משה

מתוך המכלול
(הופנה מהדף משה רבנו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה
תאריך לידה ז' באדר ב'שס"ח
מקום לידה ארץ גושן, מצרים
תאריך פטירה ז' באדר ב'תפ"ח
מקום פטירה הר נבו
מקום קבורה "בגיא בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה". מסורת אסלאמית ממקמת את הקבר בנבי מוסא.
בת-זוג צפורה
תפקידים
 ! colspan="2" style="background-color: lavender; text-align:center; font-size:100%" | מנהיג עם ישראל ה-1
תקופת כהונה ט"ו בניסן ב'תמ"ח - ז' באדר ב'תפ"ח
סגן יהושע בן נון
מנהיגי דת בתקופה אהרן הכהן
אלעזר הכהן
הבא בתפקיד יהושע בן נון

מֹשֶׁה, המכונה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (על פי מדרש סדר עולם: ז' באדר ב'שס"ח - ז' באדר ב'תפ"ח), היה גדול הנביאים שקמו לעם ישראל. משה רבינו נשלח לגאול את בני ישראל ממצרים, והוא הנהיגם ושפטם ארבעים שנה בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. משה קיבל את התורה במעמד הר סיני ומסרה לעם ישראל. האמונה בנבואתו של משה היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משום כך, היהדות כונתה לעתים לאורך ההיסטוריה "דת משה". בהשפעת התורה משה נחשב כנביא מרכזי גם בנצרות ובאסלאם. וכן בקרב השומרונים הוא נחשב לנביא היחיד אי־פעם.

את ימי ילדותו ונערותו בילה משה בבית פרעה, שליט מצרים. תקופה משמעותית בחייו העביר במדין ובגיל שמונים חזר למצרים כדי לגאול את עם ישראל משעבוד. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ומת לאחר שראה אותה מפסגת הר נבו.

תולדות חייו

Aron de Chavez: משה ואהרון עם 10 הדיברות

נערותו

לידתו של משה מתוארת על רקע שיעבודם של בני ישראל במצרים, המגיע לשיא בגזירתו של פרעה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". בזמן הזה נולד משה לעמרם ויוכבד בני שבט לוי, ומוצפן שלושה חודשים מפחד המצרים. משראתה אמו שאין עוד אפשרות להחביאו, היא מניחה אותו בתיבת גומא, בסוף שעל שפת היאור. בתו של פרעה (במדרשים נאמר כי זוהי בִּתיה בת פרעה, אשר מוזכרת בספר דברי הימים) רואה אותו שם, חומלת עליו, קוראת לו בשם "משה", "כי מן המים משיתיהו",[1] ומגדלת אותו אצלה. אחותו של משה, מרים הנביאה, מציעה לבת פרעה שתמצא לה מינקת מן העבריות, הלוא היא יוכבד האם, ובעצם מחזירה אותו באופן זמני לחיק המשפחה המקורית.

משגדל משה בבית פרעה, יצא יום אחד וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הרג את המצרי וטמן אותו בחול. ביום אחר רואה משה שני עברים נצים האחד עם חברו, ומתשובתם לנזיפתו, מתברר לו שעובדת הריגתו את המצרי נתגלתה. משה חושש שפרעה ישמע על כך ויבקש להמיתו, ומשה נמלט מפניו למדין. במדין המשיך משה בקו האופייני לו; בראותו לצד הבאר את בנות יתרו, כהן מדין, והן מגורשות על ידי הרועים, הוא הושיע אותן והשקה את צאנן. בעקבות זאת התקבל משה בכבוד מלכים אצל יתרו, אשר נתן לו את צפורה בתו לאישה, ולמשה נולדו שני בנים: גרשום (גרשום: גר הייתי בארץ נוכרייה) ואליעזר (אליעזר: אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה) . חלק מהפרשנים קישרו בינה לבין "האישה הכושית", כנראה משבטי כושן, המוזכרת בספר במדבר, פרשת בהעלותך[2].

בגרותו

משה הפך לרועה הצאן של יתרו במדבר, וכך לאחר שנים רבות הוא מגיע אל מחזה מופלא: שיח סנה שבוער ולא מתאכל (הסנה הבוער). אז נגלה אליו ה' לראשונה ומבשר לו שהוא אשר יושיע את ישראל מצרתם. משה בקש להשתחרר מהשליחות הזאת, ואף התווכח עם ה' וכן ביקש ממנו אותות ומופתים שיאמינו לו, אך בסופו של דבר הוא יוצא לתפקיד שנועד לו. כמענה לטענתו שהוא סובל מגמגום, ממנה לו ה' את אחיו הבכור אהרן לדובר.

