שלי יחימוביץ'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יחימוביץ')
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלי יחימוביץ'
לידה כ"ט באדר ה'תש"ך (גיל: 63)
מדינה ישראלישראל ישראל
סיעה העבודה, העבודה-מימד, המחנה הציוני
ראש האופוזיציה ה־12
9 במאי 2012 – 23 ביולי 2012
(10 שבועות ו־6 ימים)
9 באפריל 2013 – 25 בנובמבר 2013
(33 שבועות)
1 בינואר 2019 – 30 באפריל 2019
(17 שבועות ויום)
חברת הכנסת
17 באפריל 2006 – 3 באוקטובר 2019
(13 שנים)
כנסות ה־17–21
תפקידים בולטים

שלי רחל יחימוביץ' (נולדה ב-28 במרץ 1960, כ"ט באדר ה'תש"ך) היא חברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה. טרם כניסתה לפוליטיקה בשנת 2005 עבדה כעיתונאית, סופרת ואשת רדיו וטלוויזיה. בשנת 2011 נבחרה לראשות מפלגת העבודה, והייתה למנהיגת המפלגה עד שנת 2013. היא כיהנה שלוש פעמים כראש האופוזיציה ובנוסף שימשה כיושבת הראש של מספר ועדות בכנסת: ועדה לביקורת המדינה, ועדת האתיקה, ועדה לזכויות הילד, ועדת השניים, ועדת המשנה החסויה לענייני חוץ וביטחון של ביקורת המדינה. [1] נכון ליוני 2019, 69 חוקים שיזמה נכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל.[2]

קורות חייה

יחימוביץ' נולדה בכפר סבא לחנה ומשה, ניצולי שואה מפולין. בילדותה גדלה ברמת השרון. אביה היה פועל בניין ואמה מורה. בכיתה ט' סולקה מתיכון אוסטרובסקי ברעננה, עקב כרזות מחאה שתלתה ברחבי בית הספר נגד ההנהלה, ועברה לפנימיית הדסים.

יחימוביץ' שירתה בצה"ל כמש"קית ח"ן בבסיס חיל האוויר בחצרים, כקצינת שלישות בבסיס עציון וכקצינת ת"ש של פרויקט הלביא. היא בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. במהלך לימודיה ריכזה את עבודת סניף באר שבע של האגודה לזכויות האזרח והצטרפה ל"אגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים" ולתנועת "שלום עכשיו".[3][4]

קריירה

קריירה עיתונאית

את דרכה העיתונאית החלה בזמן לימודיה בבאר שבע, ככתבת "על המשמר" בדרום, ואחר כך ככתבת רשת ב' של קול ישראל בדרום, משם המשיכה לתפקידי כתבות בכירים ברדיו בתחומי העבודה, הכלכלה והפוליטיקה. הגישה את מגזין הכלכלה "צבע הכסף" של רשת ב'. ב-1993, עם פרישתו של רזי ברקאי מקול ישראל, בחר בה שלום קיטל להחליף את ברקאי בהגשת תוכנית האקטואליה הפופולרית של רשת ב', "הכל דיבורים", שאותה הגישה וערכה במשך שבע שנים, ובאמצעותה הייתה לחלק פעיל וחשוב בעיצוב סדר היום.

באוקטובר 2000 עזבה את רשת ב' והצטרפה לחברת החדשות של ערוץ 2, שם הגישה את תוכנית הראיונות "פגוש את העיתונות", את "חמש עם", והייתה בעלת טור אישי בנושאי חברה וכלכלה במגזין "אולפן שישי". בטורה האישי הביאה פרשנות כלכלית קוראת תיגר, חשפה קשרי הון ושלטון, התנגדה נחרצות לתהליכי הפרטה מהירים שהוביל משרד האוצר, ותקפה בעלי הון גדולים. באותו זמן גם הצטרפה לגלי צה"ל, שם הגישה פעם בשבוע, בימי חמישי, את תוכנית האקטואליה של רזי ברקאי, "מה בוער".

