ברי ושמא
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ב עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ח עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ז תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי"ח עמוד ב' |
|---|---|
בָּרִי וְשֶׁמָּא (בארמית: "וודאי וייתכן") הוא מצב בדיני ממונות, בו צד אחד טוען טענה ודאית והצד השני טוען טענה מסופקת.
טענת 'ברי' היא טענה שהתובע מציג ללא שיש לו ספק בהּ (ראובן לווה ממני 100 שקלים ולא החזירם). טענת 'שמא' היא טענה של הנתבע והיא מעלה ספק בטענת התובע (אני לא זוכר אם לוויתי משמעון).
ברי ושמא מול המוציא מחבירו עליו הראיה
הנתבע אינו יודע אם חייב
בכמה מקומות בתלמוד[1] מובאת מחלוקת בין רב יהודה ורב הונא לרב נחמן ורבי יוחנן, האם טענה של ברי מול טענת שמא מספיקה כדי להוציא ממון מאדם אחר, בניגוד לכלל המפורסם המוציא מחברו עליו הראיה. רב יהודה ורב הונא מחייבים, בעוד רב נחמן ורבי יוחנן פוטרים.
להלכה, מבדילים בין מקרה בו הנתבע מסופק אם החיוב הכספי היה קיים אי־פעם לבין מקרה בו הנתבע מודה בחיוב אך מסופק אם כבר שילם. במקרה הראשון, נפסק בגמרא כרב נחמן, ש"ברי ושמא לאו ברי עדיף", כלומר - אי אפשר להוציא כסף מאדם שאינו בטוח בחובתו רק על סמך העובדה שהתובע בטוח שכך היו הדברים. לדוגמה, כאשר אדם תובע מחברו סכום כסף שלטענתו הלווה לו, וחברו אומר שאינו יודע אם לווה, על פי הכלל "ברי ושמא לאו ברי עדיף" הדין הוא שהנתבע פטור מלשלם עד שיביא התובע הוכחה לדבריו[2]. במקרה השני, לעומת זאת, לכל הדעות[3] "ברי ושמא - ברי עדיף" והנתבע חייב לשלם. לדוגמה, כאשר הנתבע מודה שהוא אכן לווה מהתובע, אך אינו בטוח אם פרע את חובו.
ישנם המבינים דין זה בכך שעצם טענת הברי מהווה בירור שאכן כך היא האמת, על פי הנאמנות הבסיסית של אנשים, שכן אנו מניחים שקיימת חזקת כשרות, ושאין אדם תובע אם לא חייבים לו[4]. התוספות[5] טוענים שברי עדיף רק כאשר הברי טוב והשמא מעורר חשד. דהיינו אם הנתבע אמור היה לדעת אם הוא חייב או לא, סביר שהתובע לא היה תובע סתם בדבר שחברו מכיר בשקרו, וטענת השמא מעוררת חשד, כיוון שאדם סביר אמור לדעת האם אכן חייב.
במאה האחרונה ראשי הישיבות נתנו הסבר אחר, על פיו קיים חיוב משפטי על הנתבע לענות לתביעה. מכיוון שטענת שמא אינה מהווה תשובה ראויה לתביעה, הנתבע חייב לשלם[6]. מושג זה, חיוב על הנתבע לענות, ואם לא יענה יתחייב ממון, לא היה נפוץ כלל וכלל בספרות לפני המאה האחרונה, ואילו כיום קשה למצוא מאמר תורני שלא יזכיר הבנה זו. על פי הסבר זה, ייתכן שגם אדם אשר לא היה אמור לדעת כלל האם הוא חייב או לא, יתחייב לשלם כאשר הוא טוען טענת שמא, מכיוון שהוא אינו עונה לתביעה.
גזל ואינו יודע ממי
במחלוקת נוספת נחלקו תנאים[7], בגזל אחד מחמשה ואין יודע מאיזה גזל, כלומר, באופן שהנתבע מודה שגזל אך אינו יודע ממי גזל, וכמה אנשים טוענים נגדו בטענת ברי שמהם גזל, לפי רבי טרפון מניח את הגזילה ביניהם ומסתלק[2], ולפי רבי עקיבא חייב הגזלן לשלם לכולם.
ומבארים התוספות, שאין מחלוקת זו קשורה למחלוקת האמוראים, משום שבמקרה זה הנתבע ודאי חייב, שהרי הוא מודה שגזל, ומאידך ודאי שאינו חייב יותר מאשר על גזילה אחת.
להלכה נפסק כרבי עקיבא, שהגזלן צריך לשלם לכולם מעיקר הדין.
ברי ושמא יחד עם חזקת הגוף
לפי שיטת רבן גמליאל[8], כאשר טענת ברי ושמא מצטרפת עם חזקת הגוף, יש לה עדיפות גם מול חזקת ממון. אם כי לפי שיטת התוספות רי"ד, דין זה הוא דווקא כאשר הבעל רוצה לפטור את עצמו משטר הכתובה העומד נגדו, ואז אף על פי שחזקת ממון אומרת שהממון שלו, ניתן להוציא ממנו את שטר הכתובה כאשר חזקת הגוף אומרת שאשתו הייתה בתולה בשעת האירוסין, מכיוון שיש כבר נגדו שטר כתובה התלוי ועומד. יש שפירשו זאת בכך, שמכיוון שיש נגד הבעל כבר שטר כתובה, לא תקף הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, שכן האשה אינה רוצה לחדש חיוב חדש נגד הבעל, אלא רק להחזיר את חיוב שטר הכתובה התלוי ועומד, ודין המוציא מחבירו עליו הראיה הוא רק כאשר אדם רוצה לחדש חיוב חדש נגד חבירו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ח עמוד א' וכן גם תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ב עמוד ב'
- ^ 2.0 2.1 ואמנם גם לפי רבי טרפון צריך הגזלן לשלם לכולם כדי לצאת ידי שמים. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ז עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ח עמוד א' בתוספות ד"ה והלה
- ↑ פני יהושע כתובות יב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ב עמוד ב'.
- ↑ אגרות משה חושן משפט ח"א סי' כד
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי"ח עמוד ב'
- ↑ שם.
