פורטל:זוחלים ודו-חיים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Gnome-colors-view-refresh.svg רענון הפורטל Netvibes.svg כיצד אוכל לעזור?    

סמליל פורטל:זוחלים ודו-חיים

מחלקת הזוחלים, היא מחלקה של בעלי חוליות הטרותרמיים בת 9,789 מינים: סדרת התנינאים, סדרת מחודקי ראש (ספנודון), סדרת הקשקשאים (נחשים ולטאות) וסדרת הצבים. מאפייניהם העיקריים של הזוחלים הם קשקשים עשויי קרטין המכסים את גופם, וויסות חום הגוף על ידי שינוי ההתנהגות. אף על פי שהם נחשבים כאוהבי מקומות חמים ויבשים, הם מצויים גם במגוון בתי גידול ברחבי העולם. מבחינה אקולוגית, הזוחלים חשובים הן כטורפים והן כנטרפים.

מחלקת הדו-חיים, היא מחלקה של מיתרניים בקבוצת בעלי ארבע רגליים, בעל-מחלקת חולייתנים לסתניים, וקיימים בה כיום 3 סדרות: חסרי זנב, בעלי זנב, חסרי רגליים. הדו-חיים הם חולייתנים שבצעירותם חיים במים מתוקים, ובבגרותם מסוגלים להתקיים גם מחוץ למים. למרות זאת, גם בשלב זה זקוקים הדו-חיים ללחות תמידית; את זאת הם מקיימים באמצעות הפרשת ריר על-גבי עורם, השומר על לחות העור. הריר המכסה את גופם של הדו-חיים הוא אחד מהמאפיינים העיקריים של מחלקה זו, ומשמש בעיקר לצורך נשימה עורית. לעיתים מכיל הריר חומרים רעילים המשמשים להגנה.

אילנית אוסטרלית לבנה

חסרי זנב הם דו-חיים הנכללים בסדרה Anura (מילולית: חסרי-זנב; מיוונית: an=בלי, oura=זנב). סדרת חסרי הזנב כוללת שתי קבוצות מובחנות: צפרדעים וקרפדות; אף על פי כן, חלוקה זו בין הצפרדעים לקרפדות אינה טקסונומית והן נבדלות זו מזו במאפיינים חיצוניים ובדפוסי התנהגות. מבין המשפחות הרבות שבסדרת חסרי הזנב, ישנן שתיים הנקראות צפרדעים וקרפדיים, אך גם מיני חסרי זנב שאינם במשפחת הקרפדיים מכונים "קרפדות", וכך גם לגבי הצפרדעיים. בקרב הציבור הרחב מכונות לרוב כל חברות סדרת חסרי הזנב "צפרדעים".


בשונה מיונקים ומעופות, לעוברים של חלק ממיני התנינאים, הצבים והקשקשאים אין כרומוזומי זוויג, ובמקום זאת המגדר של כל פרט נקבע בהתאם לטמפרטורה בקן במהלך השבועות הראשונים לדגירה. הטמפרטורה הקריטית משתנה ממין טקסונומי אחד למשנהו. אצל התנינאים, למשל, היא נמצאת באזור ה-30 מעלות צלזיוס. עוברי אליגטורים שהטמפרטורה בקן שלהם תהא יותר מ-32 מעלות צלזיוס יוולדו זכרים, בעוד שעוברים שהטמפרטורה בקן שלהם תהא פחות מ-30 מעלות צלזיוס יהיו ככל הנראה נקבות.