יחימוביץ' נחשבה לעיתונאית דעתנית וביקורתית, שקידמה בתוכניותיה עמדות הקרובות ללבה. כך הרבתה לעסוק בנושאים כלכליים וחברתיים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית ובנושאים הנוגעים למעמד האישה, ויחד עם חברתה כרמלה מנשה העניקה לראשונה ובעקביות במה נרחבת לנשות "ארבע אמהות", עד ליציאת צה"ל מלבנון.

קריירה פוליטית

ב-29 בנובמבר 2005, שלושה שבועות אחרי בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, הודיעה על עזיבתה את העיתונאות, כניסתה לפוליטיקה, והתמודדות על מקום ברשימת מפלגת העבודה לבחירות לכנסת השבע עשרה. שבועיים קודם להודעתה ערכה ראיון עם עמיר פרץ בתוכניתה "פגוש את העיתונות". קיומו של הראיון, שתואר על ידי מבקרי טלוויזיה כראיון אוהד במיוחד,[5] וחוסר תקופת צינון בין תפקידה כעיתונאית להחלטתה לעבור לפוליטיקה, עוררו דיון ציבורי בשאלות הנוגעות לאתיקה עיתונאית.[6][7][8] בתגובה לביקורת טענה יחימוביץ' כי "באופן תקין הייתה צריכה להיות תקופת צינון, זה לא התאפשר טכנית, הייתי צריכה להחליט כאן ועכשיו, האופוריה הפוליטית האישית שלי הייתה כל כך גדולה, התחושה הפנימית שחציתי את הקווים מבפנים ושאני לא יכולה יותר לשבת שם כמראיינת אובייקטיבית, כי אני כבר שם, בצד השני". בנוגע לראיון הסבירה כי הראיון "לא היה יותר מפרגן מעשרות ראיונות עם בנימין נתניהו שעשו כתבים כלכליים שטופי מוח עם אג'נדה קפיטליסטית, שהמדיניות שלו באותה תקופה נראתה הירואית בעיניהם".[9] בעקבות צעד זה של יחימוביץ' קיבלה מועצת הרשות השנייה החלטה המחייבת את עיתונאי הרשות בתקופת צינון של שלושה חודשים קודם למעברם לפעילות פוליטית.[10]

יחימוביץ' נבחרה למקום התשיעי ברשימת מפלגת העבודה, ולאחר הבחירות ב-28 במרץ 2006 הייתה לחברת הכנסת. הייתה חברה בוועדת הכספים ובוועדה לענייני ביקורת המדינה ועד שנת 2008 עמדה בראש הוועדה לזכויות הילד.

באותה שנה, הוענק ליחימוביץ' אות אבירת איכות השלטון מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל על פועלה כחברת כנסת.

במערכת הבחירות לראשות עיריית תל אביב-יפו בשנת 2008 הביעה תמיכה במועמדותו של רון חולדאי, ותקפה את יריבו, דב חנין ממפלגת חד"ש, על עמדותיו האנטי-ציוניות.[11] זאת על אף שהעידה על עצמה כי בבחירות 1996 הצביעה לשמעון פרס לראשות הממשלה ולרשימת חד"ש, בשל הערכתה לחברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי.[12]

בבחירות המקדימות של "העבודה" בדצמבר 2008 נבחרה למקום החמישי ברשימת המפלגה לכנסת ה-18.[13] בכנסת זו שימשה יחימוביץ' בתפקיד יו"ר ועדת האתיקה וחברת ועדות הכספים והעבודה, הרווחה והבריאות.

ב-21 בספטמבר 2011 נבחרה יחימוביץ' ליושבת ראש מפלגת העבודה, לאחר שגברה על ח"כ עמיר פרץ במסגרת הסיבוב השני של הבחירות לראשות המפלגה, בו קיבלה מעל ל-54% מן הקולות.[14] במשך כחודשיים, בין 9 במאי ל-19 ביולי 2012, שימשה יחימוביץ' כראש האופוזיציה, בתקופת הצטרפות "קדימה" לקואליציה של ממשלת נתניהו.

