טעות בחוזה (הלכה)
טעות בחוזה משמעה שאחד הצדדים או שניהם התקשרו בחוזה, מתוך תפיסה מוטעית בכל הנוגע לעובדות העסקה, לדין החל עליה, לשוויה וכיוצא בזה. לפי המשפט העברי, לטועה קמה זכות לביטול החוזה, זאת בכפוף לסוג הטעות ולמהותה.
הגדרת טעות
חוזה תקף על פי ההלכה כאשר מתקיימת גמירת דעת של הצדדים להתקשר בו[1]. גמירת הדעת מבוססת על שני אספקטים[2]: הראשון, התאמה בין דעת צד אחד לדעת הצד השני לגבי העסקה עליה הם עומדים לחתום. כלומר, שני הצדדים מבינים את מהות העסקה ואת חובותיהם על פיה בצורה שווה. השני הוא, הבנת ותפיסת הצדדים את העובדות הרלוונטיות לגבי העסקה בעת החתימה עליה. טעות הנוגעת לפער בין המציאות כפי שתפס אותה אחד הצדדים לבין מצב העובדות כפי שהן באמת, מהווה פגם בגמירת הדעת. כך נשמט הבסיס לחוזה וקמה זכות ביטול לטועה. מנגד יש האומרים כי זכות הביטול מבוססת על תנאי מכללא. כלומר, ישנה הנחה לא כתובה בין הצדדים, לפיה החוזה תקף רק אם העובדות בפועל תואמות את ההנחות העובדתיות עליהן הסתמכו הצדדים טרם החתימה על החוזה[3]. לכן, כאשר אין התאמה להנחות העובדתיות קמה לצד הטועה זכות לביטול החוזה, על סמך אותו תנאי מכללא.
יש להדגיש כי לפי המשפט העברי טעות אינה מתייחסת לכוונות הפנימיות של הצדדים, לפי הכלל "דברים שבלב אינם דברים"[4]. כלומר, אין נפקות משפטית לכוונותיו הפנימיות של האדם. מסתבר, שביטול החוזה במקרה של טעות נועד להגן על אינטרסים של הצד שני, ואף אולי של צדדים נוספים, אשר הסתמכו על העסקה על סמך הצהרות הצדדים[5].
עם זאת, למרות שלכוונותיו הפנימיות של האדם יש משמעות משפטית אך ורק במקום שבאו לידי ביטוי בצורה חיצונית (גילוי דעת)[2], פעמים שאין צורך בגילוי דעת, כאשר ניכר שהאדם פעל מתוך כוונה מסוימת וברורה. במקרים אלו לפנינו אומדנה המוכחת שהמעשים נעשו על ידי האדם מתוך כוונה מסוימת[6].
דוגמה לכך, הוא המקרה באדם ששמע שבנו מת במדינה אחרת ובעקבות כך הוריש את נכסיו לאדם אחר, אולם התברר שבנו חי וכי השמועה מקורה בטעות. לפי דין התלמוד "אין מתנתו מתנה" משום שאם היה יודע שבנו חי, לא היה מוריש נכסיו לאדם האחר[7]. הר"ן מבאר שבמקרה שכזה הולכים אחר אומדן דעתו של האדם, משום שברור שאם אותו אדם היה יודע שבנו חי לא היה מוריש נכסיו לאדם אחר[8][2]. דוגמה נוספת היא שכיב מרע (גוסס) שכתב את כל נכסיו לאחרים והבריא. במקרה זה, אף אם קנו האחרים את נכסיו קניין גמור, הנכסים יחזרו לרשותו, משום שניתן לשער את דעתו של הנותן שנתן את הנכסים כמתנה על מנת שתתבטל אם ישוב לאיתנו[9][6].
מהות הטעות
לפי המשפט העברי טעות בחוזה גוררת את ביטולו רק אם הטעות היא מהותית, דהיינו טעות כזו שלו הצד הטועה היה יודע את העובדות כהווייתן לא היה מתקשר בחוזה[10]. מדובר בטעות שהיא ביסוד הדברים ולא בטעות קלת ערך[11].
