שוגג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שוגג הוא כינוי לאדם שעבר על אחת ממצוות לא תעשה אך לא ידע שבמעשה שעושה, עובר על עבירה - או משום שלא ידע שמעשה זה אסור, כגון שלא ידע שכתיבה אסורה בשבת, או משום שלא ידע שזמן זה הוא הזמן האסור, כגון שלא ידע שהיום שבת. חלק ממפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה זיהו את דרישת ההתראה בהלכה ככזו הבאה להבטיח את ידיעת החוק על ידי העבריין כתנאי מהותי להפעלת ענישה.[1]

עונשו של העובר על איסור בשוגג, קל יותר מאדם שעבר על העבירה ב'מזיד' - בכוונה, וחמור יותר מהעובר באונס.

הגדרת שוגג

ייתכנו סיבות שונות שבעבורן ייחשב מעשה מסוים שוגג:

  1. אם לא ידע מעולם שבמעשה שהוא עושה, הוא עובר על איסור כלשהו.
  2. אף אם ידע בעבר שישנו איסור במעשה שעושה, אך כעת שכח מכך ועבר עליו[2].
  3. אם טעה בדין (ע"פ הוראת רב) וחשב שמעשה זה מותר[3]

אדם שידע שהיום שבת אך לא ידע את הדין האסור, יש מהאחרונים[4] שכתבו שדינו כמזיד (מפני ששגגת תלמוד עולה זדון), אולם אחרים[5] סבורים שגם מקרה כזה נידון כשוגג.

פרטי הדינים

דינו של השוגג מפורט בתורה מספר פעמים ספר ויקרא, פרק ד', ובספר במדבר, פרק ט"ו, ונידון בתלמוד במסכתות שונות. סיכום דינו הוא כך:

  • רוצח בשוגג - אדם שרצח בשוגג חייב גלות.
  • שאר איסורים - עבירה שבמזיד ענוש עליה כרת או מיתת בית דין, בשוגג חייבים עליה חטאת. ובשאר עבירות, פטור מחטאת.

דרישת ההתראה

על פי הרמב"ם מטרת דרישת ההתראה היא להבחין בין אדם שעבר על החוק מתוך כוונה - כמזיד, לבין אדם שעבר על החוק בטעות - כשוגג:

"אֶחָד תַּלְמִיד חָכָם וְאֶחָד עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ הַתְרָאָה, שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיִד שֶׁמָּא שׁוֹגֵג הָיָה".[6]

דרישת ההתראה משמעה כי בעבירות בהן מוטלת ענישה פיזית על ידי בית הדין (להבדיל מענישה בידי שמיים),[7] שני עדים כשרים יודיעו לעבריין, טרם ביצוע העבירה על ידיו, כי המעשה אותו הוא מבצע הינו אסור, ומהו העונש שיוטל עליו אם יעשה אותו חרף אזהרתם, כתנאי לענישתו.[8]

יתרה מזאת, על העבריין לאשר שהוא יודע ומכיר בכך שהוא עובר על החוק:

"וְכֵיצַד מַתְרִין בּוֹ. אוֹמְרִין לוֹ פְּרשׁ אוֹ אַל תַּעֲשֶׂה שֶׁזּוֹ עֲבֵרָה הִיא וְחַיָּב אַתָּה עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ מַלְקוֹת".[9]

גם בעבירות אשר אינן דורשות התראה כתנאי לענישה, בית הדין מוודא, טרם הטלת העונש, כי העבריין אכן ידע כי המעשה אותו ביצע הינו אסור.[10]

כך, למשל, במקרה של המסית לעבודה זרה, ההלכה לא מצריכה התראה כתנאי לענישתו, אך צריך שיהיה ברור לבית הדין שהוא אינו שוגג ושאינו סבור בטעות כי עבודה זרה היא דבר מותר.[11]

גם ביחס לנידוי, נקבע שאין מנדים אדם אם לא ידע על קיומה של העבירה:

"בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [שהאדם חייב נידוי?] בְּשֶׁהָיָה... מֵזִיד. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג וְלֹא יָדַע שֶׁזֶּה אָסוּר אֵינוֹ חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְנַדּוֹתוֹ, שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב שׁוֹגֵג אֶלָּא מַזְהִירוֹ וּמַתְרֶה בּוֹ שֶׁלֹּא יַחְזֹר".[12]