בדצמבר 2012, במהלך הקמפיין לפני הבחירות לכנסת התשע עשרה, הציגה את תוכניתה הכלכלית, שעיקרה תגבור השירותים הציבוריים ותשלומי ההעברה בהיקף של כ-25 מיליארד שקל לשנה שיממומנו באמצעות העלאת הגדלת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות מאד ועל התאגידים החזקים, ובמקביל העלאת שכר המינימום, שיקום השירותים הציבוריים, צמצום הפערים בין הפריפריה למרכז, הגברת הרגולציה על שוק ההון והשקעה בתחבורה הציבורית על חשבון תשתית הכבישים.[15] במהלך הקמפיין נטתה יחימוביץ' שלא להבליט את הנושאים המדיניים, והעדיפה להתמקד בביקורת על המדיניות הנאו-ליברלית של בנימין נתניהו ובהצגת החלופה הסוציאל-דמוקרטית שמפלגת העבודה בראשותה מציעה. בשלבי הקמפיין האחרונים התחייבה שלא לשבת עם נתניהו בממשלת אחדות. בבחירות קיבלה מפלגת העבודה 15 מנדטים. לאחר הקמת הממשלה השלושים ושלוש מונתה לראש האופוזיציה. בכנסת התשע עשרה שימשה יחימוביץ' כחברה בוועדת הכספים, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, בוועדת המשנה לעניינים חסויים ובוועדה משותפת לתקציב הביטחון.

בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה שנערכו ב-21 בנובמבר 2013, הפסידה ליצחק הרצוג בפער של 17%.[16] לאחר הפסדה גיבתה את יושב הראש הנכנס והתייצבה לצידו. בבחירות המקדימות להרכבת הרשימה לקראת הבחירות לכנסת העשרים זכתה במקום הראשון עם 22,855 שהם 80.6% מקולות הבוחרים, ושובצה במקום השלישי לרשימת המחנה הציוני לכנסת, אחרי היושב ראש הרצוג ויושבת ראש התנועה ציפי לבני. בכנסת משמשת יחימוביץ' חברה בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הכספים של הכנסת. בספטמבר 2015 דורגה במקום הראשון בדירוג חברי הכנסת מטעם ערוץ הכנסת.[17]

ב-5 בפברואר 2017 הודיעה יחימוביץ' שתתמודד לתפקיד יושבת ראש הסתדרות העובדים הכללית החדשה. לשם כך הקימה רשימה משותפת עם ש"ס שתהיה 26% מהנציגים בהסתדרות ו-20% בנעמ"ת ועם עובדי רשות שדות התעופה בראשות פנחס עידן.[18] לראשונה, מפלגה חרדית רצה ברשימה משותפת שבראשה אישה. בבחירות הפסידה לאחר שזכתה בכ-38% מקולות הבוחרים מול ניסנקורן שזכה בכ-62%.[19] סיעת הבית החברתי בראשותה גדלה מ-33% ל-37.3%. לטענת יחימוביץ ישנו חשד כבד כי הבחירות לוו בזיופים ובאי סדרים רבים ובכוונתה לעתור לבית המשפט.[20][21] במאי 2017 עתרה יחימוביץ לבית המשפט לביטול תוצאות הבחירות.[22] באוגוסט 2017 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את העתירה בטענה כי רשות השיפוט של ההסתדרות היא הגוף המוסמך לדון בטענות אלו.[23] במאי 2018 דחה בית המשפט העליון את ערעורה על החלטת המחוזי, והפנה אותה פעם נוספת למצות טענותיה ברשות השיפוט של ההסתדרות.[24] במידת הצורך, הבהיר בית המשפט העליון כי תוכל לערער על החלטת רשות השיפוט בבית המשפט המחוזי - אולם יחימוביץ' החלטה למשוך עתירתה מרשות השיפוט יומיים לאחר פסיקת העליון, כשהיא טוענת כי אין לה אמון במוסדות ההסתדרות.[25]

ב-24 באוקטובר 2017 מונתה ליו"ר הוועדה לביקורת המדינה.[26]

ב-1 בינואר 2019 מונתה שוב לתפקיד ראש האופוזיציה בעקבות פיצול סיעת המחנה הציוני.