נראה שהנימוק לדרישת היות הטעות מהותית ויסודית נובעת מהרצון למנוע התחמקות מקיום חוזה בתואנות שווא. באופן מהותי יותר נראה שהסיבה טמונה בעניין גמירת הדעת. כאשר מדובר בטעות יסודית של אחד הצדדים הרי שאין גמירת דעת וממילא נשמטת הקרקע מתחת לבסיס החוזה, זאת לעומת טעות שאינה יסודית שניתן להניח שהצד הטועה היה מתקשר בחוזה גם לו היה יודע את העובדות כהוויתן[12].
בהתאם לכך פסק הרמב"ם, שאדם שקנה עבד או שפחה ונתגלו בהם מומים - אינו יכול לבטל את העסקה אם המומים נוגעים למראה החיצוני שלהם ('נוי'), משום שהמומים לא פוגעים בכושר העבודה של העבד או השפחה. בנסיבות אלו יש להניח שגם אם הקונה היה יודע על מומים אלו, לא היו חוזר בו מקנייתם, ולכן העסקה תקפה[13].
לפי המשפט העברי הטעות נבחנת מנקודת מבטם של בני האדם ככלל, ולא מנקודת המבט של הצדדים הספציפיים לחוזה. טעות תיחשב יסודית אם היא טעות אובייקטיבית ולא סובייקטיבית[14]. המבחן לכך הוא, אם טעות כזו היא עילה לביטול העסקה בעיני האדם הסביר. בהתאם לכך פסק המהרש"ם שהמוכר לחברו דבר מאכל האסור באכילה החוזה בטל, אך אם מכר לחברו מאכל שחברו מחמיר על עצמו שלא לאוכלו והמוכר לא ידע על כך, אין לחברו זכות ביטול. אמנם, בעיני האחרון זו טעות יסודית, אולם היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית[15].
מבחן נוסף בו נקטו הפוסקים להגדרת טעות, הינו מבחן המנהג. כך פסק הרמב"ם:
"כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך"
גם מבחן זה הוא אובייקטיבי, משום שהוא נקבע על פי הנוהג המקובל, ולא על פי היסודיות של הטעות בעיני הטועה[16]. באופן דומה פסקו גם הרי"ף והרדב"ז. הרי"ף פסק לעניין הגדרת מום כי "...כל מידי דקפדי עלה אינשי הרי זה יבטל המקח" (כל דבר שאנשים מקפידים עליו מבטל את המקח)[17]. בדומה פסק הרדב"ז "ולעניין מה נקרא מום, כגון כותל רעוע... וכיוצא בדברים אלו, שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הוי מום"[18]. הר"ן מציע בדרך דומה לבחון את מה "שדרך רוב בני אדם להקפיד"[19].
נראה שיש היררכיה בין המבחנים השונים שקבעו הפוסקים. אם יש מנהג, המנהג קובע. אם אין מנהג, אך ידוע שרוב בני האדם מקפידים על פגם שכזה, הרי שמדובר בטעות יסודית. אם ידוע שרוב בני אדם אינם מקפידים על פגם שכזה, הרי שזו טעות שאינה יסודית. אם לא ידוע מהי דעת רוב בני האדם, פועלים על סמך הערכה הגיונית בדבר הסבירות שטעות שכזו הופכת את העסקה לטעות יסודית, כלומר לעסקה לא טובה[16]. אולם, יש להוסיף שאם בעת כריתת החוזה, היה ידוע לצד השני שהצד הטועה מייחס חשיבות רבה לפגם שכזה, הצד הטועה זכאי לבטל את החוזה גם אם מדובר בטעות יסודית שאינה אובייקטיבית[20].
דוגמאות לסוגי טעויות
להלן יובאו דוגמאות לסוגי טעויות שונים, ודינן לפי המשפט העברי:
טעות בדין
אי ידיעת הדין נחשבת לטעות המקנה זכות לביטול החוזה לצד הטועה[21], כדברי המהרשד"ם: "שגיאת הדין נקראת טעות לבטל הקניין"[22]. בהתאם לעיקרון זה פסק הרא"ש, שחלוקה של נכסים משותפים ניתנת לביטול כשאחד השותפים הסכים לכך מתוך מחשבה מוטעית שהדין יאפשר לו לפתוח פתח נוסף לרחוב במסגרת החלוקה[23].