לעיתים, גם בעונשים ממוניים על עבירה, דוגמת קנסות, נדרשת ידיעתו של העבריין.[13]

כאמור, לפי הגישה הרווחת תכלית ההתראה היא להבטיח את ידיעת הדין. עם זאת, לדעת פרופ' אהרון אנקר ההתראה נדרשת כדי "לבחון אם עבר העבריין את העבירה תוך חילול שם שמיים".[14] לדבריו, הדרישה לא נועדה לקבוע שהעבריין אינו שוגג, אלא, לבחון אם העבירה נעשתה מתוך מרד או התרסה כלפי א-לוהים, תוך שהעבריין אומר ש"אף על פי כן אני עושה".[15] דהיינו, לדעתו תפקיד ההתראה אינו קשור אפוא לדרישת ידיעת הדין.

הראיה לדעתו של אנקר היא ההלכה הקובעת שגם תלמיד חכם צריך התראה, אף שהוא יודע את הדין. מכאן, שההתראה לא באה לבחון אם אדם יודע את הדין, אלא האם מתקיימים תנאים מתחייבים אחרים (כוונת מרי) על מנת להענישו.[16]

חריגים - הכרה חלקית בחזקת ידיעת הדין

מאחר שלדעת רוב הפוסקים, תפקידה של דרישת ההתראה הוא לוודא את ידיעת הדין, הרי שכאשר מדובר בעברות על נורמות יסוד, עבירות מסוג "רע כשלעצמן" (mala per se), אשר הינם מעשים האסורים מטבעם, מתקיימת חזקת ידיעת הדין, ולא נדרשת התראה כתנאי לענישה.

דוגמאות

דוגמאות לעבירות מסוג "רע כשלעצמן" אשר אינן מצריכות התראה:

עדים זוממים

עדים זוממים הם עדי שקר אשר העידו על אדם שביצע עבירה מסוימת, שעה שישנה עדות כנגדם לפיה בשעת המעשה נשוא העדות הם שהו במקום אחר. העונש המוטל על אותם עדים הוא העונש שהתכוונו שיוטל על האדם מושא עדותם.

על מנת להענישם בעונש זה לא נדרשת התראה.[17] לפי הסבר אחד, עדות שקר המכוונת להרע לשווא לאדם אחר, היא מעשה המנוגד לנורמה אנושית בסיסית, וברי לנו שנעשה ביודעין:[18]

"אבל כיוון שידעו שע"י הגדתם יתחייב הנידון, זוהי עיקר רשעתם על מה שחייבה אותם תורה כאשר זמם... ומהאי טעמא אין לעדין זוממים שגגה".[19]

אשת איש שזינתה

אישה איש שזינתה, הינה אישה נשואה שקיימה יחסי אישות עם גבר שאיננו בעלה. אם עשתה כן במזיד, היא נאסרת לבעלה בעוד אם עשתה זאת בשוגג, היא מותרת לבעלה.[20]

לדעת מהרי"ק, שוגג מתייחס לטעות במצב דברים ולא לטעות במצב המשפטי.[21] דהיינו, אישה שזינתה מתוך טעות במצב דברים ('כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר') תיחשב לשוגגת ולא תיאסר לבעלה.

מנגד, אישה שסברה שהזנות מותרת מבחינה הלכתית תיחשב למזידה. לדברי המהרי"ק, הסיבה לכך היא שעבירת הזנות היא בגדר מעשה האסור מטבעו, ולכן ניתן להניח לגביה כי העובר עליה מקיים את חזקת ידיעת הדין.

מצוות בני נוח

שבע מצוות בני נח הן מצוות שע"פ חז"ל נצטוו עליהם הגויים, והן נחשבות לנורמות יסוד טבעיות.[22]

מאחר שמצוות בני נח נחשבות לנורמות יסודיות, בן נח העובר על אחת משבע המצוות, נענש גם ללא התראה:

"...אִם יָדַע שֶׁהִיא אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו. אֶלָּא עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁדָּבָר זֶה מֻתָּר לוֹ. וְכֵן אִם הָרַג וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לַהֲרֹג. הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג. וְלֹא תֵּחָשֵׁב זוֹ לָהֶם שְׁגָגָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמֹד וְלֹא לָמַד".[23]

לדעת חלק מהפסוקים, הרמב"ם מתייחס לאיסורי רצח או אשת איש כדוגמאות בלבד, אולם עמדתו העקרונית היא שלא תתקבל טענת אי ידיעת הדין על ידי בן נח לגבי כלל שבע מצוות בני נח.[24]

טעות בלתי נמנעת באורח סביר

בהלכה, נדרשת ידיעתו של העבריין על קיומה של העבירה כתנאי לענישתו, למעט עבירות על נורמות מוסריות בסיסיות כמו ניאוף או רצח.[25] בעברות אלו, לא תעמוד לעבריין הגנה של טעות בלתי נמנעת באורח סביר, משום "שהיה עליו ללמוד ולא למד".

