התנגדות בשואה
בשלושה מקרים בלבד מדינות שלמות התנגדו להגליית האוכלוסייה היהודית שלהן במהלך השואה.[דרוש מקור] במדינות אחרות, דמויות או קהילות בולטות יצרו התנגדות במהלך השואה שסייעה ליהודים לברוח ממחנות ריכוז מסוימים.
מאז 1963, ועדה המאורגנת על ידי יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורת ישראל, בראשות שופט בבית המשפט העליון של ישראל, ממונה על הענקת תואר חסיד אומות העולם לאנשים שהצילו יהודים מהשואה. נכון לינואר 2007, 21,758 אנשים קיבלו את הכבוד.[דרוש מקור]
דיפלומטים ואנשים בעלי השפעה
במקרים ספורים, דיפלומטים יחידים ואנשים בעלי השפעה, כגון אוסקר שינדלר או ניקולס וינטון, הגנו על מספרים גדולים של יהודים. הדיפלומט השוודי ראול ולנברג, הדיפלומט האיטלקי ג'ורג'ו פרלסקה, הקונסול הכללי הסיני בווינה חה פנגשאן, ואחרים הצילו עשרות אלפי יהודים עם כרטיסים דיפלומטיים מזויפים.
שוודיה
הדיפלומט השוודי ראול ולנברג ועמיתיו הצילו כ-100,000 יהודים הונגרים על ידי מתן אשרות כניסה.
פורטוגל
הדיפלומט הפורטוגלי ארישטידש דה סוזה מנדש הנפיק 30,000 ויזות ליהודים ולמיעוטים נרדפים אחרים, אם כי הדבר עלה לו בקריירה שלו בשנת 1941, כאשר הדיקטטור הפורטוגלי אנטוניו דה אוליביירה סלזאר הכריח אותו לעזוב את משרתו. הוא מת בעוני בשנת 1954.
ברזיל
הדיפלומט הברזילאי לואיס מרטינס דה סוסה דנטאס הנפיק באופן לא חוקי ויזות דיפלומטיות ברזילאיות למאות יהודים בצרפת תחת שלטון ממשלת וישי, והציל אותם ממוות כמעט בטוח.
הולנד
יאן זווארטנדיק היה קונסול כבוד הולנדי בקובנה, ליטא, בשנת 1940. הוא סייע לאלפי יהודים, רובם מפולין, על ידי הנפקת אשרות לקוראסאו. בדרכונים שלהם, זווארטנדיק הטביע חותמת כי אין צורך באשרה על מנת להיכנס לאי ההולנדי, אך נמנע במכוון מלהוסיף את ההבהרה כי יש צורך באישור מהמושל המקומי. כך נוצר הרושם כי ניתן להיכנס לקוראסאו ללא מגבלות. פעולה זו איפשרה לקונסול היפני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה (ראו להלן), להנפיק אשרות מעבר ליפן, שכן היה יעד סופי מעבר ליפן. זווארטנדיק לא זכה לכבוד במהלך חייו, אך לאחר מותו הוענק לו תואר חסיד אומות העולם בשנת 1997.
יפן
צ'יאונה סוגיהארה, קונסול יפן בקובנה, ליטא, בין השנים 1939–1940, הנפיק אלפי אשרות ליהודים שנמלטו מפולין, בניגוד להוראות מפורשות של משרד החוץ היפני. סוגיהארה היה הדיפלומט הזר האחרון שעזב את קובנה, והוא המשיך להחתים דרכונים דרך חלון רכבתו היוצאת. לאחר המלחמה פוטר משירות החוץ היפני, כביכול כחלק מצמצום מערכתי. בשנת 1985 קיבלו אשתו ובנו את תואר חסיד אומות העולם בירושלים בשמו, כאשר היה כבר חולה מאוד. סוגיהארה נפטר ב־1986.
איראן
עבדול חוסיין סרדארי, ראש הקונסוליה האיראנית בפריז בתקופת הכיבוש הנאצי, טען בהצלחה בפני השלטונות הגרמניים כי יש להחריג את כל אזרחי איראן, כולל יהודים פרסים, מהתנכלות ויש לאפשר להם לעזוב את שטחי גרמניה הנאצית. לאחר שהבין את היקף הכוונות הגרמניות, החל להנפיק מאות דרכונים איראניים ליהודים שאינם פרסים, וכך סייע להם להימלט. הוא נשאר דיפלומט עד המהפכה באיראן, ולאחריה פוטר ומת בעוני. יד ושם כיבד אותו במספר הזדמנויות.
