ארבע כוסות
ארבע כוסות הוא הכינוי למצוות שתיית ארבע כוסות יין בלילה הראשון של חג הפסח (ליל ט"ו בניסן), הוא ליל הסדר. מצווה זו היא תקנת חז"ל וחיובה כולל גברים ונשים כאחד.
מקור הדין
המצווה נזכרת לראשונה במשנה במסכת פסחים (י, א). המצווה היא מצווה דרבנן, וחז"ל הקפידו ביותר על יישומה. הקפדה זו מתבטאת בכך שאפילו עניים המתפרנסים מצדקה מחויבים בארבע כוסות גם אם ייאלצו למכור את בגדיהם לשם כך. כמו כן, נפסק בהלכה כי גם אדם שהיין מזיק לו צריך להשתדל ולשתות מעט ממנו. בגמרא (נדרים מט, ב) מסופר על רבי יהודה שהיה שותה ארבע כוסות ולאחר מכן נאלץ לחבוש את ראשו בשל כאבים "מפסח ועד עצרת" - כלומר במשך שבעה שבועות. סיבת ההקפדה היא כיוון ששתיית ארבע הכוסות מזכירה ומפרסמת את נס יציאת מצרים. זהו ההסבר לכך שגם נשים חויבו במצווה, על אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא - הואיל וגם הן היו באותו הנס, ואף נאמר כי הגאולה התרחשה בזכות נשות ישראל במצרים.
דיני ארבע כוסות
מועדי מילוי ארבע הכוסות ושתייתן קבועים בסדר ההגדה, וזהו סדרן:
- כוס ראשונה - הכוס הראשונה היא כוס הקידוש, ושתייתה היא למעשה הפעולה הראשונה בסדר ליל פסח. ככוס של קידוש היא אינה שונה למעשה מכל מועדי הקידוש האחרים, שבהם תיקנו חז"ל שהקידוש ייעשה על היין. אף על פי כן, לדעת חלק מהראשונים, הדין כאן שונה, שכן לשיטתם כל אחד ואחד מהמסובים צריך שבעת הקידוש תהיה ברשותו כוס, והוא נדרש אף לשתות ממנה בעצמו את השיעור שנקבע בהלכה לארבע הכוסות (86 גרם שהם בגימטריה "כוס", או 150 גרם שהם בגימטריה "כוס הגון"), ויש לשתות את כל הכמות הזו בבת אחת.ׁׁ
- כוס שנייה - את הכוס השנייה מוזגים בשלב המגיד, לפני ארבע הקושיות. שתייתה נעשית בסופו של שלב זה, ולפני אכילת המצה. מזיגת הכוס השנייה, עוד טרם האכילה ולאחר הקידוש, נועדה להתמיה את הילדים, כדי שישאלו את שאלותיהם.
- כוס שלישית - את הכוס השלישית מוזגים לפני ברכת המזון ושותים אותה לאחר סיומה של הברכה. גם כוס זו שלאחר ברכת המזון, כמו הכוס הראשונה, נהוגה גם בברכת המזון רגילה, אלא שכאן חייבים לשתותה.
- כוס רביעית - המשנה אומרת כי על הכוס הרביעית "גומרים את ההלל", כלומר, בין מזיגת הכוס לשתייתה נאמר פרק ההלל שבהגדה. משנה זו היא מקור הביטוי המושאל "לגמור עליו את ההלל".
המשותף לכל ארבע הכוסות הוא כי יש לשתות אותן בהסיבה על צד שמאל כדרך בני חורין.
כוס חמישית
מעבר לארבע הכוסות הללו, ישנו אזכור בגמרא גם לכוס חמישית: "כוס חמישי גומר עליו את ההלל ואחריו הלל הגדול, דברי רבי טרפון" (פסחים קיח, א. לפי חלק מכתבי היד והראשונים; אחרים גרסו "כוס רביעי"). על פי הגאונים, כוס זו היא רשות; אם ירצה לשתות עוד כוס יין, יאמר עליה הלל הגדול. וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, י):
- "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מ"הודו לה' כי טוב" עד "על נהרות בבל"; וכוס זה אינו חובה כמו ארבע הכוסות".
