורטל השואה • מושגים באנטישמיות | ||
