מלאכת טווה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מְלֶאכֶת הַטּוֹוֶה היא אחת מל"ט מלאכות שבת, כמו שאר המלאכות היא מלאכה אותה עשו במשכן, בה טוו את סיבי הצמר עד שעשו ממנו חוט, שמוכן לטוויה במלאכת המשכן. טווייה היא התהליך בו נשזרים סיבים לכדי חוטים. הטווייה נעשית על ידי פיתול סיבים סביב עצמם עד כדי יצירת חוט.

הגדרת המלאכה

לפי שיטת הרמב"ם[1], גם עשיית לבד, היא תולדת טווה.

שיטת הראב"ד

הראב"ד מפרש את המונח "לבד" כצמר מלובן ומנופץ ששוטחים אותו על גבי בגד, ושכבה על שכבה עד שנעשה עבה, מרטיבים במים. אחר כך מקפלים עליו בגד אחד, עד שנמצא בגד מלמעלה ומלמטה וביניהם שכבה של מוך עבה.

על פי הראב"ד פעולה זו אינה מלאכת טווה, הוא חולק על הרמב"ם וסבור שפעולה זו היא תולדה של מלאכת בונה[2].

שיטת הרמב"ם

על פי פרשנים אחרים המקבלים את דברי הרמב"ם, לבד זה אינו כפי שהגדירו הראב"ד, אלא מדובר ביריעה של צמר דחוס (או סיבי שיער אחרים) שאינם טוויים ואינם ארוגים אלא אחוזים יחדיו, הצמר נקרד[דרושה הבהרה] ומרדדים אותו עד שנעשה יריעה של צמר ועדיין היריעה רפויה ולא ראוי להשתמש בה עד שהצמר מתקשה ומתאחד ונעשה חזק כאריג, (הגורמים לחיזוקו והידוקו של הצמר עד שנעשה טוב ויפה הם לחץ, חום, חיכוך, ולחות), ולכן העושה את הלבד נחשב כאילו והיה טווה, כי העיקרון במלאכת טויה הוא אחיזת ואיחוד סיבי הצמר זה בזה עד שנעשה חוט. גם העושה לבד פעולתו דומה כי הוא מאחז ומקשר סיבי צמר זה בזה עד שנעשים יריעה. אופן אחיזת הסיבים זה בזה והתקשרותם בעשיית לבד על ידי דחיסה שונה מאשר בעשיית החוט, שם הסיבים מתקשרים ומתאחזים כי האדם סובב ומגלגל אותם זה עם זה. תוצר הטוויה הוא חוט ותוצר הלבד הוא יריעה.

לפי זה, ייתכן כי אין למעשה מחלוקת בין הראב"ד והרמב"ם[3].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות ט.משנה תורה לרמב"ם, ספר שבת, הלכות ט, פרק י"ב.
  2. עיי"ש דנראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת בונה ושיעורו אולי כרוחב ואורך קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם.
  3. אורה ושמחה שם.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0