בדצמבר 2018, לאחר שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על נסיגה חלקית של כוחות ארצות הברית מסוריה, כמה מדינות יזמו פתיחה מחודשת של היחסים הדיפלומטיים שלהם עם סוריה. לאחר ביקורו של נשיא סודן עומר אל-בשיר ב-2018, החלה הליגה הערבית את תהליך הכניסה מחדש של סוריה לארגון,[4] ואילו איחוד האמירויות הערביות פתחה מחדש את שגרירותה בסוריה ב-27 בדצמבר, ובחריין, ועל פי הדיווחים גם כווית ואיטליה הודיעו על כוונתן לפתוח מחדש את שגירותן במדינה.
המאבק של האלג'יראים נגד הקולוניאליזם הצרפתי במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה, גרר השראה ממדינות ערב האחרות כמו סוריה. אף על פי כן, בעקבות עצמאותה של אלג'יריה ב-1962 והפיכת המדינה הסורית בשנת 1963, שתי המדינות כוננו יחסים.
ב-10 באוקטובר 2011, הפכה לוב למדינה הראשונה שהכירה במועצה הלאומית של סוריה, קבוצת מנהיגי האופוזיציה בסוריה ומחוצה לה, שהוקמה כחלופה לממשלת אסד. ב-1 במרץ 2020, משלחת דיפלומטית לובית, המייצגת את בית הנבחרים הלובי, ביקרה בדמשק על מנת להגיע להבנות בנושא הפעלת המשימות הדיפלומטיות בין שתי המדינות.[6]
היחסים בין שתי המדינות הם יחסים בעלי היסטוריה ארוכה, מהקרירות על רקע משבר הבצורת ברפובליקה הערבית המאוחדת ועד ההידוק ביחסים בין שתי המדינות על רקע מיגור אויבים משותף. מצרים וסוריה היו שתיהן חלק מהאימפריה העות'מאנית.
שתי המדינות חולקות היסטוריה משותפת: הן הושבו בעבר על ידי האימפריה הרומית.
פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הקשתה על מערכת היחסים בין שתי המדינות, כאשר מרוקו תמכה באופוזיציה הסורית נגד משטר אסד בסוריה. מרוקו אף גירשה את שגריר סוריה בשנת 2012 כמחאה נגד משטרו של אסד.[10] בשנת 2019, בגלל שינוי תפיסת ממשלת מרוקו לטובת בשאר אל-אסד, מרוקו בחרה להבטיח שתצביע בעד חזרתה של סוריה לליגה הערבית. אף על פי כן, המתיחות ההיסטורית בין שתי המדינות מעוררת חוסר אמון תמידי בין השתיים.[11]
תוניסיה הפסיקה להכיר בממשלת סוריה ב-4 בפברואר 2012. במהלך כהונתו קרא ראש ממשלת תוניסיה, חמאדי ג'עבלי, למדינות ערביות נוספות ללכת בעקבותיה ואמר: "עלינו לגרש את שגרירי סוריה ממדינות ערב".[13] בשנת 2019 אמר נשיא המדינה, קייס סעיד, שבכוונתו לחדש את היחסים הדיפלומטיים של תוניסיה עם סוריה.[14]
מקסיקו וסוריה כוננו יחסים דיפלומטיים באוגוסט 1950. במרץ 2011 החלה מלחמת האזרחים הסורית. מאז, היחסים בין שתי המדינות לא קיימים. מקסיקו תרמה גם 3 מיליון דולר לתמיכה בפליטים סורים בירדן, לבנון וטורקיה.[16]