הרפטולוגיה, הוא ענף בזואולוגיה העוסק במחקר של זוחלים ודו-חיים. קארולוס לינאוס, חוקר הטבע השוודי שייסד את במאה ה-18 את שיטת מיון עולם הטבע, עדיין לא הבחין בין דו-חיים לזוחלים, אולי משום שכמה מן הזוחלים שהכיר היטב היו נחשים החיים במים, וכלל את כולם תחת המונח דו-חיים (Amphibia). כתוצאה מבלבול זה, חקר הזוחלים והדו-חיים גם יחד נקרא עד היום "הרפטולוגיה". המונח נגזר מהמילה היוונית herpeton שמשמעותה "דבר זוחל". ליתר דיוק, הרפטולוגיה עוסקת בבעלי חיים אקטותרמיים (מתחממים ממקור חיצוני) בעלי ארבע רגליים, שיש להם דם קר. בהתאם להגדרה זו, תחום ההרפטולוגיה אינו כולל חקר דגים. עם זאת, אין זה נדיר כי אגודות מדעיות הרפטולוגיות ואיכתיולוגיות יעבדו יחדיו, ויפרסמו כתבי עת משותפים או יערכו כנסים משותפים, כדי להגביר את זרימת הרעיונות בין שני התחומים. למעשה, אחד הארגונים ההרפטולוגיים היוקרתיים ביותר, "האגודה האמריקאית להרפטולוגיה ואיכתיולוגיה", משלב את שני התחומים כמשתמע משמו. כיום, קיימות אגודות הרפטולוגיות רבות שנוסדו על מנת לקדם את העניין הציבורי בזוחלים ודו-חיים, בין אם בשבי ובין אם בטבע. מטרה חשובה אחת של ההרפטולוגיה היא חקר האקולוגיה העולמית. בדרך כלל, בעלי החיים האלה רגישים במיוחד לשינויים סביבתיים ומהווים אינדיקטורים טובים להתרחשות שינויים אקולוגיים משמעותיים.

איגואנה קרנפית
רב חנק איזמרגדי

קשקשאים, הם סדרה של זוחלים בעלי קשקשים מקבוצת לפידוזאוריה. הקשקשאים מונים כ-10,000 מינים ובכך הם הקבוצה הגדולה ביותר של הזוחלים. סדרה זו מחולקת בדרך כלל ל-3 קבוצות:

  • לטאות - תת-סדרה הכוללת כ-6,000 מינים, החל מלטאות זעירות ועד ללטאות דרקון קומודו הענקיות. לרוב סוגי הלטאות יש זנב וארבע רגליים פרט למינים מסוימים שבהם הגפיים חסרות. ישנן לטאות שמתאפיינות בכושר שחייה מצוין ולחלקן לשון ארוכה מאוד, המשמשת לחישה וללכידת פרודות ריח המועברות לאיבר יעקובסון (המשמש להרחה). רוב הלטאות הן טורפות, אך חלקן גם צמחוניות.
  • נחשים - תת-סדרה הכוללת 2,800 מינים, החל מהנימון ועד האנקונדה הענק. הנחשים חסרי גפיים, נעין על גחונם והם אוכלי בשר. הקטנים שבנחשים אוכלים חרקים, והגדולים שבהם (כמו האנקונדה) ניזונים אף מחזירים, וקפיברות. בשל היותם פויקילותרמיים, נחשים מעכלים את מזונם לאט, ולכן גם אוכלים לעיתים רחוקות יחסית. לנחשים אין שיני לעיסה ולכן עליהם לבלוע את הטרף בשלמותו.כ-400 מיני נחשים בעולם הם ארסיים.
  • טבעונים - תת-סדרה אשר כוללת מינים הדומים לתולעים. הטבעונים חסרי גפיים למעט הביפדיים שהם בעלי רגליים קדמיות. אורכם נע בין 10 ס"מ למטר, הגם שרובם אינם ארוכים מ-18 ס"מ. הם בעלי עיניים קטנות לא בולטות והזנב שלהם מעוגל בקצהו כמו הראש, כך שקשה לצופה להבדיל בין הראש לזנב. בנוסף, הם בעלי יכולת לזחול קדימה ואחורה. העור שלהם מורכב מטבעות כמו תולעים וברובם הם חסרי פיגמנט ועל כן ורודים כמו תולעים.
צב ים ירוק

צבים, הם סדרה של זוחלים דיאפסידים השייכים למחלקת זאורופסידה. הצבים חיים במים מתוקים, בים וביבשה. קיימים כ-250 מינים. גודלם נע מ-8 ס"מ עד שני מטרים. הם מחולקים לשני תת-סדרות:

  • צבים חבויי-צוואר - הצביים הנפוצים והמגוונים ביותר; תקרת השריון של רובם גבוהה למדי ומאפשרת להם להכניס את הראש לתוכו. תת-הסדרה כוללת צבים יבשתיים, צבי ביצות וצבי ים ויש בה 11 משפחות.
  • צבים מצדדי-צוואר - צבים טרופיים בעלי צוואר גדול שאינו מסוגל להיכנס לשריון, ובמקום זאת נצמד אליו בעיקול מהצד. צבים אלה התפתחו כבר בעת העתיקה והם כוללים 3 משפחות קיימות.

לצבים שריון נוקשה על גבם וגחונם. שריון הגב ושריון הגחון מחוברים זה לזה כשבשריון מצויים פתחים לראש, לרגליים ולזנב. בעת סכנה, חלק מהצבים מסוגלים להכניס את ראשם ורגליהם לתוך השריון כדי להתגונן. לסתות הצב מכוסות בחומר קרני קשה כדוגמת מקור עוף, ללא שיניים. מזונם של הצבים הוא צמחי לרוב, עקב תנועתם האיטית, אך ישנם גם צבים הניזונים משבלולים, פגרי חרקים וחתיכות בשר.רביית כל מיני הצבים נעשית ביבשה. הביצים מוטלות בגומחה שהנקבה חופרת בקרקע. נקבת הצב מכסה את הביצים בחול ועוזבת אותן. לאחר מספר שבועות בוקעים אבקועי הצבים מביציהם ומרביתם אינם שורדים את יומם הראשון בחייהם. למרות הסכנות והטורפים, הצבים ידועים בתוחלת חייהם הארוכה. כמה מן המינים מאריכי חיים יותר מכל יצור אחר כמעט בממלכת בעלי החיים, לעיתים אף עד מאות שנים. חלק ממיני הצבים חיים ביבשה, חלק בים וחלק בנהרות.

ספנודון

מחודקי ראש, היא סדרה של זוחלים בעל-סדרת הלפידוזאוריה הכוללת כיום משפחה אחת בלבד: הספנודוניים שבה שרדו רק שני מינים של ספנודון (טואטרה). מחודקי ראש מוגדרים כמאובנים חיים משום שקל יותר למצוא מאובנים שלהם מאשר פרטים חיים שלהם. מצב זה נוצר בעקבות העובדה שהם מצויים בסכנת הכחדה במשך הרבה שנים. לספנודון, יש עין שלישית במעלה הראש, הידועה גם כעין הקודקוד. לעין עדשה, רשתית וקרנית משלה, וקישור עצבי חלש למוח. המטרה של עין הקודקוד לא ידועה, אבל קיימת סברה לפיה היא שימושית לספיגת קרני UV ליצירת ויטמין D, לקביעת מחזורי יום ולילה, עוזרת לבקרת חום, ומסיעת לניווט על ידי קביעת מיקום השמש. מכל הטטרפודים הקיימים (בעלי ארבע רגליים), עין הקודקוד ניתנת לראות בבירור בעיקר בספנודון. בנוסף, הספנודון הוא היצור החי היחיד בעל מערכת שיניים ייחודית, המורכבת משתי שורות שיניים בלסת העליונה ושורת שיניים אחת בלסת התחתונה. אזור המחיה של הספנודון מיוחד במינו: מצוקים החשופים לרוחות עזות ללחות ולמליחות ברמות גבוהות, הופכים את האזור לבעל מערכת אקולוגית מיוחדת במינה, הכוללת מינים אחדים שעמידים לתנאים קשים אלו. אזור המחיה קר ולח מתקרב לטמפרטורת קפיאה, אולם הטואטרה מסתגל לאקלים זה ומתפקד בתנאים שבהם זוחלים אחרים היו בוודאי מתים. שני המינים ששרדו עד היום אנדמיים לניו זילנד.

