מלאכת בורר
בהלכות שבת, מְלֶאכֶת הַבּוֹרֵר היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת, ומשמעותה היא, הפרדת דבר שאינו רצוי מדבר הרצוי. או, במילים אחרות, הפרדת ה'פסולת' מה'אוכל'.
המלאכה במשכן
ככל ל"ט מלאכות שבת, גם מלאכת בורר נלמדה מפעולות שנעשו בבניית המשכן - אותם אסרה התורה לבצע ביום השבת. בשאלה מאיזו פעולה נלמדה מלאכת בורר נחלקו קדמונים, רב האי גאון, ורבנו חננאל[1] כתבו שזה נלמד מברירת העפר מן החיטים בשביל מנחת התמיד וחביתין, ורש"י[2] כתב שנלמד מהפרדת הפסולת שבסממנים.
במשנה במסכת שבת, בין ל"ט אבות מלאכה נמנים גם מלאכות זורה בורר ומרקד. בתלמוד בבלי[3] מבואר שמהות מלאכות אלו היא אחת - הפרדת פסולת מהאוכל, ונזכרה כשלוש מלאכות נפרדות מכיוון שכולן נהגו במשכן[4]. על-פי הרב מנשה קליין, הבדל המעשי שבין שלשת מלאכות אלו הוא שמרקד הוא דווקא על ידי כלי, זורה הוא דווקא על ידי רוח, ובורר הוא אפילו ביד[5].
גדר המלאכה
בתערובת בלבד
איסור בורר חל רק כאשר שני המינים מעורבים ביניהם, אבל אם הם מונחים זה בצד זה, מותר להפרידם.[6]. לדוגמה:
- חתיכות דגים ממינים שונים, אף שהן גדולות, אם צריך לטרוח ולחפש אחר החתיכות שהוא רוצה יש בהן דין בורר. אך במקרה שהן מסודרות מין אחד למעלה ומין אחד למטה, אין בהפרדתם איסור בורר ומותר להסיר את החתיכות העליונות כדי ליטול את התחתונות, [7].
- פירות גדולים: אם הפירות מועטים וגדולים, אין הם נחשבים מעורבים ומותר להפרידם זה מזה. אבל אם הם מרובים ומעורבים אסור להפרידם זה מזה כדרך מלאכה, אלא רק ליטול את הפירות שהוא מעוניין לאכול לאלתר, שכך היא דרך אכילה.[6]
- מרק ובתוכו חתיכות קטנות של עוף או ירקות, כיוון שצריך לחפש ולטרוח אחריהן, חלים עליהן איסורי בורר. אבל חתיכות גדולות שאין צורך לחפש אחריהן, אין הן נחשבות כמעורבות במרק, ומותר להוציאן מהמרק אפילו כדי לאכול את המרק לבדו או כדי לאוכלן לאחר זמן. וכן הדין לגבי כופתאות שבתוך מרק צלול, שאינן נחשבות מעורבות במרק[8].
תנאי הברירה
כשהברירה נעשית בדרך אכילה, אין המלאכה מוגדרת כפעולת ברירה האסורה בשבת, ומשום כך היא מותרת.
בברייתא[9] נאמר: ”היו לפניו מיני אוכלין: בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור ואם בירר חייב חטאת”. כלומר, מלאכת בורר אסורה רק בצורה שהיא "מלאכה" של ברירה. אך פעולת ברירה ב"דרך אכילה" אינה אסורה, ולכן הברייתא אומרת שיש מקרים שמותר לברור בשבת, ויש מקרים שהדבר אסור - ולפעמים אפילו מדאורייתא. האמוראים נחלקו בביאור ברייתא זו: לדעת רב יוסף מותר לברור ביד ואסור בכלי[10]. לדעת רב המנונא מותר לברור אוכל מפסולת, ופסולת מאוכל אסור וחייב חטאת. לדעת אביי מותר לברור בשבת לאלתר אבל אם אינו לאלתר אפילו לצורך אותו היום אסור וחייב.
להלכה, לדעת רוב הראשונים[11], שלושה תנאים אלו צריכים להתקיים כדי שהברירה תוגדר כהפרדה בדרך אכילה, המותרת. היעדרו של אחד התנאים, די בו כדי לאסור את המלאכה, מדאורייתא או מדרבנן[12] ולכן, מותר לברור דוקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך, ביד ולא בכלי, ודווקא לצורך שימוש מיידי ("לאלתר")[13].
אמנם חלק מהראשונים חלקו במקרה שהברירה היא כדי לאכול לאלתר: יש שהתירו אפילו בנפה וכברה (כלים המסייעים לברירה שאיסורם מדאורייתא)[14]. ויש מי שהתיר בקנון ותמחוי (כלים שמסייעים לברירה שאיסורם מדרבנן)[15]. כמו כן לעניין נטילת פסולת מתוך אוכל יש שהתירו לברור כך כדי לאכול לאלתר[16]. ואף שלא נפסקה הלכה כמותם, מצרפים אותם כסניף להקל[17].
הוצאת פסולת מתוך אוכל
דרך אכילה היא ליטול את האוכל מתוך הפסולת כדי לאוכלו מיד. אך המוציא את הפסולת מתוך האוכל עובר באיסור בורר[18]. גם במקרה שהפסולת מועטה וקל יותר להוציאה מתוך התערובת, המוציא אותה עובר באיסור בורר. למשל, אם נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, אסור להוציאה לבדה, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל[א]. [19].
ברירה ביד ולא בכלי
בברירה הנעשית כמלאכה, נהוג להשתמש בכלי ייעודי: מסננת, נפה וכדומה. אך בדרך אכילה, אדם נוטל בידו את הרצוי, ולכן נאסרה כל ברירה באמצעות כלי המיוחד לברירה[20].
כף ומזלג אינם כלים שנועדו לברירה אלא לסייע ליד לאחוז במאכל, לפיכך, מותר להוציא בהם את האוכל מתוך הפסולת[21].
במִלחיות רבות מניחים בנוסף למלח גם גרגירי אורז, כדי שיספגו את הלחות וימנעו את המלח מלהתגבש. ואף שחורי המִלחייה קטנים, ורק המלח יוצא דרכם, מותר להשתמש בה בשבת, מפני שאין היא נחשבת כלי שנועד לברירה אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראייה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במִלחייה[22].
