ממצוא חפצך
האיסור ממצוא חפצך הוא איסור הלכתי בהלכות שבת האוסר לעשות ביום השבת מעשים כהכנה לדברים האסורים בשבת, גם אם המעשים האסורים עצמם יַעָשוּ בחול בלבד.
מקור
המקור לכלל זה נלמד מהפסוק: ”אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר”[1] שממנו למדו חכמים ”חפציך אסורים לבקשם בשבת”. איסור זה קיים גם אם המעשה בעצמו אינו כולל בתוכו שום מלאכה מהתורה או שבות מדברי חכמים, והוא חל אפילו על דברים המותרים - כמו הליכה - המיועדת כהכנה למעשה אחר שיעשה במוצאי שבת ואסור לעשותו בשבת.
האיסור
במעשה
האיסור לעשות מעשה מותר בשבת כהכנה לדבר האסור, הוא דווקא כאשר המעשה עצמו מוכיח מתוכו שהוא מיועד לדבר האסור וניכר כן לעין הרואים, כמו אדם ההולך בשדה המיועד לחרישה וקצירה וזריעה כדי לראות את שצריכים להעשות לאחר השבת או המתקרב לפתח מרחץ שנמצא חוץ לעיר במקום שאין הרגילות ללכת שם לצורך סתמי (כמו שהיה נהוג בעבר), אך אם ההליכה נעשית בצורה שלא ניתן לדעת אם הוא עושה לצורך דבר האסור או לא, כמו טיול סתמי ונינוח מחוץ לעיר במקום שמותר ללכת מדין תחום שבת שהרואה חושב שהלך שם לבקש בעל חיים שנאבד לו (-אם הוא עם הארץ) או עוסק בתורה מתוך עיון בהליכה ניחוחה ברחוב (-אם הוא תלמיד חכם), מותר הדבר, למרות שבמוצאי שבת אנו רואים שמטפל בגינתו הסמוכה למקום, חושב הרואה שייתכן שהלך למטרה אחרת ומכיוון שכבר הגיע למקום טיפל בצרכיו.
לעומת זאת, בדומה לאיסור שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, אם ההליכה נעשית לצורך דבר שיש אופן מסוים בעולם שיהיה ניתן לעשותו בהיתר, כמו לשכור פועלים או לתלוש פירות מגינתו או טלטול מוקצה, אבל אם ההליכה מחוץ לעיר נעשית לצורך הבאת בעל חיים שמותר לטלטלו בשבת, וניתן היה להביאו משם לו היה בדרך אוהלים קטנים המיועדים לשמירה על העיר הנחשבים כחלק מהעיר (בורגנין בלשון חז"ל), מותר להחשיך לצורך מלאכה זו[2], שכן מלאכה זו מותרת היא בעצם ורק איסור אחר כובל אותה, וההכנה היא לצורך החלק המותר ולא לחלק האסור[3].
בדיבור
בנוסף, אסור גם לדבר דיבור המשמש כהכנה לדבר האסור לעשות בשבת, ולכן אדם שמבקש מאדם אחר שיעשה לו טובה מסוימת - הכרוכה באיסור שבת, עובר על איסור "ממצוא חפצך" (מלבד איסור "ודבר דבר")[4].
בהרהור
באופן עקרוני הרהור בשבת בעסקים מותר גם אם הם כרוכים במלאכות שבת, שהרי חכמים סייגו את ההלכה ואמרו "ודבר דבר" שמכך משמע שהרהור מותר, אך אם יש לאדם דאגה או טרדה מתוך מחשבה זו הדבר אסור[5] בדומה, אסור גם לדבר בשבת מפטירת קרוב או חבר הגורמת צער[6]. ומשום עונג שבת, מצווה שלא להרהר כלל בעסקיו, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה, שאין לך עונג גדול מזה[5].