לא רק אי ידיעת הדין על פי ההלכה מקימה עילה לביטול החוזה בגין טענת טעות, אלא גם אי ידיעת החוק האזרחי הנוהג עשוי להקים לטועה עילה לביטול החוזה בגין טעות[24]. כך, למשל, אדם שהשכיר לחברו דירה בהתאם להגבלת דמי השכירות שבחוק, והתברר לאחר מכן שטרם כריתת החוזה החוק השתנה באופן המאפשר לדרוש דמי שכירות גבוהים יותר. הרב עובדיה הדאיה פסק שבנסיבות אלה קמה למשכיר עילה לביטול החוזה בגין טעות, משום שאין ציפייה ממנו להתעדכן בכל שינוי החל בחוקי המדינה[25][24]. בדומה, הרב משה פיינשטיין פסק שאדם שרכש עורות לצורך מסחר, והתברר לו שטרם הרכישה נחקק חוק חדש האוסר על מסחר בעורות - זכאי לבטל את החוזה בעילת טעות[26][24].
הפוסקים נחלקו במצב בו לטוען לטעות שבדין אין הוכחה חיצונית לכך, והצד השני טוען שהוא משקר[27]. יש פוסקים הסבורים שבמקרה כזה לא תתקבל הטענה לטעות, משום שקיימת חזקת ידיעת הדין. החזקה קובעת שאדם סביר עשוי לברר את ההלכות והדינים הקשורים לחוזה בטרם ההתקשרות. עם זאת, אין מדובר בחזקה חלוטה, ולטועה יש אפשרות להוכיח שטעה ואז תעמוד לו זכות הביטול[27]. מאידך, יש שדחו את חזקת ידיעת הדין. לשיטתם הטוען לטעות בדין - נאמן, והוא זכאי לבטל את החוזה לפי טענתו. עם זאת, טענה של טעות שבדין תתקבל רק אם היא מתיישבת היטב עם המציאות וסביר שתעלה בדעתו של אדם. חריג לדעה זו הוא כשהטוען לטעות בדין הוא תלמיד חכם. בנסיבות אלה מתקיימת חזקת ידיעת הדין, ולכן טענת טעות בדין עשויה להידחות[28][27]. יש שאימצו עמדת ביניים. לדעת הב"ח יש להבחין בין הלכות הידועות לכל לבין הלכות שהן פחות מוכרות. חזקת ידיעת הדין תתקיים לגבי הלכות הידועות, והיא לא תתקיים לגבי ההלכות שאינן מוכרות[29][27].
טעות בעובדות
ניתן לבטל את החוזה גם אם הטעות נוגעת לעובדות שלא היו ניתנות לבירור בזמן כריתת החוזה. אמנם ניתן היה לומר שמדובר בטעות במסגרת הסיכונים שכל צד לוקח על עצמו, ובכל זאת קמה עילה לביטול החוזה לצד הטועה[30].בהתאם לכך, פסק השולחן ערוך בעניין הרוכש בהמה שנמצאה טרפה, שהדבר נחשב למקח טעות והמוכר צריך להשיב את הכסף לקונה[31]. פסק זה שולל את הטענה שמצב האיברים הפנימיים של הבהמה טרם שחיטתה אינו ידוע לצדדים, ולכן בכל קניית בהמה טמון סיכון שהבהמה תימצא טרפה.
עם זאת נחלקו הפוסקים האם דין זה חל רק במומים נדירים, או שמא גם במומים שכיחים אשר קיים סיכוי סביר למציאתם[30]. לשיטת הרמב"ן, לקונה יש זכות ביטול גם כשמדובר במומים שכיחים[32]. מנגד, לשיטת רבנו אפרים זכות הביטול אינה עומדת לקונה במומים שכיחים, משום שמדובר בסיכון סביר שיש להניח שהוא היה מודע לו מראש, ולכן נטל על עצמו את הסיכון שיפסיד. רק אם התנה מראש עם המוכר, שאם יתגלו מומים ניתן יהיה לבטל את העסקה, תעמוד לו הזכות לבטלה. לפי עקרון זה פסק ר' יהושע בועז כי אדם שקנה אתרוג או לולב לשם מצוות ארבעת המינים ונמצאו רקובים, אינו זכאי לביטול החוזה משום שבתקופתו היה מדובר בפגם שכיח, ולכן יש לראות את הקונה כמי שנטל את הסיכון על עצמו[33].
