ערך מומלץ

מדיניות החוץ של ממשל ג'ורג' ווקר בוש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ורג' ווקר בוש, נשיא ארצות הברית ה-43
(20 בינואר 2001 עד 20 בינואר 2009)
מדיניות הממשל
מדיניות החוץ
מדיניות הפנים
חברי הממשל בתחום מדיניות החוץ
Seal of the Vice President of the United States.svg סגן הנשיא דיק צ'ייני (2001–2009)
Seal of the United States Department of State.svg מזכיר המדינה קולין פאוול (2001–2005)
קונדוליזה רייס (2005–2009)
United States Department of Defense Seal.svg מזכיר ההגנה דונלד רמספלד (2001–2006)
רוברט גייטס (2006–2011)
US-WhiteHouse-Logo.svg ראש סגל הבית הלבן אנדרו קארד (2001–2006)
ג'וש בולטן (2006–2009)
US-WhiteHouse-Logo.svg היועץ לביטחון לאומי קונדוליזה רייס (2001–2005)
סטיבן האדלי (2005–2009)
הקבינט של ג'ורג' ווקר בוש

במהלך כהונתו של ג'ורג' ווקר בוש כנשיא, מדיניות החוץ של הממשל האמריקני ידעה התרחשויות מרחיקות לכת, אשר האפילו על ענייני מדיניות הפנים.

הקווים המרכזיים שהתוו את מדיניות החוץ של בוש היו הנהגת קו קשוח מול מדינות שארצות הברית ראתה אותן כעוינות וכמסוכנות. ארצות הברית כבשה את אפגניסטן ועיראק, והגבירה את הלחץ הדיפלומטי על מדינות כאיראן, סוריה, קוריאה הצפונית, לוב וקובה. לנוכח מדיניות החוץ האקטיבית האמריקנית, היחסים עם בנות בריתה של ארצות הברית באירופה ידעו עליות ומורדות. ובעוד זאת, היחסים עם רוסיה וסין היו יציבים יחסית, אם כי ידעו מתחים מפעם לפעם. מדיניות החוץ של ארצות הברית בתקופת בוש נחשבת למייצגת מובהקת של הנאו קונסרבטיזם, כאשר האישים המשמעותיים ביותר בממשל, לרבות בוש עצמו נחשבים לנמנים עם זרם זה. תחת בוש כיהנו שני מזכירי הגנה: דונלד רמספלד (2001–2006) ורוברט גייטס (2006–2009), כאשר לצדם כיהנו שני מזכירי מדינה: קולין פאוול (2001–2005) וקונדוליזה רייס (2005–2009). בעוד סגן הנשיא דיק צ'ייני ומזכיר ההגנה רמספלד נחשבו לבעלי השפעה משמעותית בקרב בנשיא, מזכיר המדינה פאוול נתפס כמי שמצוי בעיקר מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות.

המזרח התיכון

פרוץ המלחמה העולמית בטרור

הנשיא בוש על חורבות הגראונד זירו בניו יורק, 14 ספטמבר 2001
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – פיגועי 11 בספטמבר, המלחמה העולמית בטרור

פיגועי 11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון הבירה היו נקודה מכרעת בהתווית מדיניותו של בוש. תשעה עשר טרוריסטים שהשתייכו לארגון אל-קאעידה חטפו ארבעה מטוסי נוסעים וריסקו שניים מהם במגדלי התאומים ואחד בבניין הפנטגון. המטוס הרביעי התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה. בכלל האירועים נהרגו 2,977 בני אדם. בעת שהתרחשו הפיגועים, ביקר בוש בבית ספר יסודי בפלורידה. בוש הוטס לבסיסים צבאיים בלואיזיאנה ובנברסקה וחזר לוושינגטון בערב. שלושה ימים לאחר המתקפה, ביקר בוש ב"גראונד זירו", המקום שבו עמדו מגדלי התאומים בניו יורק, ועודד את אנשי החילוץ שעבדו במקום. על רקע השידורים שבהם נראה בוש מחבק את הכבאים ונואם במקום במגפון, התאחד הציבור האמריקאי סביב נשיאו, ובשבועות שלאחר ה-11 בספטמבר המריאה הפופולריות שלו לכ-90%.[1]

בנאומים שנשא לאחר פיגועי 11 בספטמבר, התווה בוש את המרכיבים העיקריים של מדיניות החוץ האמריקנית בשנותיו הבאות בבית הלבן. כבר בערב יום מתקפת הטרור הכריז בוש כי "אנחנו עומדים יחד לנצח במלחמה נגד הטרור".[2] תשעה ימים לאחר מכן, ב-20 בספטמבר, בנאום שנשא בפני שני בתי הקונגרס, שהיה אולי נאומו החשוב ביותר כנשיא, ניסח בוש בצורה מפורטת את מדיניות התגובה שלו לפיגועים. כבר בתחילת נאום זה הכריז בוש: "אנחנו הולכים להביא את אויבינו לצדק, או שנביא את הצדק לאויבינו. הצדק ייעשה". בהמשך קבע בוש שהראיות קושרות את הפיגועים לארגון אל-קאעידה, וסימן את משטר הטליבאן באפגניסטן כנותן החסות העיקרי של הארגון, וככזה הוא נושא באחריות ישירה לאירועים. לאחר שורה של דרישות שהציג לטליבאן כאולטימטום, קבע בוש ש"דרישות אלה אינן פתוחות למשא ומתן", והכריז גם ש"הם (הטליבאן) ימסרו לנו את הטרוריסטים או שהם יחלקו איתם את גורלם". עוד אמר בוש ש"המלחמה שלנו בטרור מתחילה עם אל-קאעידה, אבל היא לא תסתיים שם. היא לא תסתיים עד שכל ארגוני הטרור יבלמו ויובסו."[3][4] בנאום מצב האומה הראשון שנשא ב-29 בינואר 2002, הכריז הנשיא בוש כי קוריאה הצפונית, איראן ועיראק הן מדינות "ציר הרשע". בכך סימן בוש והגדיר בצורה ברורה את האויב, וכלפי מי מופנים המאמצים הצבאיים והמדיניים של ארצות הברית.[5] המכנה המשותף של מדינות ציר הרשע הוא תמיכתם בארגוני הטרור וחתירתם לפיתוח נשק להשמדה המונית, ולפיכך הם מהווים את מוקדי הסיכון המרכזיים לשלום העולם. מאוחר יותר הכליל בוש גם את סוריה, לוב וקובה כחברות במדינות ציר הרשע. ב-1 ביוני 2002, נשא בוש נאום בפני צוערי המכללה הצבאית בוסט פוינט, שבו הציג ביתר פירוט את עקרונות המלחמה העולמית בטרור, כמה שנודע לימים כ"דוקטרינת בוש". בנאום זה קבע שארצות הברית לא תהסס לפתוח במלחמת מנע אם היא או בעלות בריתה יהיו מאוימות על ידי טרוריסטים או "מדינות פורעות חוק" המייצרות נשק להשמדה המונית. הוא הוסיף שארצות הברית בראשותו תציב את עניין הביטחון הלאומי בראש סדרי העדיפויות, וכי הוא מתכוון לקדם את הדמוקרטיה והחירות בכל אזורי העולם.[6]

המלחמה באפגניסטן

ג'ורג' בוש עם בן בריתו חאמיד כרזאי, נשיא אפגניסטן הפרו-אמריקני לאחר הפלת שלטון הטאליבן
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001–2014)

מיד לאחר פיגועי 11 בספטמבר הציב ממשל בוש אולטימטום לטליבאן. באולטימטום דרש הממשל את הסגרתם של אוסאמה בן לאדן ואנשי אל קאעידה נוספים. במקביל, החל ממשל בוש בהכנה למלחמה.[7] הוא הורה לצבא האמריקני לגבש תוכנית פלישה לאפגניסטן כשהוא זוכה לגיבוי ציבורי רחב בארצו ולתמיכה בינלאומית רחבה ברחבי העולם. כחלק מההכנות לפלישה, רקם בוש שיתוף פעולה עם ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן הגובלת באפגניסטן מדרום-מזרח וכן עם כמה ממדינות מרכז אסיה הגובלות באפגניסטן מצפון. בנוסף, יזם בוש ברית צבאית עם הברית הצפונית – האופוזיציה האפגנית החמושה אשר כללה שורה של ארגונים ששלטו במדינה לפני השתלטות הטליבאן. הברית הצפונית הייתה אמורה, על פי התוכנית האמריקאית, להוות בסיס לשלטון החדש. במקביל שקד הנשיא בוש על הקמת קואליציה בינלאומית רחבה ככל האפשר של מדינות שיסכימו להשתתף בלחימה לצד ארצות הברית. 43 מדינות התחייבו להעמיד את כוחותיהם למלחמה, כאשר המובילות שבהן היו הממלכה המאוחדת, צרפת וגרמניה.[8][9]

מלחמת אפגניסטן החלה ב-7 באוקטובר. ב-13 בנובמבר השתלטו כוחות הברית הצפונית, ארצות הברית ושאר מדינות הקואליציה על הבירה קאבול. הנשיא הגולה רבאני הוחזר, וב-22 בדצמבר העביר את השלטון לידי ממשל זמני בראשות חמיד קרזאי שהפך לבעל בריתו הקרוב של בוש ולאורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002. הלחימה במעוזי הטליבאן בדרום המדינה ובמזרחה נמשכה. ב-7 בדצמבר נפלה קנדהאר – העיר האחרונה שהייתה תחת שלטון הטאליבן, ומנהיגם, המולא מוחמד עומאר נמלט מהעיר.[10] בכך, הושלמה המטרה הראשונה של המלחמה, הפלת משטר הטליבאן.

במהלך דצמבר התקיימה גם הלחימה בהרי טורה בורה במזרח המדינה, בסמוך לגבול עם פקיסטן. האמריקאים ובעלי בריתם ניסו לאתר את אוסאמה בן לאדן, אך כשלו בכך. עם זאת, חלק גדול מלוחמי אל קאעידה והטליבאן נפלו בשבי האמריקאי. כמה מאות מהם הועברו לבסיס הצבאי אמריקאי גואנטנמו שבקובה, שם הם הוחזקו שנים רבות במעמד של "לוחמים בלתי חוקיים", דבר שהביא על ממשל בוש ביקורת קשה מצד ארגוני זכויות אדם. מכל מקום, בשורה התחתונה כיבושה של אפגניסטן הסתיים במהירות ומשטר הטליבאן הופל. עם זאת, העיבה על כך הידרדרותה של אפגניסטן למלחמת גרילה ממושכת בין הכוחות האמריקניים לכוחות הטליבאן שירדו למחתרת. בשנים 2002, 2003 ו-2004, לחימה זו גבתה את חייהם של כחמישים לוחמים אמריקניים מדי שנה.[11]

באוקטובר 2004, כחודש לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, נערכו באפגניסטן הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדותיה. בבחירות לנשיאות זכה מנהיגה הזמני של אפגניסטן, חאמיד כרזאי.[10] בכך התבססה עוד יותר האחיזה האמריקנית במדינה.