וכתב הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, פסחים תשצד):
- "בוודאי יש סמך למנהג הזה מדברי ר' טרפון שאמר, חמישי אומר עליו הלל הגדול, ומצוה לעשות כדבריו... ותנא קמא נמי (=וגם התנא הראשון) 'לא יפחתו לו מארבע כוסות' קאמר (=אמר), אבל המוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח".
מכאן התפתח המנהג למזוג גם כוס חמישית, אף כי יש שמוזגים אותה ואינם שותים ממנה.
כוס חמישית ואליהו הנביא
המנהג למזוג ולייחד כוס חמישית מוכר גם בכינוי "כוסו של אליהו הנביא" - כוס חמישית הנמזגת בעת שמוזגים את הכוס הרביעית, אלא שבמקום לשתותה מניחים אותה כמות שהיא על אדן החלון או בפתח הדלת, על בסיס האגדה בדבר אליהו הנביא העובר בין בתי ישראל בליל פסח.
כמו כן ישנה הקבלה בין שתיית ארבע הכוסות לבין ארבע לשונות גאולה המוזכרים ביציאת מצרים. והכוס החמישית היא כנגד לשון הגאולה החמישית המוזכרת שם
(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
מאחר שקוראי ההגדה לאורך דורות רבים קראו אותה בזמן הגלות, מסמלת כוס חמישית זו גם את הגאולה השלימה לעתיד לבוא ואשר אליהו הנביא משמש בה כמבשר הגאולה.
יין אדום
התלמוד הבבלי (פסחים קח, ב) מביא ברייתא האומרת: "רבי יהודה אומר, צריך שיהא בו טעם ומראה יין... אמר רבא מאי טעמא (=מהו טעמו) דרבי יהודה, דכתיב (משלי כג, לא): 'אל תֵּרא יין כי יתאדָּם'". ובירושלמי (פרק י הלכה א) מופיע דין זה במפורש: "אמר ר' ירמיה, מצווה לצאת ביין אדום, שנאמר 'אל תרא יין כי יתאדם'".
וכתב באור זרוע (דף קיז, עמוד ב): "יין אדום - זכר לדבר, שהיה פרעה שוחט תינוקות כשנצטרע. ועוד, זכר לדם פסח ודם מילה" שהיה ביציאת מצרים, אז נצטוו בשתי מצוות אלה. אמנם, הטור פסק: "ויראה שאם הלבן משובח מן האדום, שהוא קודם".
טעמי המצווה
המשנה במסכת פסחים אינה מנמקת את דין ארבע כוסות ובספרות חז"ל המאוחרת יותר ניתנו הסברים שונים לעצם החיוב ולכך שהחובה היא לשתות דווקא ארבע כוסות - לא פחות ולא יותר.
ר' יוחנן בירושלמי מסביר כי הן מכוונות כנגד ארבע לשונות של גאולה ("והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי") הנזכרות בספר שמות, פרק ו'. בתלמוד, שם נשאלת השאלה "מניין לארבע כוסות?" ונחלקים אמוראים במתן ההסבר:
- ר' יוחנן מסביר כי ארבע הכוסות הן "כנגד ארבע גאולות"
- ר' יהושע בן לוי טוען כי ארבע הכוסות בליל פסח מכוונות כנגד ארבעה אזכורים של המילה "כוס" בספר בראשית מ, יא-יג - חלומו של שר המשקים
- ר' לוי אומר כי ארבע הכוסות הן כנגד "ארבע מלכויות" - ארבע המלכויות הנזכרות בספר דניאל
- דעת רבים סתמית המוצגת כדעת "חכמים" מסבירה את מצוות ארבע הכוסות כנגד "ארבע כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם".
מחלוקת זו מופיעה, באופן אחר, גם בבראשית רבה (פ"ח, ה').
לגבי הכוס החמישית, יש שהסבירו שהיא כנגד הלשון החמישית של גאולה המופיעה בשמות ו', "והבאתי". הסברים נוספים הם שאם הכוסות הראשונות הן כנגד ארבע מלכויות, הרי שהכוס החמישית היא כנגד גוג ומגוג, או כנגד הישועה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- על כוס חמישית - הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים: תשכ"ז, עמ' קסא-קעח.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ארבע כוסות |
- ארבע כוסות - מיקרופדיה תלמודית באתר ויקישיבה.
- הרב מנחם מנדל כשר, כוס חמישי, נ"י, תש"י, באתר היברובוקס
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
