ממון המוטל בספק חולקים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ממון המוטל בספק חולקים הוא פסק הלכתי הקובע כי במצבי ספק שנוצר מוויכוח עובדתי אודות בעלות על חפץ יש לחלוק את החפץ בין הצדדים.

לפי דעת רוב החכמים השימוש בפסק זה הוא נדיר והוא מתקיים רק במקרה מסוים (שיובא בהמשך), אך התנא סומכוס, בדעת יחיד שלא נפסקה להלכה, סבור כי בכל מצב המכונה "דררא דממונא" לא משתמשים בכלל המוציא מחברו עליו הראיה, ובמקומו חולקים את החפץ בין שני הצדדים בדין, אך ישנם מצבים בהם יוסכם כי יש להשתמש בכלל זה.

דעת סומכוס

בכמה מקומות בתלמוד מוזכר כי סומכוס אמר ש'ממון המוטל בספק - חולקין.' דוגמה ידועה לכך היא המשנה "שור שנגח את הפרה":

שור שנגח את הפרה

במסכת בבא קמא (פרק ה' משנה א') נכתב במשנה:

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נְגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק.

הסבר למשנה-

  • המקרה: שור תם נגח למוות פרה שהייתה בהיריון ובזירת הנגיחה נמצאה גם גופת הולד של הפרה.
  • הבעיה: לא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה והוא הגורם להפלה, והבעלים של השור הנוגח חייב לשלם על הריגתו, או שהפרה הפילה עוד לפני הנגיחה ובעלי השור פטור מתשלום על הולד.
  • הדין: על הבעלים של השור לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד.
  • הסבר לדין: על פי התורה אם שור תם נגח והזיק על הבעלים לשלם רק חצי מערך הנזק שהשור גרם, כי בעלי השור לא צריך לצפות שהשור יינגח ויזיק. כעת, כיון שהשור במקרה המופיע במשנה היה שור תם עליו לשלם חצי משווי הפרה, וכיון שיש ספק אם עליו לשלם גם על הולד, ואף אחד מהצדדים לא יכול להוכיח מה קרה, התשלום מוטל בספק ולכן חולקים את התשלום. כעת, כיון שממילא השור היה תם וחייב רק בחצי הנזק חולקים את חצי הנזק ומשלם רק רבע על הולד.

בגמרא (מסכת בבא קמא דף מו עמוד א') נכתב על משנה זו:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין - המוציא מחברו עליו הראיה

כלומר: על פי חכמים במקרה זה בעלי השור הנוגח ישלם על הפרה בלבד ולא ישלם על הולד המוטל בספק, וכדי לדרוש פיצוי על מות הוולד על בעלי הפרה להביא ראיה לכך שהשור אכן נגח את הפרה בעודה בהריון.

דררא דממונא

בגמרא במסכת בבא מציעא[1] נכתב:

כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא, אבל היכא דליכא דררא דממונא לא.

זאת אומרת: כאשר אמר סומכוס (שממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה) אמר זאת רק במקום שבו יש "דררא דממונא", כלומר, "שייכות ממון", אבל במקום בו אין "דררא דממונא" דבריו אינם תקפים וחולקים בשבועה (לסומכוס שבועה מדרבנן).

הראשונים דנו מהו אותו מצב הנקרא "דררא דממונא" שרק בו דברי סומכוס תקפים.

על פי רש"י[2] פירוש המושג הוא 'חסרון ממון'. משמעות הדבר היא שלשיטת סומכוס רק כאשר נתינת החפץ לאחד הצדדים תגרור הפסד לשני (ולא רק תמנע ממנו להרוויח) על בית-הדין לחלק את שווי החפץ בין הצדדים בלא שבועה.

תוספות לעומתו[3], אומרים כי משמעותו היא מצב שבו יש 'ספק לבית-הדין בלא טענותיהם'. כלומר שהספק לא נגרם מתביעות החולקים, ולבית הדין יש ספק למי שייך החפץ גם בלי טענותיהם. על פי תוספות לשיטת סומכוס חולקים בלא שבועה רק כאשר לבית דין יש ספק "חזק", אבל אם הדיון החל בגלל טענות הצדדים הדיינים דורשים מהם להוכיח אותן. תוספות מבינים שהמילים "דררא דממונא" (שייכות ממון) מתייחסות למתדיינים ופירושן שברור שלשני הצדדים יש קשר לחפץ.