לקראת תום הקדנציה הראשונה של בוש, הצליח ארגון הטליבאן, לאחר שספג מכות משמעותיות, להתארגן מחדש ולהגביר את הפעילות ההתקפית נגד האמריקנים במטרה לערער את יציבות השלטון הפרו-אמריקני החדש באפגניסטן.[12] בשנת 2006, פעילות הטאליבן התגברה משמעותית והוא יזם התקוממות רבתי במדינה.[13][14][15] בתגובה הורה בוש במרץ 2007 על תגבור של הכוח האמריקני באפגניסטן ב-3,500 חיילים נוספים.[16] במקביל התפשטה הלחימה לצפון מערב פקיסטן, לאחר שהממשלה הפרו אמריקנית של פקיסטן החלה להתעמת עם שבטים פתאנים בשטחה שתמכו וגיבו את כוחות הטאליבן ואל קאעידה. עד מהרה הצבא הפקיסטני שקע עמוק בלחימה וארצות הברית מצידה תמכה בו, בעיקר באמצעות מל"טים.[17]

על אף שכבר בראשיתה של המלחמה באפגניסטן היו שטענו שמלחמה כזאת איננה חוקית,[18][19] ככלל המלחמה גובתה בקונצנזוס לאומי רחב. לאור פיגועי 11 בספטמבר רוב מוחץ של האמריקנים ראה צורך ביציאה למלחמה באפגניסטן, המדינה בה היו בסיסיו העיקריים של אל קאעידה. למרות זאת, בהמשך המלחמה וככל שזו התארכה, הפכו מרכיבים רבים שלה לשנויים במחלוקת בארצות הברית. לצד ביקרות על מה שראו חוגים מסוימים כהפרות זכויות אדם – פגיעה באזרחים בלתי מעורבים ועינוי עצירים החשודים בטרור, הושמעו ביקרות נוספות. נקודה משמעותית הצביעה על המחיר הכלכלי שארצות הברית משלמת, כאשר מחיר המערכה מוערך בכחצי טריליון דולר.[20] אחרים הצביעו על כמות האבדות הגדולה בנפש שספגה ארצות הברית במלחמה ואורכה הרב. בנוסף לכל זה הושמעו גם טענות שמטרת המלחמה באפגניסטן לא הייתה לוחמה נגד הטרור, אלא בעיקר מניעים זרים כרצונן של חברות אנרגיה אמריקניות להשיג אחיזה באפגניסטן.[21][22] מנגד לכל זאת, תומכי המלחמה טענו שזו השיגה הישגים רבים: הפלת משטר הטאליבן, פגיעה נרחבת בארגון אל קאעידה, ושיקום ההרתעה האמריקנית לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בנוסף נטען כי מצבה של אפגניסטן השתפר למדי עקב המלחמה: רמת החיים בה עלתה באופן אשר התבטא בעלייה בתוחלת החיים, ובשיפור נגישות האוכלוסייה לחינוך. עוד נטען כי על רקע סילוק של הטאליבן מהשלטון, תושבי אפגניסטן נהנים ממידה נרחבת יותר של זכויות אדם וזכויות אזרח.[23][24]

חללים אמריקניים במלחמת אפגניסטן
בתקופת ממשל ג'ורג' ווקר בוש
2001
12
2002
49
2003
48
2004
52
2005
99
2006
98
2007
117
2008
155
2009
317
הערות: הנתונים מתייחסים ליריעת שנים
רחבה יותר מתקופת כהונתו של בוש (אשר
כיהן בתפקיד בין ה-20 בינואר 2001 ועד ל-20
בינואר 2009).
מקורות:[11]

המלחמה בעיראק

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת עיראק
הנשיא בוש בחליפת טיסה על סיפון נושאת המטוסים אברהם לינקולן, מאי 2003

חמישה ימים בלבד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, דיבר הנשיא בוש עם אנשיו על האפשרות שלאחר אפגניסטן, תתקוף ארצות הברית בעיראק. מזכיר ההגנה דונלד רמספלד אף אמר ש"זו אולי הזדמנות להפיל את סדאם חוסיין. אנו צריכים לשקול אותה". עיראק של סדאם חוסיין נתפסה על ידי הממשל כגורם מסוכן לאינטרסים של ארצות הברית וליציבות ולשלום במזרח התיכון.[25] ב-21 בנובמבר 2001 הורה בוש לרמספלד לפתוח בתכנון פעולה בעיראק.[26] פעילות אווירית אמריקנית בעיראק החלה כבר החל מאמצע 2002, אז כלי טיס של ארצות הברית ערכו בדרומה של עיראק ובצפונה משימות סיור ותקיפה מצומצמות.[27][28] במקביל החלו להתרבות בארצות הברית קריאות ל"החלפת משטר" בעיראק.[29] בצורה מפורשת ומפורטת החל בוש להשמיע טענות כנגד עיראק בינואר 2002,[30][31] ועל רקע דוחות CIA שהצביעו על כך שעיראק מתכוונת לחדש את תוכניתה הגרעינית,[32][33] ב-12 בספטמבר אותה השנה נאם בוש בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, נאום שרובו הוקדש לסוגיית עיראק.[34] בוש מנה את הפרות החלטות מועצת הביטחון על ידי משטרו של סדאם חוסיין בנושא פיתוח והשגת נשק להשמדה המונית, עידוד הטרור, והפרת זכויות האדם של אזרחי עיראק, ודרש מהאו"ם לנקוט בפעולות על מנת להכריח את עיראק לציית להחלטות אלה, אחרת יהפוך הארגון לבלתי רלוונטי. הוא הזהיר את עיראק שאם היא לא תציית להחלטות, השימוש בכוח יהיה בלתי נמנע. בעקבות הנאום החלו מגעים במועצת הביטחון לגיבוש החלטה חדשה שתכלול אולטימטום כלפי עיראק. במקביל קיבלו ב-11 באוקטובר שני בתי הקונגרס האמריקאי ברוב גדול החלטה משותפת שהסמיכה את הנשיא להשתמש בכוח צבאי בעיראק.[35][36]

ב-8 בנובמבר 2002 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה מספר 1441, החלטה שנתנה "הזדמנות אחרונה" לעיראק לציית להחלטות קודמות של מועצת הביטחון.[37] עיראק קיבלה על עצמה את ההחלטה והפקחים בראשות הנס בליקס ומנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-בראדעי הגיעו לעיראק.[38] בחודשים הבאים עיראק לא הראתה לפקחי האו"ם נשק להשמדה המונית, והמשיכה לטעון שאין בידיה נשק כזה.[39] בוש חש ששלטונות עיראק משטים בפקחים, והתקבלה אצלו סופית ההחלטה שיש צורך בפעולה צבאית נגד עיראק.

הנשיא בוש מבקר את חייליו בבגדד לרגל חג ההודיה, בנובמבר 2003

בעוד מועצת הביטחון מפולגת האם להורות על יציאה מיידית לפעולה צבאית, או לתת זמן נוסף לעבודת הפקחים, דיווחו בסוף ינואר הנס בליקס ואל-בראדעי על שיתוף פעולה "מסוים אך לא מספיק" מצד העיראקים. בעקבות ההודעה, התייצב מזכיר המדינה פאוול בפני מועצת הביטחון ב-5 בפברואר וסקר את ההוכחות כביכול שהיו ברשות ארצות הברית בדבר המשך פיתוח וייצור הנשק האסור על ידי עיראק ובדבר תמיכתה בטרור בכלל ובאל-קאעידה בפרט.[40] לאחר שבוש נואש מהניסיון להשיג את תמיכת מועצת הביטחון למלחמה, בחר לפעול בכל מקרה ולעשות זאת באופן חד-צדדי. במקביל שקדה ארצות הברית בראשותו על הקמת קואליציה רחבה ככל האפשר של מדינות שייקחו יחד איתה חלק במלחמה הצפויה. למעלה משלושים מדינות הצטרפו אליה, כאשר הממלכה המאוחדת הייתה לשותפה המרכזית.[41] בנאום שנשא בוש בבית הלבן ב-18 במרץ, הוא נתן לסדאם חוסיין אולטימטום: "על סדאם חוסיין ובניו לעזוב תוך 48 שעות את עיראק. סירוב יגרום לעימות צבאי במועד בו נבחר".[42] ב-20 במרץ, לאחר שהאולטימטום פג, החלה מלחמת עיראק.[43] לאחר הפצצות אוויריות מסיביות של מטרות אסטרטגיות בבגדד, החלו כוחות קרקעיים של ארצות הברית ומדינות אחרות בקואליציה לפלוש לעיראק.[44][45] כוחות אלו הגיעו לבגדאד ב-7 באפריל, וב-9 באותו החודש העיר נפלה, ומשטרו של סדאם חוסיין חדל למעשה מלהתקיים.[46] ב-1 במאי נחת מטוס של הצי על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" שהייתה באוקיינוס השקט בדרכה חזרה מעיראק. מהמטוס ירד הנשיא בוש לבוש בסרבל טיסה. לאחר שעבר לחליפה, הודיע בנאום טלוויזיוני מעל סיפון נושאת המטוסים על "סיום פעילות הלחימה העיקרית בעיראק", כאשר מאחוריו התנוסס שלט ענק עליו נכתב "המשימה הושלמה" ("Mission accomplished").[47][48] המציאות התבררה כמורכבת ביותר, והיו מי שטענו שהצהרותיו של בוש היו מוקדמות.[49] עם כיבוש בגדד התברר שכמות הכוחות שהספיקה לכיבוש עיראק לא הספיקה כדי לשמור על הסדר בה. הטרור השתולל ברחובות, וגבה הרוגים רבים מצדם של כוחות הקואליציה. בשנים 2004 עד 2007 מצב הביטחון בעיראק הידרדר משמעותית, כאשר היו מי שהגדירו אותה כמדינה במלחמת אזרחים.[50]

ג'ורג' בוש עם בן בריתו נורי אל-מאלכי, ראש ממשלת עיראק הפרו-אמריקני לאחר הפלת שלטון סדאם חוסיין

בניגוד למלחמת אפגניסטן אשר נתפסה כתגובה לגיטימית לפיגועי 11 בספטמבר והייתה מצויה בקונצנזוס לאומי רחב בארצות הברית, המלחמה בעיראק עוד מלכתחילה הייתה לשנויה במחלוקת. בעוד בתחילת המלחמה נהנה בוש מעלייה בפופולריות ומתמיכה של כ-60% מהציבור, עד מהרה מגמה זו נשחקה. הגם שלאחר ה-13 בדצמבר 2003, אז נתפס סדאם חוסיין על ידי הצבא האמריקני והובא למשפט, זכה בוש לעלייה מסוימת במעמדו הציבורי, גם מצב עניינים זה לא נמשך זמן רב.[51] כבר מלכתחילה היו שמתחו ביקורת נוקבת על המלחמה, וטענו על היותה מעורערת מהבחינה החוקית.[52][53][54] נקודה משמעותית הייתה באשר לסיבת המלחמה. בעוד בוש ראה את החשדות להימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק כעילה המרכזית ליציאה למלחמה, מלבד כמות מזערית של סארין,[55] לא נמצא בעיראק נשק להשמדה המונית. עובדה זאת הייתה בעוכריו של הממשל, והדבר הוליד ביקורת רבה על בוש. רבים טענו שהממשל הגזים באיום הבלתי קונבנציונלי מעיראק וערך מניפולציות במידע המודיעיני באשר למשטרו של סאדם חוסיין.[56][57] לימים הודה בוש שהימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק היה נתון מעורער מלכתחילה, אך האשים במרומז את קהיליית המודיעין ש"הרבה מהמידע המודיעיני (שסופק לו) התברר כשגוי".[58][59] ביקורות נוספות על המלחמה כללו גם טענות שהעלות הכספית של המלחמה יקרה מדי,[60] וששיעור האבדות האמריקני גדול אף הוא.[61] אחרים טענו שהמלחמה בעיראק מסיטה את תשומת הלב של ארצות הברית ממאבקה העיקרי – מלחמת אפגניסטן. היו מי שפקפקו ביכולת האמריקנית לקיים בצורה מוצלחת שני מלחמות גדולות במקביל.[62][63] בנוסף לכל אלו נטען שלא הייתה בנמצא תוכנית מוסדרת ליום שאחרי הפלת משטר סדאם חוסיין,[64] וכן שהתוכניות לשיקום עיראק לאחר המלחמה לקו בחסר.[65] ביקורת נוספת טענה להפרות זכויות אדם משמעותיות במלחמה.[66] מנגד תומכי המלחמה טענו שבדיעבד לא נמצא כמות משמעותית של נשק להשמדה המונית בעיראק, אך בעת היציאה למלחמה המשטר בעיראק לא שיתף פעולה בצורה מלאה והיה מקום להניח שהוא משטה בעולם. בנוסף, הם טענו שסדאם חוסיין איננו שליט לגיטימי והפלתו של רודן אכזרי היא מעשה ראוי. עוד הם אמרו שהמלחמה הפכה את העולם למקום בטוח יותר, ושכתוצאה מהמלחמה מצבם של תושבי עיראק טוב יותר גם כן.[67]