בגיל שבעים ותשע הגיע משה למצרים, והתחיל בסדרת פניותיו אל פרעה ובעשר המכות, שבסופו של דבר הובילו ליציאת מצרים. לא ידוע מה עשה בכל אותו הזמן מאז נערותו ועד גיל מופלג זה. יש מדרשים המספרים על היותו מלך כוש (חלק מן הפרשנים הקלאסיים אימצו אותם אך אחרים דחו אותם לחלוטין). יש ששיערו, על סמך רמזים בספר יחזקאל, שמשה אכן הגיע למצרים בגיל צעיר, אך בני ישראל לא שמעו אליו לעזוב את עבודת האלילים שבידם ועל כן רק כעבור דור נוסף חזר.[3]

לאחר ששב משה למצרים, תבע משה מפרעה, בשם ה', לשחרר את עם ישראל. כשפרעה סירב, ניחתו עליו עשר מכות. לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. אולם, לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים רדפו המצרים אחריהם אל עבר ים סוף. קריעת ים סוף אירעה ובני ישראל חצו את הים ביבשה זמנית שנוצרה בשיטחו. אולם, כל חיל מצרים טבע בים. לאחר שבעה שבועות הגיע העם למעמד הר סיני ובו הוריד משה לבני ישראל את התורה. מתן התורה נחשב מאז למעשה המכונן של עם ישראל.

מנהיגותו

משה המשיך להנהיג את העם בכל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. במשך תקופה זו, הוא התנסה פעמים רבות על ידי העם המרדן, ואף חולל נסים רבים. באחת מהפעמים, נענש משה, עם אהרן אחיו, שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל. כשמשה הגיע להר מואב נתן זמנית לאהרון אחיו להיות המנהיג[דרושה הבהרה]. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"[4]. נסיבות העונש עמומות בתורה, אך ככל הנראה מדובר בפרשת מי המריבה: משה ואהרון אמורים היו לדבר אל הסלע ואז היה אמור הסלע לתת מים. במקום, הכה משה בסלע. לא ברור מהו בדיוק חטאו של משה, אך יש הגורסים כי היה קטן אמונה והכה בסלע במקום לדבר איתו, ויש הטוענים כי בעיני העם הצופה אותו אקט נראה כחוסר אמונה בה'. ויש הטוענים כי כעסו של משה היה לא במקום והיה בו חילול השם[5], בין אם מדובר בחוסר אמונה או ביחסי ציבור כושלים, נראה שבכוונה עירפלה זאת התורה. במדרש נאמר כי משה עתיד להנהיג את ישראל אף "לעתיד לבוא"[6].

פטירתו

טרם פטירתו נתן משה לשבטים את ברכתו. משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. נתאפשר לו רק לצפות על ארץ ישראל מרחוק, מעל פסגת הר נבו בארץ מואב. עם מות משה, נעלם מקום קבורתו, והתורה מספרת ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה"[7].

על פי מסורת חז"ל, משה נולד ונפטר בז' באדר[8].

במדינת ישראל, אומץ יום פטירת משה ונקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, בעקבות הסמליות בכך שמקום קבורתו לא נודע.

משפחתו

אביו עמרם ואמו יוכבד (דודתו של עמרם). אשתו ציפורה בתו של יתרו. אחיו, אהרן ומרים. גיסיו אלישבע בת עמינדב וכלב בן יפונה[9]. ילדיו גרשום ואליעזר. שבואל בן גרשום בן משה היה נגיד על האוצרות של דוד המלך[10]. על פי חז"ל שבואל הוא יהונתן בן גרשום בן מנשה, כהן פסל מיכה, וכונה שבואל על תקופה בחייו שחזר בתשובה,[11] אך בסופו חזר לרעתו.[12]

שמו של משה

התורה, בספר שמות, מספרת שבת פרעה קראה את שמו משה לאחר שגדל, מפני שהיא משתה (הוציאה) אותו מן היאור - "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"[13].

שתי בעיות מעוררת הצגה זו של הדברים: ראשית, לא סביר להניח שבת פרעה ידעה לדבר עברית מכיוון שהייתה שפת העבדים, ושנית, לפי האמור צריך היה שמו להיות "משוי" ולא "משה".

פרשנים אחרים, החל מפילון האלכסנדרוני[14] ויוסף בן מתתיהו[15] ניסו למצוא לשמו של משה מקבילה במצרית עתיקה, כאשר המשותף לפירושיהם הוא התבססות על הביטוי המצרי 'מו' בהוראת 'מים', או 'מס' בהוראת 'ילד' (ללדת). אחת מן הפרשנויות מצביעה על הקריאה "בן המים" או "זרע היאור" וכדומה, מה שהולם את הסברה של בת פרעה - "כי מן המים משיתיהו". פרשנות אחרת מתייחסת למנהג לקרוא לבנים בשמות האלים שתאריך הולדתם נופל באותו יום, כך יצא "רע נולד" או במצרית ra mose, ופעמים רבות הושמטה התחילית[16]. עוד השערה שהועלתה שהוראת השם המקורית הייתה "הילד" סתם, mose במצרית[16], שעל פי הנצי"ב, היה כינוי מקובל לבן המלך[17]. כפי ש-תחותמס הוא בן של תחות או רעמסס בן של רע, אך ישנם מקורות מצריים המראים כי משיה מן המים גם במצרית העתיקה נקראת "מסה"[דרוש מקור].