בבחירות המקדימות בפברואר 2019 שקיימה מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, הגיעה יחימוביץ' למקום השלישי, והוצבה במקום החמישי ברשימה לכנסת אחרי יו"ר המפלגה אבי גבאי והמקום השני ששוריין למועמד שלו.[27]

ב-16 ביולי 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיעה יחימוביץ' כי בכוונתה לקחת פסק זמן מהפוליטיקה, ולא להתמודד על קדנציה נוספת כחברת כנסת.[28]

לאחר הפוליטיקה

במרץ 2020 החלה להגיש תוכנית רדיו יומית ברשת ב' יחד עם חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה. השעה הראשונה של התוכנית משודרת גם בערוץ כאן 11.

בשנת 2022 פסקה מלשדר במסגרת תכנית זו ברשת ב'.

חקיקה

במהלך שנות כהונתה בכנסת הגישה יחימוביץ' 1,076 הצעות חוק, מתוכן התקבלו 69 חוקים:[29] 14 חוקים בכנסת ה-17, 25 חוקים בכנסת ה-18, 10 חוקים בכנסת ה-19 ו- 20 חוקים בכנסת ה-20. עיקר החקיקה שלה היא בנושאים כלכליים, חברתיים, זכויות עובדים, פמיניזם, נורמות שלטוניות ומאבק בשחיתות, ובכללם:

בעקבות הגשתו של חוק ההסדרים לשנת 2008, פרסמה מסמך מפורט התוקף רבים מסעיפי הצעת החוק.[40] רבים מסעיפיה של הצעה זו נמחקו בשלב מוקדם של הדיון בה. מדי שנה חושפת יחימוביץ' את הטיוטה הראשונית של חוק ההסדרים ומפרסמת אותה באתר שלה.[41]

יחימוביץ' נאבקה לצד שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ לאישור מסקנות ועדת ששינסקי בנושא מערך המיסוי של הפקת נפט וגז טבעי.[42]

עמדות

יחימוביץ' דוגלת בתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית. היא מתנגדת לתהליכי ההפרטה שהתרחשו בישראל בעשרות השנים האחרונות. היא הייתה חלק מהמאבק לביטולה של תוכנית מהל"ב, ומתנגדת להפרטת בתי הסוהר וקרקעות המדינה, וכן להעסקה קבלנית. היא גם תומכת בהפחתת שכר הבכירים במשק.

באנתולוגיה "אנחנו" שפרסמה בשנת 2011, מנתחת יחימוביץ' בהרחבה את התמורות שעברה החברה הישראלית במהלך השנים. לטענתה, החברה הישראלית בחרה במהלך השנים למקד את מרבית עיסוקה בנושאי מדיניות החוץ, ובינתיים זנחה כליל את המאבק על דמותה של החברה בתוך גבולות המדינה. במהלך תקופה זו, טוענת יחימוביץ', הפערים בחברה הישראלית צמחו באופן ניכר, קומץ של בעלי ממון התעשר באופן חסר בקרה על חשבון יתר הציבור, והשיח הציבורי עסק בעיקר במאווייו ובצרכיו של הפרט, במקום בצרכיה הקולקטיביים והמשותפים של החברה. ערכים אלו, לטענתה, נזנחו עם השנים ופגמו בשורשיה של החברה הישראלית ובייעודה של הציונות.

יחימוביץ' מגדירה עצמה כפמיניסטית,[43] והיא חוקקה שורה ארוכה של חוקים למען קידום מעמד האישה. תומכת בנישואים אזרחיים ובקידום שוויון זכויות מלא עבור כולם.

היא תומכת בפתרון שתי המדינות לשני עמים כחלק ממתווה קלינטון, ועל בסיס עיקרון הכולל שמירה על גושי ההתיישבות הגדולים בידיה של ישראל, התנגדה לזכות השיבה, מתוך תפיסה כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.[דרוש מקור]

חיים אישיים

יחימוביץ' מתגוררת בשכונת כרם התימנים בתל אביב-יפו עם בנה ובתה מבן זוגה לשעבר נועם זיו, עמו התקשרה בחוזה משפטי אזרחי. בעבר הייתה גם בת זוגו של גיא מרוז.