נוכח התגברות ההתנגדות למלחמה והירידה בפופולריות שלו עצמו, בשלהי שנת 2006 יצא בוש בסדרת נאומים בנושא המלחמה בעיראק, בהם הודה שנעשו שגיאות אסטרטגיות בעיראק ושהוא לוקח עליהם אחריות.[68][69] למרות זאת טען שעל ארצות הברית "להמשיך במסלול", והאשים את אלו הקוראים לנסיגה בכך שהם רוצים "לברוח" מעיראק, ללא שיקול משמעותי של האינטרס האמריקני.[70] מאוחר יותר קבע בוש: "אני לא מתכוון להסיג חיילנו משדה הקרב לפני שהמשימה תושלם".[71] ב-10 בינואר 2007, הציג בוש את האסטרטגיה החדשה שלו למלחמה ("The New Way Forward"), אשר נועדה להשיג הכרעה בעיראק ולייצב את המדינה. בכלל זה הודיע בוש שבכוונתו לתגבר את הצבא האמריקני בכוח נוסף של כ-21,500 חיילים.[72][73] לצד תמיכה מצומצמת יחסית בתוכניתו של בוש,[74] היא נתקלה בעיקר בהתנגדות חריפה ונרחבת, ובין השאר גם נציגים רפובליקניים הביעו מורת רוח מכוונות הממשל,[75] כאשר גם בציבור ההתנגדות הייתה מקיפה.[76] התוכנית יצאה אל הפועל כבר באותו החודש. בעוד בתחילה לא היה שינוי משמעותי במפלס האלימות, במרחק כמה שבועות החלה להירשם ירידה מתמדת במספר ההרוגים ובשטח נרשמה דעיכה משמעותית בעוצמת הטרור. שליטת ממשלת עיראק התעצמה, והמדינה הפכה ליציבה יותר. גורמים רשמיים בארצות הברית ובעיראק ציינו לטובה את תגבור הכוחות של בוש כגורם להחזרת השקט לעיראק,[77][78] וכך גם במערכת הפוליטית ובתקשורת, רווחה בדיעבד דעה חיובית על המהלך.[79][80] למרות זאת היו גם מי שתלו סיבות אחרות בירידה באלימות, וטענו שהתוכנית של בוש לא הייתה הגורם המרכזי לשיפור המצב.[81][82] בתום כהונתו של בוש הייתה עיראק יציבה יחסית וזו הצליחה לבסס את עצמה, ועקב כך הורה בוש על ראשיתו של תהליך נסיגה הדרגתי של הכוחות האמריקניים בעיראק.[83]

חללים אמריקניים במלחמת עיראק
בתקופת ממשל ג'ורג' ווקר בוש
2003
486
2004
849
2005
846
2006
823
2007
904
2008
314
2009
149
הערות: הנתונים מתייחסים ליריעת שנים
רחבה יותר מתקופת כהונתו של בוש (אשר
כיהן בתפקיד בין ה-20 בינואר 2001 ועד ל-20
בינואר 2009).
מקורות:[84]

סוריה ואיראן

בניגוד לעיראק ולאפגניסטן הסוניות, אשר ארצות הברית הפילה את משטריהם לאחר שתפסה אותן כמדינות התומכות בטרור, תחת בוש סוריה ואיראן השיעיות הצליחו להימנע מעימות ישיר עם ארצות הברית. מייד לאחר פיגועי 11 בספטמבר גורמים שונים רבים בארצות הברית האשימו את איראן בקשרים עם ארגון אל-קאעידה ובסיפוק תמיכה למתקפת הטרור, כאשר הדבר מגובה בראיות מסוימות.[85][86][87] למרות זאת בוש נהג לציין כי "לא הוכח קשר ישיר בין איראן לפיגועי 11 בספטמבר".[88] בהמשך, המדיניות האקטיבית של בוש במזרח התיכון הרתיעה את סוריה ואיראן, ואלו החלו בשיתוף פעולה מסוים עם ארצות הברית. כך איראן במספר הזדמנויות סייעה לארצות הברית ללכוד פעילי אל-קאעידה וטאליבן,[89] וכוחות הביון הסורי שיתפו פעולה עם ארצות הברית בפעילות לסיכול פיגועי טרור של אל-קאעידה.[90][91]

אך עד מהרה מגמה זו של שיתוף פעולה מסוים בין ארצות הברית לסוריה ואיראן הגיעה לקיצה. בינואר 2002, קבע בוש שאיראן חברה ב"ציר הרשע", וגרם לזעם באיראן ולגינויים רחבים.[92] בעוד הקשרים עם איראן נקטעו, שיתוף הפעולה עם סוריה נמשך, אך גם הוא לא האריך ימים. בעקבות פלישת ארצות הברית לעיראק וההתנגדות הסורית החריפה למלחמה, היחסים בין המדינות הידרדרו.[93] רשמית סוריה נותרה נייטרלית, אולם האמריקנים האשימו אותם בהעברת נשק לעיראק, אי מניעה ואף עידוד הסתננות של טרוריסטים ממנה לעיראק, ואף בהחבאת נשק ההשמדה ההמוני העיראקי.[94][95] גם המשך תמיכתה של סוריה בחזבאללה ובארגוני הטרור הפלסטינים היה לצנינים בעיני האמריקנים.

הרעת היחסים של ארצות הברית עם איראן וסוריה הביאה לעיצומים דיפלומטיים אמריקניים על מדינות אלו, שהתבטאו בסנקציות שונות. בדצמבר 2003 עבר בקונגרס "חוק האחריות הסורית" שהסמיך את הנשיא להטיל עיצומים על סוריה, והוא אכן הפעיל את סמכותו זו ב-11 במאי 2004.[96] המתיחות עם סוריה הובילה גם למעורבות בענייני לבנון, ולהשקעת מאמצים לדחיקת רגלי סוריה מהמדינה. במסגרת זו יזמה ארצות הברית יחד עם צרפת את החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-2 בספטמבר 2004, וקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון (כלומר הצבא הסורי), ופירוק המיליציות במדינה (בראשן החזבאללה). סוריה התמהמה ביישום ההחלטה, אך עם התחזקות הלחץ האמריקני היא הוציאה לבסוף את כוחותיה מלבנון באפריל 2005, כמה שנחשב להישג של בוש.[97]

עם עלייתו לשלטון באיראן של מחמוד אחמדינז'אד באוגוסט 2005, היחסים הידרדרו עוד יותר, כאשר ארצות הברית מאשימה גם את איראן בתמיכה במיליציות שיעיות אנטי-אמריקניות בעיראק.[98] הסוגיה המרכזית שעמדה במחלוקת באותן השנים הייתה טענות של ממשל בוש שאיראן מפתחת נשק גרעיני. הדבר הגיע לשיאו באוגוסט 2006, אז איים בוש כי "יהיו השלכות" להעשרת האורניום באיראן. הוא הגדיר את איראן כמדינה המצויה תחת "משטר קיצוני", וטען שנשקף ממנה "איום חמור לעולם".[99] לבסוף זכתה איראן לחלוק מצב דומה עם סוריה, וארצות הברית הטילה גם עליה שורה של סנקציות כלכליות.[100][101]

אף על פי שלא פרצו עימותים צבאיים בין ארצות הברית לסוריה ואיראן במהלך כהונתו של בוש, ארצות הברית הוציאה לעיתים לפועל במדינות אלו פעולות צבאיות מינימליות, כגון מבצעים מצומצמים של כוחות מיוחדים,[102][103][104] וגיחות של כלי טיס בלתי מאוישים.[105][106] בנוסף, נשמעו טענות שארצות הברית תמכה בארגוני גרילה וטרור באיראן המתנגדים למשטר, ארגונים כגון ג'ונדאללה,[107] ומפלגת החופש והחיים של כורדיסטן,[108] היעדים של כל פעולות אלו היו ערעור היציבות בסוריה ואיראן והחלשת משטריהן, וכן איסוף מודיעין.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

בוש עם אריאל שרון ואבו מאזן במפגש פסגה בעקבה, 2003

בוש נכנס לתפקידו בבית הלבן בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כארבעה חודשים לאחר שפרצה, וזמן קצר לפני עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל. לנוכח כישלון ועידת קמפ דייוויד, החל ממשל בוש למתן את התערבותו בכל הקשור לסכסוך הישראלי ערבי בכלל, ולסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט. בוש נחשב לנשיא ידידותי במיוחד למדינת ישראל[109] ולפיכך זכה לאהדה רבה בקרב הציבור הישראלי.[110] בוש הגן באופן עקבי על ישראל בשדה הדיפלומטי, וביטא את תמיכתו בה בהזדמנויות שונות.[111][112] היו שהסבירו כי מספר גורמים תרמו להיווצרות היחסים ההדוקים עם ישראל: יחסיו הטובים של בוש עם גורמים בממשל הישראלי טרם היבחרו לנשיא, קרבתו לחוגים נוצריים אוונגליסטיים פרו ישראלים, התגברות הנטייה הפרו ישראלית לאחר פיגועי 11 בספטמבר, והתמקדות הממשל האמריקאי במלחמה בטרור. במהלך הקדנציה הראשונה של בוש, שחפפה במידה רבה את זו של שרון בישראל, התעצמה תמיכתו של הממשל האמריקני בישראל. החל משנת 2002 ניתק ממשל בוש כמעט לחלוטין את הקשר עם הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת, והאשימו בעידוד הטרור ובהכשלת תהליך השלום.[113][114] באשר לנושאים כמו הקמתם והרחבתם של התנחלויות ומאחזים וכן חדירת תוואי גדר ההפרדה אל עומק תחומי יהודה ושומרון, שמר הממשל על התנגדותו לכל שינוי בסטטוס קוו.[115][116][117]

במהלך כהונתו הראשונה, ניסה בוש מספר פעמים להחיות את תהליך השלום. ב-24 ביוני 2002, נשא נאום בבית הלבן - במה שכונה לימים "חזון הנשיא בוש" -, שבו הציע מתווה שעיקרו שתי מדינות לשני עמים.[118] ניסיון נוסף נעשה ב-26 בפברואר 2003, כאשר הציג את תוכנית "מפת הדרכים לשלום", שהייתה דומה מחד במתכונתה לתוכניתו הקודמת, אך הציגה מאידך לוח זמנים ברור יותר לפתרון הדרגתי של הסכסוך.[119][120] ב-5 ביוני 2003, התקיימה ועידת פסגה בעקבה בהשתתפות בוש, אריאל שרון, אבו מאזן, והמלך עבדאללה, שהייתה אמורה לסמן את תחילת יישום מפת הדרכים. ההתקדמות בתהליך הייתה איטית,[121] שכן לאור ההידרדרות הביטחונית בשטח, וההסתבכות האמריקנית בעיראק, מיתנה ארצות הברית את פעילותה בזירה הישראלית-פלסטינית.

לאחר פרסום תוכנית ההתנתקות של שרון בדצמבר 2003, התייצב בוש לצידו של שרון ופרסם מכתב תמיכה במהלך,[122] שמטרתו בין השאר הייתה לרכך את ההתנגדות להתנתקות של חלק מהציבור וממקבלי ההחלטות בישראל. בוש גרס כי בעיית הפליטים הפלסטינים אמורה להיפתר במסגרת המדינה הפלסטינית, וכי יש להתחשב בגושי ההתנחלויות בעת קביעת קו הגבול העתידי.[123] בינואר 2006, מונה אהוד אולמרט לראשות הממשלה בישראל במקום אריאל שרון, שסבל ממצב בריאותי רעוע. בדומה לקודמו בתפקיד, רקם בוש יחסים קרובים גם עם ראש הממשלה החדש. בנובמבר 2007, לקראת סוף כהונתו של בוש, יזמה ארצות הברית את ועידת אנאפוליס – ועידה בינלאומית שהתכנסה בעיר אנפוליס, בירת מרילנד – שבמסגרתה חתמו כל הצדדים על הצהרה משותפת הקוראת להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים לא יאוחר מסוף שנת 2008.[124] כקודמותיה, גם יוזמה מדינית זו לא הצליחה להביא לפריצת דרך.