מאידך, החזקוני והאברבנאל פירשו ששמו של משה ניתן לו במקור בעברית על ידי אמו, שגידלה אותו מלידתו ועד שגדל והוחזר לבת פרעה. כך כתב החזקוני: "ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פירוש יהיה מושה ישראל ממצרים".

שמו של "משה" בעברית הולם היטב, כמובן, את תפקידו כמי שמשה את ישראל ממצרים. במחקר המודרני, יש שראו בשם זה "מדרש שם" בלבד, כלומר נתינת הסבר שלאחר מעשה לשם, המביע את תפקידו זה של משה, ולא הסבר אטימולוגי מחקרי.

בתורה מסופר כי משה נולד חודשים או שנים לפני שבת פרעה העניקה לו את שמו. סביר להניח, שבמהלך תקופה זו קיבל משה גם שם מהוריו, אלא ששמו העברי לא נמסר בתורה הוא ידוע רק בשם שקראה לו בת פרעה - משה. המדרש[18] כותב ששמו מבית היה טוב על פי הפסוק: "...וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא..."[19].

במדרש "ויקרא רבה" נדרש כי למשה היו לא פחות מעשרה שמות שונים (שמקור כל אחד מהם מובא במדרש), ואלה הם: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה בן נתנאל הסופר, הלוי (בן אביתר), משה[20].

אישיותו ומידותיו של משה רבינו

הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה.

המדרש על משה הרועה והגדי מדגיש את האמפתיה והחמלה שגילה משה כלפי צאנו כתכונות שבגינן נבחר להנהיג את עם ישראל.

מאפיין בולט של משה הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא[21], וגורם לו לשחרר את עם ישראל.

מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"[22]. בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת ה', אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעוררת בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה' או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.

בנוסף לכך, מתואר משה דווקא ככבד-פה: "כבד פה וכבד לשון אנכי"[23] "ואני ערל שפתיים"[24], ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו - "ואהרן אחיך יהיה נביאך"[25] היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור וגמגום[26] והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה[27] או אי דיבור רהוט של השפה המצרית[28]. בכל אופן, בהמשך חייו של משה, מתגלה משה כנואם מחונן. על פי המדרש ניתן ליישב סתירה זו בשני אופנים, אם הייתה הבעיה רפואית אז משה נרפא ממנה במעמד הר סיני, יחד עם שאר ישראל. ואם הכוונה לבעיה רטורית, אז הפתרון הוא ממה שנאמר במדרש: "התורה מרפא ללשון". כשהכוונה באופן מטפורי ללימוד התורה.

אגדות מאוחרות מהמאה ה-18 סיפרו על מלך שרצה לראות את דיוקן משה וציווה על צייר לנסוע אל המדבר ולצייר את צורת פניו. המלך, שהכיר בחכמת הפרצוף, ראה בציור שקיבל כי תווי פניו של משה מראים על היותו איש מושחת ובעל תכונות שליליות, וכעס על הצייר. לאחר שנסע המלך למדבר והקביל את פני משה, הסביר לו משה שאכן נולד כאיש בעל אופי שלילי, אלא שעידן את אופיו על ידי תיקון המידות[29]. לאגדה זו אין מקור קדום יותר.

מנהיגותו של משה

מהות נבואתו של משה

כאמור האמונה בנבואת משה רבנו היא העיקר השביעי בשלושה עשר עיקרים, הרמב"ם מסביר יסוד-אמונה זה כך: "שנאמין שהוא [משה רבנו] אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, כולם הם למטה ממנו במעלה והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג או ישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושמשה עליו השלום, הגיע לשיא ההתעלות מעל האנושות עד שהשיג המעלה המלאכית" (רמב"ם, הקדמה לפרק "חלק").

בתלמוד ובמדרש מכונה נבואת משה - "נבואת האספקלריה המאירה". נבואה, שדרכה, כמו בזכוכית שקופה, אפשר להביט ולראות את האור האלוקי ללא כל עכירות שכלית או נפשית. במדרש נאמר ש"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", בתיקוני זוהר מאפיין את נבואת משה כנבואה שמשית, לעומת נבואות שאר הנביאים שמאופיינים כנבואות ירחיות וכוכביות[30].

הרמב"ם ועוד חכמי ישראל נוספים, מייחדים את נבואתו של משה רבנו משאר הנביאים בתכונות מסוימות:

  • משה היה הקרוב ביותר אל ה' מכל נביא אחר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד)
  • משה בנבואתו ראה את הדברים כהווייתם ומהותם, מפני שנבואתו הייתה שכלית: "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח). לעומתו, יכולתם השכלית של שאר הנביאים להבין עניינים נשגבים הייתה מוגבלת, ולכן התנבאו בסמלים ובמשלים, שפרשנותם הייתה תלויה ב-"כוח המדמה" של הנביא.
  • נבואת משה נעשתה במצב של ערנות גמורה, לעומת כל הנביאים שהיו במצב של עילפון אקסטטי או שינה בחלום הלילה, "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ" (שם, ו).
  • נבואת משה נעשתה בעודו עומד על רגליו בשלוה ואילו שאר הנביאים היו מזדעזעים ורוטטים כפי שכתוב בדניאל, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל, י, ח).
  • לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
  • נבואת משה הייתה לפי רצונו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם." (במדבר ט' ח'), ושאר הנבואות היו באופן אקראי לא לפי רצון הנביא, שניסה לעשות פעולות להגיע אל הנבואה, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'." (מל"ב, ג:).
  • בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים, ולכן היה צריך לפרוש מאשתו.
  • נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואות עסקו בחזון כללי ובאידאות.