ברירה לאכילה מיידית
רק כאשר הברירה הידנית של האוכל מתוך הפסולת, נעשית מיד (בארמית: לאלתר) בסמוך לאכילה, היא מוגדרת כמעשה אכילה המותר, אך אם אין אוכלים את האוכל מיידית, הפעולה נחשבת כמלאכה אסורה.
מותר לעוסקים בהכנת הסעודה, לברור אוכל לסעודה. ואפילו אם הסעודה תארך זמן רב, כיוון שמכינים אותם סמוך לתחילת הסעודה, וכך מקובל, להכין את כל המאכלים לפני הסעודה כדי להגישם במשך הסעודה, הרי שזו דרך אכילה ולא כדרך מלאכת בורר[ב]. העיקר שהוצאת האוכל תהיה סמוכה לסעודה[23], היינו בזמן שרגילים להכין את הסעודה[24]. אבל אם יעשה זאת לפני כן יעבור על איסור בורר. והכל תלוי במספר האנשים וגודל הסעודה. מי שלא יודע מתי בדיוק תתחיל הסעודה, מותר להקדים מעט בברירת האוכל מתוך הפסולת לצורך הסעודה, כדי שלא יצטרכו להמתין להכנת האוכל. אבל יש להיזהר שלא להקדים יותר ממה שנצרך כדי להכין את הסעודה[25].
מי שהתכוון לברור אוכל מתוך פסולת לצורך הסעודה הקרובה, ולבסוף נשתייר ממה שהכין גם לסעודה אחרת, אין בידו איסור, ובלבד שלא יערים לעשות כך בכוונה[26].
הבורר אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאחר זמן, עובר באיסור תורה, וגם אם יאכלנו מיד, לא יתקן בזה את האיסור. מי שברר כדי לאכול מיד, וללא אונס נמלך אחר כך להשאירו לסעודה אחרת, עובר באיסור דרבנן[27]. אמנם אם נאנס ולא יכל לאכול לאלתר, אינו עובר באיסור[28].
יש לציין כי אדם הרוצה להגיש לפני אורחיו פירות ויש לו תערובת של פירות טובים ומקולקלים, אף על פי שהוא יודע שיאכלו רק פירות אחדים אך מפני כבודם רוצה להגיש להם צלחת מלאה, גם פעולה ההגשה נחשבת כשימוש מיידי בכל הפירות, ולכן מותר לו להוציא מהתערובת יותר פירות מכפי שיאכלו[29].
שני מיני מאכלים מעורבים
הפרדה בין שני מיני מאכלים מעורבים אסורה משום בורר. ואף ששני המינים ראויים לאכילה, כיוון שהם מינים שונים, והוא מעוניין שכל מין יעמוד בנפרד, הרי שכל מין נחשב אצלו כפסולת לגבי חבירו, וממילא בהפרדתם הוא מתקנם, ועובר באיסור בורר[30]. ויש שכתבו שאין כל מין נחשב כפסולת, אף כשאינו חפץ במין הנברר, וההפרדה אסורה רק כשהיא נעשית בכלי או שלא לצורך אכילה לאלתר[31]. הרמ"א הכריע לאיסור[32], ויש שכתבו להקל כהרמב"ם[33].
אבל כאשר כל מיני האוכלים מאותו הסוג, אלא שיש שם חתיכות גדולות וקטנות, אין איסור להבדיל בין הגדולות לקטנות[34] ויש אומרים[35] שגם הפרדת חתיכות גדולות מקטנות שבאותו המין אסורה.
גדר שני מינים
הגדר המבדיל בין מין אחד לשני מינים נקבע לפי התייחסות דעת בני אדם, אם בדרך כלל אנשים מחשיבים את המינים כשני מינים או כמין אחד. ההבדלים יכולים להתבטא באופנים דלהלן:
- במקח וממכר- אתרוגים מסוגים שונים הנמכרים אצל סוחר האתרוגים כל סוג לעצמו; ביצים בגדלים שונים[36]; בשר עוף תרנגול ועוף הודו[37]; שני מיני עוגות[38]; שני זני תפוחים, ענבים, שזיפים, ופלפלים[39].
- בהגשתם לאורחים - בשר צלי ובשר מבושל[37], דגים מבושלים ומטוגנים[40], בשר וקורקבן או בשר וכבד[41], חלקי עוף שוקיים חזה כנפיים[42], מנות או פרוסות גדולות וקטנות שאין מגישים את הקטנות לאורחים[43].
- בהשתמשות שונה - כפיות גדולות וקטנות, בגדים גדולים וקטנים[44], בגדים בצבעים שונים כשבחירת הבגד אינו רק על פי העדפה אישית, אלא הצבע מחייב בחירת בגד מסויים בזמן זה[45], חלבון וחלמון של ביצה לא מבושלת[46]
- בדין הלכתי שונה - פירות ערלה ופירות היתר[47], סכו"ם בשרי וסכו"ם חלבי[48], מצות שלמות ומצות שבורות לצורך לחם משנה[49].
דוגמאות לאופנים המותרים בברירה, משום שאינם נחשבים לשני מינים:
- במקח וממכר- דגים באותו המין גדולים וקטנים[50], סוכריות בטעם זהה בצבעים שונים הנמכרים במארז אחד או במחיר אחד[51].
- בהגשתם לאורחים - חתיכות דגים מבושלות ממין אחד[52] ואף כשחלק מהודרים יותר[53], נתחי בשר קטנים ממין אחד המבושלים באופן זהה[54], מצות שלמות ושבורות כשבורר השלמות למטרת נוי ויופי[55], חלבון וחלמון של ביצה מבושלת[56], חלקי מצות שלא נטחנו בתוך מצות טחונות[57].
- בהשתמשות שונה - בגדים בצבעים שונים כשהבחירה נעשית רק על בסיס העדפה אישית רגעית[58], קוביות משחק מסוג אחד, אפילו גדולים וקטנים בעלי צורות שונות וצבעים שונים[59].
דינים שונים
הסרת קליפות וגלעינים
מותר להסיר את קליפת הפרי כדי לאוכלו. ואף שהסרת הקליפה דומה להוצאת פסולת מתוך אוכל, אין בזה איסור, כי כך היא דרך אכילת פרי שיש לו קליפה. על כן מותר לקלף גם בסכין, ובתנאי שיעשה זאת לאלתר[ג].
