שוודיה והשואה
שוודיה הייתה מדינה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה ולא היה לה חלק ישיר בשואה שהתרחשה בשאר חלקי אירופה. אף על פי כן, הממשלה השוודית שמרה על קשרים כלכלים חזקים עם גרמניה הנאצית והייתה מודעת למדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי יהודים ואף ידעה על הפתרון הסופי. לפני המלחמה, האנטישמיות לא הייתה נושא פוליטי מרכזי בשוודיה ורוב השוודים מתחו ביקורת על האלימות הנאצית. למרות זאת, הממשלה המשיכה להחמיר את חוקי ההגירה שלה והכניסה מעט פליטים יהודים שברחו מגרמניה.
הגישה הרשמית השוודית לנושא החלה להשתנות בעקבות הרדיפה של היהודים בנורווגיה שנכבשה על ידי הנאצים שנה לאחר תחילת המלחמה. במהלך המלחמה, השוודים ארגנו ותמכו בניסיונות הצלה של יהודים בדנמרק ובשוודיה.
רקע
מאז ומעולם, האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בשוודיה הייתה קטנה אך היא גדלה במהירות בעקבות הגירה יהודית ממזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בשוודיה פעלו בתחילת המאה ה-20 מספר מפלגות אנטישמיות.
שוודיה החלה במדיניות הגירה קשיחה יותר ב-1927 ואף הקשיחה אותם פעם נוספת ב-1938 וזאת בשלל חשש ל"זרם בלתי מבוקר של פליטים". כ-3,000 פליטים יהודים הגיעו מגרמניה לשוודיה במהלך 1939, באותה שנה מחו מספר סטודנטים שוודים מאוניברסיטת אופסלה על קבלתם של מספר יהודים פליטים לפקלטוה לרפואה באוניברסיטה.
נייטרליות במלחמת העולם השנייה
שוודיה הייתה מדינה נייטרלית כבר מ-1814. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, ניסתה ממשלה שוודיה לשמור על יחסים כלכלים הן עם גרמניה הנאצית והן עם הממלכה המאוחדת וזו במטרה להבטיח את אספקת המזון שמגיעה למדינה.
באפריל 1940, כוחות גרמנים פלשו לדנמרק ונורווגיה וכבשו אותן. מדינה נוספת בסקנדינביה, פינלנד הייתה דה פקטו חלק ממדינות הציר כבר מ-1941. במהלך המלחמה, שוודיה ייצאה עפרת ברזל אשר שימשה את מכונת המלחמה הגרמנית. בנוסף לכך, הממשלה השוודית אפשררה לחיילים גרמנים לנסוע לנופש בשטחה עד אוגוסט 1943. רק בנובמבר 1944 ולאחר לחץ כבד מצד בעלות הברית הפסיקו השוודים את הסחר עם הנאצים.
השואה
ביוני 1941, לחר שהגרמנים פלשו לברית המועצות החלה תפנית ברדיפת היהודים, במהרה החלו לזרום למערב עדויות על הרג המוני בשטחים שנכבשו על ידי ברית המועצות. בשוודיה קיבלה הממשלה את הידיעה על מדיניות ההשמדה דרך משרד החוץ השוודי. בדיון מקרי ברכבת, סיפר קציץ אס אס לדיפלומט השוודי גורן פון אוטר על השמדת יהודים במחנה ההשמדה בלז'ץ, פון אטר דיווח למשרד החוץ על כך בתקווה כי הוא יגנה את ההשמדה אך לא ננקטה שום פעולה. חוקר השואה, פול א. לוין טען כי "לפקידים שוודים ולחלק גדול מקוראי העיתונים היה מידע רב יודע על פרטים ב"פתרון הסופי" מאשר עמיתיהם במדינות נייטרליות אחרות ומבעלות הברית".
אף על פי שעיתונים שוודים דיווחו על הקמת מחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית כבר מאז 1933, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון הסיקור על ההסלמה ברדיפת היהודים היה לא אחיד. עיתונים שוודים שמרנים פרסמו מעט מאוד כתבות בנושרא עד לשחור מחנות הריכוז וההשמדה ב-1945. עם זאת, עיתונים שוודים אחרים, בהם העיתון היהודי-ציוני הכרוניקה היהודית פרסמו דיווחים שוטפים על מצבם של יהודים כבר מסתיו 1942.
למרות ששוודיה הפכה מודעת יותר ויותר לשואה ומעורבת במהלך ניסיונות חילוץ של יהודים, טענו היסטוריונים רבים, בהם פול א. לוין כי "ממשלת שוודיה ואנשי לא הגיבו בנדיבות כלפי היהודים המעטים שנזקקו לעזרה מהם". עם זאת הוא ציין במקביל כי "מספר פקידים שוודים, בניגוד לעמיתיהם בדמוקרטיות ליברליות אחרות בחרו לעיתים קרובות לעסוק במאמצים ישירים להציל יהודים".
כ-10 שוודים הוכרו כחסידי אומות העולם על ידי המכון הישראלי לזכר השואה, יד ושם.
מאמצי חילוץ בגיבוי הממשלה השוודית
המעורבות בהצלת יהדות דנמרק
דנמרק נכבשה על ידי הגרמנים כבר באפריל 1940, אך הצליחה לשמור על אוטונומיה פוליטית נרחבת יותר מאשר מדינות אחרות אשר נכבשו על ידי הגרמנים. בשנת 1943 פקעה סבלנותם של הגרמנים, בעקבות התגברות התנגדות המחתרות הדנית לכיבוש, והם פיזרו את הממשלה הדנית והכריזו על משטר צבאי. כעת הייתה הדרך פתוחה בפני הנאצים לשלוח את היהודים למחנות הריכוז ללא התנגדות, והם אכן תכננו לעשות כן.