משה כמנהיג צבאי

במקרא מסופר כי ישראל עלו ממצרים חמושים בכלי נשק (שמות, י"ג, י"ח). עדויות למיומנות של ישראל בכלי נשק ניתן ללמוד מכך שלאחר חטא העגל משה מצווה להלחם בחוטאים בחרב[31] וממעשהו של פנחס שדוקר את זמרי ברומח. את הבריחה של ישראל ממצרים והסטיה מדרך המלך אל המדבר למול ים סוף אפשר לראות כמהלך טקטי, שבו ישראל הרגליים מקבלים עדיפות על מצרים הדולקים אחריהם, רכובים על שש מאות מרכבות צבאיות.

לאחר הבסת צבא מצרים העוצמתי בדרך ניסית, עם ישראל בונה את כוחו הצבאי והמנטלי לקראת מלחמות ארץ כנען. משה לא לוקח את ישראל במסלול קצר לארץ כנען "דרך ארץ פלשתים", בשל החשש שבני ישראל בעלי המנטליות העבדותית, שעדיין לא מאומנים ומיומנים בענייני המלחמה, יחזרו למצרים בראותם מלחמה (שמות, י"ג, י"ז). משה שולח מרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה (במדבר, י"ג), ומורה לישראל לא להלחם כאשר הם חטאו, וכשהם נלחמים בניגוד להוראתו באמורי ובעמלקי, הם מובסים (במדבר, י"ד, מ'-מ"ה).

לעומת זאת, בהנהגתו של משה ישראל נלחמים ומנצחים את עמלק (שמות, י"ז, ח'), את סיחון מלך חשבון (דברים, ב'), עם המתגורר באזור שבין נחל ארנון לנחל יבוק, מקום המהווה לבני ישראל בסיס יציאה איתן לכיבוש הארץ, את יעזר וסביבותיה (במדבר, כ"א, ל"ב), את עוג מלך הבשן שמתייצב למלחמה מולם (במדבר, כ"א, ל"ג-ל"ה) ואת מדין, שהתערבו בעניין לא להם והחטיאו את ישראל (במדבר, ל"א). יהושע בן נון, תלמיד משה, לומד ממשה את דרכי הלחימה (דברים, ג', כ"א)[32], והופך להיות המצביא שכובש את ארץ כנען, ומחלק הנחלות שם.

משה בהשפעת התורה על אומות העולם

משה בספרות היוונית-רומית

בכתבי ההיסטוריון היווני בן המאה הרביעית לפנה"ס, הקטאיוס איש אבדרה, נמצאה העדות החוץ-מקראית המוקדמת ביותר המתייחסת למשה. הקטאיוס מצוטט אצל דיודורוס סיקולוס[33] בגרסה אלטרנטיבית לסיפור יציאת מצרים: המצרים הקדמונים האשימו את הזרים שגרו בארצם במגפה וגירשו אותם ממנה, מנהיג הזרים בסיפור הוא משה, שלוקח אותם לארץ שנקראה אחר כך "יהודה" ומייסד את ירושלים.

ההיסטוריון המצרי-הלני בן המאה השלישית לפנה"ס, מנתון, טען בחיבורו "אגיפטיקה" ("דברי ימי מצרים העתיקה") כי משה היה כהן דת מהעיר און בשם "אוסרסף", שהתמנה למנהיג אוכלוסיית "מצורעים" שגורשה ממצרים ונעזרה בחיקסוס שכבר התיישבו בירושלים, כדי להשתלט על מצרים. לדבריו לאחר שפרעה אמנופיס ("Amenophis" - לא ברורה זהותו ההיסטורית) הצליח להשתלט על המצב וגירש את ה"מצורעים" אל המדבר שינה אוסרסף את שמו למשה. דבריו של מנתון השתמרו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון"[34], בו הוא מסכים עם זיהוי אבות היהודים כחיקסוס, אך טוען שדברי מנתון סותרים עצמם מיניה וביה, ואדרבה, ניתן להביא מהם ראיות דווקא לגרסת המקרא ליציאת מצרים. כיום יש חוקרים שטוענים שסיפורו של מנתון ועלילת המצורעים הם בדיה ועיוות מכוון של סיפור יציאת מצרים היהודי המסורתי, כחלק מתעמולה אנטי-יהודית שנפוצה בתקופה ההלניסטית במצרים.