מנגד, ההגנה הנזכרת תחול בעבירות שאינן מתייחסות לנורמה אנושית בסיסית. בעבירות אלו, מי שטעה טעות סבירה וחשב שאין במעשה שעשה משום עבירה, עשוי להיות פטור מן העונש, לפי דעות מסוימות.

כך, למשל, נחלקו ראשונים באשר לעונשו של "תינוק שנשבה": אדם שנשבה בין הגויים כאשר היה תינוק, ולכן לא ידע מעולם על איסור שבת. הרמב"ם סבור שטעות בדין בנסיבות אלה היא סבירה, ולכן העבירה תוגדר כשגגה (ותחייב קרבן חטאת).[26] רש"י חולק על כך. לדעתו, בנסיבות אלה הטעות בדין היא הכרח ואילוץ, ולכן עובר העבירה נחשב לאנוס ופטור לגמרי (לרבות פטור מקרבן).[27]

האחריות בהיעדר התראה

אף כי דרישת ההתראה נצרכת לצורך ווידוא ידיעת הדין על ידי העבריין, העובדה שאדם לא הותרה בטרם ביצוע עבירה, אין משמעותה פטור מוחלט מאחריות פלילית, אלא רואים את העבריין כשוגג, בהתאם לדין הרלוונטי ולרמת האשמה.[14] לעיתים, עלולות להיות לכך תוצאות חמורות יותר מאשר הרשעה במזיד.[28]

כך, למשל, ההורג אדם מבלי שידע שאסור להרוג, נחשב "קרוב למזיד", ולכן אינו זכאי להגנת עיר המקלט. מנגד, לא ניתן להעמידו לדין. כך, הוא נאלץ לשהות מחוץ לעיר המקלט, תוך שהוא נתון לחסדיו של גואל הדם, כדברי הרמב"ם:

"וְיֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קְרוֹבָה לְזָדוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּבָר כְּמוֹ פְּשִׁיעָה. אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ לְהִזָּהֵר וְלֹא נִזְהַר. וְדִינוֹ שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר אֵין גָּלוּת מְכַפֶּרֶת לוֹ וְאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא הַמְחֻיָּב גָּלוּת בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם מְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם בְּכָל מָקוֹם וַהֲרָגוֹ פָּטוּר".[29]

ענישה ללא צורך בהתראה

פעמים שניתן להטיל עונש כמזיד, גם בהיעדר התראה, מכח דין המלכות, תקנות הקהל וכהוראת שעה.

הרמב"ם מכיר בסמכותו של מלך ישראל להעניש אדם שעבר עבירה, אף שלא שהותרה קודם לכן, לצורך שמירה על הסדר הציבורי:

"כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה".[30]

הרמב"ם סבור שגם לבתי הדין מוענקת סמכות ענישה ללא התראה, מכוחה של הוראת שעה:

"יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַלְקוֹת מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מַלְקוֹת וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מִיתָה וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁפָּרְצוּ הָעָם בַּדָּבָר יֵשׁ לָהֶן לִגְדֹּר וּלְחַזֵּק הַדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם הַכּל הוֹרָאַת שָׁעָה לֹא שֶׁיִּקְבַּע הֲלָכָה לְדוֹרוֹת".[31]

בימינו, לדעת רבים מהפוסקים סמכות המלך בדין הפלילי מצויה בידי ממשלת ישראל הנבחרת:

"וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה..."[32]

כך, שלדעת אותם פוסקים, לממשלה סמכות להעניש גם ללא צורך בהתראה, מכח חזקת ידיעת הדין שהתקבלה בחוק.