זירות אחרות

רוסיה

ג'ורג' בוש בפגישה בקמפ דייוויד עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אפריל 2008

ג'ורג' בוש נכנס לתפקידו כנשיא בקירוב להיבחרו של ולדימיר פוטין לנשיאות רוסיה, והפיכתו של פוטין לאיש החזק במדינתו. היחסים בין ארצות הברית לרוסיה במהלך כהונתו הראשונה של בוש התאפיינו בהקצנה של מדיניות החוץ הרוסית ובהתעצמות של רוסיה מחד, וכן במדיניות חוץ חד צדדית פעלתנית אמריקנית מאידך. דברים אלו הביאו להגברת המתיחות בין המעצמות, אך עם זאת בדרך כלל פני הדברים התמתנו והפכו לחיוביים יחסית הודות לקשרים האישיים הטובים שהצליח בוש לרקום עם פוטין. קשרים אלו התבטאו בביקורים הדדיים ובפגישות תכופות בין השניים.[125]

לצד זאת, אירועים רבים העיבו על היחסים בין שתי המדינות. בשנת 2002, בוש פתח ביוזמה לפריסת מערכות הגנה כנגד טילים באירופה למקרה של התקפה מצד מדינות כמו איראן, קוריאה הצפונית ולוב. לשם כך פרשה ארצות הברית מהאמנה עליה חתמה בימי המלחמה הקרה, אמנה שהגבילה החזקת נשק אנטי-בליסטי (ABM treaty).[126] רוסיה ראתה בתוכנית מעשה התגרות ואיום כלפיה, וטענה שמטרתה האמיתית של התוכנית היא סיכול יכולותיו של הצבא הרוסי.[127][128] בשנים הבאות קיים בוש שיחות עם מדינות שונות באירופה על מנת שיהיו שותפות בפרויקט. גם הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003 הוסיפה לדרדור היחסים, ורוסיה התנגדה למלחמה זו בין השאר גם הודות לקשריה החיוביים עם משטרו של סאדם חוסיין.[129] ב-29 במרץ 2004 הצטרפו שמונה מדינות – רומניה, בולגריה, סלובניה, סלובקיה, ליטא, לטביה ואסטוניה – לברית נאט"ו, והפכו בה לחברות מן המניין. הצטרפות של מדינות אלו לנאט"ו, כולן חברות הגוש הקומוניסטי לשעבר כאשר חלקן אף היו חלק מברית המועצות, נתפסה בעיני רוסיה כצעד אגרסיבי שפירשו הרחבת ההגמוניה האמריקנית מזרחה אל עבר גבולותיה.[130]

בעוד היחסים עם רוסיה בקדנציה הראשונה של בוש היו סבירים ומעורבים, בקדנציה השנייה המחלוקות פרצו ביתר שאת מעל לפני השטח, והיחסים התערערו.[125] תרמו לכך בעיקר הצעדים שעשתה ארצות הברית בשנים הקודמות ובעיקר הסוגיה מרכזית שעתידה תהיה לעמוד ביחסים בין המדינות בשנים הבאות - יוזמת מערכת ההגנה מפני טילים שרצה בוש לפרוס באירופה. בעוד בקדנציה הראשונה בוש היה טרוד בעיקר בענייני המזרח התיכון, בכהונתו השנייה הוא הביע את כוונתו להשלים את תוכניותיו באירופה. עקב כך הואץ המשא ומתן עם מדינות אירופאיות שונות, ולבסוף הוחלט להציב מערכות יירוט טילים בפולין וצ'כיה. בוש סיכם זאת עם מנהיגי מדינות אלו,[131] כאשר הדבר גורר תגובה חריפה מצד רוסיה ובכלל זה איומים צבאיים למחצה.[132] ב-14 באוגוסט 2008 חודשים ספורים לפני שבוש עזב את הבית הלבן, הגיעו השיחות עם פולין לידי סיום, וסוכם על פריסה של כעשרה מערכות יירוט טילים במדינה זאת.[133]

נוסף על חתימת ההסכם בין ארצות הברית לפולין, בשלהי כהונתו השנייה של בוש אירוע נוסף שהידרדר למשבר חמור בין המדינות היה המלחמה בין רוסיה לגאורגיה. באוגוסט 2008, פלשה רוסיה לגאורגיה, מדינה שנחשבה לפרו-אמריקנית. הדבר הביא לתגובות נוקבות מצד ממשל בוש, שגינה את הפלישה הרוסית בחריפות.[134][135]

האיחוד האירופי

ג'ורג' בוש בפגישה בקמפ דייוויד עם שותפו הקרוב ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, מרץ 2003

לאחר פיגועי 11 בספטמבר מדינות אירופה גינו את האירועים והציעו לארצות הברית סיוע. בהמשך, השתתפו רוב מדינות האיחוד האירופי במלחמת אפגניסטן לצד ארצות הברית, [136][9] כאשר מאות אירופאים נהרגו בלחימה מול אל קאעידה והטאליבן.[137]

השותפות האירופאית-אמריקנית נגד הטרור תחת בוש המשיכה גם בשנים הבאות, אך הדבר הגיע במידה רבה אל קיצו לקראת מלחמת עיראק. בעוד ממשל בוש רצה בראשית 2003 להרחיב את המלחמה בטרור מאפגניסטן לעיראק, באירופה ניכרה מחלוקת עזה בשאלה זו, כאשר מדינות רבות התנגדו בחריפות למלחמה. את מחנה המתנגדות הובילו גרמניה וצרפת. מדינות אלו טענו שאין טעם במלחמת עיראק ואף ערכו מאמצים דיפלומטיים כדי למנוע את המלחמה.[138][139] הדבר הביא לקרע ביחסים בין מדינות אלו לארצות הברית, ובמיוחד עם צרפת בראשות נשיאה ז'אק שיראק, שהיה למתנגד קולני לבוש. ובעוד זאת, מדינות רבות אחרות באירופה, כאשר בריטניה, איטליה, ספרד ופולין הן המרכזיות שבהן, המשיכו לשתף פעולה באופן מלא עם ארצות הברית, ושלחו אלפים מחייליהם למלחמת עיראק.[140][141][142] עם מדינות אלו חוותה ארצות הברית פריחה ביחסים, ובמיוחד אמור הדבר באשר לבריטניה בראשות טוני בלייר, שהייתה לשחקן מרכזי במלחמות בעיראק ובאפגניסטן. מצב עניינים זה הביא לידידות עמוקה בין בלייר לבוש, שהתבטאה בביקורים הדדיים תכופים זה במדינתו של זה וכן בפגישות רבות.[143] בדומה לבלייר, גם עם ראשי ממשלת ספרד ואיטליה, חוזה מריה אסנאר וסילביו ברלוסקוני בהתאמה, רקם בוש קשרים קרובים.

לצד מלחמת עיראק, בלטה אמנת פרוטוקול קיוטו בהעבתה על היחסים בין ארצות הברית לרבות ממדינות אירופה. האמנה הקוראת לצמצום פליטת גזי חממה לאטמוספירה ומלחמה בהתחממות הגלובלית, היא מהיוזמות המרכזיות שקידם האיחוד האירופי באותן השנים; ואז כהיום, ארצות הברית היא אחד המכשולים המרכזיים בפני יישום האמנה. בעוד ממשל ביל קלינטון קידם את האמנה, כבר במרץ 2001 הורה הנשיא בוש להסיר את חתימתה של ארצות הברית מאמנת קיוטו, בטענה שיישום האמנה יהיה יקר מדי ובשל כך שהאמנה מפלה לדעתו לרעה את ארצות הברית. בשעתו הדבר הוביל למרירות ביחסים בין ארצות הברית לאיחוד האירופי.[144][145][146]

עם ראשית כהונתו השנייה, החל בוש במאמצים משמעותיים לשקם את היחסים עם מדינות אירופה שהיחסים התערערו איתם בכהונתו הקודמת. סייעו לכך במיוחד מספר חילופי שלטון באירופה. ב-2005 ראש ממשלת גרמניה גרהרד שרדר הוחלף באנגלה מרקל שהנהיגה יחס מאוזן יותר כלפי ארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, ב-2007 נשיא צרפת ז'אק שיראק הוחלף בניקולא סרקוזי, שהפך לאחד מבני הברית הקרובים ביותר לג'ורג' בוש.[147][148] עם זאת, מספר שינויים באירופה היו גם לרעתו של בוש. ידידיו הטובים באיטליה ובספרד, סילביו ברלוסקוני וחוזה מריה אסנאר, איבדו את שלטונם לטובת מועמדים בעלי גישה מסויגת לארצות הברית, מנהיגים חדשים אשר היו מי שהגדירו אותם כאנטי-אמריקנים. חילופי השלטון באיטליה ובספרד הביאו לפרישתם של שתי מדינות אלו מהמלחמה בעיראק.[149][150] לפיכך נרשמה הידרדרות ביחסים בין ארצות הברית למדינות אלו, ובמיוחד עם ספרד.[151]

סין ומזרח אסיה

בתקופה שלאחר פיגועי 11 בספטמבר, ידעו היחסים בין ארצות הברית לסין שיפור מסוים. הסינים גינו את הפיגועים, תמכו ביציאה האמריקנית לאפגניסטן ב-2001; ומאוחר יותר הם אף תרמו 150 מיליון דולר לשיקום אפגניסטן ולייצובה לאחר הפלת שלטון הטאליבן.[152] תקופת בוש התאפיינה בהתמקדות הממשל בנעשה במזרח התיכון, ובהורדת פרופיל מסוימת במזרח אסיה, דבר שהסינים ראו באופן חיובי. למרות זאת, שררו בסין חששות מסוימים לאחר שארצות הברית הרחיבה את אחיזתה במרכז אסיה והקימה בסיסי צבא במדינה כמו טג'יקיסטן, מדינה הגובלת עם סין ממערב.[153] על היחסים בין סין לארצות הברית העיבו במיוחד היחסים הקרובים שקיימה ארצות הברית עם טאיוואן, אויבתה המושבעת של סין. ב-25 באפריל 2001 נשאל בוש אם ארצות הברית תבוא לעזרתה של טאיוואן, אם זו האחרונה תותקף בידי סין. הוא השיב: "הסינים צריכים להבין שארצות הברית תעשה כל מה שנדרש כדי לעזור לטאיוואן להגן על עצמה... אף על פי שיש לנו (סין וארצות הברית) אינטרסים משותפים, הסינים צריכים להבין שיש מקומות (כמו הסוגיה הטאיוואנית) בהם אנחנו לא מסכימים".[154]

היחסים בין ארצות הברית לקוריאה הצפונית תחת בוש היו בדרך כלל מתוחים למדי. ממשל בוש ביקר לעיתים תכופות את המשטר הצפון קוריאני על הפרות זכויות אדם, פיתוח מערכות טילים מאיימות וערעור היציבות והביטחון במזרח אסיה. בשנת 2002 החמירה המתיחות בין המדינות, לאחר שבוש האשים את קוריאה הצפונית בפיתוח תשתית להעשרת אורניום לצורך נשק גרעיני. באותה השנה גם הגדיר בוש את קוריאה הצפונית כשותפה ב"ציר הרשע".[155] בחודשים הבאים נכנסה ארצות הברית למשא ומתן עם קוריאה הצפונית במטרה להניא אותה מהתוכנית הגרעינית שלה, אך ניסיון זה לא צלח. לקראת שלהי הקדנציה הראשונה של בוש, הידרדרו מחדש היחסים עם קוריאה הצפונית, לאחר שזו גירשה את פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית משטחה, וחזרה לפתח נשק גרעיני.[156] ב-9 באוקטובר 2006 ערכה קוריאה הצפונית ניסוי גרעיני מצומצם. ג'ורג' בוש הגיב בחריפות, גינה את המעשה, והורה על הגברת הסנקציות הכלכליות כאשר הוא מצהיר שלא יהסס להשתמש באמצעים צבאיים.[157] תחת הלחצים הבינלאומיים הסכימה לבסוף קוריאה הצפונית לחדש את המשא ומתן עם ארצות הברית, וב-11 באוקטובר 2008 קיבלה קוריאה הצפונית את הדרישות האמריקניות לפרק את הכור הגרעיני שלה, ובתגובה בוש הודיע על הסרת הסנקציות ועל צעדים ראשונים לנורמליזציה ביחסים בין המדינות.[158] בסיום כהונתו של בוש היה נראה שאף על פי שקוריאה הצפונית רכשה יכולת גרעינית מינימלית, ארצות הברית הצליחה לבסוף להניא אותה מדרכה, והחל תהליך מדיני לפירוקה מנשק גרעיני.