ההיסטוריון היהודי-מצרי-הלניסטי ארתפנוס (סביבות ג'ת"ר), שדבריו הגיעו לימינו דרך ציטוטם בכתביהם של היסטוריונים מאוחרים יותר מאבות הכנסייה, סיפר בספרו "על היהודים" שמשה גדל כנסיך מצרי וזיהה אותו עם מוסאוס מאתונה (ויקי אנ'). על ידי זיהוי זה, ייחס למשה אגדות רבות המשלבות מיתולוגיה מצרית ויוונית, ובהן שהיה מורו של אורפאוס ושהמציא את הפילוסופיה, את הספינות ואת המכונות להנחת אבנים ולשאיבת מים ועוד דברים רבים. כמו כן, הוא ארגן מחדש את החלוקה המנהלית והדתית של מצרים ומכיוון שהפך לפופולרי מאד בקרב ההמונים וקיבל מהכהנים המצריים כבוד של אל, נקרא בשם "הרמס", כי ידע לפרש את ההירוגליפים. המלך, שקינא בהצלחתו, שלח אותו למערכה הצבאית נגד האתיופים הפולשים. משה ניצח במלחמה וייסד עיר בשם "עיר-הרמס". עם הזמן האתיופים חיבבו אותו ולמדו ממנו (וכך גם הכהנים המצריים) את מנהג המילה.[35]

על פי הסודא, הסופר היווני אלכסנדר פוליהיסטור (המאה השביעית לאלף הרביעי) ציין בחיבורו על רומא, שהייתה בה "אישה עבריה בשם מוֹסוֹ (Μωσώ) שחיברה את חוקי העברים".[36] אלכסנדר פוליהיסטור הוא הסופר הפגני הראשון להחליף את המונח "יהודי" עם "עברי". מונח זה ככל הנראה השתרש אצלו מתוך המקורות היהודיים בהם השתמש. אולם למרות שהמסורת היהודית לגבי משה הייתה ידועה לו היטב, הוא לא ראה פגם בהתייחסות לגרסה שסותרת אותה ואולי אפילו מלגלגת על העם היהודי.[37]

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה השביעית לאלף הרביעי) מונה את משה (Moyses) כאחרון המחוקקים שטענו כי קבלו את חוקיהם מאלוהות, כאשר משה ייחס את חוקיו לאל הנקרא "יהו" (Iao).[38] דיודורוס מזכיר אותו בהזדמנות נוספת וכולל בדבריו את עלילת החמור: "אנטיוכוס הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש...במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים...אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח האל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה."[39][40]

ההיסטוריון היווני בן המאה השביעית לאלף הרביעי, סטראבון, מצייר תמונה אוהדת מאוד של משה והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלווית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", בגלל שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים" והבטיח לספק "פולחן שלא יכביד על מי שיאמץ אותו, בין אם בהוצאות או באובססיות אלוהיות או בצרות אבסורדיות אחרות". הוא נהנה ממוניטין הוגנים ואף יורשיו הלכו בעקבותיו.[41]

ההיסטוריון הרומאי פומפיוס טרוגוס (סוף המאה השביעית לאלף הרביעי) כתב שמשה היה בנו של יוסף, שירש ממנו את הידע שלו, במיוחד בכל הקשור לראיית הנולד, ואת יופיו, אולם המצרים גירשו אותו ממצרים יחד עם אנשים חולים בגרדת וצרעת והוא הפך למנהיגם. טרוגוס מוסיף שלאחר מותו ירש אותו בנו, אהרון.[42]

הסופר היווני אפולוניוס מולון (המאה השביעית לאלף הרביעי) כתב תקציר על אבות האומה היהודית מנח ועד משה, שהופך אצלו לנכדו של יוסף.[43] יוסף בן מתתיהו מציין את אפולוניוס מולון, לצד הסופר המצרי-יווני ליסימכוס, בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה".[44]

ליסימכוס מספר גם הוא על הגירוש ממצרים: אלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים...למחרת, "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם.[45]

הסופר המצרי-יווני בן המאה השביעית לאלף הרביעי, אפיון, טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה בא מהליופוליס ("עיר-שמש") במצרים, ציוה לפנות בתפילות לכיוון השמש (למזרח) והוציא את היהודים (110 אלף מצורעים, עיוורים וצולעים) ממצרים.[46]

הפילוסוף המצרי-יווני כאירמון מאלכסנדריה (המאה התשיעית לאלף הרביעי) טען בספר ההיסטוריה שכתב על מצרים, שבראש אוכלוסיית המגורשים עמדו שני "יודעי-ספר": משה ויוסף, שהיו להם גם שמות מצריים. משה נקרא "טיסיתֶן"[47], המרמז בבירור על המילה המצרית "אִיתֶן" - גלגל השמש[48].