קריית הוותיקן
אף על פי שהאפיפיור פיוס השנים עשר לא יצא בפומבי נגד רצח היהודים במהלך השואה, נקט הוותיקן צעדים להצלת יהודים באיטליה מהגליה, כולל הסתרת מאות מהם בקטקומבות של בזיליקת פטרוס ה"קדוש". במסרי חג המולד שלו בשנים 1941 ו־1942, הביע עמדות תקיפות בנושא, אך מבלי להזכיר את הנאצים בשמם. האפיפיור עודד את הבישופים לדבר נגד המשטר הנאצי ולפתוח את מוסדות הדת במחוזותיהם כדי להסתיר יהודים. בשנת 1998 הביע הוותיקן חרטה על כך שלא דיבר בתקיפות רבה יותר נגד השואה.[1]
תנועות התנגדות
גרמניה
ערך מורחב – הוורד הלבן
קבוצת אינטלקטואלים גרמנים שכינו עצמם הוורד הלבן הפיצו בין השנים 1942 ל־1943 עלונים אנונימיים שקראו להתנגד לשואה ולמשטרו של היטלר. שבעה מהם הוצאו להורג.
לאחר המלחמה ניסתה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) לייחס לעצמה את פעילות ההתנגדות. ניצול אושוויץ ברונו באום פרסם בגרמניה המזרחית את הספר Widerstand in Auschwitz, בו טען כי ההתנגדות היהודית במחנה הובלה על ידי אינטלקטואלים קומוניסטים, וכי הוא עצמו הפיץ עיתון בשם Auschwitzer Echo מתוך המחנה.[2] טענות אלה עדיין נבדקות.[3]
בלגיה
באפריל 1943, חברים מקבוצת ההתנגדות הבלגית הוועד להגנת היהודים בבלגיה תקפו את הטרנספורט העשרים שיצאה לאושוויץ, ושחררו ממנה 231 בני אדם (115 מהם הצליחו לשרוד את השואה).[4][5]
פולין
- ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה
בפולין של שנת 1939 התקשו היהודים להשיג נשק. קבוצות מחתרת לא־יהודיות לא רצו לשתף את היהודים בנשק שהיה ברשותן, דבר שחייב את היהודים לחפש מקורות אחרים – כמו מחסני נשק של הצבא הפולני שנקברו עם תבוסתו.
בשנת 1942 קמה בפולין תנועת מחתרת נוספת בשם ארמייה לודובה (Armia Ludowa – "הצבא העממי"). בתחילה הייתה זו תנועה חלשה וחסרת נשק, אך במהלך השנה הצטרפו אליה רבים, ובהם ניצולים יהודים מעטים ששרדו. הנשק שברשותם הובא לרוב על ידי איכרים או נגנב.[6] כפי שכתב ההיסטוריון יהודה באואר, הנשק הגיע לעיתים מהצבא הסובייטי באמצעות צניחה.[6]
בשנת 1942 הפך גטו ורשה ל"אזור סכנה", והחל תהליך חורבן של ממש. ב־28 ביולי הוקם הארגון היהודי הלוחם, קבוצה שחסרה אמצעי לחימה, אך הצליחה להשיג מספר אקדחים ורימונים. לאחר מספר ניסיונות כושלים הוחרם הנשק ומנהיגי הקבוצה נלכדו. בינואר 1943 קמה מחתרת חדשה שכללה שני מקלעים, 14 רובים, למעלה מ־500 אקדחים וכמות גדולה של רימונים מאולתרים.[6] בראש הקבוצה עמד מרדכי אנילביץ', בן 23 וחבר תנועת השומר הצעיר. מרד גטו ורשה נמשך מעל שישה שבועות, על אף נחיתות קשה בכוח אדם ובאמצעים, מול גרמנים חמושים בטנקים ונשק כבד.[6] הגרמנים דיכאו את המרד באמצעות הצתת בתים ושימוש בגז כדי להוציא יהודים מהבונקרים. כ־750 לוחמים יהודים היו חמושים, אך אליהם הצטרפו אלפים נוספים שהתנגדו ללא נשק וניסו להימלט בכל דרך אפשרית. היה זה המרד המזוין הראשון נגד הנאצים.
במהלך המלחמה פעלו בפולין כ־5,000 לוחמים יהודים, ומתוכם נהרגו כ־4,000.[6] ברחבי פולין התרחשו ארבעה מרידות שונות, ובכ־17 מקומות פעלו קבוצות התנגדות חמושות.
בנוסף פעלו ארגונים כגון ז'גוטה, ארגון פולני להצלת יהודים, שנקט בצעדים נועזים כדי להציל קורבנות. ויטולד פילצקי, חבר ארמייה קריובה, יזם תנועת התנגדות בתוך אושוויץ החל משנת 1940, ויאן קרסקי ניסה להעביר מידע לעולם על אודות השואה.