בדומה לסמכות בית הדין לענוש ללא התראה כהוראת שעה, יש סמכות דומה למנהיגי הקהל לתקן תקנות קהל שמאפשרות ענישה ללא התראה:

"...מי שעומד על תקוני מדינה אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה ברישיון הממשלה... שאין בית דין מלקין אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה..."[33]

אחרונים השליכו את האפשרות האחרונה על חקיקת הכנסת:

"ואם כח כזה היו לראשי קהלות בגולה, ושהיו רק נבחרי קהלה אחת, על אחת כמה וכמה שישנו הסמכות המלאה לנבחרי עם כולו כאן בארצנו בהתאספם יחד במושב הכנסת שלהם..."[34]

כך, שלדעת האחרונים, גם הכנסת מוסמכת אפוא להפעיל ענישה פלילית אף בלא דרישת התראה, מכוחן של תקנות קהל.

חטאת

ערך מורחב – קורבן חטאת

דינו של העובר על איסור בשוגג תלוי בסוג העבירה שעבר עליה.

כל עבירה שאם היה עובר אותו במזיד היא חייב כרת או מיתת בית דין, אזי העובר בשוגג, חייב עליה קורבן חטאת (בזמן שבית המקדש היה קיים), על מנת לכפר על החטא שעבר. יוצאים מהכלל הן שלוש עבירות בלבד מגדף ומבטל מצוות ברית מילה ואדם שלא הקריב קרבן פסח.

בתלמוד הובא על רבי ישמעאל שהטה את הנר בשבת בשוגג, וכתב בפנקסו שחייב חטאת שמנה לכשיבנה בית המקדש.

הרמב"ם בספרו משנה תורה (ספר קרבנות, הלכות שגגות מונה 43 חטאים שהשוגג חייב עליהם קורבן חטאת, והמזיד חייב כרת או מיתת בית דין.

שוגג בשבת

ערך מורחב – חילול שבת בשוגג

אדם שעבר שתי עבירות חייב להביא קורבן חטאת על כל אחד מהם, אך בתנאי שלא היו ב'בהעלם אחד' - זאת אומרת שבין שתי העבירות נזכר שהמעשה שעשה הוא אסור בשבת. בתלמוד[35] ישנה נידון ארוך, האיך להתייחס לאדם שעבר כמה עבירות בשבת אחת או שעבר על אותו עבירה בשתי שבתות, באיזה מקרה חייב להביא רק קורבן אחד, ובאיזה מקרה מתחייב להביא קורבן על כל עבירה.

רציחה בשגגה

ערך מורחב – רוצח בשגגה

רוצח בשגגה עונשו שגולה לעיר מקלט. בתלמוד נאמרו כמה כללים מה נחשב שוגג לעניין זה:

  • שוגג קרוב נפסק להלכה[36] כי מי שמוגדר כשוגג קרוב לאונס כלומר שהמקרה כמעט ולא היה נתון לשליטתו - לא יגלה לעיר מקלט, וכמובן שאין גואל הדם יכול להורגו.
  • שוגג קרוב למזיד מי שהיה שוגג קרוב למזיד כלומר שהיה יכול למנוע את מקרה הרצח (גרימת מוות ברשלנות) - חטאו חמור מכדי לכפר עליו באמצעות גלות. לכן, הוא איננו גולה, אך גם אינו נהרג בבית דין מפני שלא רצח במזיד. דינו נשאר בידי שמים, אך גואל הדם יכול להורגו.
  • דרך עליה כאשר פעולת הרצח הייתה פעולת עלייה אף שההריגה הייתה במצב של ירידה פטור הרוצח. לדוגמה, אדם המושך בחבל להעלות חבית ונשמט החבל מידו. בגמרא נלמד טעם הפטור מן הפסוק "ויפל עליו וימות" עד שיפול דרך נפילה. הרמב"ם נתן טעם לדבר שאין דבר זה מצוי ונחשב כקרוב.
  • שונא אם לרוצח היה סכסוך עם הנרצח אינו גולה, שכן נכתב בתורה והוא לא שונא לו מתמול שלשום. ישנם האומרים שפטור רק כאשר ייתכן שהרגו בפשיעה אך ברור שבשוגג הרגו גולה

מזיד ומתעסק

ערכים מורחבים – מזיד, אונס, מתעסק

יש להבדיל בין 'שוגג', 'מזיד', 'אונס' ו'מתעסק'.