ספרים

במקביל לקריירה עיתונאית ופוליטית כתבה יחימוביץ' שלושה ספרים:

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: שלי יחימוביץ'
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שלי יחימוביץ'
ראיונות וכתבות

הערות שוליים

  1. ^ שלי יחימוביץ תפקידים בכנסת - 16.07.19
  2. ^ מאגר החקיקה הלאומי, נכון לתאריך 16.07.19
  3. ^ פרופ' עוז אלמוג, ממצ'ואיזם לפמיניזם: נשים בתקופת היישוב, 2009
  4. ^ גידי וייץ, שלי יחימוביץ', מיס מיינסטרים, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011
  5. ^ לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, בעיצומו של המשבר האישי ביניהם, חשף פרץ שלאחר הריאיון נפגשו במסעדה כדי לדון בהצטרפותה לפוליטיקה.
  6. ^ מתי גולן, ‏שלי לא מצוננת, באתר גלובס, 20 בנובמבר 2005
  7. ^ שלי יחימוביץ': דרך של דעתנות חברתית, באתר ynet, 29 בנובמבר 2005
  8. ^ דן כספי, עיתונאים בלי צינון, באתר ynet, 29 בנובמבר 2005
  9. ^ עומר חימי, הסערה ממשיכה, באתר nrg‏, 1 בדצמבר 2005
  10. ^ יחימוביץ' הייתה האחרונה: מועצת הרשות השנייה אישרה - 3 חודשי צינון לעיתונאי העובר לפוליטיקה, באתר גלובס, 12 בדצמבר 2005
  11. ^ הילה קובו, ח"כ יחימוביץ': "דב חנין הוא אנטי ציוני שמטיף לסרבנות ולא שר את התקווה", באתר nrg‏, 22 באוגוסט 2008
  12. ^ רונן טל, הגוון האדום: יחימוביץ' מדברת על הכל, באתר nrg‏, 24 באפריל 2011
  13. ^ הארץ, מזל מועלם, שירות "", בחירות 2009, פריימריז בעבודה: אהוד ברק: נבחרת מנצחת לעבודה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
  14. ^ מורן אזולאי ורועי מנדל, ראש חדש לעבודה: שלי יחימוביץ' זכתה בבחירות, באתר ynet, 22 בספטמבר 2011
  15. ^ "התוכנית לכלכלה הוגנת", מתוך דף הבית של יחימוביץ'
  16. ^ מורן אזולאי, הרצוג בנאום הניצחון: "יחד נחזור לשלטון", באתר ynet, 22 בנובמבר 2013
  17. ^ ערוץ הכנסת - המשחק המרכזי - הדירוג השנתי, 9.9.15, ערוץ היוטיוב של ערוץ הכנסת
  18. ^ "הפנטזיה של שלי – הראשונות לזהות פרק #11". הפלוג - הבלוג הפוליטי של טל שניידר. 2017-03-30. נבדק ב-2017-04-08.
  19. ^ הקרב על ההסתדרות: ניסנקורן ניצח את יחימוביץ' עם 62 אחוזי תמיכה 25 במאי 2017 באתר ynet
  20. ^ תוצאות סופיות: אבי ניסנקורן נבחר לראשות ההסתדרות - גלובס, Globes
  21. ^ "לא כוחות: התבוסה של יחימוביץ' היא נצחונו של המנגנון ההסתדרותי". TheMarker. נבדק ב-2017-05-27.
  22. ^ לאחר הטענות לזיופים: יחימוביץ' עתרה לביטול הבחירות בהסתדרות, נבדק ב-2017-08-14