דוגמאות להיתר הסרת גלעינים
- האוכל שזיף, כשיגיע לגלעין, רשאי לזורקו ולהמשיך לאכול. והאוכל משמש או תמר, יפתחם (ויבדוק שאין בהם תולעים) ויזרוק את הגלעין ויאכלם, שכך היא דרך אכילתם[60].
- הפותח מֵלון כדי לאוכלו לאלתר, רשאי לזרוק את כל הגרעינים שבו, שהוצאתם נחשבת כהסרת קליפת פרי. וכן מותר להסיר את קליפת המֵלון והאבטיח סמוך לאכילה. וכן מותר להסיר את הגבעול המחובר לפרי סמוך לאכילה[61].
- החותך אבטיח, רשאי לנער את החתיכות כדי להסיר מהם גרעינים, ואת הגרעינים שלא ירדו בניעור, מותר להסיר ביד או בסכין, שכך היא דרך אכילתו, ובתנאי שיעשה זאת סמוך לאכילה. וקל וחומר שמותר למי שאוכל את האבטיח להסיר את הגרעינים לפני הכנסת האבטיח לפה, שכך היא דרך אכילתו. ויש מהדרים ומסירים את הגרעינים בשינוי מסוים כלאחר יד. או שמגישים את האבטיח בלא להסיר ממנו את הגרעינים, והאוכל, לאחר שיטעם מעט, יסיר את הגרעינים בלא שינוי[62]. אולם לדעת ה'חזון איש' יש להכניס את האבטיח לפה, ולהוציא מהפה את הגרעינים[63].
נחלקו הפוסקים לגבי פירות שניתן לאכול את קליפתם, כגון תפוחים, אגסים, מלפפונים וגזר, האם שייך איסור בורר בהסרת קליפתם. יש אומרים, שהואיל וגם הקליפה ראויה לאכילה, אין כאן איסור בורר, אלא הרי זה כחותך את הפרי לשני חלקים, וממילא מותר לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן, וכן מותר לקלפם על ידי מקלף. ויש אומרים, שהואיל והוא אינו רוצה את הקליפה, הרי היא נחשבת לגביו כפסולת, ולכן כללי בורר חלים עליו, וממילא מקלף נחשב כלי ברירה, ולכן בשום אופן אין להשתמש במקלף, ורק כדי לאוכלם לאלתר מותר לקלפם בסכין[64].
עצמות בדגים ובבשר
נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להתחיל לאכול דג או בשר, וכשיגיע לעצמות שמפריעות לו, להוציא אותן ביד או במזלג.
יש מחמירים[65] וסוברים, שהוצאת עצמות מתוך הדג או הבשר אסורה, משום שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל. ולדעתם צריך להוציא את המאכל מתוך העצמות. ויכול לשם כך לתפוס את העצם ביד או בסכין, וביד האחרת או במזלג ייטול את האוכל, ואף שביד אחת הוא אוחז בעצם, אין כאן נטילת פסולת מתוך אוכל, הואיל ובאחרת הוא נוטל את האוכל. עוד אפשר שיכניס את האוכל לפיו ומתוך פיו יוציא את העצמות. ואם יש על העצם מעט בשר או דג, יכול להוציאה מהדג או הבשר ולאכול את מה שדבוק עליה ולזורקה. אבל אם אין עליה אוכל, אסור להוציאה. אולם רוב הפוסקים מקילים[66] וסברתם המרכזית, היא מפני שכך היא דרך אכילת דג ובשר אין איסור.[ד]
לדעת רוב הפוסקים, לצורך ילד קטן, מותר להוציא תחילה את העצמות, ואחר כך להאכיל אותו בדג או בבשר, כפי שרגילים תמיד[67].
אבל עצמות יבשות שמעורבות בתבשיל, כיוון שאינן דבוקות לבשר, הרי הן כפסולת רגילה, שאסור להוציאה מתוך האוכל, ולכן יש להשאיר את העצמות בצלחת[68].
פירות שנרקבו
בקערה שבה מעורבים פירות טובים ופירות שהתחילו להירקב, מותר להוציא מתוך התערובת את כל הפירות שהוא מתכוון לאכול, או שהוא מתכוון להגיש לפני אורחיו בסעודה הסמוכה[69].
ואם אינו מתכוון לאכול כעת את כל הפירות הטובים, והוא חושש שהפירות הרקובים ידביקו ברקבונם את הפירות הטובים שנוגעים בהם, יכול לפזר את כל הפירות, כדי שהפירות הרקובים לא יגעו בפירות הטובים, אבל לא יפריד את הטובים לכאן והרקובים לכאן.[70]
פרי שנרקב במקצתו עד שאינו ראוי כל כך לאכילה, במקום החיבור שבין החלק הרקוב לחלק הטוב ישנה תערובת, ולכן אסור לחתוך ולהסיר את החלק הרקוב, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. והעצה לכך, להסיר יחד עם החלק הרקוב גם מעט מהחלק הטוב.[70]
סינון משקים
גם סינון משקים עלול להיות אסור מהתורה, ודינו תלוי במצב המשקה. אם יש במשקה פסולת ובלא הסינון אי אפשר לשתות את המשקה, הרי שהסינון הוא מלאכה שמכשירה אותו לשתייה, והמסנן אותו עובר באיסור תורה. ואם גם בלא הסינון המשקה ראוי לשתייה, מותר לסנן אותו במסננת, ואף שעל ידי הסינון הוא משתפר מעט, אין שיפור זה משנה באופן מהותי את המשקה, ולכן אין בו איסור.[71]
במצב ביניים, שהמשקה עכור, ובלא סינון רוב בני האדם אינם רגילים לשתותו, ורק בשעת הדחק שותים אותו, אסור לסנן אותו במסננת. ונחלקו אם מותר לסנן אותו בבד שלא כדרכו, לדעת רוב הראשונים מותר, ולדעת הרמב"ם אסור[72]. וכתבו האחרונים שראוי להחמיר כדעת הרמב"ם[73].