  • שוגג - אדם שלא ידע שהמעשה אסור, או שלא ידע את פרטיו.
  • מזיד - אדם שידע שהמעשה אסור עליו ובכל זאת הזיד ועבר.
  • - אדם שהוכרח ונכפה עליו לעבור את המעשה, דוגמה: אדם שאיימו עליו במוות לאכול מאכל אסור, אדם שחייב לאכול משום סכנת נפשות (בולמוס - שלא אכל זמן רב, או חולה שהמאכל היחיד שהוא מסוגל לאכול מצד מרקמו וצורתו הוא מאכל שאינו כשר) - אותו אדם יודע שאסור לו, מכיר בחומרת המעשה אך לעיתים אין בידו ברירה אחרת, אלא לאכול את המאכל המדובר.
  • מתעסק - הוא אדם שהתעסק במעשה המותר לגמרי בשבת, אך תוך כדי עיסוקו גרם למעשה האסור בשבת, ללא כל כוונה מצידו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שלמה אישון, "סעיף 34 יט, טעות במצב המשפטי", סייגים לאחריות פלילית (נחום רקובר עורך 2009) עמ' 1, 9. ראה https://mishpativri.org.il/researches/onshin34s.pdf ראו גם ישראל צבי גילת, "לתקפה של חובת ההתראה", מחקרי משפט ו, 217, 218 (התשמ"ח).
  2. ^ פמ"ג משב"ז יו"ד צט ט, ערוך השולחןיו"ד צט כג ועוד
  3. ^ ט"ז יו"ד צט ט, אם שאל מורה הוראה והורה לו בטעות שבמקרה זה מותר לבטל איסור.
  4. ^ ערוך השלחן (צט כג), והפרי חדשיו"ד צט ה.
  5. ^ הט"ז, יו"ד צט ס"ק ז וס"ק ט. והפמ"ג משב"ז יו"ד סימן צט ט
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ב, הלכה ב'
  7. ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף מ' עמוד ב', ד"ה אלא רואה טעמו של דבר
  8. ^ אנקר, עמ' 88 ; גילת, עמ' 218.
  9. ^ ה"ש 6, לעיל.
  10. ^ אישון, עמ' 9.
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ה', הלכה ג'; ערוך לנר, הנ"ל בהע' 5.
  12. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבועות, פרק י"ב, הלכה י'
  13. ^ אישון, עמ' 9. אדם המגדל בשדהו כלאיים, נדרש לבער את הגידולים, אם הוזהר כמה פעמים למנוע את ההכלאה (באמצעות גדר). ראה תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ב' עמוד א'-עמוד ב. מטרת האזהרה היא להתרות בעבריין, על מנת לקונסו לאחר מכן. ראה תוספות בבא בתרא שם; אישון שם, עמ' 10.
  14. ^ 14.0 14.1 אנקר, עמ' 89.
  15. ^ אנקר, עמ' 9.
  16. ^ אנקר, עמ' 88.
  17. ^ משנה תורה, הלכות עדות, פרק כ, הלכה ד.
  18. ^ אישון, עמ' 12.
  19. ^ חידושי הרב שמעון שקופ, כתובות, סימןנה.
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק כ"ד, הלכה י"ט
  21. ^ שו"ת מהרי"ק, סימן קס"ז.
  22. ^ רב ניסים גאון, הקדמה לתלמוד (ספר המפתח למנעולי התלמוד); שו"ת הרמ"א, סימן י.
  23. ^ משנה תורה, הלכות מלכים, פרק י, הלכה א.
  24. ^ אישון, עמ' 14.
  25. ^ אישון, עמ' 20.
  26. ^ משנה תורה, הלכות שגגות, פרק ז, הלכות ב ו-ג.
  27. ^ רש"י, מסכת כריתות, ב ע"א. ראה, בהרחבה, י' ברנד וי' שטרן, מיהו חילוני? קריאות הלכתיות, ירושלים תשע"ב, עמ' 120–123, ובמיוחד שם בהע' 273; אישון, עמ' 21.
  28. ^ אנקר, עמ' 89.
  29. ^ משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ו, הלכה ד; ראו גם אנקר, עמ' 96.
  30. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה י'
  31. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ד, הלכה ד'
  32. ^ שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל), סימן קמד. וכן ראו שו"ת יביע אומר, חלק י, חושן משפט, סימן ו; שו"ת ציץ אליעזר, חלק י, סימן א.
  33. ^ שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיא.
  34. ^ הרב אליעזר וולדנברג, הלכות מדינה, פרק א', עמודים רנז-רנח.
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ט"ז עמוד א'.
  36. ^ רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ו' הלכות ג'-ד'

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0