קנס (הלכה)

מתוך המכלול
(הופנה מהדף דיני קנסות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קנס הוא תשלום (בדרך כלל ממוני) שמוטל על האדם לשלם שלא כפיצוי ישיר על נזק אלא כעונש או כהרתעה.

הגדרת קנס

הרמב"ם במשנה תורה כתב להגדיר מהו קנס:

"זה הכלל, כל המשלם מה שהזיק, הרי זה ממון (דהיינו פיצוי מלא על הקרן); וכל המשלם יתר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק, הרי היתר על הקרן או הפחות קנס".

הבדל דיני בין חיוב ממוני לחיוב קנס

  • קנס חל רק על ידי פסק בית דין: בשונה משאר דיני ממונות שבהם תפקיד בית הדין הוא רק בירור המציאות וממילא מחויבים הצדדים לנהוג כפי אותה תוצאה שנתבררה הרי שבקנסות כמו בחיובי מלקויות ומיתה ביה"ד מחדשים את החיוב בפסיקתם.
  • מודה בקנס פטור - ההוכחה הקבילה בבי"ד בדיני קנסות היא רק עדות של 2 עדים אבל הודאת הנאשם איננה עילה לחייבו, מקור ההלכה מהפסוק 'אשר ירשיעון אלוהים[1] ולא המרשיע את עצמו,[2] אמנם אם באו העדים להעיד על המעשה אחרי הודאתו, נחלקו האמוראים רב ושמואל,[3] ששמואל סבר חייב ולדעת רב פטור וכך נפסק להלכה.[4]
  • אין אדם מוריש קנס לבניו[5] -היות שהקנס איננו זכות ממונית לתובע אלא עונש לנתבע.
  • דיני קנסות בזמן הזה - בזמן הזה (או מחוץ לארץ ישראל שאין סומכים דיינים) אין דנים דיני קנסות. כדי שלא יהיו העם פרוצים בנזיקין נהגו חכמים לנדותם עד שיפייסו בדברים או בממון.[6]
  • בקנס אם תפס אין מוציאים מידו.[7]

מעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צדוק גאון, וא"ל לך ופייסו או בדברים או בממון. רב נטרונאי גאון השיב: כך המנהג בשתי הישיבות, שכל מי שחובל בחבירו מנדים אותו עד שיפייס אותו בין במועט בין בהרבה (הרא"ש פ' החובל). אם ראו בית דין כי לצורך שעה הוא, שהעם פרוצים בעבירות, היו מטילים עונשים שונים, ויש להם כוח להפקיר ממון כראות עיניהם, לקנוס עבריינים, לנדותם, להכותם ולאוסרם בבית האסורים. ודווקא גדול הדור או טובי העיר על פי בית דין (ש"ע חו"מ הל' דיינים).

קנסות בתורה

תשלומי כפל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשלומי כפל

תשלומי כפל הם תשלום קנס בו מחויב גנב. תשלומי כפל הינם לגנב, ולא לגזלן (שודד שזהותו ידועה וגונב בגלוי) שמשלם רק את הקרן. תשלומי כפל חלים על כל סוגי הגנבה לעומת תשלומי ארבעה וחמישה שחלים רק בגניבת שור ושה וטביחתם או מכירתם.

תשלומי ארבעה וחמישה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשלומי ארבעה וחמישה

תשלומי ארבעה וחמישה הם תשלומי קנס המושתים על מי שגנב שור או שה, וטבח או מכר את הגניבה לפני שנתפס. כפי שכותב הרמב"ם (היד החזקה, הלכות גניבה, פרק א' הלכה ו'): "תשלומי כפל נוהגין בכול, חוץ משה ושור: שהגונב את השה או את השור, וטבח או מכר--משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמישה". אם הגניבה עודה תחת יד הגנב, משלם הגנב תשלומי כפל. בחוקי חמורבי מופיע עונש דומה על גניבה שור, שה, חמור, חזיר או אניה. לפי המדרש, הקנס על גניבת השה נמוך יותר מזה של גניבת השור, משום שהתורה חסה על הגנב שנאלץ מן הסתם לשאת את השה על כתפיו, ולהתבזות בכך.