טעות בהערכת התפתחויות עתידיות, יכולה אף היא להקים עילה לביטול החוזה[34]. הגמרא דנה באישה הזקוקה לייבום והיבם הוא מוכה שחין. האישה טוענת שיש לבטל את קידושיה למפרע, משום שלוּ הייתה יודעת שהיא עתידה ליפול לייבום לפני מוכה שחין, לא הייתה מסכימה להינשא מתחילה. הגמרא לא מקבלת טענה זו, משום שיש להניח שהאישה הייתה מוכנה להינשא לבעלה, על אף הסיכון הנזכר[35].
על סמך תירוץ הגמרא, מסיקים התוספות כי טעות בהערכת העתיד יכולה לשמש כעילה לביטול החוזה, שאם לא כן הגמרא לא הייתה מעלה אפשרות זו כעילה לביטול הנישואין למפרע[36]. אולם, התוספות מוסיפים שני עקרונות המגבילים את זכות הביטול לצד הטועה. ראשית, כאשר יש להניח שהצד הטועה היה מתקשר בחוזה חרף הסיכון העתידי, אין לו זכות לביטול החוזה בגין הטעות. שנית, הטעות בדבר הערכת העתיד מאפשרת ביטול רק במקום בו אין צורך להתחשב בדעתו של הצד השני כבמקרה הנידון בגמרא, שבו רק דעת האישה רלוונטית משום שבעלה נפטר. כלומר, מדובר בחוזה חד-צדדי כגון חוזה מתנה, או כאשר ברור שהצד השני היה מתקשר בחוזה גם לוּ היה תנאי מפורש המקים עילה לביטול החוזה לצד הטועה[37].
טעות בהערכת שווי העסקה – אונאה
ערך מורחב – אונאה
טעות בהערכת שווי העסקה במשפט העברי מכונה "אונאה", ולעיתים מקנה לטועה זכות ביטול[38]. המתקשר בעסקה אינו נדרש לברר את מחיר העסקה אלא הוא רשאי לסמוך על הצד השני שיציע לו מחיר הוגן או לפחות שיגלה לו האם יש פער בין המחיר אותו הוא מבקש לבין מחיר השוק. על כן, אם יש פער כזה, הרי שמדובר בפגם בגמירת דעתו של הקונה, הבסיס לעסקה נשמט וקמה לקונה-הטועה זכות ביטול. יש שהסבירו את זכות הביטול באופן אחר: בין הצדדים לחוזה היה תנאי מכללא לתמורה הגונה והולמת, וכאשר התברר שמחיר העסקה אינו הוגן, לא מתקיים התנאי ועל כן קמה לטועה זכות ביטול[39].
לפי הסבר שלישי, זכות הביטול הקמה לטועה במצב של טעות בהערכת שווי העסקה היא בבחינת עונש - סנקציה כנגד הצד השני לחוזה אשר חרג מהמקובל בשוק ולא וידא שהצד השני יודע על כך. לדעת אסכולה זאת, דוקטרינה זו היא מעין ענף של דיני העושק[39].
הטעות בהערכת שווי העסקה אינה גורמת לביטול מידי שלה, אלא מקימה זכות לביטולה[39]. השולחן ערוך פסק שזכות הביטול קיימת רק למי שנפגע מהטעות. אם תתאפשר גם לצד השני זכות ביטול ניתנת לו ההזדמנות לברוח מהעסקה ללא סיבה הוגנת (לתפיסתו אין בעסקה כל פגם)[40]. מנגד, יש הסוברים שגם לצד המטעה קמה זכות ביטול, משום שחוזה בטעות איננו מחייב. עם זאת, גם לשיטתם זכות הביטול הינה מוגבלת, ולא תעמוד למטעה אם הצד הטועה מעוניין בקיום החוזה)[41].