אפריקה

כבר בראשית כהונתו, הנהיג בוש מדיניות אקטיבית יחסית באפריקה בהשוואה לממשלים קודמים. כחלק מהמלחמה העולמית בטרור, הרחיבה ארצות הברית את הפעילות הביטחונית שלה באפריקה, במטרה להיאבק בניסיונות של טרור אסלאמי להכות ביבשת. בכלל זה בלט במיוחד "מבצע חירות מתמשכת – קרן אפריקה" (OEF-HOA), מבצע צבאי שנערך החל מ-2002, מבצע שמטרתו הוגדרה כמלחמה בטרור ובפיראטיות בקרן אפריקה בדגש על סומליה.[159] המבצע הוצא לפועל על ידי כוח מיוחד שהוקם על ידי האמריקנים לצורך העניין – כוח המשימה המשולב לקרן אפריקה (CJTF-HOA).[160] לצד כוח זה, השתתפו בפעילות במקום גם כוחותיהם הצבאיים של מספר מחברותיה של ברית נאט"ו ומספר מדינות מקומיות.[161] כוח נוסף שפועל במסגרת המבצע, הוא הכוח הימי הרב לאומי כוח משימה משולב מספר 150 – כוח שהוא למעשה שלוחה של כוחות הקואליציה הפרו-אמריקנית במלחמת עיראק, כאשר תפקידו לצד לוחמה נגד הפיראטים באזור הוא אבטחה ספציפית של מפרץ עדן, על-מנת לאפשר זרימה סדירה של ציוד, סחורות וכוח אדם מארצות הברית ואירופה לעיראק.[162] במהלך הלחימה במקום, תעשיית הפיראטיות באזור ספגה מכה קשה אך לא מוגרה לחלוטין, כלי שיט רבים שנכנסו לסכנת שוד חולצו על ידי הכוחות הצבאיים שבמקום ובסיסי פיראטים וכלי שיט של גורמים מעין אלו הותקפו.[163][164][165][166] במהלך כלל הלחימה במקום, 29 חיילים אמריקניים נהרגו,[167][168][169][170][171][172] לעומת כמאה וחמישים טרוריסטים ופיראטים שנהרגו אף הם.[173] לצד זאת, למעלה מ-1,200 טרוריסטים ופיראטים נעצרו.[174]

בנאום מצב האומה בינואר 2003, הכריז בוש על תוכנית חירום של סיוע למדינות אפריקניות מוכות איידס להילחם בנגיף המסוכן. במסגרת זאת העמיד בוש כ-44 מיליארד דולר למאמץ הזה. תוכנית זו הגישה טיפול תרופתי ישיר למיליוני בני אדם, ויש המעריכים שהיא הצילה את חייהם של כחמישה מיליון כאלו. על פי כתב הניו יורק טיימס פיטר בייקר, "בוש עשה יותר מכל נשיא אחר לפניו או אחריו, על מנת לעצור את האיידס ולעזור לאפריקה".[175] כחלק ממדיניותו של ממשל בוש להפיץ את הדמוקרטיה בעולם, תמך הממשל גם בניסיונות של דמוקרטיזציה ביבשת.[176]

ביקורים מדיניים במדינות זרות

2001
1 16 בפברואר מקסיקומקסיקו מקסיקו פגישה עם נשיא מקסיקו ויסנטה פוקס.
2 20 באפריל קנדהקנדה קנדה השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה.
3 12 עד 16 בינואר ספרדספרד ספרד
בלגיהבלגיה בלגיה
שוודיהשוודיה שוודיה
פוליןפולין פולין
סלובניהסלובניה סלובניה		 פגישה עם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד וראש ממשלת ספרד חוסה מריה אסנאר, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם אלברט השני, מלך הבלגים וראש ממשלת בלגיה גיא ורהופשטאדט, פגישה עם קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה וראש ממשלת שוודיה יוראן פרסון, פגישה עם נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי, ופגישה עם נשיא סלובניה ג'אנז דרנובסק ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין.
4 18 עד 24 ביולי בריטניהבריטניה בריטניה
איטליהאיטליה איטליה
סרביהסרביה סרביה		 פגישה עם אליזבת השנייה, מלכת בריטניה וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, פגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, פגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי, וביקור חיילים אמריקניים השותפים בכוח קוסובו.
5 18 עד 21 באוקטובר הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  סין השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC.
6 16 עד 22 בפברואר יפןיפן יפן
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  סין		 פגישה עם קיסר יפן אקיהיטו וראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי, נאום בפני הדיאט של יפן, פגישה עם נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, סיור באזור המפורז הקוריאני וביקור חיילים אמריקניים בקוריאה הדרומית, ופגישה עם נשיא סין ג'יאנג דזה-מין.
2002
7 21 עד 24 במרץ מקסיקומקסיקו מקסיקו
פרופרו פרו
אל סלוודוראל סלוודור אל סלוודור		 פגישה עם נשיא מקסיקו ויסנטה פוקס, פגישה עם נשיא פרו אלחנדרו טולדו, נשיא קולומביה אנדרס פאסטראנה אראנגו, נשיא בוליביה חורחה קירוגה וסגן נשיא אקוודור פרדו פינטו רובינס, והשתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה.
8 22 עד 28 במאי גרמניהגרמניה גרמניה
רוסיהרוסיה רוסיה
צרפתצרפת צרפת
איטליהאיטליה איטליה
קריית הוותיקןקריית הוותיקן קריית הוותיקן		 פגישה עם קנצלר גרמניה גרהרד שרדר ונאום בפני הבונדסטאג, פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, פגישה עם נשיא צרפת ז'אק שיראק, פגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, ופגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
9 25 עד 27 ביוני קנדהקנדה קנדה השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8.
10 26 עד 27 באוקטובר מקסיקומקסיקו מקסיקו השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC.
11 19 עד 23 בנובמבר צ'כיהצ'כיה צ'כיה
רוסיהרוסיה רוסיה
ליטאליטא ליטא
רומניהרומניה רומניה		 השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, פגישה עם נשיאי המדינות הבלטיות: נשיא ליטא ולדאס אדמקוס, נשיאת לטביה ואירה ויקה-פרייברגה ונשיא אסטוניה ארנולד רוטל, ופגישה עם נשיא רומניה יון איליאסקו.
2003
12 16 במאי פורטוגלפורטוגל פורטוגל פגישה באיים האזוריים עם ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, ראש ממשלת ספרד חוזה מריה אסנאר וראש הממשלה פורטוגל ז'וזה מנואל ברוסו.
13 7 עד 8 באפריל בריטניהבריטניה בריטניה פגישה עם ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר וראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן.
14 31 במאי עד 5 ביוני פוליןפולין פולין
רוסיהרוסיה רוסיה
צרפתצרפת צרפת
מצריםמצרים מצרים
ירדןירדן ירדן
קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר		 פגישה עם נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי וראש ממשלת פולין לשק מילר וביקור במחנה ההשמדה אושוויץ, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8 ופגישה עם נשיא סין חו ג'ינטאו, השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות הים האדום, פגישה עם עבדאללה השני, מלך ירדן, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, ונשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ופגישה עם אמיר קטר חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני וביקור חיילים אמריקניים במדינה.
15 8 עד 12 ביולי סנגלסנגל סנגל
דרום אפריקהדרום אפריקה דרום אפריקה
בוטסואנהבוטסואנה בוטסואנה
אוגנדהאוגנדה אוגנדה
ניגריהניגריה ניגריה		 פגישה עם נשיא סנגל עבדוליי ואד, פגישה עם נשיא דרום אפריקה תאבו מבקי, פגישה עם נשא בוטסואנה פסטוס מוגה, פגישה עם נשיא אוגנדה יוורי מוסווני, ופגישה עם נשיא ניגריה אולוסגון אובסנג'ו.
16 17 עד 22 באוקטובר יפןיפן יפן
הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים
תאילנדתאילנד תאילנד
סינגפורסינגפור סינגפור
אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה		 פגישה עם ראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי, פגישה עם נשיאת הפיליפינים גלוריה מקפגל ארויו ונאום בפני הקונגרס הפיליפיני, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC, פגישה עם ראש ממשלת סינגפור גון צ'וק טונג, פגישה עם נשיאת אינדונזיה מגוואטי סוקרנופוטרי, ופגישה עם ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון הווארד ונאום בפני הפרלמנט האוסטרלי.
17 18 עד 27 בנובמבר בריטניהבריטניה בריטניה
עיראקעיראק עיראק		 פגישה עם אליזבת השנייה, מלכת בריטניה וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, וביקור חיילים אמריקניים בעיראק.
2004
18 12 עד 13 בינואר מקסיקומקסיקו מקסיקו השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה.
19 4 עד 6 ביוני איטליהאיטליה איטליה
קריית הוותיקןקריית הוותיקן קריית הוותיקן
צרפתצרפת צרפת		 פגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי, פגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ופגישה עם נשיא צרפת ז'אק שיראק והשתתפות בחגיגות יום השנה ה-60 לפלישה לנורמנדי.
20 25 עד 19 ביוני אירלנדאירלנד אירלנד
טורקיהטורקיה טורקיה		 פגישה עם ראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן, והשתתפות בוועידת פסגה עם מנהיגי מדינות האיחוד האירופי, פגישה עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן וראש ממשלת טורקיה אחמט נג'דט סזר, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו.
21 19 עד 22 בנובמבר צ'ילהצ'ילה צ'ילה
קולומביהקולומביה קולומביה		 השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC, ופגישה עם נשיא קולומביה אלווארו אוריבה.
22 30 בנובמבר עד 1 בדצמבר קנדהקנדה קנדה פגישה עם ראש ממשלת קנדה פול מרטין.
2005
23 20 עד 24 בפברואר בלגיהבלגיה בלגיה
גרמניהגרמניה גרמניה
סלובקיהסלובקיה סלובקיה		 השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם קנצלר גרמניה גרהרד שרדר וביקור חיילים אמריקניים בגרמניה, ופגישה עם ראש ממשלת סלובקיה מיקולאש דזורינדה ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין.
24 6 עד 8 באפריל קריית הוותיקןקריית הוותיקן קריית הוותיקן
איטליהאיטליה איטליה		 השתתפות בהלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ופגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו
אזליו צ'אמפי.
25 6 עד 10 במאי לטביהלטביה לטביה
הולנדהולנד הולנד
רוסיהרוסיה רוסיה
גאורגיהגאורגיה גאורגיה		 פגישה עם נשיאי המדינות הבלטיות: נשיא ליטא ולדאס אדמקוס, נשיאת לטביה ואירה ויקה-פרייברגה ונשיא אסטוניה ארנולד רוטל, פגישה עם ראש ממשלת הולנד יאן פיטר בלקנאנדה וביקור חיילים אמריקניים בהולנד, פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין והשתתפות בחגיגות 60 השנים ליום הניצחון באירופה, ופגישה עם נשיא גאורגיה מיכאיל סאקשווילי.
26 5 עד 8 ביולי דנמרקדנמרק דנמרק
בריטניהבריטניה בריטניה		 פגישה עם מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק וראש ממשלת דנמרק אנדרס פוג ראסמוסן, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8.
27 3 עד 7 בנובמבר ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה
ברזילברזיל ברזיל
פנמהפנמה פנמה		 השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה, פגישה עם נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה, ופגישה עם נשיא פנמה מרטין טוריחוס.
28 15 עד 21 בנובמבר יפןיפן יפן
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  סין
מונגוליהמונגוליה מונגוליה		 פגישה עם ראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC וביקור חיילים אמריקניים בקוריאה הדרומית, פגישה עם נשיא סין חו ג'ינטאו, ופגישה עם נשיא מונגוליה נמברין אנחבאיאר וראש ממשלת מונגוליה צחיאגיין אלבגדורג'.
2006
29 28 עד 4 במרץ אירלנדאירלנד אירלנד
אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן
הודוהודו הודו
פקיסטןפקיסטן פקיסטן		 ביקור חיילים אמריקניים באירלנד, פגישה עם נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי וביקור חיילים אמריקניים באפגניסטן, פגישה עם ראש ממשלת הודו מאנמוהאן סינג, ופגישה עם נשיא פקיסטן פרבז מושארף.
30 30 עד 31 במרץ מקסיקומקסיקו מקסיקו השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה.
31 13 ביוני עיראקעיראק עיראק פגישה עם ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי וביקור חיילים אמריקניים בעיראק.
32 20 עד 22 ביוני אוסטריהאוסטריה אוסטריה
הונגריההונגריה הונגריה		 השתתפות בוועידת פסגה עם מנהיגי מדינות האיחוד האירופי, ופגישה עם נשיא הונגריה לאסלו שויום וראש ממשלת הונגריה פרנץ יורטאיין, והשתתפות בחגיגות 50 השנים למרד ההונגרי.
33 12 עד 17 ביולי גרמניהגרמניה גרמניה
רוסיהרוסיה רוסיה		 פגישה עם קנצרלית גרמניה אנגלה מרקל, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8.
34 15 עד 20 בנובמבר רוסיהרוסיה רוסיה
סינגפורסינגפור סינגפור
וייטנאםוייטנאם וייטנאם
אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה		 פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, פגישה עם ראש ממשלת סינגפור לי הסיין לונג, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC, ופגישה עם נשיא אינדונזיה סוסיליו באמבאנג יודהויונו.
35 27 עד 30 בנובמבר אסטוניהאסטוניה אסטוניה
לטביהלטביה לטביה
ירדןירדן ירדן		 פגישה עם נשיא אסטוניה טומאס הנדריק אילווס, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, ופגישה עם עבדאללה השני, מלך ירדן וראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי.
2007
36 8 עד 14 במרץ ברזילברזיל ברזיל
אורוגוואיאורוגוואי אורוגוואי
קולומביהקולומביה קולומביה
גואטמלהגואטמלה גואטמלה
מקסיקומקסיקו מקסיקו		 פגישה עם נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה, פגישה עם נשיא אורוגוואי טאבארה ואסקס, פגישה עם נשיא קולומביה אלווארו אוריבה, פגישה עם נשיא גואטמלה אוסקר ברשה ופגישה עם נשיא מקסיקו פליפה קלדרון.
37 4 עד 11 ביוני צ'כיהצ'כיה צ'כיה
גרמניהגרמניה גרמניה
פוליןפולין פולין
איטליהאיטליה איטליה
קריית הוותיקןקריית הוותיקן קריית הוותיקן
אלבניהאלבניה אלבניה
בולגריהבולגריה בולגריה		 פגישה עם נשיא צ'כיה ואצלב קלאוס וראש ממשלת צ'כיה מירק טופולנק, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8, פגישה עם נשיא פולין לך קצ'ינסקי, פגישה עם נשיא איטליה ג'ורג'ו נפוליטנו וראש ממשלת איטליה רומנו פרודי, פגישה עם האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, פגישה עם נשיא אלבניה אלפרד מויסיו וראש ממשלת אלבניה סאלי ברישה, פגישה עם נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב וראש ממשלת בולגריה סרגיי סטאנישב.
38 20 עד 21 באוגוסט קנדהקנדה קנדה השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה.
39 3 עד 8 בספטמבר עיראקעיראק עיראק
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה		 פגישה עם שר ההגנה רוברט גייטס, הגנרל דייוויד פטראוס ובכירי צבא נוספים, וביקור חיילים אמריקניים בעיראק, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC.
2008
40 9 עד 16 בינואר ישראלישראל ישראל
הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
כוויתכווית כווית
בחרייןבחריין בחריין
איחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית
מצריםמצרים מצרים		 פגישה עם נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, פגישה עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, פגישה עם הגנרל דייוויד פטראוס וביקור חיילים אמריקניים בכוויית, פגישה עם מלך בחריין חמד בן עיסא אאל ח'ליפה וביקור חיילים אמריקניים בבחריין, פגישה עם נשיא איחוד האמירויות ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן וראש ממשלת איחוד האמירויות מוחמד בן ראשד אאל מכתום, פגישה עם עבדאללה, מלך ערב הסעודית, ופגישה עם נשיא מצרים חוסני מובארכ.
41 16 עד 21 בפברואר בניןבנין בנין
טנזניהטנזניה טנזניה
רואנדהרואנדה רואנדה
גאנהגאנה גאנה
ליבריהליבריה ליבריה		 פגישה עם נשיא בנין תומאס בוני יאי, פגישה עם נשיא טנזניה ג'אקאיה קיקווט, פגישה עם נשיא רואנדה פול קגאמה, פגישה עם נשיא גאנה ג'ון קופור, ופגישה עם נשיאת ליבריה אלן ג'ונסון-סירליף.
42 1 עד 6 באפריל אוקראינהאוקראינה אוקראינה
רומניהרומניה רומניה
קרואטיהקרואטיה קרואטיה
רוסיהרוסיה רוסיה		 פגישה עם נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו וראש ממשלת אוקראינה יוליה טימושנקו, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם נשיא קרואטיה סטייפן מסיץ', ופגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא רוסיה הנבחר דמיטרי מדבדב.
43 14 עד 18 במאי ישראלישראל ישראל
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית
מצריםמצרים מצרים		 פגישה עם נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, נאום בפני הכנסת והשתתפות בחגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, פגישה עם עבדאללה, מלך ערב הסעודית, ופגישה עם נשיא מצרים חוסני מובארכ, נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית סלאם פיאד, נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי, וראש ממשלת פקיסטן יוסוף רזא גילאני.
44 9 עד 16 ביוני סלובניהסלובניה סלובניה
גרמניהגרמניה גרמניה
איטליהאיטליה איטליה
קריית הוותיקןקריית הוותיקן קריית הוותיקן
צרפתצרפת צרפת
בריטניהבריטניה בריטניה		 השתתפות בוועידת פסגה עם מנהיגי מדינות האיחוד האירופי, פגישה עם נשיא סלובניה דנילו טורק וראש ממשלת סלובניה יאנז יאנשה, פגישה עם קנצרלית גרמניה אנגלה מרקל, פגישה עם נשיא איטליה ג'ורג'ו נפוליטנו וראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, פגישה עם האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, פגישה עם נישא צרפת ניקולא סרקוזי, ופגישה עם אליזבת השנייה, מלכת בריטניה, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון וראש ממשלת בריטניה היוצא טוני בלייר.
45 6 עד 9 ביולי יפןיפן יפן השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8.
46 5 עד 11 באוגוסט קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית
תאילנדתאילנד תאילנד
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  סין		 פגישה עם נשיא קוריאה הדרומית לי מיונג-באק וביקור חיילים אמריקניים בקוריאה הדרומית, פגישה עם ראש ממשלת תאילנד סאמאק סאדארוי, פגישה עם נשיא סין חו ג'ינטאו וראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין והשתתפות בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג.
47 21 עד 23 בנובמבר פרופרו פרו השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC.
48 14 עד 15 בדצמבר עיראקעיראק עיראק
אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן		 פגישה עם נשיא עיראק ג'לאל טאלבאני וראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי, וביקור חיילים אמריקניים בעיראק, ופגישה עם נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי וביקור חיילים אמריקניים באפגניסטן.
מפת ביקוריו המדיניים של ג'ורג' ווקר בוש ברחבי העולם