לפיכך, שמרים שמעורב בהם יין, כיוון שאינם ראויים לשתייה - אסור לסננם כדי להוציא מהם את היין, ואם סיננם - עבר באיסור תורה[74]. ואם היין עכור עד שרוב בני אדם אינם רגילים לשתותו, אבל ניתן לשתותו בדוחק, אסור לסננו במסננת, וגם על ידי בד ראוי שלא לסננו[75][ה]. לעומת זאת, יין שראוי לשתייה, מותר לסננו כדי שיהיה צלול יותר, שהואיל וכבר לפני הסינון היה ראוי לשתייה, אין סינונו נחשב למלאכה.[71]
וכן מיץ תפוזים שיש בו חלקיקי פרי, כיוון שרוב בני אדם רגילים לשתותו בלא סינון, אין איסור לסננו במסננת[76].
וכן מותר לפתוח בשבת ברז שיש עליו מסננת, או להוציא מים דרך כלי שמסנן אותם, שהואיל וגם לפני כן המים היו ראויים לשתייה, אין סינונם נחשב למלאכה[77].
הפרדת מרק מחתיכות אוכל שבתוכו
מרק שמעורבות בו חתיכות מאכל, כגון חתיכות קטנות של ירקות ואיטריות, אסור להפריד את המרק מהירקות והאיטריות. ואף על פי שגם המרק וגם הירקות והאיטריות ראויים לאכילה, כיון שמדובר בשני מיני מאכלים אסור להפרידם זה מזה, אבל כדרך אכילה (ראה לעיל 'תנאי הברירה') מותר להפרידם.
לפיכך, כשרוצים לאכול לאלתר את המרק ולא את הירקות, הרי שהמרק נחשב כאוכל והירקות כפסולת. ואם כן מותר להטות את הסיר באופן שהמרק ישפך לבדו לתוך הקערה, ואף שהמרק יוצא ממש מתוך התערובת, אין בזה איסור, מפני שהוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת. אבל אסור לעשות זאת בעזרת מסננת. ואפילו בעזרת כלי שלא נועד לסינון, כדוגמת מזלג וכף, אסור. וכן אסור לקרב את מכסה הסיר לסיר, ולפתוח ביניהם פתח צר כדי שרק המרק יוכל לעבור דרכו[78]. ולגבי הכנסת המצקת למרק, באופן שרק המרק יעלה בה, יש מתירים[79] מפני שכך היא דרך הוצאת מאכל, ואין זה נחשב סינון בעזרת כלי, ויש אוסרים מטעם שהוא מסנן בעזרת כלי[80].
ואם הוא רוצים לאכול רק את הירקות והאיטריות, אסור להטות את הסיר כדי לשפוך את המרק מתוכו, מפני שבאופן זה הוא נחשב כמוציא את הפסולת מתוך האוכל, דבר שאסור אפילו אם יאכלו את הירקות והאיטריות לאלתר. אבל מותר לו להעלות את המצקת מתוך המרק צמוד לדופן, באופן שיעלה במצקת רק את הירקות והאיטריות, כי אין הוא עושה זאת כדרך ברירה בכלי אלא כדרך נטילת המאכל. אבל אחר שיגמור להעלות את המצקת מהסיר, לא ישפוך מתוך המצקת את המרק המיותר בחזרה לסיר, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל.
כאשר הירקות והאיטריות שקועים למטה ומעליהם מרק צלול, לדעת רוב הפוסקים[81] המרק שלמעלה אינו נחשב מעורב בירקות ובאיטריות. ולכן גם כשרוצים לאכול את הירקות בלבד, מותר לדעתם להוציא את המרק שלמעלה במצקת, או להטות את הסיר ולשפוך את המרק שמעליהם. אבל אחר סיום שפיכת המרק שמעל הירקות והאיטריות, אסור להמשיך להטות את הסיר כדי להוציא את המרק שמעורב עם הירקות והאיטריות.[82] ויש אוסרים[83], שלדעתם מה שנשאר בכלי שבידיו – הוא הנברר, נמצא שהוציא פסולת מאוכל, וזה אסור אפילו כדי לשתות לאלתר.
ברירת כלים וספרים
ישנה מחלוקת בפוסקים, אם האיסור הוא רק לגבי אוכל או גם לגבי חפצים נוספים (לדוגמה ספרים)[84]. רבים מהפוסקים האחרונים סבורים כי המלאכה היא גם בספרים וחפצים אחרים[85], וכך אכן נפסק בשולחן ערוך, ולהלכה אין לברור בגדים זה מזה כאשר הם מעורבבים יחד, לברור שני מיני כלים זה מזה כאשר הוא צריך את אחד משני המינים, וכן אסור לברור ספרים זה מזה אם הוא צריך אחד מהם, רק אם נתקיימו כל שלושת התנאים המהווים את האופן המותר לברור.
הרב שמעון גרינפלד[86], סבור שאין בספרים משום איסור ברירה. הוא מנמק זאת בסברא עצמית: מכיוון שלספרים יש מקום קבוע בארון, ולאחרי השימוש בהם הוא מחזיר אותם לארון, לא שייך לקרות הפרדת הספר מהארון בשם הפרדת אוכל מפסולת, שכן אין דרך המפריד אוכל מפסולת להחזיר אותו לאחר השימוש לערב בתוך הפסולת, ומכאן שאין הפרדת הספרים מהספרים שסמוך למקומם בארון קרוי בשם אוכל מתוך פסולת. רבי שלמה זלמן אוירבך ממאן בסברה זו, והוא פוסק כי יש להחמיר[87].
אם כי סברא זו מועלת דווקא לנטילת הספרים ממקומם בארון, אבל לא להחזרת הספרים למקומם, ובזאת מודה גם המהרש"ג כי הדבר אסור. אך יש המצדדים כי יש להקל בכך, ואחת מהם היא סברת הפרי מגדים המחדש, כי הפרדת שני מינים זה מזה כדי להניחם לאחר זמן אינה בגדר ברירה, שכן דווקא כאשר הוא מפריד מין אחר מאחר, כאשר את האחד הוא צריך באופן מיידי ואת השני לא - ניתן לקרוא להפרדה זו "ברירת אוכל מתוך פסולת", לא כן כאשר את שני הדברים אינו צריך, אז לא ניתן לקרות לכך הפרדת אוכל מתוך פסולת. אם כי, ההסתמכות על סברא זו נטולה בספק כבד, שכן הפרי מגדים עצמו, מסיים את דבריו במילים ”צריך עיון” בהם הוא מבטא כי לא ניתן לסמוך על סברא זו להלכה, והמשנה ברורה חלוק על הפרי מגדים[88].