ההיסטוריון הרומי בן המאה התשיעית לאלף הרביעי, טקיטוס, מספר גם הוא על גירוש המצורעים ממצרים: "לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר, היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים...והנה יצא עדר חמורי־בר ממרעהו...משה הלך אחריו וכפי ששיער...גילה מקורות־מים גדולים...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש". על פי טקיטוס, אסונם של היהודים מסביר רבים ממנהגיהם הדתיים, שאינם אלא כפירה: משה התקין פולחנות "הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני־תמוּתה. כל הקדוש בקרבנו חולין הוא בעיניהם, ואילו הטמא בעינינו מוּתר בקרבם".[49]

פוטיוס (המאה השישית לאלף החמישי) הביא בביבליותקה שלו מסורת בשמו של הסופר היווני-מצרי ניקארכוס (Nicarchus, המאה התשיעית לאלף הרביעי), שכתב שמשה נקרא "אלפא" על שם הצרעת הלבנה שדבקה בגופו. פוטיוס הביא את אותה מסורת גם בשמם של הסופר האלכסנדרוני פתולמאיוס חנוס[50] (Ptolemy Chennus, תחילת האלף החמישי) והלאדיוס (Helladius, המאה השלישית לאלף החמישי), שייחסו אותה לפילון איש גבל (Herennius Philo, 141-64 לספירה) מגבל (ביבלוס) בפיניקיה. פוטיוס העיר על דבריו של כל אחד מהם וטען בתוקף שמדובר ב"שטויות".[51]

המחבר האלמוני (פסאודו-לונגינוס (ויקי אנ')) של החיבור "על הנעלה" (De Sublimitate) מהמאה העשירית לאלף הרביעי, ציטט מתוך הפרק הראשון של ספר בראשית כדוגמה לספרות המייצגת את הטבע האלוהי כפי שהוא באמת – טהור ונפלא ולא-מחולל. הסופר לא נזכר בשמו אלא רק כ"המחוקק של היהודים", ומכונה "גאון" וזאת "כי הוא הבין וגם נתן ביטוי לכוחה של האלוהות כפי שהגיע לה".[52]

המשורר הרומי בן המאה העשירית לאלף הרביעי, יובנאליס, התייחס לתופעת הגרים ולמיזנתרופיה המיוחסת לחוקי היהודים: "כל שצִוָם משה במגילת ספרו הנסתרת, לא להראות את הדרך...לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה".[53]

הרטוריקן הרומי קווינטיליאנוס (המאה העשירית לאלף הרביעי) התייחס למשה כשכתב: "מייסדי ערים נשנאים על שריכזו גזע שהוא קללה לאחרים, כמו למשל מייסד האמונה הטפלה היהודית".[54]

הרופא היווני גלנוס (המאה העשירית לאלף הרביעי) מזכיר את משה בכתביו, בעיקר כדי להדגים צורת מחשבה שלדעתו אינה תואמת לזו של המדען והפילוסוף האמתי.[55] הוא טוען שלמשה "זה היה מספיק לומר שאלוהים יצר בכח רצונו את הרכב החומר"[56] ושבבית מדרשו שומעים אודות "חוקים שלא הוכחו"[57], והוא משוה את הקושי בהוראת דברים חדשים לחסידיו לקושי בהוראתם לרופאים ולפילוסופים הנצמדים לאסכולות שלהם".[58] גלנוס משוה גם בין "אלה העוסקים ברפואה ללא ידע מדעי, למשה, שיצר מסגרת של חוקים לשבט היהודים, מאחר שזוהי שיטתו בספריו לכתוב בלא להציע הוכחות, באומרו 'אלוהים ציוה, אלוהים אמר'" וטוען שחסידיו של משה מצווים את תלמידיהם "לקבל הכל על ידי אמונה".[55]

הסופר הרומי פליניוס הזקן (המאה התשיעית לאלף הרביעי) ציין בהרצאתו על תולדות המאגיה, שבין האסכולות הקיימות יש גם פלג של מאגיה שמקורו במשה.[59] הרטוריקן הלטיני אפוליוס (המאה העשירית לאלף הרביעי) ציין את משה בין מהמכשפים הידועים ביותר עד לזמנו.[60] הפילוסוף הסורי נומניוס מאפמיאה התייחס אל האגדה על המאבק בין משה לקוסמים המצרים יאנס ויאמברס, "שנבחרו על ידי תושבי מצרים כמתאימים לעמוד מול משה, שעמד בראש היהודים, איש שהיה בעל כוח רב בתפילה לאלוהים".[61][62] נומניוס ציטט את משה בקטעים רבים בכתביו,[63] והתייחס לדמיון בין תורתו של משה לזו של אפלטון, כשכתב: "מהו אפלטון, אם לא משה דובר יוונית אטית?".[64] התלהבותו של נומניוס ממשה אין דומה לה בכל הספרות היוונית, מלבד הקטע המפורסם בחיבור "על הנעלה".[65]

משה בארכיאולוגיה

כמו רוב האישים מתקופת הברונזה בעת העתיקה, אין עדות ארכאולוגית לחייו וקיומו של משה. יחד עם זאת, יש שהצביעו על ראיות לכאורה. אחת מהן מתבססת על היות שמו שם מצרי אופייני כאמור לעיל.