אונס

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אונס (הלכה)

האונס נערה בתולה – מתחייב לשלם חמישים שקל כסף לאבי הנערה (זאת מלבד תשלומי צער ובושת כשאר המזיקים), בנוסף חייב לשאת אותה (בתנאי שהיא ואביה רוצים בכך), ואינו רשאי לגרשה לעולם - אלא לרצונה[8].

מפתה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיתוי (הלכה)

המפתה נערה בתולה – מתחייב לשלם חמישים שקל כסף לאבי הנערה (זאת מלבד תשלומי צער ובושת כשאר המזיקים) או לשאת אותה (בתנאי שהיא ואביה רוצים בכך) כמו כן, בעל המוציא שם רע על אשתו שזנתה בעודה נערה בתולה מאורסת – מתחייב מאה שקל כסף לאביה.

שלושים של עבד

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלושים של עבד

אדם ששורו נגח עבד כנעני והרגו צריך לשלם שלושים שקלים לבעל העבד. מחיר זה הוא קבוע ואינו משתנה לפי שוויו של העבד.

כופר

קנס מסוג מיוחד הוא הכופר המוטל על מי שהשור שלו נגח אדם אחר והרג אותו. הכופר נחשב לתחליף לעונש מיתה בידי שמים שראוי לחול על בעליו של השור אם לא ישלם את הכופר.[9] בתלמוד נחלקו התנאים האם כופר זה הוא תשלום בגובה שוויו של האדם שנהרג או תשלום בגובה שווי האדם בעל השור.[10]

קנסות בדברי חז"ל

קנסות באיסור והיתר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור והיתר

בהלכה ישנם מקרים בהם חז"ל אסרו דברים עקב פעולה אסורה שנעשית בהם. הקנס במקרה זה אינו קנס כספי ישיר, אלא איסור הדבר בו נעשית העברה, ובעקבות כך הפסד כספי עקיף. דוגמה לדבר זה היא תערובת איסור אותה ניסו לבטל באמצעות הוספת מרכיב היתר לתערובת על מנת להביא לביטול ברוב, תוך עבירה על הכלל אין מבטלים איסור לכתחילה. במקרה ונעשה ניסיון כזה, חז"ל אסרו את כל התערובת באופן גורף, ללא תלות ביחס בין מרכיב האיסור למרכיב ההיתר.

חמץ שעבר עליו הפסח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חמץ שעבר עליו הפסח

ישראל שהשהה חמץ בביתו באחד מימי הפסח, קנסו חכמים שחמץ זה אסור באכילה והנאה, מאחר שעבר על איסור של בל יראה ובל ימצא.[11]

מעשה שבת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשה שבת

מעשה שבת הוא מאכל או מעשה אחר שנוצר במהלך השבת תוך כדי חילול שבת. ההלכה אוסרת בעיקרון על יהודי ליהנות מתוצר של חילול שבת, אולם בתנאים מסוימים ניתן ליהנות מן האיסור באופן מלא או חלקי. איסור זה הוא מדברי חכמים וענינו קנס על האדם שלא יהנה ממעשה עבירה שעשה הוא או אחר.[12]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ספר שמות, פרק כ"ב.
  2. מסכת בבא קמא, דף ס"ד, עמוד ב'.
  3. מסכת בבא קמא, דף ע"ה, עמוד א'
  4. שו"ע חו"מ סימן א.
  5. תלמוד בבלי כתובות דף מב עמוד ב
  6. תלמוד בבלי ב"ק דף טו עמוד ב'
  7. תלמוד בבלי ב"ק דף טו עמוד ב'
  8. שולחן ערוך אבן העזר סימן קע"ז סעיף ג
  9. משנה תורה לרמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק י', הלכה ד'.
  10. ראו מסכת מכות דף ב עמוד ב.
  11. S:שולחן ערוך אורח חיים תמח ג
  12. ראו מסכת גטין דף נג עמוד ב והלאה
תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)



הטקסט בערך ממקור פרטי