יש האומרים, כי אספת ספרים משולחנות בבית מדרש, היא דבר מותר, שכן אף על פי שהיא לא נעשית לשימוש מיידי, ניתן להחשיב את החזרת הספרים למקומם כשימוש מיידי; שכן החזרתם נעשית במטרה שאם יחפש אדם ספר אליו הוא נצרך לעיון וללימוד, ימצא את מבוקשו; ונמצא שכבר ברגע החזרתם מולאה המטרה - שהספרים יהיו נגישים למחפשם.
סעודת שבת
בסעודת שבת, כאשר כלים שונים מעורבים יחדיו, יש ליזהר להפריד את הצלחות שנקראות אוכל - שצריך עדיין לסעודה מתוך ה"פסולת", ורק אז מותר להעביר את הצלחות האחרות למקומם במטבח.
המלאכה היא דווקא ברירת שני מינים זה מזה, ולכן אסור לברור שני מיני אוכל אחד מהשני, כגון שני מיני דגים, אבל במין אחד, מותר לברור אם כל החלקים ראויים לאכילה[89], ואפילו חלקים גדולים מתוך חלקים קטנים יותר. כך גם מותר לברור את כל החלקים הגדולים משני המינים גם יחד, כיון שההפרדה היא לא בין שני המינים אלא בין שני הגדלים, דבר שאינו בכלל מלאכה זו.
דוגמה אקטואלית לאיסור בורר, הוא כאשר אדם שוטף במים פירות המלוכלכים בעפר, ובכך מפריד את פסולת העפר והאבק מתוך האוכל. לכן כאשר אדם קונה פירות וירקות לשבת, והם מאובקים, עליו להזהר לשטוף אותם לפני שבת. אבל אם הם לא מלוכלכים, ושוטף אותם רק לצורכי הגיינה, מותר.
נידון ידוע בפוסקים, הוא זבוב שנפל במשקה כל שהוא, שההלכה היא שמותר להסירו רק אם מסיר מעט משקה עמו. רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר מגור, הציע כי יאחוז את הכפית בידו, ויסלק את הכוס מהכפית, כך שהוא בורר את האוכל מתוך הפסולת. באופן דומה, פוסק החזון איש[90] כי הרוצה להוציא גרעין מתוך פרי, יאחו בגרעין וימשוך את הפרי.
ברירה בגושים גדולים
ברירה שייכת רק בדברים קטנים שיש בעירובם משום עירוב, אבל בשר המונח ברוטב אינו בגדר ברירה כלל. מסיבה זו, יש המתירים[91] לברור ספרים, שכן לשיטתם ספרים הם גושים גדולים, שאין בעירובם משום עירוב, ולכן אין בברירתם משום איסור ברירה.
יש האומרים, כי הצבת מסננת על ברז מים שמעורב במים עפר או דבר אחר ואין הדרך לשתותם ללא ברירה, אסור[92]. בעיה הלכתית זו, תקפה בברוקלין שם מצויים תולעים זעירים במים, ועל הברז יש כעין מסננת המסננת את המים מהתולעים, למרות זאת, מנהג העולם להתיר, והקהל החרדי בברוקלין, שאינו שותה מי ברז ללא מסננת, נוהג כך גם בשבת, ואינו מכין מים מערב שבת לשבת[93].
הרחבות וביאורים
- ^ אלא יוציא אותה יחד עם מעט מהביצים, וכיוון שאפשר לאכול את חתיכת הביצה הדבוקה לקליפה, יש לה חשיבות, וממילא הוא נחשב כמפריד אוכל מאוכל, ואין בכך איסור. לדעת המ"ב בבאו"ה שיט, ד, 'מתוך', אם לוקחים יחד עם הפסולת מעט אוכל, מותר להוציאם, שהואיל והוא לוקח גם מהאוכל, אין בזה הוצאת פסולת מאוכל. וכ"כ בשביתת השבת (בורר בב"ר ס"ק כ). ואמנם לחזו"א או"ח נג, ונד, ג, כל שדעתו על הוצאת הפסולת, אין האוכל המועט שעמו מועיל. אולם מכל האחרונים שהתירו הוצאת חרק עם מעט משקה משמע שאין הלכה כחזו"א.
- ^ בית יוסף (אורח חיים שיט, ד"ה "הבורר חייב") בדעת המרדכי, נוקט שההיתר הוא רק בברירה לצורך אכילה מיידית. אך ראו "אגלי טל", מלאכת בורר, ה, ט. מדברי הירושלמי, (שבת ז, ב; מט, ב בדפוס וילנה), המתיר לאדם להיות "בורר ומניח על השולחן" ובלבד שיהיו "אורחין אוכלין ראשונה ראשונה", מסיק רבנו חננאל (בפירושו לשבת, עד, ב) שכל ברירה שמטרתה אכילה תוך כדי אותה ארוחה נחשבת לאלתר. ראו גם דברים דומים אצל רבנו ירוחם, ספר אדם וחוה, נתיב יב, חלק ח (דף עו, ד). דעה זו רווחת בין הפוסקים, ראו למשל: ביאור הגר"א, אורח חיים, סימן שי"ט ס"א. דברי הפוסקים מובאים בספר ארחות שבת, ח"א, פרק שלישי, אות מ"ח ואילך.
- ^ הב"י והרמ"א שכא, יט, הביאו את דברי הסמ"ג, רי"ו, סמ"ק, תה"ד, הגה"מ, שאסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניחם לאחר זמן, מפני איסור בורר (ולאלתר מותר שהוא כדרך אכילה). אמנם נראה מדברי כמה ראשונים (ר"ח, הערוך ומאירי), שאין דין בורר במחובר, ונחלקו בביאור דעתם. בספר 'טל אורות' באר, שקליפות המחוברות לגמרי לפרי, כתפוזים, אין בהפרדתם מהפרי איסור בורר כלל, אבל בשומים ובצלים שקליפתם אינה מחוברת כל כך, יש דין בורר (הובא בילקוט יוסף שיט, נז-נח). ויש שביארו שכוונת הראשונים הללו, שכאשר הפסולת ליד האוכל, בין מחוברת לגמרי בין נפרדת מעט, כדוגמת שומים ובצלים, אין דין בורר, כי רק כאשר הפסולת והאוכל מעורבים יש דין בורר (סוכם במנו"א ח"ב ז, 39-41). אלא שלמעשה, כיוון שהוא ספק דאורייתא, דעת הפוסקים רובם ככולם להחמיר, וכפי שפסקו ב"י ורמ"א שכא, יט, וכ"כ מ"א ומשנה ברורה, סימן שכ"א, סעיף קטן פ"ג. וממילא מותר לקלפם רק כדי לאוכלם לאלתר. ומכל מקום כאשר ישנם ספקות נוספים מצרפים את דעת המקילים.