     ארצות הברית
     7 ביקורים או יותר
     6 ביקורים
     5 ביקורים
     4 ביקורים
     3 ביקורים
     2 ביקורים
     ביקור אחד

George W Bush Overseas Visits.svg

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Ambrosius, Lloyd E. (2006). "Woodrow Wilson and George W. Bush: Historical Comparisons of Ends and Means in Their Foreign Policies". Diplomatic History 30 (3): 509–543.
  • Britton, Gregory (2006). "September 11, American ‘Exceptionalism’, and the War in Iraq". Australasian Journal of American Studies 25: 125–141.
  • Bush, George W. (2005). Dietrich, John W., ed. The George W. Bush Foreign Policy Reader: Presidential Speeches.
  • Daalder, Ivo H.; Lindsay, James M. (2005). America Unbound: The Bush Revolution in Foreign Policy.
  • Dalby, Simon (2005). "Geopolitics, Grand Strategy, and the Bush Doctrine" (PDF). Institute of Defence and Strategic Studies Working Papers (Singapore) 90.
  • Halberstam, David (2007). "The History Boys". Vanity Fair. Halberstam's final essay ("debunks the Bush administration's wild distortion of history")
  • Jentleson, Bruce W. (2003). American Foreign Policy: The Dynamics of Choice in the 21st Century (Second ed.).
  • Kagan, Robert (2003). Of Paradise and Power: America and Europe in the New World Order.
  • Leffler, Melvyn P. (2013). "The Foreign Policies of the George W. Bush Administration: Memoirs, History, Legacy". Diplomatic History 37 (2): 190–216.
  • Moens, Alexander (2004). The Foreign Policy Of George W. Bush: Values, Strategy and Loyalty.
  • Pressman, Jeremy (2009). "Power without Influence: The Bush Administration’s Foreign Policy Failure in the Middle East". International Security 33 (4): 149–179.
  • Wright, Steven (2007). The United States and Persian Gulf Security: The Foundations of the War on Terror. Ithaca Press. מסת"ב 978-0-86372-321-6.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "Presidential Approval Ratings – George W. Bush". Gallup. Retrieved 2011-09-04.
  2. ^ Address to the Nation on the Terrorist Attacks; September 11, 2001
  3. ^ eMediaMillWorks (20 September 2001). "Text: President Bush Addresses the Nation". The Washington Post.
  4. ^ "Address to a Joint Session of Congress and the American People". The White House. September 20, 2001. Archived from the original on May 27, 2009. Retrieved June 23, 2009.
  5. ^ P.O. Box 400406 (January 29, 2002). "State of the Union Address (January 29, 2002)—Miller Center". Millercenter.org. Archived from the original on October 11, 2011. Retrieved July 31, 2012.
  6. ^ (June 1, 2002). "Text of Bush's Speech at West Point". The New York Times.
  7. ^ Peter Dahl Thruelsen, From Soldier to Civilian: DISARMAMENT DEMOBILISATION REINTEGRATION IN AFGHANISTAN, DIIS REPORT 2006:7, 12, supported by Uppsala Conflict Database Project, Uppsala University.
  8. ^ Vulliamy, Ed; Wintour, Patrick; Traynor, Ian; Ahmed, Kamal (7 October 2001). "After the September Eleventh Terrorist attacks on America, "It's time for war, Bush and Blair tell Taliban – We're ready to go in – PM|Planes shot at over Kabul"". The Guardian (London). Retrieved 2 August 2011.
  9. ^ 9.0 9.1 "Canada in Afghanistan: 2001". National Post. Retrieved 7 June 2013.
  10. ^ 10.0 10.1 Felbab-Brown, V. 2012. "Slip-Sliding on a Yellow Brick Road: Stabilization Efforts in Afghanistan." Stability: International Journal of Security and Development 1(1):4–19, DOI: http://dx.doi.org/10.5334/sta.af
  11. ^ 11.0 11.1 "Operation Iraqi Freedom, News". iCasualties.
  12. ^ "Taliban Appears To Be Regrouped and Well-Funded". The Christian Science Monitor. May 8, 2003. Archived from the original on June 17, 2003. Retrieved September 1, 2008.
  13. ^ "World Cannot Give Up on Afghanistan, Coalition Officials Say". United States Department of Defense. June 28, 2006. Retrieved September 1, 2008.
  14. ^ Leithead, Alastair (July 22, 2006). "Frustrated Karzai toughens stance". BBC News. Archived from the original on July 4, 2006. Retrieved September 1, 2008.
  15. ^ Wiseman, Paul (July 22, 2006). "Revived Taliban waging 'full-blown insurgency'". USA Today. Retrieved September 1, 2008.
  16. ^ Baker, Peter (March 11, 2007). "Additional Troop Increase Approved". The Washington Post. p. A11. Retrieved May 31, 2008.
  17. ^ Vira, Varun; Cordesman, Anthony (25 July 2011). "Pakistan: Violence versus Stability: A Net Assessment". Center for Strategic and International Studies.
  18. ^ Vidal, John (November 19, 2001). "Another coalition stands up to be counted". The Guardian. Retrieved 2006-11-11.
  19. ^ "Protesters demand end to bombing". BBC. 10 November 2001. Retrieved 2006-11-11. "Protesters demand end to bombing". BBC. 10 November 2001. Retrieved 2006-11-11.
  20. ^ "Cost of Iraq, Afghanistan and Anti-Terrorism Operations". Journalist's Resource.org.
  21. ^ "Please Mr. President! Some Truth About Afghanistan". The Huffington Post. Retrieved 6 February 2015.
  22. ^ "What good friends left behind". the Guardian. Retrieved 6 February 2015.
  23. ^ "There have been real achievements in Afghanistan, but leaving puts them at risk", Left Foot Forward
  24. ^ "US legacy in Afghanistan: What 11 years of war has accomplished", The Christian Science Monitor
  25. ^ "Plans For Iraq Attack Began On 9/11". CBS News. September 4, 2002. Retrieved 2006-05-26.
  26. ^ Rebecca Leung Woodward Shares War Secrets, April 18, 2004
  27. ^ Michael R. Gordon (July 21, 2003). How U.S. softened Iraq's defenses. New York Times. Accessed via the International Herald Tribune, May 4, 2004.
  28. ^ Norton-Taylor, Richard (4 December 2002). "Britain and U.S. step up bombing in Iraq". The Guardian (London). Retrieved 31 August 2010.
  29. ^ "O'Neill: 'Frenzy' distorted war plans account". CNN.com. January 14, 2004. Retrieved 2006-05-26.
  30. ^ "President Delivers State of the Union Address". The White House. January 29, 2002. Retrieved June 23, 2009.
  31. ^ "Iraq: The War Card". The Center for Public Integrity. Archived from the original on January 9, 2012. Retrieved November 9, 2010
  32. ^ "Iraq's Weapons of Mass Destruction Programs". CIA. October 2002. Archived from the original on September 11, 2013.
  33. ^ "CIA Whites Out Controversial Estimate on Iraq Weapons". The National Security Archive. July 9, 2004. Archived from the original on June 23, 2009. Retrieved June 23, 2009.
  34. ^ "President Bush's address to the United Nations". CNN.com. September 12, 2002
  35. ^ The "news release" linked to from a blog post dated Sunday, December 10, 2006 is no longer present on the web site "whitehouse dot gov", but an archived copy of it does exist at "web dot archive dot org". See "Joint Resolution to Authorize the Use of United States Armed Forces Against Iraq". The Office of the President of the United States. Archived from the original on November 2, 2002.
  36. ^ Authorization for Use of Military Force Against Iraq Resolution of 2002 (pdf)
  37. ^ "UN Security Council Resolution 1441", the United Nations, 8 November 2002
  38. ^ "UN Security Council ", the United Nations, 30 May 2003. P. 30
  39. ^ Iraq Watch: UN SECURITY COUNCIL UPDATE ON INSPECTION, HANS BLIX EXECUTIVE CHAIRMAN OF UNMOVIC, UNITED NATIONS MONITORING AND VERIFICATION COMMISSION (UNMOVIC); January 27, 2003
  40. ^ "U.S. Secretary of State Colin Powell Addresses the U.N. Security Council". February 5, 2003.
  41. ^ Schifferes, Steve (2003-03-18). "US names 'coalition of the willing'". BBC. Retrieved 2006-06-30.
  42. ^ Borger, Julian (18 March, 2003). "Bush gives Saddam and his sons 48 hours to leave Iraq". The Observer.
  43. ^ "Operation Iraqi Freedom". Target Iraq. GlobalSecurity.org. 27 April 2005.
  44. ^ "The First Shot". Airman Magazine. July 2003. Archived from the original on 17 May 2008. Retrieved 18 June 2008.
  45. ^ "A chronology of the six-week invasion of Iraq". PBS. 26 February 2004. Archived from the original on 31 March 2008. Retrieved 19 March 2008.
  46. ^ Zucchino, David (3 July 2004). "Army Stage-Managed Fall of Hussein Statue". Los Angeles Times. Retrieved 23 October 2010.
  47. ^ President Declares End To Major Combat In Iraq
  48. ^ Australian Department of Defence (2004). The War in Iraq. ADF Operations in the Middle East in 2003. Page 11.
  49. ^ "Mission Not Accomplished". Time. October 6, 2003. Archived from the original on October 3, 2003. Retrieved June 23, 2009.
  50. ^ "Colin Powell says Iraq in a 'civil war'". CNN. 2006-11-29. Archived from the original on February 11, 2007. Retrieved 2007-02-17.
  51. ^ Historical Bush Approval Ratings
  52. ^ "Iraq war illegal, says Annan". BBC. 2004-09-16.
  53. ^ International Humanitarian Law Issues In A Potential War In Iraq
  54. ^ British Attorney General's Advice to Blair on Legality of Iraq War
  55. ^ "Sarin, Mustard Gas Discovered Separately in Iraq". Fox News. 2004-05-17.
  56. ^ Judis, John B. and Ackerman, Spencer, "The Selling of the Iraq War", The New Republic, June 2003.
  57. ^ Hersh, Seymour M., "The Stovepipe", The New Yorker, October 27, 2003.
  58. ^ "Bush takes responsibility for invasion intelligence". CNN. 2005-12-14.
  59. ^ "Bush admits Iraq intelligence was wrong". London: The Guardian. 2005-12-14. Retrieved May 22, 2010.
  60. ^ Bash, Dana. "What would war with Iraq cost?". CNN, January 2, 2003. Retrieved on April 18, 2007.
  61. ^ "Peace Studies between Tradition and Innovation", 2015, p. 35
  62. ^ WAR WITH IRAQ IS NOT IN AMERICA'S NATIONAL INTEREST, New York Times, 26 September 2002
  63. ^ Record, J. (2004) "Bounding the Global War on Terrorism", Strategic Studies Institute
  64. ^ Slevin, Peter and Dana Priest. "Wolfowitz Concedes Iraq Errors". The Washington Post, July 24, 2003; Page A01. Retrieved on April 18, 2007.
  65. ^ Scarborough, Rowan. "U.S. lacked plan for rebuilding Iraq, report says". The Washington Times, February 28, 2006. Retrieved April 18, 2007.
  66. ^ Freedom House 2006 report on Iraq
  67. ^ "Why the Iraq war was right", The Interpreter, March 26 2013
  68. ^ "President George W. Bush speaks during a video teleconference with Vice President Dick Cheney, on screen, and military commanders.". 2006-10-21. Retrieved 2006-10-22.
  69. ^ "Bush Reviews Iraq War Strategy as Violence Mounts (Update1)". Bloomberg. 2006-10-21. Retrieved 2006-10-22.
  70. ^ "Stay-the-course not U.S.'s only Iraq option: Baker". 2006-10-08. Retrieved 2006-10-08.
  71. ^ "President Bush Discusses NATO Alliance During Visit to Latvia". The White House. November 28, 2006.
  72. ^ "Admitting strategy error, Bush adds Iraq troops". MSNBC. January 11, 2007.
  73. ^ President George W. Bush (January 10, 2007). "Fact Sheet: The New Way Forward in Iraq". Office of the Press Secretary. After talking to some Afghan leaders, it was said that the Iran's would be revolting if more troops were to be sent to Iran. Retrieved on 28 January 2015
  74. ^ Greg Giroux (January 17, 2007). "'Move On' Takes Aim at McCain’s Iraq Stance". The New York Times. Retrieved 2008-08-03.
  75. ^ "Xinhua — English". News.xinhuanet.com. 2007-01-18. Retrieved 2010-04-28.
  76. ^ "FOX News Poll: Most Think Troop Surge Is Bush’s Last Chance in Iraq". FOXNews.com. 2007-01-18. Retrieved 2008-08-03.
  77. ^ "Iraq needs US troops for deterrence: minister". AFP. Published February 16, 2008.
  78. ^ "Microsoft Word — Master 16 June 08 - FINAL SIGNED 2 Columns.doc" (PDF). Retrieved 2010-04-28.
  79. ^ Woodward, Bob (September 8, 2008). "Why Did Violence Plummet? It Wasn't Just the Surge.". The Washington Post. Retrieved 2008-09-23.
