סכן (פייטן)
רבי סכן (מכונה גם שכניה החזן) היה פייטן שפעל בארץ ישראל בשלהי המאה העשירית וראשית המאה האחת עשרה.
שמו
במסמכים שנתגלו בגניזה הקהירית הוא מכונה לעיתים 'סכן' ולעיתים 'שכניה החזן', אך בפיוטיו הוא חותם בשמו הערבי 'סכן', בדומה לפייטנים נוספים מהתקופה המזרחית המאוחרת שחתמו בפיוטיהם בשמם הערבי[1]. אך בניגוד לפייטנים אחרים, סכן לא חתם בשמו העברי באף אחד מפיוטיו שהגיעו לידינו.
שלמה דב גויטיין משער[2] שהסיבה לכך שבכל פיוטיו לא חתם סכן בשמו העברי היא שהשם המקורי הוא 'סכן', והשם 'שכניה' הוא רק עברות לשם תנכ"י הדומה בצלילו לשם המקורי. השערה זו מתבססת על כך שהשם שכניה אינו שם נפוץ בתקופה זו וגם לא היה שם של אישיות תנ"כית מפורסמת שסביר שיקראו על שמה. סיבה שנייה שהציע גויטין היא ששמו הערבי קצר יותר ונוח לחתום בו. פליישר אף העלה השערה שסכן כלל לא כינה את עצמו בשם שכניה (שהרי בשום פיוט הוא לא חתם בשמו זה) ורק בנו דוד הוא שעברת את שמו של אביו.
קורות חייו
לא ידועים פרטים רבים על קורות חייו של רבי סכן ומה שידוע עליו מבוסס על פיוטיו ועל מסמכים בכתיבת צאצאיו שנתגלו בגניזה הקהירית.
מפיוט שכתב רבי סכן לחג שמיני עצרת ובו עסק גם בענייני שמיני עצרת (בקשת גשם) וגם בענייני שמחת תורה (עיבוד פייטני של פסוקי פרשת וזאת הברכה), הסיק פליישר שרבי סכן התגורר בקהילה בארץ ישראל שבה לא נוהג יום טוב שני של גלויות ונחוגו בה שמיני עצרת ושמחת תורה באותו יום, מה שהצריך את רבי סכן לחבר פיוט המציין את שני המאורעות יחד.
מפיוטיו של רבי סכן עולה שעל אף שקהילתו הייתה קהילה ארץ-ישראלית, הם נהגו לקרוא את התורה לפי החלוקה הבבלית ולא לפי החלוקה התלת שנתית שהייתה נהוגה בארץ ישראל הקדומה. תופעה זו עולה גם מפיוטיהם של פייטנים ארץ ישראלים נוספים, שכן בתקופה זו עברו רוב הקהילות לשיטת הקריאה הבבלית. אך המיוחד במנהג הקריאה של רבי סכן הוא שלא רק שחלוקת הפרשות הרגילות בקהילתו של רבי סכן הייתה בבלית אלא גם בחגים היו הקריאות בתורה על פי מנהג בבל; בדבר זה שונה מנהגו של רבי סכן ממנהגם של קהילות ארץ ישראליות אחרות שעברו למנהג הבבלי בכל שבתות השנה לבד מהחגים, שבהם המשיכו לקרוא את הקריאות המסורתיות של בני ארץ ישראל.
פליישר העלה השערה שבשנת 1013 כאשר בנו דויד-דאוד היגר למצרים, היגר גם רבי סכן איתו וחי את שנות חייו האחרונות בקהילה היהודית בפוספאט.
על פי תעודות מהגניזה הסיק גוייטין שרבי סכן נפטר בין שנת 1013 לשנת 1022[3].
עוד שיער גוייטין, שרבי סכן הגיע לזקנה מופלגת שכן נינו בשר בן יפת הסופר כבר כתב מסמך משפטי בבית הדין של פוספאט בשנת 1030 כחמש עשרה שנה לאחר פטירת רבי סכן.
משפחתו
רבי סכן השתייך למשפחת חזנים וסופרים שפעלה בארץ ישראל ומצרים במשך מספר דורות. מכיוון שהשם 'סכן' נפוץ בקרב יהדות איראן, שיער גוייטין שייתכן שמוצא משפחתו היה בפרס, ומשם היגרה המשפחה לארץ ישראל.