במהלך מלחמת איראן–עיראק, סוריה צידדה באיראן כנגד האויב שלה בעיראק. איראן וסוריה קיימו ברית אסטרטגית, בין השאר בעקבות האיבה המשותפת שלהם לסדאם חוסיין והתיאום כנגד ארצות הברית וישראל. לסוריה ולאיראן גם שיתוף פעולה של הברחת כלי נשק מאיראן לחזבאללה אשר נמצא בלבנון הגובלת בישראל.[18]
סוריה נחשבת לבעלת הברית הקרובה ביותר של איראן, על אף הפערים הדתיים והאידאולוגיים בין המדינות. במהלך השנים איראן השקיעה בסוריה משאבים צבאיים, כלכליים ומדיניים רבים, והיא התומכת המרכזית שלה מאז ראשית מלחמת האזרחים בסוריה בזירה הצבאית והבינלאומית. בתמורה משמשת סוריה כצינור אספקה לעושי דבריה של איראן, בהם חזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. שתי המדינות רואות עין בעין נושאים עקרוניים רבים, מכירות באויבים משותפים ומשתפות פעולה בנושאים מגוונים. ביוני 2011, הסביר המנהיג העליון של איראןעלי ח'אמנאי את תמיכת ארצו במשטר: "בכל מקום בו קיימת תנועה אסלאמית, פופולרית ואנטי-אמריקאית, אנו תומכים בה".[19]
אף על פי שטורקיה חולקת את הגבול המשותף הארוך ביותר שלה עם סוריה וקשרים גאוגרפיים, תרבותיים והיסטוריים שונים אחרים קושרים את שתי המדינות השכנות, היחסים בין המדינות מתוחים זה מכבר.
סוריה שמרה על שגרירות באנקרה ושתי קונסוליות כלליות באיסטנבול ובגזיאנטפ. לטורקיה הייתה שגרירות בדמשק וקונסוליה כללית בחלב.
מאז תחילת מלחמת האזרחים הסורית, היחסים בין סוריה לטורקיה התדרדרו מאוד. הסכסוך הסורי החל להשפיע על טורקיה כאשר לפחות 3,000 פליטים סורים ברחו מסוריה כתוצאה מאירועים כמו מבצע של צבא סוריה בג'סר א-שורור ביוני 2011.[23] ביוני 2011, ראש ממשלת טורקיהרג'פ ארדואן תיאר בפני הסוכנות האנטולית את תחושתו כי "הם [סוריה] אינם פועלים באופן אנושי. זו פראיות."[24] עם זאת, בתחילת הדרך נמנעה ממשלת טורקיה מלתאר את הסורים שנמלטו לטורקיה כ"פליטים "או" מבקשי מקלט", ובמקומה התייחסה אליהם כאורחים, וארדואן, תוך דרישה ליישום רפורמות שהובטחו על ידי ממשלת סוריה נמנע מלכתחילה לקרוא לעזיבתו של בשאר אל-אסד, אם כי לאחר מכן עשה גם את זאת.[25] ב-9 באוקטובר2019 החל חיל האוויר הטורקי בתקיפת ערים בכורדיסטן הסורית, בהן תל אבייד וראס אל-עין.[26]
לשתי המדינות היסטוריה משותפת כאשר ירדן הייתה החלק הדרומי של סוריה בתקופת השלטון העות'מאני עד הסכם סייקס–פיקו בו קיבלה צרפת את השליטה על סוריה והממלכה המאוחדת את השליטה על ישראל וירדן. ההסכם הוא מה שגרם לשתי המדינות להתחלק ואם לא היו מתחלקות סביר להניח שהיו נשארות מדינה אחת עד היום. שתי המדינות נלחמו יחד נגד ישראל במגוון מלחמות ושתי המדינות היו שונאות ישראל עד שנת 1995 בה ירדן חתמה על הסכם השלום עם ישראל. לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, הייתה ירדן נקודת מעבר חשובה עבור אנשי עסקים סורים העוסקים בעסקים בשטחים הפלסטיניים.