  80. ^ Exiting Iraq, Petraeus Says Gains Are Fragile. By Dexter Filkins. The New York Times. Published August 21, 2008.
  81. ^ Cockburn, Patrick (September 15, 2008). "Iraq: Violence Is Down – But Not Because of America's 'Surge'". London: The Independent. Retrieved 2008-09-23.
  82. ^ Evangelista, Benny (2008-05-28). "Chronicle Podcasts : House Speaker Nancy Pelosi on the presidential race, her legislative agenda and Iraq". Sfgate.com. Retrieved 2010-04-28.
  83. ^ Myers, Steven Lee and Sabrina Tavernise (August 1, 2008). "Citing Stability in Iraq, Bush Sees Troop Cuts". The New York Times. Archived from the original on April 15, 2014. Retrieved August 3, 2008.
  84. ^ "Operation Iraqi Freedom, News". iCasualties.
  85. ^ Zagorin, Adam, and Joe Klein, 9/11 Commission Finds Ties Between al-Qaeda and Iran, Time, July 16, 2004.
  86. ^ National Commission on Terrorist Attacks Upon the United States (2004). The 9/11 Commission Report. New York: W.W. Norton & Company. pp. 240–41. מסת"ב 0-393-32671-3
  87. ^ U.S. District Court Rules Iran Behind 9/11 Attacks, PRNewswire, December 23, 2011.
  88. ^ Timmerman, Ken, Lawsuit: Iran Knew About 9/11 Attack, Newsmax, May 19, 2011.
  89. ^ Dexter Filkins (September 30, 2013). "Dexter Filkins: Qassem Suleimani, the Middle East’s Most Powerful Operative". The New Yorker. Retrieved December 18, 2013.
  90. ^ Erlich, Reese. Conversations with Terrorists. Sausalito CA: PoliPointPress, 2010.
  91. ^ Ian Cobain, "CIA rendition: more than a quarter of countries 'offered covert support': Report finds at least 54 countries co-operated with global kidnap, detention and torture operation mounted after 9/11 attacks"; The Guardian, 5 February 2013.
  92. ^ "Terror targets condemn Bush's speech", The Guardian, 31 January 2002
  93. ^ Rick Fawn and Raymond Hinnebusch The Iraq Causes and Consequences War (USA, Colorado: Lynne Rienner Publishers:2006, p. 129
  94. ^ Country Reports on Terrorism 2009, August 2010
  95. ^ "Bush turns his sights on Syria", Marian Wilkinson, smh.com.au, April 15 2003
  96. ^ BBC NEWS, US slaps trade sanctions on Syria Tuesday, 11 May, 2004
  97. ^ "Syrian troops leave Lebanese soil", BBC News, 26 April 2005
  98. ^ Caldwell, Robert (2007-08-03). "Iran and Syria's proxy war in Iraq". Bend Weekly. Retrieved 2007-08-04.
  99. ^ "Bush: Iran's defiance will bring 'consequences'", August 31, 2006, CNN
  100. ^ Haidar, J.I., 2015."Sanctions and Exports Deflection: Evidence from Iran", Paris School of Economics, University of Paris 1 Pantheon Sorbonne, Mimeo
  101. ^ "Security Council demands Iran suspend uranium enrichment by 31 August, or face possible economic, diplomatic sanctions". United Nations. 31 July 2006.
  102. ^ Eric Schmitt and Mark Mazzetti, "Secret Order Lets U.S. Raid Al Qaeda"; New York Times, 9 November 2008.
  103. ^ Ewen MacAskill, "US forces staged more than a dozen foreign raids against al-Qaida: Former CIA official lifts lid on secret anti-terror operations"; The Guardian, 10 November 2008.
  104. ^ The Washington Post, June 30, 2008, "Cheney's Fingerprints" citing The New Yorker investigative journalism article by Seymour Hirsch
  105. ^ Linzer, Dafna (February 13, 2005). "U.S. Uses Drones to Probe Iran For Arms". The Washington Post. Retrieved May 5, 2010.
  106. ^ "Iran Protests U.S. Aerial Drones". The Washington Post. November 8, 2005. Retrieved May 5, 2010.
  107. ^ "Preparing the Battlefield". The New Yorker. 7 July 2008. Retrieved 15 December 2014.
  108. ^ "Iran says killed dozens in push on Kurdish rebels", Aug 17 2011
  109. ^ רוני סופר, אולמרט: בוש ידידותי, לא יודע מה יהיה אחריו, באתר ynet, 10 ביוני 2008
  110. ^ "ג'ורג' מלך ישראל", 15/10/2004, nana10
  111. ^ רן דגוני, ‏"מרד" נגד בוש: בניגוד לבקשת הממשל – הסנט קיבל הלילה החלטת תמיכה בישראל, באתר גלובס, 3 במאי 2002
  112. ^ "Bush Says U.S. Would Defend Israel Militarily", Glenn Kessler, Washington Post, February 2, 2006
  113. ^ "Bush says Arafat must go", Julian Borger, 25 June 2002, the Guardian
  114. ^ "The Grim Brinkmanship of Bush vs. Arafat", Tony Karon, Jan. 25 2002, Time
  115. ^ Associated Press (August 5, 2003). "Powell Criticizes Israeli Fence in West Bank". Fox News. Retrieved 2010-08-27.
  116. ^ "U.S. Cutting Loan Guarantees To Oppose Israeli Settlements", RICHARD W. STEVENSON, The New York Times, September 17 2003
  117. ^ "President Bush Warns Israel Against Building New Settlements in the West Bank", PBS, April 11 2005
  118. ^ "Full text of George Bush's speech", 25 June 2002, the Guardian
  119. ^ "President Bush Calls for New Palestinian Leadership". The White House, June 2002
  120. ^ Roadmap For Peace in the Middle East: Israeli/Palestinian Reciprocal Action, Quartet Support' U.S.Department of State, Bureau of Public Affairs,16/7/2003 "The Roadmap represents a starting point toward achieving the vision of two states, a secure State of Israel and a viable, peaceful, democratic Palestine. It is the framework for progress towards lasting peace and security in the Middle East ..."
  121. ^ "Sixteen Years of Israeli-Palestinian Summits - Red Sea Summit", Katie Rooney, Time
  122. ^ "Archives.gov". Georgewbush-whitehouse.archives.gov. Retrieved 2013-01-20.
  123. ^ "מכתב הנשיא בוש", ynet, 15.04.04
  124. ^ רוני סופר ויצחק בן חורין, ישראל והפלסטינים: נחתור להסכם לפני סוף 2008, באתר ynet, 27 בנובמבר 2007
  125. ^ 125.0 125.1 Condon, George E. Jr. (July 21, 2006). "Bush, White House now leery of Putin as Russian turns back on democracy". U-T San Diego. Archived from the original on May 24, 2008. Retrieved September 1, 2008.
  126. ^ "U.S. Withdraws From ABM Treaty; Global Response Muted", ACA, July 1, 2002
  127. ^ "Bush: Missile shield no threat to Russia". CNN. April 1, 2008. Retrieved April 1, 2008.
  128. ^ "Bush, Putin disagree on missile defense". CNN. April 6, 2008. Archived from the original on April 8, 2008. Retrieved April 6, 2008.
  129. ^ "Russia: Putin condemns Iraq war as an "error"", WSWS.ORG, Vladimir Volkov, 29 March 2003
  130. ^ "Vodka Politics and NATO Expansion: Variables Contributing to a Strong Russian Reaction" (PDF), Owen Hassig, Spring 2009
  131. ^ Gottemoeller, Rose (June 5, 2007). Talk of the Nation. Interview with Robert Siegel. NPR.
  132. ^ "Russia warns over US-Czech shield". BBC News. 2008-07-08. Retrieved 2010-04-02.
  133. ^ THOM SHANKER and NICHOLAS KULISH (August 14, 2008). "U.S. and Poland Set Missile Deal". The New York Times
  134. ^ "Bush to Russia: 'Bullying and intimidation are not acceptable'". Los Angeles Times. Archived from the original on 18 August 2008.
  135. ^ Connolly, Kevin (2008-08-12). "US has only tough talk for Russia". BBC News.
  136. ^ Vulliamy, Ed; Wintour, Patrick; Traynor, Ian; Ahmed, Kamal (7 October 2001). "It's time for war, Bush and Blair tell Taliban". The Guardian (London). Retrieved 2 August 2011.
  137. ^ "OEF: Afghanistan: Fatalities By Year". icasualties.org. 9 September 2005. Retrieved 14 September 2013.
  138. ^ "CNN.com – White House all but concedes U.N. defeat – Mar. 12, 2003". 2003-03-11. Retrieved 2008-12-17.
  139. ^ Wiegrefe, Klaus (24 November 2010). "Classified Papers Prove German Warnings to Bush". Spiegel Online. Translated by Josh Ward. Retrieved 23 October 2011.
  140. ^ Ewen MacAskill, Hugh Muir, and Julian Borger (November 11, 2003). "Row over Bush security as Blair defends visit". The Guardian
  141. ^ (18 March 2003). "Full text: Tony Blair's speech". The Guardian.
  142. ^ "Esportare la democrazia anche cambiando leggi internazionali" (in Italian). Corriere della Sera. 6 December 2003. p. 6. …Berlusconi, l' uomo che disse in passato di essere dalla parte degli Stati Uniti prima ancora di sapere da quale parte questi si schierano….
  143. ^ Ewen MacAskill, Hugh Muir, and Julian Borger (November 11, 2003). "Row over Bush security as Blair defends visit". The Guardian; London (Washington). Archived from the original on April 22, 2008.
  144. ^ "EU dismay as Bush reneges on Kyoto", Ian Black and Julian Borger, 30 March 2001,The Guardian
  145. ^ Dessai, S. (December 2001), Tyndall Centre Working Paper 12: The climate regime from The Hague to Marrakech: Saving or sinking the Kyoto Protocol?, Norwich, UK: Tyndall Centre
  146. ^ "Why President Bush Is Right to Abandon the Kyoto Protocol", Charli E. Coon, May 11 2001, The Heritage Foundation
  147. ^ "US Relationship with France – France and United States Relations". Retrieved 2008-12-17.
  148. ^ "Britain and America : Nicolas Sarkozy". Britainandamerica.typepad.com. 2007-07-14. Retrieved 2013-10-06.
  149. ^ BBC NEWS, Spain PM orders Iraq troops home Sunday, 18 April, 2004
  150. ^ BBC NEWS, Italy plans Iraq troop pull-out Tuesday, 15 March, 2005
  151. ^ "Ahead of rare talks, Rice slams Spain over Cuba", 6/1/2007, USA TODAY
  152. ^ "U.S. State Department - China (03/03)". state.gov. Retrieved 2011-06-06.
  153. ^ "The Central Asian Dimension Of Chinese Military Strategy", The Jamestown Foundation
  154. ^ "Bush Vows Taiwan Support", abc news
  155. ^ "Bush's 'evil axis' comment stirs critics", BBC News, 2 February 2002
  156. ^ "Chronology of U.S.-North Korean Nuclear and Missile Diplomacy", February 2015, Arms Control Associatio
  157. ^ "Bush: U.S. 'Reserves All Options' To Defend Against North Korean Aggression". Fox News. 2006-10-11. Retrieved 2006-10-11.
  158. ^ "US removes North Korea from terrorism blacklist". the Guardian. 11 October 2008.
  159. ^ "EUCOM: Operations and Initiatives". United States European Command. Archived from the original on 9 January 2007. Retrieved 6 February 2007.
  160. ^ "Africans Fear Hidden U.S. Agenda in New Approach to Africom". Associated Press. 2008-09-30. Retrieved 2008-09-30.
  161. ^ "CJTF-HOA Factsheet". Hoa.africom.mil. Retrieved 26 January 2012.
  162. ^ "Pakistani Admiral Takes Command of Regional Maritime Task Force". United States Navy. 24 April 2006. Archived from the original on 9 January 2007. Retrieved 11 January 2007.
  163. ^ "Suspected Pirates Captured Off Somali Coast". United States Central Command. 22 January 2007. Archived from the original on 27 February 2008. Retrieved 3 November 2007.
  164. ^ "NATO Task Force Neutralizes Two Pirate Mother Ships". NATO. 8 January 2012.
  165. ^ "Denmark Piracy Raid off Somalia Leaves Two Dead". BBC. 28 February 2012.
  166. ^ "NATO Warship Disrupts Another Pirate Ship". NATO. 13 January 2012.
  167. ^ "Operation Enduring Freedom, Djibouti, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death = Djibouti)
  168. ^ "Operation Enduring Freedom, Kenya, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death = Kenya)
  169. ^ "Operation Enduring Freedom, Ethiopia, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death = Ethiopia)
  170. ^ "Operation Enduring Freedom, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death accordingly)
  171. ^ Plane crash kills four US military personnel in Djibouti – Voice of America, 20 February 2012
  172. ^ STATEMENT: U.S. Aircraft Crashes in Djibouti, Four Fatalities – AFRICOM.mil, 19 February 2012
  173. ^ Chris Woods (22 February 2012). "Militants and civilians killed in multiple US Somalia strikes". Bureau of Investigative Journalism. Retrieved 2 April 2013.
  174. ^ Marthe Van Der Wolf (20 March 2013). "Group Envisions Legal Plan to Prosecute Somali Pirates". Voice of America.
  175. ^ Caryl, Christian (February 14, 2013). "What George W. Bush Did Right". Foreign Policy. Archived from the original on May 28, 2013.
  176. ^ "Into Africa: Bush Initiatives That Deserve Continuing Support", Thomas M. Woods, October 31 2008, The Heritage Foundation