הממשלה הפולנית הגולה בלונדון ניסתה להתריע על רצח היהודים. על פי עדות אחת, שידור קצר מוסתר בבלוק 11 של אושוויץ שידר מידע ישירות ללונדון.[7] בין ינואר 1942 לאביב 1943 הקדיש העיתון Dziennik Polski, ביטאון של הממשלה הפולנית הגולה, כתבות רבות לחשיפת השואה, ובסוף 1943 פורסמו בו דיווחים מפורטים על מחנות ריכוז וניסויים רפואיים.[8]
איטליה
ברומא הצליחו כ־4,000 יהודים איטלקים ושבויי מלחמה להימנע מגירוש, רבים מהם הוסתרו בבתים בטוחים או פונו מאיטליה על ידי רשת מחתרתית שבראשה עמד כומר אירי – מונסיניור יו אפלהרטי. אפלהרטי, שכיהן בעבר כשגריר הוותיקן במצרים, השתמש בקשריו הפוליטיים כדי להעניק מקלט לנרדפים.
הולנד
- ערך מורחב – המחתרת ההולנדית
ההתנגדות לגרמניה הנאצית בהולנד בזמן מלחמת העולם השנייה התאפיינה ברובה באי-אלימות. בסתיו 1944 הסתתרו כ־300,000 איש, בסיועם של בין 60,000 ל־200,000 בעלי בתים ומטפלים בלתי חוקיים, כאשר כ־1,000,000 איש, בהם גם חיילים גרמנים, ידעו על כך ושתקו במודע.
יהודים
- ערך מורחב – ההתנגדות היהודית בשואה
יהודים התנגדו לשואה הן בגטאות והן במחנות הריכוז. ההתנגדות כללה פעולות מזוינות, בריחה, תיעוד המתרחש, וחיים תרבותיים וחינוכיים במחתרת.
קהילות
ערים, עיירות וכנסיות אחדות באירופה סייעו ליהודים והסתירו אותם מפני הנאצים, לעיתים תוך סיכון חייהם. לדוגמה, העיירה לה שמבון-סור-ליניון בצרפת, שתושביה הסתירו אלפי יהודים. פעולות דומות להצלת יהודים נעשו על ידי יחידים ומשפחות ברחבי אירופה, כדוגמת סיפורה הידוע של אנה פרנק, לעיתים תוך סיכון חיים ממשי.
שאנגחאי
- ערך מורחב – התיישבות יהודית באימפריה היפנית
בין השנים 1933 ל־1941 קלטה העיר הסינית שאנגחאי למעלה מ־30,000 פליטים יהודים שנמלטו מהשואה באירופה, יותר ממה שקלטו מדינות רבות אחרות. הפליטים הושמו באזור שיועד להם ונקרא גטו שאנגחאי. חלק מהפליטים אף סייעו למחתרת הסינית במאבק נגד היפנים. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ופרוץ מלחמת האזרחים הסינית, רבים מהפליטים עזבו את סין והיגרו לארצות הברית ולישראל.
הערות שוליים
- ↑ "Vatican apologises over holocaust". BBC. 1998-03-16. נבדק ב-2007-06-01.
- ↑ Bruno Baum. Widerstand in Auschwitz. Bericht der internationalen antifaschischen Lagerleitung, 1. Aufl.: VVN-Verlag, Potsdam 1949 (55 Seiten; Frontispiz: Josef Cyrankiewicz)
- ↑ Karin Hartewig. Zurückgekehrt: Die Geschichte der jüdischen Kommunisten in der DDR Weimar 2000. pp. 463–465
- ↑ "Escaping the train to Auschwitz". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-04-17. נבדק ב-2025-02-28.
- ↑ Ginsberg, Benjamin (2013). How the Jews Defeated Hitler: Exploding the Myth of Jewish Passivity in the Face of Nazism. Rowman & Littlefield Publishers. pp. 108–9. מסת"ב 978-1-4422-2238-0
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Bauer, Yehuda. Jewish Resistance and Passivity in the Face of the Holocaust. New York: Schoken Books. p. 238.
- ↑ Minney, Rubeigh James (1966). I Shall Fear No Evil: The Story of Dr. Alina Brewda. London: Kimber. p. 152. OCLC 2691725.
- ↑ Wrobel, Piotr (2003). "Dziennik Polski (The Polish Daily), The Official Organ of the Polish Government-in-Exile". In Robert Moses Shapiro (ed.). Why Didn't the Press Shout?. Jersey City, NJ: Yeshiva University Press. pp. 524–525.
התנגדות בשואה41156564Q7315619