  23. ^ "נדחתה עתירת יחימוביץ' לפסילת הבחירות לראשות ההסתדרות". TheMarker. נבדק ב-2017-08-14.
  24. ^ אסף צבי, ‏הערעור נדחה: גוף השיפוט של ההסתדרות ידון בדרישת יחימוביץ' לביטול הבחירות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 במאי 2018
  25. ^ אסף צבי, ‏יחימוביץ' משכה תביעתה לביטול הבחירות בהסתדרות: "אין לנו אמון במוסדותיה", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 18 במאי 2018
  26. ^ שלי יחימוביץ' מונתה ליו"רית הוועדה לביקורת המדינה, באתר גלובס, 3 באוקטובר 2017
  27. ^ דנה ירקצי, יואב איתיאל ואלי אשכנזי‏, תוצאות סופיות בפריימריז בעבודה: שמולי ושפיר בראש, כבל בחוץ, באתר וואלה!‏, 12 בפברואר 2019
  28. ^ זאב קם, יחימוביץ' פורשת מהכנסת: "לוקחת פסק זמן מהפוליטיקה", באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 16 ביולי 2019
  29. ^ מאגר החקיקה באתר הכנסת - 16.07.19
  30. ^ רותי סיני, תביעת ענק בגין הפרת "חוק הקופאיות", באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007
  31. ^ אמנון מרנדה, אושר טרומית: חופשת הלידה תוארך בשבועיים, באתר ynet, 4 ביוני 2008
  32. ^ "מייל של אזרח הביא אותי לשנות את החוק"
  33. ^ צבי זרחיה, אושר "חוק הלוביסטים" המסדיר פעילותם בכנסת, באתר הארץ, 2 באפריל 2008
  34. ^ לירן דנש, עובד שהועסק ופוטר לסירוגין יהיה זכאי לזכויות סוציאליות רצופות, באתר nrg‏, 28 בדצמבר 2009
  35. ^ שלי יחימוביץ, הודעה לעיתונות: שני חוקים חדשים של שלי נכנסו לספר החוקים: חוק הדגל וחוק מהפכת הנגישות לתחבורה הציבורית, 7.12.2010, באתר האינטרנט של יחימוביץ'
  36. ^ רוני סופר, מכה לסין? הכנסת אישרה את חוק הדגל, באתר ynet, 7 בדצמבר 2010
  37. ^ צבי זרחיה ואורה קורן, חוק הטקסטיל הביטחוני עבר בכנסת: יחייב את צה"ל, המשטרה והשב"ס לרכוש מדים רק מתוצרת הארץ, באתר TheMarker‏, 21 בדצמבר 2010
  38. ^ חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 20 – הוראת שעה), התשע"א–2010
  39. ^ חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013
  40. ^ ח"כ שלי יחימוביץ ועמית בן צור, ניתוח חוק ההסדרים 2008, הקדמה וניתוח החוק
  41. ^ יחימוביץ' ממשיכה לחשוף את חוק ההסדרים: פירסמה הנוסח החדש, באתר TheMarker‏, 20 במאי 2009
  42. ^ סרטונים יגאל מוסקו, ‏מאחורי הקלעים של הקרב על ששינסקי, באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 באפריל 2011‏
  43. ^ שלי יחימוביץ': "אני פמיניסטית מכיתה ח'", באתר ‏מאקו‏‏, ‏8 במרץ 2015‏


ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל
ראשי אופוזיציה לא רשמיים מאיר יערי • פרץ ברנשטיין • מאיר יערי • פרץ ברנשטיין • מנחם בגין • יצחק מאיר לוין • מנחם בגין • שמעון פרס • יובל נאמן • שולמית אלוני • שמעון פרס • יצחק שמיר • בנימין נתניהו • שמעון פרס • אהוד ברק • אריאל שרון
ראשי אופוזיציה רשמיים אריאל שרון • יוסי שריד • בנימין בן אליעזר • עמרם מצנע • דליה איציק • שמעון פרס • יוסף לפיד • עמיר פרץ • בנימין נתניהו • ציפי לבני • שאול מופז • שלי יחימוביץ' • שאול מופז • שלי יחימוביץ' • יצחק הרצוג • ציפי לבני • שלי יחימוביץ' • יאיר לפיד • בנימין נתניהו
מנהיגי מפלגת העבודה הישראלית
המערך לוי אשכול (1968–1969) • יגאל אלון (מנהיג זמני) • גולדה מאיר (1969–1974) • יצחק רבין (1974–1977) • שמעון פרס (1977–1992) סמליל המפלגה
מפלגת העבודה יצחק רבין (1992–1995) • שמעון פרס (1995–1997) • אהוד ברק (1997–2001) • בנימין בן-אליעזר (2001–2002) • עמרם מצנע (2002–2003) • שמעון פרס (2003–2005) • עמיר פרץ (2005–2007) • אהוד ברק (2007–2011) • מיכה חריש (מנהיג זמני) • שלי יחימוביץ' (2011–2013) • יצחק הרצוג (2013–2017) • אבי גבאי (2017–2019)‏ • עמיר פרץ (2021-2019) • מרב מיכאלי (2021–הווה)
יושבי ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת
יוחנן בדר • יוסף תמיר • שמואל טולידאנו • אברהם כ"ץ-עוז • דוד ליבאי • דוד מגן • דן תיכון • רן כהן • יוסי כץ • רן כהן • עוזי לנדאו • אמנון רובינשטיין • אמנון כהן • מלי פולישוק-בלוך • יורי שטרן • זבולון אורלב • מיכאל איתן • יורי שטרן • אסתרינה טרטמן • יואל חסון • רוני בר-און • אורי אריאל • אמנון כהן • קארין אלהרר • שלי יחימוביץ' • עפר שלח • אלעזר שטרן
יושבי ראש ועדת האתיקה של הכנסת
איתן לבני • מיכאל דקל • אמנון רובינשטיין • ויקטור שם-טוב • אברהם ורדיגר • יצחק לוי • חיים אורון • יהודה לנקרי • קולט אביטל • דליה רבין • אריה אלדד • חיים אורון • שלי יחימוביץ' • יצחק וקנין • יצחק כהן • יצחק וקנין • איל בן ראובן • טלי פלוסקוב • ינון אזולאי
יושבי ראש הוועדה לזכויות הילד של הכנסת
תמר גוז'נסקי • רן כהן • מיכאל מלכיאור • נאדיה חילו • שלי יחימוביץ' • דני דנון • זבולון אורלב • אורלי לוי-אבקסיס • יפעת שאשא-ביטון • יוסף ג'בארין • מיכל שיר • אליהו דלל
חברי הכנסת המכהנים בכנסת העשרים וחמש
(חברי הכנסת ששמותיהם מודגשים מכהנים גם כשרים או כסגני שרים בממשלת ישראל השלושים ושבע)
סיעות הקואליציה של ממשלת ישראל השלושים ושבע (64 חברי הכנסת)
הליכוד (32) נתניהו • לוין • גלנט • אוחנה • ברקת • דיכטר • ישראל כ"ץ • קרעי • דנון • ביטן • אדלשטיין • רביבו • ואטורי • דנינו • גוטליב • מילביצקי • ביסמוט • סעדה • דלל • גמליאל • אופיר כץ • גולן • אילוז • קלנר • עטייה • הלוי • מלקו • שקלים • שטרית • פסל • גואטה • בוארון
ש"ס (11) דרעי • מלכיאלי • ארבל • אזולאי • אבוטבול • בוסו • טייב • בצלאל • מישרקי • מלול • מושיאשוילי
הציונות הדתית (7) סופר • סטרוק • רוטמן • וולדיגר • טל • סולומון • סוכות
יהדות התורה (7) גפני • טסלר • אשר • אייכלר • פינדרוס • רוט • ברוכי
עוצמה יהודית (6) בן גביר • וסרלאוף • אלמוג כהן • פוגל • סון הר-מלך • קרויזר
נעם (1) מעוז
סיעות האופוזיציה (56 חברי הכנסת)
יש עתיד (24) לפיד • ברביבאי • מאיר כהן • אלהרר • מירב כהן • שטרן • מיקי לוי • בן ארי • בן ברק • סגלוביץ • טופורובסקי • שיר • רול • להב-הרצנו • בליאק • רון כץ • צרפתי הרכבי • מזרסקי • סאקס פרידמן • דבורה ביטון • טור-פז • דוידסון • שירי • מירון
המחנה הממלכתי (12) גנץ • סער • איזנקוט • תמנו-שטה • שאשא-ביטון • טרופר • אלקין • מיכאל ביטון • כהנא • פרקש-הכהן • השכל • שוסטר
ישראל ביתנו (6) ליברמן • פורר • סובה • ניר • מלינובסקי • עמאר
רע"מ (5) עבאס • טאהא • אל-הואשלה • ח'טיב-יאסין • חוג'יראת
חד"ש-תע"ל (5) עודה • טיבי • תומא סלימאן • כסיף • עטאונה
העבודה (4) מיכאלי • לזימי • קריב • רייטן
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שלי_יחימוביץ%27&oldid=2009731"