- ^ שלושה יסודות להיתר: הראשון והוא העיקרי, מפני שכך היא דרך אכילת דג ובשר. וכ"כ בבאו"ה שיט, ד, 'מתוך'; בא"ח ש"ש בשלח י; ילקו"י שיט, לז (על פי מהר"י בן חביב, וצמח צדק). היסוד השני, גם כאשר אין דרך אכילת מאכל זה בהוצאת הפסולת שלו תחילה, ככל שהוצאת הפסולת מתבצעת סמוך יותר לאכילה, כך רבים יותר סוברים שאין בזה איסור, משום שככלל כך היא דרך אכילה. א) לדעת רי"ד ועוד כמה ראשונים, מותר להוציא פסולת מתוך אוכל כדי לאכול לאלתר (בסעודה הסמוכה). ואף שנפסק בשו"ע שיט, ד, לאיסור, יש לצרף את דעתם כסניף להקל. ב) לפי פסק השו"ע נחלקו האם האיסור להוציא פסולת מאוכל הוא גם ממש לפני האכילה, למהר"י אבולעפיה מותר, ולמהרי"ט צהלון אסור, ובבאור הלכה שיט, ד, 'הבורר', כתב שזו מחלוקת ראשונים. הרי שלפי המקילים, אפילו אם לא הייתה דרך אכילת הדג בהוצאת העצמות תחילה, היה מותר להוציאם, מפני שכל מה שסמוך לאכילה נחשב כדרך אכילה. ג) בשביתת השבת (בורר באר רחובות ג) כתב שלכל הראשונים, אם התחיל לאכול והגיע לעצם, מותר להוציאה, שאין זו דרך מלאכה אלא דרך אכילה. היסוד השלישי: כסניף להקל אפשר לצרף את שיטת ר"ח ועוד ראשונים שאין איסור בורר במחובר. ומעין זה למד בבאו"ה מים של שלמה (ועי' במנו"א ז, יד-טו). למעשה: בבאו"ה שם, לימד זכות על המוציאים עצמות מהדג לפני הגשתו. ויש שמקילים רק ממש סמוך לאכילה, ולזה מסכים לכתחילה בבאו"ה שם, וכ"כ בשבט הלוי א, פג, ומנו"א ז, טו. ובאג"מ או"ח ד, עד, בורר ז, היקל בזה למי שמתקשה לאכול אחרת. (בשש"כ ג, יב-יד, כתב את שתי הדעות).
- ^ כל זה אם עכור הרבה עד שרוב בני אדם לא רגילים לשתותו, אך אם עכור במקצת כתב הטור (שיט): "ובשעת הגיתות, שדרך לשתות היין עכור קצת... אבל בסודר שחושש לליבונו, אסור משום ליבון. ובשאר משקין חוץ ממים, דלא שייך בהו ליבון, שרי". ונראה שכך פסק מר"ן בשו"ע (שיט, י): "ויין מגתו (ומבואר בטור שיין מגתו הוא עכור קצת) כל זמן שהוא תוסס (פירוש שנראה כרותח) טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודר".
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מלאכת בורר באתר ויקיסוגיה.
- בורר באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
- מלאכת בורר מתוך אגלי טל, באתר ויקיטקסט
- הלכות בורר מאת הרב אליעזר מלמד, באתר ישיבה
- מלאכת בורר בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
- הערכים זורה, בורר, ומרקד באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב יהודה חיון "ספרי אנציקלופדיה תורנית מרוכזת")
- אסופת מאמרים בנושא מלאכות בורר, דש וטוחן, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ מובא בפתיחה לספר אגלי טל, (וכך כתב בפשיטות בספר מנוחת אהבה). ושם כתב שלדעת רש"י עשר המלאכות הראשונות המנויים בל"ט אבות מלאכה נעשו בסממנים, ולדעת רב האי גאון מלאכות אלו נעשו בחיטים.
- ^ שבת עג ע"א ד"ה האופה. ובספר תורת המלאכות ח"א עמוד קט"ו: "שורש מלאכה זו שכן במלאכת המשכן היו בוררים הפסולת מהסממנים של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני". ראו שם מקורות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ד עמוד א'
- ^ בתלמוד ירושלמי יש שהבינו כי מהותה של מלאכת זורה אינה קשורה לבורר: ”רקק והפריחתו הרוח, חייב משום זורה...” (ירושלמי, שבת, פ"ז, ה"ב מט, א בדפוס וילנא), אך יש מבארים אחרת. ראו בביאור הלכה סוף סימן שיט.
- ^ ראו בספרו "פרי ביכורים" מלאכת מרקד
- ^ 6.0 6.1 פניני הלכה שבת, יא, ד.
- ^ רמ"א שיט, ג, באו"ה 'לאכול מיד'. וראו גם שמירת שבת כהלכתה ג, הערה ז.
- ^ דעת בני אדם קובעת אם הדבר נחשב בורר, וככל שהמרכיבים גדולים יותר כך צריך שיהיו בכמות גדולה יותר כדי שיחשבו מעורבים. עיינו שש"כ ג, הערה ז' מרשז"א. ועיינו שביתת השבת, (בורר),ילקוט יוסף שיט, מא; מנו"א ח"ב ז, לז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ד עמוד א'
- ^ בקנון ותמחוי האיסור מדרבנן, ובנפה וכברה האיסור מדאורייתא.
- ^ ר"ח, רב האי גאון, משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י"ב, סמ"ג, רמב"ן, מאירי, רא"ש, רא"ה, ריטב"א, ר"ן ועוד.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט.