שטרי הדיוטות
לעיתים ייתכן שגם דבר שאינו כולל בתוכו שום מעשה או דיבור יהיה אסור, והוא אם קורא "שטרי הדיוטות" שהכוונה לשטרי חובות, קניין, משכון וחשבונות של חול ודברים האסורים לעשות בשבת. העיון במסמכים אלו כרוך באיסור "ממצוא חפצך", גם אם העיון נעשה ללא קריאה הכרוכה בדיבור. בעל התניא מסביר:
לא אמרו שדבור אסור הרהור מותר, אלא כשאין הדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר הדבר לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים בשטר הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך כמו שבכלל זה המטייל בשדהו לראות מה היא צריכה, שאף שהטיול בשדה דבר המותר הוא מצד עצמו וגם ההרהור בצרכי שדהו דבר המותר הוא, אף על פי כן כיון שניכר לכול שמטייל שם בשביל כך - אסור ממשום ממצוא חפצך
— שו"ע הרב אורח חיים סעיף כ"ג..
.
מכיוון שחז"ל חששו שיבוא האדם לקרוא בשטרות כאלו, הם גזרו על כל כתב שכתוב בשפה זרה (ולא לשון הקודש), גם אם אין בו מחפצים האסורים, שלא לקרות בו בשבת, גם אם העיון נעשה בהרהור ללא קריאה, גזירה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות. מכיוון שכך, נמצא שהאיסור קיים גם על דבר המותר לחלוטין בשבת, כמו אדם שמכין מערב שבת רשימה של אורח שצריך לקרוא להם בשבת לסעודת שבת[7]. יש שהקלו באיסור זה לצורך מצווה, מכיוון שגם איסור "ממצוא חפצך" עצמו אסור רק במעשים הנעשים לצרכים אישיים (ממצוא חפצך) ולא צורכי שמים[8].
כמו כן אסרו חז"ל לקרות באגרות שלומים הנשלחים מחברים וקרובי משפחה[9], בציורי חיות או אנשים שכתוב מתחתיהם אודות הציורים[10], ספרי מלחמות, ספרי מליצות ומשלים של דברי חולין. ונחלקו הפוסקים על ספרי חכמה: יש שאומרים שאסור ללמוד בשבת ובחג רק בדברי תורה ויראת שמים כי כל ספר שאין בו סרך קדושה אסור משום "שטרי הדיוטות"[11], ויש דעה אחרת שמותר לעיין בכל ספרי חכמה ורפואה, מפני שדברי חכמה אינם מחלפים בשטרי הדיוטות, וכן המנהג להקל[12].
בזמירות שבת
בזמירות שבת, הקדישו להלכות אלו חלק מפזמון מה ידידות:
| הפזמון |
|---|
| חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, וְגַם לַחֲשׁוֹב חֶשְׁבּוֹנוֹת הִרְהוּרִים מֻתָּרִים, וּלְשַׁדֵּךְ הַבָּנוֹת |
בפזמון זה מדגיש המשורר, כי למרות שקיים איסור ממצוא חפצך וחשבון חשבונות, הרהורים הותרו, וכן שידוך הבנות שאינו נחשב ל"חפציך" אלא למצווה מהתורה (פרו ורבו) המוגדרת בהלכה - "חפצי שמים" שעליהם הובא בתלמוד כי הם מותרים, וכן לימוד תורה עם הילדים, זמירות שבת, ולימוד התורה "בכל פנות ומחנות".
ראו גם
קישורים חיצוניים
- דיבור האסור בשבת באתר 'ויקיסוגיה'.
- הליכה בשבת לצורך דבר אסור באתר 'ויקיסוגיה'.
הערות שוליים
- ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג.
- ^ שולחן ערוך סימן ש"ו.
- ^ סברא זו נכתבה בשולחן ערוך אודות איסור ודבר דבר, ראה ערך.
- ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן ש"ז, סעיף א'; המוקף כאן בסוגריים כתוב גם שם בסוגריים, מה שאומר שייתכן שהיה מסופק בתוספת זו.
- ^ 5.0 5.1 שולחן ערוך הרב סימן ש"ו סעיף כ"א.
- ^ שו"ע הרב סימן ש"ז סעיף ה'.
- ^ שו"ע הרב אורח חיים סעיף כ"ב.
- ^ שו"ע הרב אורח חיים סעיף כ"ג.
- ^ שו"ע הרב אורח חיים סעיף כ"ה.
- ^ שו"ע הרב אורח חיים סעיף כ"ט.
- ^ רמב"ם בפירוש המשנה פכ"ג משנה ב', שו"ע סעיף י"ז, שו"ע הרב סעיף ל"א
- ^ אגור סימן תק"ח בשם הרמב"ן והרשב"א, שו"ע הרב אורח חיים סעיף ל"א.