ישנם שלושה מצבים לטעות בשווי העסקה: במצב הראשון, המחיר ששולם בפועל גבוה בפחות משישית מן המחיר המקובל בשוק לעסקה כזו. בנסיבות אלו לא קמה לקונה זכות ביטול והעסקה שרירה וקיימת. במצב השני, הפער בין המחיר בפועל לבין מחיר השוק עומד בדיוק על שישית. במצב כזה העסקה תקפה, ולקונה הטועה קמה זכות לתביעת ההפרש. במצב השלישי, הקונה שילם מחיר הגבוה בלמעלה משישית בהשוואה למחיר המקובל בשוק, ואז קמה לו זכות לביטול העסקה[42]. יש לציין כי פער השישית מחושב ביחס למחיר ששולם בפועל, ולכן שיעור ההונאה הוא, למעשה, עשרים אחוז מהמחיר המקובל[43]. הפרש המחירים (שישית) נקבע על סמך 'סתם בני אדם', ההנחה היא שדרכם למחול עד להפרש של שישית, ואינו נקבע על סמך הטועה הספציפי, שייתכן שלא היה מוכן למחול למשל גם בהפרש קטן יותר[44]. זמן הביטול העומד לטועה, הינו משך זמן שיאפשר לו את בירור הטעות מול אדם המתמצא במחירי העסקה. בחלוף גדר זמן זה, מאבד הטועה את זכותו לתביעת האונאה, משום שיש בכך כדי להוכיח כי הוא מחל על זכותו. אולם אם הקונה סיפק הסבר המניח את הדעת להשתהותו, אזי תעמוד לו זכות ביטול.
השוואה למשפט הישראלי
- ערך מורחב – טעות (חוזה)
השיקולים המכריעים בדיני טעות
דיני הטעות בחוק הישראלי משקפים שקלול אינטרסים ועקרונות מנוגדים, הן מההיבט הצר של הצדדים והן מההיבט הרחב של חיי המסחר. כך למשל החוק הישראלי מאזן בין ההכרה ברצון החופשי של הצדדים לחוזה לבין הצורך בשמירה על וודאות וביטחון בעסקאות[45]. בעבר שלטה בדיני החוזים מגמת צמצום בהכרה בביטול חוזה עקב פגמים ברצון, ובמיוחד בדיני הטעות, על מנת לחזק את הביטחון בחוזה[46]. כיום, המגמה המודרנית של דיני החוזים נוטה לכיוון הרחבת אפשרויות ביטול החוזה. ייתכן שהסיבה לכך היא עליית קרנם של עקרונות כמו תום הלב, כבוד האדם ושוויון[47]. ככלל, דיני הטעות במשפט העברי פחות מושפעים מהעקרונות הללו, והשיקול העיקרי והבולט בהם הוא הרצון והסכמת הצדדים לחוזה. עם זאת, לצד שיקול זה, יש גם משמעות רבה להיבט החיצוני-אובייקטיבי של התנהגות הצדדים על פי הכלל "דברים שבלב אינם דברים", מתוך מגמה לייצר ביטחון וודאות בעסקאות[48]. הדרישה להגינות במסחר, על פי עקרונות תום הלב וכיוצא בזה, מתקיימים על ידי מערכת מוסרית מקבילה למערכת החוזית, הקשורה, לפחות בחלקה, למצוות שבין אדם למקום. לפיכך, אין לדרישות אלו ביטוי משמעותי בכללים המשפטיים של דיני הטעות במשפט העברי[48].
טעות שאינה ידועה לצד השני
חוק החוזים קובע כי אם טעה צד לחוזה, אך הטעות לא הייתה ידועה לצד ולא היה עליו לדעת עליה, אין זכות ביטול חד צדדית לטועה אך לבית המשפט נתונה הסמכות לבטל את החוזה והוא יעשה כן אם ראה שמן הצדק לעשות זאת[49]. על פי המשפט העברי, כיוון שהבסיס לחוזה הוא גמירת דעת, אין להבחין בין טעות שהייתה ידועה לצד השני לבין טעות שלא הייתה ידועה לו. בשני המקרים ראוי לתת זכות ביטול לטועה משום שבהיעדר גמירת הדעת מצידו, נשמט הבסיס להתקשרות בחוזה[50]. התוצאה זהה גם לפי ההסבר החלופי שצוין לעיל, לפיו תוקף החוזה מבוסס על תנאי מכללא. ניתן לומר שתנאי זה כולל גם טעות שלא ידועה לצד השני, משום שכל צד יודע שייתכן שיטעה ולא ירצה להיות כבול לחוזה לרעתו במצב דברים שכזה[51].