תנין הים

התנינאים, היא סדרה של בעלי חיים זוחלים בקבוצת הזאורופסידה הכוללת כ-25 מינים הנפוצים בדרום אסיה, בצפון אוסטרליה, באפריקה ובאמריקה. הסדרה כוללת שלוש משפחות: תניניים, אליגטוריים וגאביאליים. מבין אלו החיים, היצורים הקרובים ביותר לתנינאים הם העופות. היסטוריית המאובנים של התנינאים עשירה מאוד. מבנה גופם מותאם היטב לסביבה, ולכן השתנה רק במידה מועטה בחלוף מיליוני השנים. כך, עורם מכוסה מגנים קרניים קשיחים; זנבם חזק; רגליהם מותאמות לזחילה, להליכה ולריצה גם יחד; גופם שטוח יחסית; מערכות הגוף מותאמות לאורח חייהם המימי למחצה; הפה מצויד בלסתות חזקות ושיניים חדות המתאימות לתפיסת הטרף בכוח עצום; וחושיהם חדים. שיטות הציד שלהם מגוונות, כשהידועה שבהן היא מארב סבלני לטרפם. המבנה החברתי שלהם כולל מדרג חברתי ברור, כשבראשו הזכרים ומתחתיהם - הנקבות. הנקבות מטילות מספר ביצים רב לתוך קנים הבנויים לרוב מבוץ ומצמחייה. בתחילת חייהם אבקועי התנינים פגיעים מאוד, אולם עם הגיל והגודל מספר האיומים הטבעיים עליהם קטן משמעותית. מקומם בתרבות האנושית נרחב, והם שימשו כסמלים בתרבויות מזרחיות ומערביות רבות. ציד אינטנסיבי התרחש מאז המהפכה התעשייתית, והביא להידלדלות אוכלוסיות תנינאים רבות; חלקן אף הובאו למצב של סכנת הכחדה. סכנה זו, יחד עם הרס בתי גידול, הביאו לנקיטת צעדים לאומיים ובינלאומיים לשימורם.


טריטון מזרחי

בעלי זנב, היא סדרה פרימיטיבית במחלקת דו-חיים. בסדרה קיימים כ-500 מינים לערך. גופם מוארך ורזה, רגליהם קצרות ושוות, וזנבותיהם ארוכים. בשל עורם הלח, התאמתם המרבית היא לבתי גידול הקרובים למאגרי מים, או בבתי-גידול בהם הלחות יחסית גבוהה. חלק מהמינים חיים בעיקר בסביבה מימית, חלקם נכנסים למים ויוצאים מהם לסירוגין, וחלקם האחר חיים על האדמה בכל משך חייהם כפרטים בוגרים. בעלי הזנב דומים ללטאות באופן שטחי בלבד, וקל להבחין ביניהם באמצעות היעדר הקשקשים. בעלי הזנב יכולים לגדל מחדש גפיים שנקטעו. לצעירים מבנה גוף ואורח חיים כשל הבוגרים, למעט זימים חיצוניים הקיימים רק אצל הצעירים. רבים מהם מבלים כל חייהם במים. מינים של בעלי זנב נמצאים במרבית בתי הגידול הלחים או המימיים בחצי הכדור הצפוני. בתי הגידול של בעלי הזנב מוגבלים לרוב לצפון הגלובוס, כאשר מספר מועט בלבד של מינים חי באזור הצפוני של דרום אמריקה. מרביתם קטנים, אולם חלקם מגיעים לאורך של מטר וחצי. בסדרה זו יש 3 תת-סדרות:

  • סלמנדרות - תת-הסדרה הגדולה והמגוונת. מינים אלה בעלי לסתות תחתונות גדולות והם מתרבים ברבייה פנימית, כשחלקם מטילי ביצים בתוך המים וחלקם משריצים צאצאים חיים. הם בעלי גוף רך ולעיתים גם ארסי, וחלקם מכוסי קוצים. חלק מהמינים חיים בתוך המים ונושמים דרך העור. אחרים חיים הן במים והן ביבשה.
  • סלמנדרות ענק - תת-סדרה הכוללת את המינים הגדולים ביותר במחלקת הדו-חיים. ישנן שתי משפחות בתת-הסדרה, כשבעבר היו כמה משפחות נוספות שנכחדו. מינים אלו הם יצורים ריריים ודוחים למראה והם בעלי עיניים קטנות ביותר, אך יש להם חושים מחודדים אחרים.
  • סירניים - תת-סדרה הכוללת משפחה אחת בלבד בעלת שם זהה. זו אחת הקבוצות הפרימיטיביות ביותר של הדו-חיים. תת-סדרה זו כוללת מינים דמויי צלופח החיים רק במים, הם בעלי גפיים קדמיים קטנים וחסרי גפיים אחוריות. השלד של חלקם מורכב מסחוס והם בעלי זימים חיצוניים, גם אצת הבוגרים. לסירנים אין שיניים והלסת שלהם מזכירה מקור, איתה הם שואבים במהירות טרף קטן. בתקופות יובש הם יכולים לעצור את נשימתם, להתחפר בבוץ ולחכות בתרדמה עד לבוא הגשמים והם יכולים לעלות ליבשה לשם כך ולהסתמך על ריאותיהם הקטנות.


צפרדע עץ תותית

חסרי זנב, היא סדרה של דו-חיים הכוללת שתי קבוצות מובחנות: צפרדעים וקרפדות; חלוקה זו בין הצפרדעים לקרפדות אינה נחשבת לטקסונומית והן נבדלות זו מזו במאפיינים חיצוניים ובדפוסי התנהגות. מבין המשפחות הרבות שבסדרת חסרי הזנב, ישנן שתיים הנקראות צפרדעיים וקרפדיים, אך גם מיני חסרי זנב שאינם במשפחת הקרפדיים מכונים "קרפדות", וכך גם לגבי הצפרדעיים. בקרב הציבור הרחב מכונות לרוב כל חברות סדרת חסרי הזנב "צפרדעים". המאפיינים של חסרי זנב בוגרים הם רגליים אחוריות ארוכות, גוף קצר, רחב ונמוך יחסית, אצבעות שקרומי-שחייה מתוחים ביניהן, עיניים בולטות וגדולות יחסית והיעדר זנב. לרוב חסרי הזנב אורח חיים מימי-למחצה, אך הם מתניידים בקלות על היבשה בעזרת ניתור או טיפוס. הנקבה מטילה כמות גדולה מאד של ביצים, לרוב במקווי מים - בשלוליות, באגמים או בבריכות. לאחר בקיעת הביצים, מגיעים חסרי הזנב לשלב הלרווה - ראשנים בעלי זימים החיים במים בלבד. בשלב הבא בהתפתחותם הם מפתחים ריאות ומסוגלים לחיות הן במים והן ביבשה, אך הזנב עדיין קיים. בשלב האחרון הזנב מתכנס אל תוך הגוף וחסר הזנב מגיע לבגרות. חסרי הזנב הבוגרים הם טורפים, ותזונתם מתבססת על פי רוב על פרוקי רגליים, תולעים טבעתיות וחלזונות.

חסר רגליים בוטגר

חסרי רגליים, היא סדרה של דו-חיים, הדומה בצורתה לתולעי האדמה ולנחשים. המינים בה חיים לרוב מתחת לאדמה, לכן זו סדרה שנחקרה מעט יחסית ליתר הדו-חיים. בעקבות כך, מעריכים כי רב הנסתר על הגלוי בנוגע לסדרה זו. כנרמז משמם, רגליהם של חסרי הרגליים מנוונות יחסית, עובדה שגורמת להם להידמות לתולעים. המינים הגדולים מבין הסדרה דומים יותר לנחשים בשל אורכם, שיכול להגיע למטר וחצי. זנבם קצר, והביב שלהם נמצא בקצות הגוף. עורם חלק וצבעו כהה, אולם חלק מהמינים ניחנים בצבעים מרהיבים. בתוך העור, קיימים קשקשים העשויים מקלציט. את מרבית זמנם הם מבלים מתחת לפני השטח, ולכן עיניהם קטנות ומכוסות בעור המגן עליהן. העור המכסה את עיניהם גורם לכך שחוש הראייה שלהם מוגבל למצבים חשוכים. חסרי הרגליים כולם חולקים מאפיין בולט, הוא צמד זרועות הציד שבראשם, שכנראה משמשות כאיבר ריח משני לאפם. לכל מיני חסרי הרגליים שתי ריאות, כאשר הריאה השמאלית קטנה באופן משמעותי מהריאה הימנית. זוהי התאמה של גוף חסרי הרגליים לצורתו, והיא קיימת גם אצל נחשים. מלבד הריאות, משתמשים חסרי הרגליים בפיהם ובעורם על מנת לספוג חמצן. יוצאי דופן הם שני מינים, מברזיל ומגיאנה, אשר הינם המינים חסרי הריאות הידועים היחידים מסדרה זו. חסרי הרגליים הינה הסדרה היחידה במחלקת הדו החיים המשתמשת בהפריה פנימית באופן בלעדי.