- ^ מכיוון שהאמוראים נחלקו רק בפירוש הברייתא, אך על הכללים עצמם הם מסכימים שאם חסר תנאי אחד הרי שעובר על איסור תורה (שיטה לר"ן בשם הרא"ה).
- ^ התוספות שם בדעת רש"י.
- ^ בעל ספר ההשלמה. "והרב ר' אשר מלוני"ל כתב מותר לברור בקנון ובתמחוי אפילו פסלת מתוך אכל, והוא שיברור לאכול לאלתר. ואם בירר להניח, אפילו לבו ביום חייב חטאת. והרב בעל השלמה כתב לאלתר מותר לברור אוכל מתוך פסולת בקנון ובתמחוי, אבל לא פסולת מתוך אוכל" (ספר הבתים כת"י בתחלת שער העשירי משערי מלאכות האסורות, הובא בספר ההשלמה, על מסכת שבת, מהדורה מוערת של משה יהודה הכהן בלוי, ניו יורק תשכ"ד. עמ' רסז בהערה)
- ^ תוספות רי"ד. ובברכ"י בשיורי ברכה, הזכיר דעות אלו. ורבנו אשר מלוניל התיר פסולת מתוך אוכל בקנון ותמחוי דוקא.
- ^ באור הלכה שיט, ד, 'מתוך'.
- ^ אגב, הבורר בטעות פסולת מתוך אוכל, כיון שלא התכוון לברור אין בזה איסור, ואינו צריך להחזיר את הפסולת לתערובת (שש"כ ג, הערה יא), אך יש אומרים שראוי להחזיר את הפסולת לתוך התערובת כדי שלא יהנה מטעותו – מנוחת אהבה ח"ב ז, ט).
- ^ אם אינו חפץ בחלק מתערובת האוכל שלפניו, אם יש שם חבר שמוכן לאכול את החלק שאינו רצוי, מותר לו להוציאן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר, שבאופן זה גם החלק שאינו רצוי נחשב כאוכלשש"כ ג, כג-כד, פניני הלכה שבת יא, ה.
- ^ יש כלים האסורים מדאורייתא ויש כלים האסורים מדרבנן, ויפורט להלן.
- ^ שו"ת אגרות משה או"ח א, קכד, ושו"ת מנחת יצחק א, עו.
- ^ פניני הלכה שבת; יא, ז.
- ^ בספר "אגלי טל", נוקט בשיעור של שעה לפני הארוחה, אך לא ברור שכוונתו ליחידת הזמן הנקראת שעה, או לכינוי כללי ל"זמן מה".
- ^ ארחות שבת, ח"א, פרק שלישי, אות מ"ח. וראו שם הערה מ"ז, דוגמה מדברי המגן אברהם, שכתב שאין להכין את המאכלים לפני זמן יציאת המתפללים מבית הכנסת. כך עולה גם מדברי הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה ח"ד סי' ע"ד, מלאכת בורר, אות י"ג.
- ^ כן משמע מרמ"א שיט, א, ומ"ב ד-ו. וכ"כ באג"מ ח"ד עד, בורר יג; שש"כ ג, סט; מנו"א ח"ב ז, ו. ובבא"ח (ש"ש בשלח א) היקל לברור אוכל עד שעה לפני הסעודה.
- ^ שועה"ר שיט, ג, משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ה'
- ^ כ"כ בא"ח ש"ש בשלח ג, וכעין זה כתב בשעה"צ שיט, ה, בשם פמ"ג.
- ^ מנו"א ח"ב ז, 31.
- ^ בא"ח ש"ש בשלח ג, שש"כ ג, מד, הערה קכט, פניני הלכה שבת; יא, ו,7.
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף ע"ד עמוד א' ותוספות ד"ה היו בשם רבנו חננאל, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ג', באור הלכה 'לאכול'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י"ג.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ג', וראה בביאור הלכה שם שהכריע כדברי הרמ"א וכתב שאפשר שגם השולחן ערוך מודה לכך.
- ^ ראה שו"ת שמע שלמה שצידד להקל לדעת השו"ע, וכן כתב בשו"ת יחיל מדבר.
- ^ רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ג', ע"פ תרומת הדשן. וכן דעת רוב הפוסקים: וביניהם מגן אברהם, פרי חדש, שולחן ערוך הרב, חיד"א ומשנה ברורה (טו).
- ^ ט"ז, חיי אדם ובן איש חי.
- ^ שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות כט על פי השביתת השבת בורר ד'
- ^ 37.0 37.1 משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ט"ו.
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות סב
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות, הלכות שבת, סימן שי"ט, אות כא
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות עא
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות סב
- ^ הרב משה ידלר, מאור השבת חלק ג' מכתבים אות ג', ובספר ארחות שבת חלק ג' סעיף לג התירו.
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות, הלכות שבת, סימן שי"ט, הערה 160
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות כח
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות, הלכות שבת, סימן שי"ט, הערה 158
- ^ משנה ברורה, סימן ו', סעיפים קטנים שי"ט–נ"ח.
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות, הלכות שבת, סימן שי"ט, הערה 161
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה[דרוש מקור]
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות כח; ובספר ארחות שבת התירו.
- ^ רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ג'.
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות, הלכות שבת, סימן שי"ט, הערה 152
- ^ רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ג'.
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות כה
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות כה
- ^ רבי יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פרק ג' אות ל
- ^ ארחות שבת, חלק א', פרק ג' סעיף לז
- ^ משנה ברורה, סימן תק"ד, סעיף קטן כ'.
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות, הלכות שבת, סימן שי"ט, הערה 158
- ^ הרב שמחה בן ציון אייזיק רבינוביץ, פסקי תשובות, הלכות שבת, סימן שי"ט, הערה 142
- ^ משנה ברורה, סימן שכ"א, סעיף קטן פ"ד
- ^ שש"כ ג, יח, לז-לט, עיין בפניני הלכה שבת; יא, י, שמותר להוציא לפני האכילה את גרעיני האבטיח.
- ^ בן איש חי ש"ש בשלח ז', כתב שמותר להוציא את הגרעינים כדרכם, שכך דרך אכילה, והוסיף שטוב להוציאם בשינוי, כלומר לדחותם כלאחר יד. וכ"כ בכה"ח שיט, מז, וילקוט יוסף שיט, סג.