לקריאה נוספת
- הרב פרופ' נחום רקובר והרב ציון לוז, חוק לישראל – פגמים בחוזה, סעיף 14:טעות, עמ' 190–204. הוצאת מורשת המשפט בישראל (תשע"ב).
הערות שוליים
- ^ ציון לוז (בעריכת נחום רקובר), חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 116 (2011). יצוין כי זו הגישה הרווחת גם לעניין הקניין, ראה: רון קליינמן דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי עמ' 14 (2013).
- ^ 2.0 2.1 2.2 שילם ורהפטיג דיני חוזים במשפט העברי, עמ' 52 (1974).
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 117 (2011).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט עמוד ב'.
- ^ איתמר ורהפטיג "דברים שבלב וטעות בהלכה" דיני ישראל, עמ' 191, 195-194 (1971).
- ^ 6.0 6.1 איתמר ורהפטיג "דברים שבלב וטעות בהלכה" דיני ישראל 191, 193 (1971).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ו עמוד ב'.
- ^ ר"ן, קידושין מט, ע"ב ד"ה "אמר"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קמ"ו עמוד ב'.
- ^ שילם ורהפטיג דיני חוזים במשפט העברי 54 (1974).
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 136 (2011).
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 138 (2011).
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק ט"ו, הלכה י"ב., כך נפסק גם בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל"ב סעיף י'.
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 239 (2011).
- ^ שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן קצד, ד"ה ומ"ש רו"מ.
- ^ 16.0 16.1 לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 141 (2011).
- ^ תשובות הרי"ף, סימן קנג; שילם ורהפטיג דיני חוזים במשפט העברי 56 (1974)
- ^ שו"ת הרדב"ז, ח"א, סימן ש"ב.
- ^ ר"ן, בבלי, כתובות לג, ע"א, ד"ה "גמ".
- ^ שו"ת תרומת הדשן, סימן שכב ; כך פסק הרמ"א, חושן משפט, סימן רל"ג סעיף א'.
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 159 (2011).
- ^ שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן קט"ז
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל צח, סימן ה; לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 160 (2011).
- ^ 24.0 24.1 24.2 לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 162 (2011).
- ^ שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, חושן משפט, סימן ח
- ^ שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קיא, ד"ה "ובדבר מי"
- ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 168 (2011).
- ^ שו"ת מהרש"ם, חלק ד, סימן ס
- ^ ב"ח, חושן משפט, סימן קנד, סעיף לח
- ^ 30.0 30.1 לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 173 (2011).
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל"ב סעיף י"א.
- ^ חידושי הרמב"ן, בבלי, חולין נא, ע"א.
- ^ שלטי הגיבורים, בבלי, בבא מציעא ל, ע"ב; לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 174 (2011).
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 175 (2011).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"י עמוד ב'.
- ^ תוספות, בבלי, בבא קמא קי, ע"ב; תוספות, בבלי, כתובות מז, ע"ב.
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 175–179 (2011).
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 193 (2011).
- ^ 39.0 39.1 39.2 לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 194 (2011).
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ז סעיף ד', י'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ז סעיף ד'.
- ^ בבלי, בבא מציעא נ, ע"ב; כן נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכז, סעיפים ב-ד.
- ^ שם, מט, ע"ב; לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 197 (2011).
- ^ שלום אלבק, "עקרונות הטעות בדיני ממונות של המשפט התלמודי" משפטים כרך ה 61, 62 (1971).
- ^ פרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים 275-273 (2005).
- ^ דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 40, 53 (1992).
- ^ פרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים 56-58 (2005).
- ^ 48.0 48.1 לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 113 (2011).
- ^ סעיף 14(ב) לחוק החוזים, התשל"ג-1973.
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 143 (2011).
- ^ לוז, חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 144 (2011).