בנו דוד (המכונה בערבית 'דאוד'), היגר למצרים בסביבות שנת 1013 ושימש כחזן וסופר בקהילה הארץ-ישראלית בפוספאט, עד פטירתו בשנת 1025. נכדו יפת בן דוד (מכונה בערבית 'חסין') שימש כסופר בית הדין בפוספאט בין השנים 1020–1057 ובשנת 1025 נתמנה גם לשוחט ובודק של קהילת פוספאט, ובנוסף שימש גם כחזן כאבותיו. גם נינו של רבי סכן, בשר בן יפת, שימש כסופר הקהילה, אך אין אזכור בגניזה לכך שהוא שימש כחזן.
יצירתו
בגניזה הקהירית שרדו כ-15 פיוטים בלבד של רבי סכן, אך ייתכן שכתב פיוטים נוספים שלא נשתמרו, וכן ייתכן שחלק מהפיוטים האנונימיים בגניזה הם מיצירתו אך הוא לא חתם בהם את שמו.
כל פיוטיו הם פיוטים בודדים שנועדו להשתלב כמרכיבים בקומפוזיציות גדולות יותר, מה שמלמד שבקהילתו של רבי סכן נהגו לומר מערכות פיוטים קבועות אך מדי פעם הפייטנים נהגו להחליף את אחד ממרכיבי המערכת הקדומה בפיוט חדש פרי עטם. תופעה זו קיימת גם ביצירתם של פייטנים מזרחיים מאוחרים אחרים ובמיוחד בפייטנותו של רבי יוסף אל-ברדאני שפעל בבגדאד בדורו של רבי סכן.
כל פיוטיו נועדו להשתלב בתוך מערכות היוצר (הוא כתב בעיקר גופי יוצר אבל גם כמה אופנים) (חוץ מאחד מפיוטיו שהוא קיקלר שנועד להשתלב בתוך קדושתא ליום כיפור). התמקדותו של רבי סכן בעיקר במערכת היוצר ופחות בקרובות היא תופעה המשותפת גם לפייטנים נוספים בתקופת הפייטנות המזרחית המאוחרת.
פיוטיו של רבי סכן מיועדים לחגים או להזדמנוית מיוחדות (כגון לשבתות ארבע פרשיות ותלתא דפורענותא וכן לאירועים כמו ברית מילה או אבלות), ייתכן שבקהילתו לא נהגו לומר פיוטים בשבתות רגילות, או שבשבתות רגילות נהגו להשתמש במערכות יוצר של פייטנים קדומים יותר ורק בהזדמנויות מיוחדות ראה רבי סכן צורך לעטר את התפילה ביצירות חדשות משלו.
סגנונו
פיוטיו של רבי סכן כתובים בשפה פשוטה ואינם מתהדרים ברמיזות סבוכות ומילים נדירות, בכך דומה סגנונו של רבי סכן לסגנונו של רבי שלמה סולימאן אלסנג'ארי שפעל כמאה שנה לפניו. סגנונו הפשוט של רבי סכן, שונה מאוד מסגנונו של בן דורו ומקומו רבי שמואל בן הושענא שכתב מחזור יוצרות לכל השנה ורמת פיוטיו גבוהה בהרבה מרמת פיוטיו של רבי סכן וסגנונו מושפע מסגנונו של רס"ג. פליישר טוען, שסגנונו הפשוט של רבי סכן היה הסגנון המקובל בארץ ישראל בתקופה זו ורבי שמואל בן הושענא הוא שהיה חריג בנוף תקופתו בכך שעסק בכתיבת פייטנות גבוהה וחידתית ולא בשפה רדודה אך מובנת כשאר הפייטנים.
בגופי היוצר של פיוטיו יש רק מחרוזת קדוש אחת בניגוד למקובל אצל פייטנים אחרים לכתוב לפחות שני מחרוזות המתחלפות ביניהן. פליישר משער שהסיבה לכך היא שרבי סכן שימש בקהילה קטנה שלא היה בה מקהלה ולכן מחרוזות הקדוש נאמרו מפיו של החזן כמו שאר חלקי הפיוט ולא היה סיבה לגוון בהם.