בשבר של מצבה[דרוש מקור] במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע כיבוש אתיופיה על ידי משה. סיפורים אלה מתוארים בתורה שבעל פה במדרש ילקוט שמעוני (שמות קסח). כמו כן, החוקר יהושע מאיר גרינץ, מצטט טקסט מצרי קדום [דרושה הבהרה] על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן נסי הפך החפץ שבידו לנחש, ושוב הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ.[66] והדבר מזכיר את הסיפור המקראי על משה, בספר שמות ז' 10.




משה במסורת המוסלמית

כמו דמויות אחרות בתנ"ך, גם משה מוזכר בקוראן, שם הוא נקרא "מוסא". באסלאם נהוג שכל אדם שאלוהים מתגלה לו הוא נביא, ונהוג לחלוק לו כבוד גם אם אינו מוסלמי ועל כן הוא מכונה "נבי מוסא". למשה חשיבות רבה באסלאם - מלבד מוחמד, מוסא הוא הנביא המוזכר ביותר בקוראן, ורוב פרטי סיפורו של משה שמופיעים בתורה מופיעים גם בקוראן, החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. אחת הפרשנויות הנפוצות באסלאם היא שמוסא היה סולל דרכו של מוחמד, שגם אליו נגלה אללה וכמו משה היה עבדו הנאמן ועשה כמצוותיו. בארץ ישראל היו נהוגות חגיגות נבי מוסא, שכללו עלייה לרגל לקברו (על פי מסורת מוסלמית מסוימת) מדי שנה באביב.

יצוגיו באמנות ובתרבות הנוצרית

כאחת הדמויות הבולטות ביותר בתנ"ך, משה היה בעולם הנוצרי נושא ליצירות אמנות רבות. לעתים קרובות מוצג משה באמנות המערבית כשהוא נושא את לוחות הברית כשלראשו זוג קרניים. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות למשל בפסלו של מיכלאנג'לו, "משה". ייצוג זה בא בעקבות פרשנות של הנאמר בשמות, ל"ד, כ"ט: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", שבתרגום הוולגטה, תורגם כאילו הכוונה היא לקרן כאיבר בגוף, ולא לקרן אור. ייצוגים מאוחרים יותר של משה באמנות, שנוצרו כאשר תרגומים מדויקים יותר[דרוש מקור] של התנ"ך החלו להיות נפוצים, הציגו פשרה עם ייצוג מסורתי זה של משה, על ידי כך שתיאורו אותו כששתי קרני אור בוקעות ממצחו, בדומה לקרניים.

בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות", כשהצייר מיטיב לתאר את ארשת פניו הכועסת של משה, כפי שניכר הדבר גם בפסלו של מיכלאנג'לו.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מחניים, גיליון קט"ו. מסכת על הנושא "משה רבנו", אייר תשכ"ז (1967)
  • משה חלמיש, חנה כשר, חנוך בן פזי (עורכים), משה אבי הנביאים - דמותו בראי ההגות לדורותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010.
  • אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו- שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002. עמ' 93-95.
  • בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית- התודעה הנבואית, ירושלים, מאגנס, תשס"א. עמ' 272-274.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ישנן הצעות אחרות באשר למשמעות ומקור שמו. ראה בפרק "שמו של משה" בערך זה
  2. ראו: הערך: כושן, לכסיקון מקראי, עמ' 391; במדבר, פרק י"ב
  3. הרב יעקב מדן, קורות משה עד יציאת מצרים באתר התנ"ך של מכללת הרצוג
  4. ספר במדבר, פרק כ' 12.
  5. רמב"ם, שמונה פרקים, עמ' קפב, הוצאת מוסד הרב קוק
  6. דברים רבה פרשה ט
  7. דברים, ל"ד, ו'
  8. מסכת קידושין, דף ל"ח, עמוד א', מסכת סוטה, דף י"ב, עמוד ב'. ובילקוט שמעוני יהושע רמז טו, יש דעה שנפטר בז' באדר א', ויש דעה שנפטר בז' בשבט
  9. על פי סוטה י"א.
  10. דברי הימים א', כ"ו, כ"ד
  11. בבא בתרא ק"י א'. תלמוד ירושלמי ברכות פרק ט' הלכה ב'. ראו גם בספר גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו בערכו
  12. ראה בגמרא , שם
  13. שמות, ב', י'
  14. פילון האלכסנדרוני, על חיי משה א, 17.
  15. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 228: "המצרים קוראים למים „מוֹאִי” ו„אסיס” למי שניצל. וכן צירפו את שניהם לכינוי אחד ונתנוהו לו"; נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לא.
  16. 16.0 16.1 עולם התנ"ך, שמות, עמ' 32
  17. האבן עזרא, בפירושו הארוך לספר שמות פרק ב, פירש באופן אחר: "שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בס' עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים".
  18. שמות רבה
  19. שמות פרק ב' 2
  20. ויקרא רבה א ג
  21. "וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה" (שמות ה' א') ועיינו בפירוש רש"י שם
  22. (במדבר, פרק י"ב 3)
  23. שמות, פרק ד' 10
  24. שמות פרק ו' 12
  25. שמות, פרק ז' 1
  26. רש"י, אבן עזרא ורמב"ן על שמות ד' 10
  27. ספורנו: "לא קנתה לשון לימודים...וזה קרה לי בהיות כלי הדיבור שלי בלתי מוכנים"
  28. רשב"ם: "איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך הלשון כי בקטנותי ברחתי משם"
  29. ראו אצל רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, קידושין, פרק ד', יכין, אות ע"ז; רבי משה מפשעווארסק, אור פני משה, פרשת חוקת.
  30. תיקוני זהר פב ב. ובדומה גם מפרש הראי"ה קוק, "פני משה כפני חמה שהיא היסוד האורי המקורי, ופני יהושע כפני לבנה שהיא היסוד ההסתעפותי" (עין איה על שבת יב יא)
  31. "וַיֹּאמֶר לָהֶם...שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ...וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:" (שמות, ל"ב, כ"ז). הדבר מעיד כי ישראל היו מיומנים במלחמה בחרב, ולא נרתעו ממנה.
  32. למשל כשם שמשה שלח מרגלים (והוא נמנה ביניהם) בכיבוש הארץ ובכיבוש יעזר, גם הוא לפני כיבוש יריחו שולח מרגלים שיתורו את המקום.
  33. דיודורוס סיקולוס, ספר 40, פרק 3.
  34. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד, כו-לג.
  35. Eusebius, Præparatio Evangelica, Book IX, Chapters XVIII, XXIII, XXVII (וגם Clement of Alexandria, Stromata, Book I, Chapter XXIII, 154).
  36. סודא, אלכסנדר איש מילטוס – Suidas, s.v. Ἀλέξανδρος ὁ Μιλήσιος; מוסו – Suidas, s.v. Μωσώ
  37. Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XXX. Alexander Polyhistor, pp. 163-164
  38. דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 94, סעיף 2.
  39. דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 4-3.
  40. פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 90; פרק 3 התנזרות מבשר חזיר, הקרבת חזיר בבית המקדש היהודי, עמ' 101.
  41. סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיפים 37-35.
  42. יוסטינוס, תקציר ההיסטוריה פיליפקה של פומפיוס טרוגוס, ספר 36, פרק 2.
  43. .Eusebius, Praeparatio Evangelica IX, 19: 1-3
  44. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יד.
  45. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לד.
  46. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  47. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  48. פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 9: מצרים, עמ' 242.
  49. טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרקים ג-ד.
  50. הביבליותקה של פוטיוס, 190. פתולמאיוס חנוס.
  51. מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: LXXXVI. NICARCHUS, No.248, pp. 532-533;
    Vol. II: XCVII. HERENNIUS PHILO OF BYBLUS, No.329, pp. 144-145; XCIX. NICARCHUS, No.331, pp. 148-149; CXXXII. HELLADIUS , No.472, p. 491
  52. De Sublimitate, IX, 9
  53. יובנאליס, סטירה יד, 104-100; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 3, עמ' 119 (תרגום: רחל בירנבאום).
  54. קווינטיליאנוס, תורת הנאום, ספר 3, פרק 7, 21.
  55. 55.0 55.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXIV. Galen, pp. 306, 308
  56. Galenus, De Usu Partium, XI, 14
  57. Galenus, De Pulsuum Differentiis, II, 4
  58. Galenus, De Pulsuum Differentiis, III, 3
  59. Pliny the Elder, The Natural History, Book XXX, Chapter 2
  60. Apuleius, Apologia, 90
  61. De Bono, apud: Eusebius, Praeparatio Evangelica, IX, 8:1-2
  62. הצמד יאנס ויאמברס נזכרים גם במקורות אחרים: הברית החדשה, האיגרת השנייה אל טימותיוס, פרק ג', פסוק 8; תרגום ירושלמי (תרגום המיוחס ליונתן), שמות, פרק ז, פסוק יא: "יניס וימבריס"; מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, יט: "יונוס ויומברוס"; ספר הזוהר, חלק ב, קצא, א: "יונוס וימברוס".
    על פי מסורת יהודית, השניים היו בניו של בלעם: תרגום ירושלמי, במדבר, פרק כב, פסוק כב: "יניס וימריס"; ספר הזוהר, חלק ב, קצב, א.
    במקורות אחרים יניס וימבריס נזכרים בשמות שונים: מסכת מנחות, דף פ"ה, עמוד א': "יוחנא וממרא"; ילקוט שמעוני, שמות (פרשת בשלח), סימן רלה: "יוחני וממרא"; ספר ברית דמשק, ה, יז: "יקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזמתו".
  63. De Bono, apud: Origenes, Contra Celsum, IV, 51
  64. Clemens Alexandrinus, Stromata, I, 22:150:4; Eusebius, Praeparatio Evangelica, IX, 6:9; XI, 10:14; Theodoretus, Graecarum Affectionum Curatio, II, 114
  65. Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CX. Numenius of Apamea, p. 206
  66. מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88