ג'ורג' ווקר בוש
משפחה ג'ורג' הרברט ווקר בוש (אב) • ברברה בוש (אם) • ג'ב בוש (אח) • לורה בוש (רעיה) • מיס ביזלי (כלבה) George-W-Bush.jpeg
מקומות מגורים בית הילדות של ג'ורג' ווקר בוש • מתחם בוש • חוות קפלת הערבה
פעילות מוקדמת המשמר הלאומי של טקסס • אוניברסיטת הרווארד • אוניברסיטת ייל • אחוות הגולגולת והעצמות • המפלגה הרפובליקנית • טקסס ריינג'רס • מושל טקסס
הנצחה המרכז הנשיאותי ג'ורג' ווקר בוש
נשיא ארצות הברית ה-43
מערכות בחירות הבחירות לנשיאות 2000 • הבחירות לנשיאות 2004
מדיניות מדיניות החוץ של הממשל • מדיניות הפנים של הממשל
קבינט דיק צ'ייני (סגן הנשיא) • קולין פאוול (מזכיר המדינה) • קונדוליזה רייס (מזכירת המדינה) • דונלד רמספלד (מזכיר ההגנה) • רוברט גייטס (מזכיר ההגנה)
אירועים מרכזיים פיגועי 11 בספטמבר (2001) • המלחמה בטרור (החל מ-2001) • מלחמת אפגניסטן (2001-2014) • מלחמת עיראק (2003-2011) • הוריקן קתרינה (2005) • המשבר הכלכלי העולמי (2008)
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מדיניות_החוץ_של_ממשל_ג%27ורג%27_ווקר_בוש&oldid=428084"