כנהוג בפייטנות המזרחית המאוחרת, כל הבתים בגופי היוצר של רבי סכן מסתיימים בסיומות מקראיות. הסיומות לקוחות בדרך כלל לקוחות מקריאת התורה של אותו יום ולעיתים הסיומות הם פסוקים העוסקים בענייני היום שלוקטו ממקומות שונים בתנ"ך. יוצרותיו לפסח מעוטרים גם בפתיחות מקראיות ממגילת שיר השירים, תופעה נפוצה בפייטנות המזרחית ואף בפייטנות המרכז ארופית.
תפוצת פיוטיו
פיוטיו של רבי סכן היו נפוצים יחסית בקהילות המזרח בתקופת הגניזה, ורובם מועתקים בכמה כתבי יד ובכמה הקשרים שונים. פליישר משער שהסיבה לתפוצת פיוטיו היא לשונו הפשוטה והעממית שהתאימה לצרכיהם של בני הקהילות הקטנות שחיפשו פיוטים ברמה קללילה ופשוטה יותר מיצירותיהם הלמדניות והמסובכות של רב סעדיה גאון ורבי שמואל השלישי שהיו נהוגות בקהילות הגדולות.
הקיקלר שכתב רבי סכן ליום כיפור הוא הנפוץ בפיוטיו ושרד בכעשר כתבי יד שונים. ברוב כתבי היד מובא הקיקלר בתוך קדושתא פרי עטו של הפייטן הקדום והמפורסם רבי אלעזר הקליר, כתחליף לקיקלר המקורי שנכתב בידי הקליר. באחד מכתבי היד שמביאים קיקלר אחר פרי עטו של רבי שלמה סולימאן אלסנג'רי מצוין שיש לשיר אותו במנגינת הקיקלר של רבי סכן, מה שמראה על פרסומו הרב של הקיקלר של רבי סכן, שכן מעתיקי כתבי היד נהגו לציין בראש שיר פחות מוכר שמנגינתו זהה למנגינתו של שיר מוכר יותר.
גם האופן שכתב רבי סכן לחג השבועות התחבב על הקהילות. פייטן מאוחר בשם אהרון לקח פיוט זה והחליף את הבית האחרון של הפיוט וחתם בו את שמו בלי לשנות את שלושת הבתים הראשונים שבהם נותרה חתימתו של רבי סכן. פייטן נוסף בשם עמרם שהיה מאוחר לשניהם הוסיף לפיוט לאחר שלושת הבתים מאת רבי סכן והבית מאת אהרון שתי בתים נוספים שבהם כלל את האקרוסטיכון 'עמרם חזן'. הפיוט שרד בכמה כתבי יד שנתגלו בגניזה גם בנוסחו המקורי כפי שיצא מתחת ידו של רבי סכן, וגם בשני גרסאותיו המאוחרות.
קישורים חיצוניים
- עזרא פליישר, "ר' סכן – פייטן ארץ ישראלי במאה העשירית", בתוך: שלמה מורג ויששכר בן עמי (עורכים), מחקרי עדות וגניזה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א, עמ' 1–37, באתר Academia.edu
- יוצרות סכן לשבתות מיוחדות, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני
- יוצרות סכן למועדים, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני
- קיקלר מקדושתא ליום הכיפורים, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני
הערות שוליים
- ^ כגון רבי שלמה אלסנגא'רי שחתם בשם 'סולימאן' ורב סעדיה גאון שחתם לעיתים בשם 'סעיד'
- ^ במכתב ששלח לעזרא פליישר ונדפס במאמרו של פליישר על סכן
- ^ במסמך חידוש כתובתו של בנו דוד שנחתמה במצרים בשנת 1013 מוזכר רבי סכן ללא הכינוי 'נוחו נפש' (שבו מכונים נפטרים במסמכי הגניזה), אך במסמך אחר שבו חתם דוד יחד עם הפייטן רבי שמואל בן הושענא שנפטר לפני שנת 1022 כבר מוזכר רבי סכן בכינוי זה