ב-28 בספטמבר הדליף הנספח לספנות הגרמני גאורג פרדיננד דוקוויץ להנס הדטופט, יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית, על תכנונם של הנאצים. הדטופט העביר את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית, והיהודים ירדו למחתרת והתחבאו אצל ידידים דנים. בתוך שלושה שבועות, תחת ארגונה של המחתרת הדנית, ובשיתוף פעולה מצד כל המוסדות הדניים (המשטרה הדנית, המלך כריסטיאן העשירי, הכמורה וכן - האוניברסיטאות שנסגרו לשבוע ימים כדי שהסטודנטים יעזרו במבצע) הוסעו כ־7,200 יהודים (כ-90% מיהודי דנמרק) וכ-700 קרובי משפחה לא-יהודים אל החוף המזרחי של המדינה ומשם בסירות דיג אל שוודיה. הפעולה התאפשרה בין השאר על סמך הכרזה פומבית של הממשלה השוודית שהייתה מוכנה לקבל את הפליטים היהודים.
הַלָּשׁוֹן הַשְּׁוֶדִית
ערך מורחב – הלשון השוודית
המשורר נתן אלתרמן פרסם במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" בתאריך ט' בתשרי התש"ד, 8 באוקטובר 1943 את שירו הלשון השוודית[1]. באמצעות השיר, שיבח אלתרמן והודה לאומה השוודית על כך שהיא קיבלה את היהודים הזקוקים למקלט מדיני בזמן השואה.
הונגריה, יולי-דצמבר 1944
הונגריה כבר מראשית מלחמת העולם השנייה הייתה בעלת ברית ברית של גרמניה הנאצית ואף הייתה חלק ממדינות הציר. לאור היותה של הונגריה מדינה עצמאית הונגריה טיפלה באופן שונה באוכלוסייה היהודית הגדולה שהתגוררה בשטחה. עם זאת, במרץ 1944 הגרמנים פתחו ב"מבצע מרגרטה" בו כבשו את הונגריה, הגרמנים החליטו לפתוח במבצע לאחר שגילו כי ההונגרים החלו במשא ומתן עם בעלות הברית על סיום המלחמה. לאחר סיום כיבוש הונגריה החליטו הגרמנים ליישם במהירות את הפתרון הסופי גם בשטחי הונגריה.
ב-1944 הקימה ארצות הברית את הוועד לענייני פליטים, באותה שנה כינס נציג הארגון בסטוקהולם ועדה של אישים יהודים שוודים בולטים כדי לדון איתם בפעולות ולבחור נציג שוודי מתאים לעמוד בראש משלחת דיפלומטית, שתפעל נמרצות להצלת יהודי הונגריה. בין חברי הוועדה היה קולומן לאואר, שהציע את שותפו לעסקים, ראול ולנברג, כמועמד אידיאלי לתפקיד. לאואר ציין את המרץ של ולנברג, את כישוריו הדיפלומטיים במשא ומתן, את אומץ לבו ואת כישרון האלתור שלו. כן נלקחו בחשבון היכרותו האישית עם הונגריה, עם בודפשט ועם הבירוקרטיה הנאצית, וחרף הסתייגויות אחדות מגילו הצעיר הוא נבחר לתפקיד.
ולנברג הגיע להונגריה ביולי 1944, שם הוסמך להנפיק תעודות הגנה ליהודים. בסופו של דבר, ולנברג הוציא מאות ויזות ו10,000 תעודות הגנה ליהודים יחד עם הממונה על היחסים עם הונגריה, פר אנייר. יוזמות דומות אך קטנות בהיקפן ננקטו על ידי דיפלומטים שוודים וספרדים שפעלו באותה תקופה בבודפשט. לאחר שהסובייטים הטילו כבשו את בודפשט בדצמבר 1944, ולנברג נעצר ונעלם. ההערכות הן שהוא מת או הוצא להורג בשבי הסובייטי.
עד תום השלטון הנאצי במדינה, הציל ולנברג לפחות 20,000 נפשות מיהודי הונגריה באופן ישיר - באמצעות חלוקת דרכוני חסות, שיכון בבתי המחסה השוודיים והשבת אנשים מרכבות המשלוחים וצעדות המוות. בנוסף, ניצלו רבבות רבות מתושבי גטו בודפשט הודות להצלחתו של ולנברג לסכל את הוראתו של אייכמן לחיסול הגטו טרם נפילת בודפשט בידי הצבא האדום, כך שיש המעריכים את מספר הנפשות שניצלו בזכות פועלו של ולנברג בכ-100,000[2].
לאחר מלחמת העולם השנייה
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה שמה הממשלה השוודית דגש על פעולותיה ההומניטריות להצלת יהודים כאמצעי להסיט את הביקורת על יחסיה הכלכליים והפוליטיים עם הנאצים.
ראש ממשלת שוודיה, יירן פרסון הקים ב-1998 את כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה אשר מטרתו היא לקדם את החינוך, המחקר והנצחת השואה (מלבד שוודיה, חברות בארגון כ-26 מדינות נוספות).
הערות שוליים
- ^ נתן אלתרמן, הלשון השוודית, דבר, 8 באוקטובר 1943
- ^ יד ושם