היחסים בין שתי המדינות השתפרו לאחר מותו של חוסיין מלך ירדן והצטרפותו של עבדאללה השני, מלך ירדן בפברואר 1999 ומותו של חאפז אל-אסד והצטרפותו של בנו בשאר בשנת 2000. מלך ירדן ביקר בסוריה על מנת לברך את בשאר באותה שנה.[29]
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, ירדן עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית ותמכה במורדי החזית הדרומית המתונה עד שנת 2017, אך גם הייתה מתואמת עם רוסיה.[30]
יחסי ישראל–סוריה מתאפיינים מראשיתם בעוינות שאף הביאה לשלוש מלחמות בין המדינות. מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. העמדה הסורית הבסיסית שוללת את הרעיון הציוני ורואה במדינת ישראל נטע זר במזרח התיכון שיש לעוקרו מן השורש. מאז הקמתה הייתה סוריה חלוצת ומובילת המאבק המדיני והצבאי ביישוב היהודי ומדינת ישראל.
סוריה הגדולה, כפי שהייתה מכונה בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית, הייתה מורכבת מסוריה, לבנון, ישראל וירדן של ימינו. בשנת 1943 השיגו סוריה ולבנון עצמאות זמנית מצרפת, ומכיוון ששאפו לעצמאות מלאה ולנסיגת כל הכוחות הזרים עד 1946, הקפידו התנועות הלאומיות לשמור על אחדות כדי לא לפגוע ברעיון העצמאות. בתחילה הייתה ברית כלכלית בין המדינות, אך היא הסתיימה בשנת 1948, אולם הלאומנים הסורים לא הסכימו להכיר בעצמאות לבנון, וראו בה חלק לא נפרד מסוריה הגדולה.
במהלך מלחמת האזרחים הלבנונית1975–1990, לבנון ביקשה את סיוע סוריה ככח שמירת שלום ערבי. הליגה הערבית הסכימה לשלוח כח שמירת שלום המורכב ברובו מחיילים סורים. בתחילה, מטרת הסורים הייתה להגן על הנוצרים ולסייע להם אל מול המוסלמים, אשר חברו ל"תנועה הלאומית הלבנונית" (LNM). שנתיים לאחר מכן, בשנת 1978, סוריה שינתה את עמדתה וצידדה באש"ף. הכוחות הסורים נותרו בלבנון, כשהם בעלי השפעה לא מבוטלת על ממשלתה משנת 1990 ועד 2005. לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון ומותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000, הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון ספגה ביקורת קשה והתנגדות מהאוכלוסייה הלבנונית.
היחסים בין המדינות כוננו רק בשנת 2008, לאחר שבשאר אל-אסד החליט להכיר בריבונותה של לבנון, בעקבות נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון בשנת 2005.
מלחמת האזרחים בסוריה שהחלה ב-2011 בעקבות האביב הערבי, ליבתה מחדש את האלימות העדתית בלבנון מימי מלחמת האזרחים בלבנון, מה שבא לידי ביטוי בכך שמוסלמים סונים רבים סייעו למורדים בסוריה מבחינה לוגיסטית או צבאית ומאידך שיעים רבים תמכו באסד מאחר שהמיעוט העלאווי השליט בסוריה נחשב כשלוחה של האסלאם השיעי. זליגת מלחמת האזרחים הסורית ללבנון הביאה בעקבותיה אי שקט למדינה אשר בה יש מאבק פוליטי מתמיד בין שני גושים גדולים: מחנה ה-14 במרץ האנטי-סורי שנתמך בידי סעודיה, ומחנה ה-8 במרץ הפרו-סורי שמגובה בידי איראן. התנגשויות אלימות בין חמושים סונים לבין צבא לבנון החלו לראשונה בשנת 2011 בטריפולי והתפשטו גם לביירות, לצידון ולערים נוספות - מה שהוביל לפריסה מיידית של צבא לבנון בביירות ובצפון לבנון, ושיאם היה בכניסה ובהתבססות של לוחמי המדינה האסלאמית וג'בהת א-נוסרה בהרי קלמון ובפאתי ערסאל למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של צבא לבנון לעקור אותם מהאזור.
ראשית היחסים החלו בפיצול המדינות לאחר מלחמת העולם הראשונה, מה שגרם לקץ החלום של שלטון השושלת ההאשמית בסוריה הגדולה. לאחר מכן ידעו יחסי המדינות עליות ומורדות, וכיום יחסי המדינות מתאפיינים בשיתוף פעולה ובלחימה כנגד כוחות דאעש.