בטענת ברי

האמוראים נחלקו במקרה שטענות בעלי הדין הן ודאיות (ברי וברי): לדעת רבא, ממון המוטל בספק חולקים נאמר רק באופן ששני בעלי הדין טוענים טענת שמא, אך במקרה של טענת ברי גם סומכוס מודה שאין מוציאים כלום מן המרא קמא, ואילו לדעת רבה בר רב הונא גם בברי וברי יחלוקו[4].

שיטתו ההלכתית של סומכוס

בתוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צז עמוד ב ניתן להבין כי שיטתו של תוספות היא, שבמצב של דררא דממונא האומר שהדבר בספק בין שניהם, נחשבים שניהם למוחזקים, בתוספות הרא"ש מבאר זאת מכיוון שהספק עצמו מטיל את הממון שיהיה בחזקת שניהם, ולפי רבי שמואל רוזובסקי[5] דהחזקת שניהם מתהווה לאחר ועל ידי הדין יחלוקו. אך בתוס' הרא"ש מבואר שלא כדבריו.

אם כי, לא ניתן לומר שזה הוא חידושו של סומכוס, שכן בתוספות אחר, בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קטז עמוד ב מבואר כי גם לפי שיטת חכמים בדררא דממונא כאילו שניהם מוחזקים בו. ומכך מסיקים מפרשי הגמרא, כי נקודת המחלוקת בין סומכוס לחכמים היא אם מוטב ללכת אחרי מוחזקות פיזית שהיא חזקת מרא קמא ותפיסה או אחר מוחזקות רוחנית שנוצרת על ידי הספק המעמיד את הממון לצד שניהם.

דעת חכמים

על פי חכמים גם במצב של "דררא דממונא" לא חולקים אלא פוסקים שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ועל התובע להוכיח את טענתו.

ואמנם במצב שבו שניהם אינם מוחזקים ואין מרא קמא, אבל יש דררא דממונא, גם לפי חכמים יחלוקו, לדוגמא: שני שטרות היוצאים ביום אחד, כלומר שנים האוחזים בשטר מכר על שדה, ובשני השטרות תאריך זהה, לפי רב יחלוקו[6], (ואמנם לפי שמואל פוסקים שודא דדיינא).

מקרים בהם הדין מוסכם

כששניהם מוחזקים

באופן שהמוחזקות של שניהם שוה, "והחלוקה יכולה להיות אמת", כלומר: שישנה אפשרות שהחלוקה לשנים היא אכן החלוקה הנכונה,

לדוגמא: שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - שיש מקום לומר ששניהם אכן הגביהו את הטלית בעת ובעונה אחת, מוסכם על כולם הדין ש"יחלוקו"[7] (למרות שאין "דררא דממונא"), אלא שבאופן זה חייבו חכמים את שניהם שבועה, כדי שלא יהא כל אחד תוקף טליתו של חבירו.

דוגמא נוספת: שנים אדוקים בשטר, כלומר המלוה והלוה אוחזים בשטר חוב מקוים, המלוה אומר שאינו פרוע, והלוה טוען פרוע, יחלוקו[8]. (יתכן שהלוה פרע חצי ולכן יתכן שהחלוקה נכונה במציאות, ואינה פשרה).

כששניהם אינם מוחזקים

שיטת הריב"א[9] שגם אם שניהם אינם מוחזקים, אם אין ודאות שאחד מהם רמאי, יחלוקו, ואמנם הרבה מהראשונים חולקים על הריב"א ופוסקים שבאופן זה הדין הוא כל דאלים גבר.

הלכה

על פי רוב הראשונים ההלכה כחכמים, על פי הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים, אך לפי הרשב"ם[10] ההלכה היא כסומכוס.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב עמוד ב.
  2. ^ בבא מציעא ב: רש"י ד"ה "דררא דממונא".
  3. ^ בבא מציעא ב: תוספות בד"ה "היכא".
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק עמוד א.
  5. ^ ב"שיעורי רבי שמואל" שם.
  6. ^ בבא בתרא ל"ה עמוד א' ותוס' ד"ה ומאי
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב עמוד ב
  8. ^ בבא מציעא דף ז' עמוד א
  9. ^ תוס' בבא בתרא דף ל"ד עמוד א' ד"ה ההוא ארבא
  10. ^ בפירושו למסכת בבא בתרא

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0