- ^ חזו"א א, נד.
- ^ שלוש דעות בזה: א) מ"א שכא, ל, ומשנה ברורה, סימן שכ"א, סעיף קטן פ"ד, אוסרים לקלוף תפוחים כדי להניח. משמע שכללי בורר חלים על הסרת קליפה. וכך דעת אג"מ או"ח ד, עד, בורר ח. וכן אסרו להשתמש בקולפן בשו"ת מחזה אליהו נא; איל משולש עמ' קד. ב) בשש"כ ג, לד (הערות פח, צ), כתב בדעה הראשונה והעיקרית, שאם רוב האנשים רגילים לאכול את הקליפות, מותר לקולפם בקולפן כדי להניח (וכך משמע מפמ"ג כמובא בשעה"צ צז). ג) יש סוברים שגם כאשר הקליפות נאכלות בשעת הדחק עם הפרי אין בזה איסורי בורר, הואיל וגם הקליפה חלק מהפרי, ובנוסף לכך יש לצרף את דעת ר"ח ודעימיה שאין בורר בחיתוך קליפות (כמובא בהערה לעיל), ואת הסוברים שמותר לברור בכלי כדי לאכול לאלתר (ראו בתחילת הערך). וכ"כ במנו"א ח"ב ז, יג. ובילקוט יוסף שיט, נח, וסא, כתב שיש למקילים על מה לסמוך. (ואולי אפשר לומר, שגם לאוסרים הוא איסור דרבנן, כפי שאפשר ללמוד מברירת עלים שראויים לאכילה בשעת הדחק, כמבואר במ"ב שיט, ז). ובשערים מצוינים בהלכה פ, קונ"א כד, התיר להשתמש בקולפן כי החשיב אותו כסכין ולא ככלי מיוחד לבירור. ופסק בפניני הלכה שבת יא, ח ,9; שלכתחילה אפשר לסמוך על הדעה השנייה, והרוצה להקל כדעה השלישית יש לו על מה לסמוך.
- ^ הרב אליהו במאמר מרדכי שיט, ז, וחזו"א נד, ג.
- ^ ואפילו אם לא התחיל לאכול, וראה בהערה הבאה.
- ^ ראה הערה לעיל.
- ^ באור הלכה שיט, ד, סוד"ה 'מתוך', בא"ח ש"ש בשלח יא.
- ^ משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ז'
- ^ 70.0 70.1 פניני הלכה שבת יא, י.
- ^ 71.0 71.1 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף י'.
- ^ והביאו דעתו הטור ומר"ן בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף י'.
- ^ משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן מ"ב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ט', ומשנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ל"ב
- ^ פניני הלכה שבת יא, יא.
- ^ ואמנם אסור לסנן את הרוטב מירקות מבושלים, אולם זה מפני שהם שני מינים, ואם הוא רוצה באחד מהם, השני נחשב כפסולת לגביו. אבל מיץ תפוזים וחלקיקי התפוז הם מין אחד, ואין בהפרדה ביניהם איסור בורר (רשז"א בשש"כ ג, נג-נד, וסעיף נז, והערה קעג. וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד, בורר ג).
- ^ פניני הלכה שבת יא, יא.
- ^ כתב בפניני הלכה שבת (יא, יב; 13) אם הוא מוציא אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאלתר, ולשם כך הוא נעזר בכלי שנועד לברירה כמסננת – הוא עובר באיסור תורה. ואם הוא בורר בסיוע כלי שלא נועד לסינון, כמו מזלג או מכסה הסיר, כיוון שהוא בורר שלא כדרכו האיסור מדרבנן.
- ^ בארחות שבת ג, עה-עו, הביא דעות להקל. וכ"כ בנשמת שבת קמד וכ"כ בפניני הלכה שבת (יא, יב; 13).
- ^ עי' בשש"כ ג, הערה קעז, שסובר שאולי העלאת כף בהצמדה לדופן כדי להעלות רק ירקות אסורה, כי הוא מסנן בעזרת כלי. ומטעם זה אסר במנו"א ח"ב ז, לד, להשקיע מצקת במרק כדי שרק נוזלים יכנסו לתוכה.
- ^ מ"א, מ"ב שיט, נה, ילקוט יוסף שיט, מה, פניני הלכה שבת יא, יב.
- ^ מבואר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ט עמוד ב', ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף י"ד, שמותר לערות יין בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר להפסיק כשיפסוק הקילוח ומתחילות לירד טיפות מתוך השמרים, כדי שלא לברור. ועל זה נחלקו, אם מותר ליצוק את אותן הטיפות כדי לשתות את היין לאלתר. לרוב הפוסקים מותר, מפני שמה שהוא יוצק הוא הדבר הנברר, וכיוון שהוא רוצה את היין, הרי שהוא מוציא אוכל מתוך פסולת, וזה מותר כדי לשתות לאלתר. ומצרפים בזה את דעת הסוברים (רי"ד וטור) שכדי לאכול לאלתר מותר גם להוציא פסולת מתוך אוכל. ועוד, שיש סוברים שבלא כלי שנועד לברירה, אין איסור ברירה בלח (מהריט"ץ ישנות רג).
- ^ הגר"ז בסידורו, חיי אדם ואגלי טל.
- ^ הסוברים שאין דין ברירה בכלים: מהר"י עייאש (שו"ת בית יהודה), אור שמח. מנחת יעקב חלק ב' (חלק השו"ת, סימן י"ז).
- ^ ראו ספר מנחת אהבה ח"ב עמוד רמ"ט.
- ^ שו"ת מהרש"ג חלק ג' סימן נ"ד - נ"ז.
- ^ שמירת שבת כהלכתה.
- ^ ביאור הלכה שם.
- ^ משנה ברורה ס"ק ט"ו שכן הסכימו רוב האחרונים, ודלא כשיטת הטורי זהב האוסר לברור גם במין אחד.
- ^ הלכות שבת סוף סימן נ"ד.
- ^ ראו פסקי תשובות בסימן זה.
- ^ חזון איש.
- ^ ראו מאמרו של הרב חיים אוברלנדר רב בית המדרש ווילדניק בניו יורק בנושא, בחוברת "אור ישראל" גיליון 37 עמ' ק' אם יש איסור בורר בסינון מים בשביל התולעים.