לאחר התחלת מלחמת האזרחים בסוריה, עיראק נמנעה מההצבעה האם לגרש את סוריה ממדינות ערב.[33] אנשי הדת השיעים של עיראק סירבו לתת תמיכה באסד, ואילו מוקתדא א-סאדר קרא לנשיא סוריה להתפטר מהשלטון. מאז 2016, מתנדבים עיראקים נלחמים לצד הצבא הסורי, וכוחות שלהם נפגשו על מעבר הגבול הסורי-עיראקי.
ביולי 2017 חתמה עיראק, יחד עם איראן, על הסכם להגברת שיתוף הפעולה הצבאי עם סוריה.
בין המדינות ישנם יחסים היסטוריים אשר החלו בשנות ה-40 של המאה ה-20 עם עצמאותה של סוריה והכרת כל מדינה ברעותה.
במלחמת ששת הימיםסוריה לחמה לצד צבאות ערב וכנגד מדינת ישראל בעוד שערב הסעודית תמכה בצבאות ערב ושלחה כוח סיוע לצבאות ערב כנגד מדינת ישראל. במלחמת יום הכיפורים שלחה ערב הסעודית לסוריה חיל משלוח, שכלל גדוד צנחנים וגדוד שריוניות AML ולא הספיק לקחת חלק במלחמה. בנוסף העבירה ערב הסעודית לירדן כוח גדול יותר של שתי חטיבות חי"ר, גדוד טנקים, 54 קני ארטילריה וחמישה מסוקים אך כוחות אלה תיגברו את כוחות הצבא הירדני שנותרו בשטח ירדן ולא השתתפו בקרבות.
שתי המדינות היו בדרך המשי בה התחלפו חילופי תרבויות במשך מאות שנים. במהלך מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 (המכונה בדרך כלל מלחמת הרמדאן בפקיסטן) סייעו כמה טייסים פקיסטנים לחיל האוויר הסורי.[38] בשנת 2005 סוריה ופקיסטן סיכמו על שיתוף פעולה הדדי בתחומי המדע והטכנולוגיה.[39] פקיסטן תומכת בממשלת סוריה על אף מלחמת האזרחים בסוריה.
נשיא סוריה חאפז אל-אסד התייצב לצידה של ערב הסעודית כנגד האמיר הקטרי חמאד בן ח'ליפה אאל ת'אני כאשר הוא הדיר את אביו. בהמשך ביקר בשאר אל-אסד בדוחה בשנת 2003, שיזם פרק חדש של יחסי כלכלה, מסחר והשקעות בין המדינות. בשנים 2007–2008 הוקמו בסוריה כמה בנקים במימון קטרי.[42]
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, קטר, יחד עם ערב הסעודית, טורקיה ומדינות המערב, תמכו באופן פומבי במורדים שונים בתמיכה בנשק ובכספים כנגד הממשלה. קטר הייתה המממנת הגדולה ביותר של כוחות האופוזיציה הסוריים במהלך מלחמת האזרחים.[43][44]
בשנת 2001 נוצרו יחסים חיוביים בין ראש הממשלה טוני בלייר לממשלת סוריה, במסגרת המלחמה העולמית בטרור.[48] מאז מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 היחסים התדרדרו, ובריטניה הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירו באופוזיציה כנציגה הלגיטימית היחידה של העם הסורי.[49]
ב-8 במאי2020 הודיע שר החוץ היווני ניקוס דנדיאס על שיקום היחסים בין יוון לסוריה, ומינה את השגריר לשעבר בסוריה וברוסיה, טסיה אתנאסיו, כשליח מיוחד של משרד החוץ של יוון לסוריה.[51]
יוון מחזיקה בסוריה שגרירות בדמשק ושלוש קונסוליות כבוד בלטקיה, טרטוס וחלב.
לקשרים בין צרפת לסוריה רקע היסטורי ארוך ועשיר. סוריה הייתה מנדט חבר הלאומים של צרפת במשך שני עשורים לאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, לפני שפונו החיילים הצרפתים האחרונים מסוריה והכרה רשמית עצמאות סוריה ויחסים דיפלומטיים בין צרפת למדינה הסורית שזה עתה נוצרו.
למרות הקשרים ההיסטוריים בין סוריה לצרפת, היחסים מתוחים לעיתים קרובות כתוצאה מהמצב הבלתי יציב של הפוליטיקה של המזרח התיכון ומדיניות החוץ של צרפת. צרפת, מאז אוגוסט 2011, מתעקשת כי על נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, המגובה על ידי רוסיה ואיראן, להתפטר, ומאז צרפת מגבה את האופוזיציה הסורית.[53] צרפת הייתה המדינה המערבית הראשונה שהעניקה הכרה ב-SOC ב-13 בנובמבר2012.
נשיא סוריה בשאר אל-אסד הפך לנשיא הסורי הראשון שביקר בקפריסין כשעשה זאת בנובמבר 2010, וכתוצאה מכך נחתמו חמישה הסכמים בין שתי המדינות והמדינות התחייבו לעבוד מקרוב בנושאים בעלי עניין משותף. שני המנהיגים הסכימו להעצים את שיתוף הפעולה בתחום התיירות, הבנייה, האנרגיה, התחבורה, החינוך, השירותים והטלקומוניקציה, כמו גם בתחומים אחרים במגזר הציבורי והפרטי. ההסכם החשוב ביותר שנחתם בין המדינות היה על תיאום שירותי חיפוש והצלה. בנוסף, קפריסין וסוריה חתמו על הסכמים בנושא שיתוף פעולה בשירותי טלקומוניקציה וטכנולוגיית מידע, שירותי אוויר, שיתוף פעולה תרבותי, ביטוח לאומי וחקלאות. שתי המדינות הגיעו גם להסכמה על שיתוף פעולה טכני בין הבנקים המרכזיים של שתי המדינות.
בין המדינות מערכת יחסים איתנה ורבת שנים שראשיתה כבר בימי ברית המועצות. לרוסיה יש שגרירות בדמשק, ולסוריה שגרירות במוסקבה. רוסיה נהנית מיחסים היסטוריים חזקים, יציבים, וידידותיים עם סוריה, כפי שהיה לה עם רוב המדינות הערביות קודם פריצתו של האביב הערבי. המתקן הימי היחיד של רוסיה באזור הים התיכון ממוקם בנמל הסורי בעיר טרטוס והוא חלק מצי הים השחור שלה.
בשנים 2011–2012 השתמשה רוסיה בזכות הוטו שלה במועצת הביטחון של האו"ם כדי לבלום החלטות שונות שמקדמות מדינות מערביות וערביות, שמטרתם להטיל סנקציות אפשריות או התערבות צבאית נגד ממשלת סוריה. כן המשיכה רוסיה לספק כמויות גדולות של נשק שסוריה התחייבה לקנות קודם לכן. ב-30 בספטמבר 2015, העמיקה רוסיה את מעורבותה בלחימה בסוריה והציבה בסוריה מטוסי קרב וכוחות קרקע, שהשתתפו בלחימה לצד אסד, ותקפו קבוצות מיליטנטיות הלוחמות נגד הממשלה, במסווה לחימה בדאעש.
אלג'יריה
לוב
מצרים
מרוקו
סודאן
תוניסיה
ארגנטינה
ארצות הברית
ברזיל
ונצואלה
מקסיקו
צ'ילה
קובה
קנדה
איראן
ארמניה
גאורגיה
דרום אוסטיה
הודו
טורקיה
יפן
ירדן
ישראל
לבנון
סין
עומאן
עיראק
ערב הסעודית
פקיסטן
קוריאה הצפונית
קטר
אוקראינה
איטליה
בולגריה
בלארוס
גרמניה
דנמרק
הולנד
הממלכה המאוחדת
יוון
פולין
פינלנד
צרפת
קפריסין
קרואטיה
רומניה
רוסיה
שוודיה
שווייץ