קובץ:Green Basilisk, Alajuela, Costa Rica.jpg
בסיליסק ירוק, הוא מין לטאה החיה בעיקר באמריקה הלטינית ובייחוד בין מקסיקו בצפון לאקוודור בדרום. אורכה של הלטאה הבוגרת הוא כ-80 ס"מ. הבסיליסק הירוק הוא אוכל כל ומזונו כולל חרקים, יונקים קטנים, לטאות קטנות, פירות, עלים ופרחים. גודל התטולה נע בין 5 ל-15 ביצים. לאחר שמונה עד עשרה שבועות בוקעים הצעירים מן הביצים, המסוגלים לחיות באופן עצמאי.


תנין היאור לועס דג שצד. תנין היאור הוא מין בסוג תנין שבסדרת התנינאים החי באפריקה. זהו מין התנינאי השני בגודלו; רק תנין הים (שחי במזרח אסיה ואוסטרליה) גדול ממנו. אורכו הממוצע נע בין 4.1 ל-5 מטר ומשקלו הממוצע הוא כ-450 ק"ג, אך פרטים גדולים במיוחד יכולים להגיע לאורך של יותר מ-6 מטר ולמשקל של יותר מטון. תנין היאור הוא התנין האפריקני הגדול ביותר והטורף העליון בתחום תפוצתו - מרבית אפריקה שמדרום לסהרה והאי מדגסקר.


Article MediumPurple.svg
בחרו ערך מומלץ מהרשימה וצפו בתוכן הנטען
חסרי זנבצפע מצויקרפדת קניםתנינאיםתנין היאורתנין הים

תנין היאור הוא מין בסוג תנין שבסדרת התנינאים החי באפריקה. זהו מין התנינאי השני בגודלו; רק תנין הים (שחי במזרח אסיה ואוסטרליה) גדול ממנו. אורכו הממוצע נע בין 4.1 ל-5 מטר ומשקלו הממוצע הוא כ-450 ק"ג, אך פרטים גדולים במיוחד יכולים להגיע לאורך של יותר מ-6 מטר ולמשקל של יותר מטון. תנין היאור הוא התנין האפריקני הגדול ביותר והטורף העליון בתחום תפוצתו. אף שהוא אינו מצוי בסכנת הכחדה כמין, אוכלוסיות שלו במדינות רבות נמצאות בסכנת היעלמות. תנין היאור הוא טורף מימי-למחצה שאורב לטרפו כשהוא שקוע במים. הוא עולה ליבשה כדי להתחמם בשמש וכדי להטיל ביצים. הוא ניזון מדגים, מרכיכות, מסרטנים, מעופות ומיונקים, ובהם בני אדם.

תנין היאור הוא טורף-על בתחום מחייתו, ונחשב לתנינאי אגרסיבי במיוחד, שתוקף כמעט כל יצור חי, לרבות האדם. יצור זה הורג מדי שנה כ-300 בני אדם בממוצע באפריקה - שני רק להיפופוטם (סוס היאור) הגדול שמהווה סכנה גם לתנין היאור. תנין היאור מעדיף לתקוף את טרפו מהמארב. הוא שוחה במים, רוב גופו שקוע ורק עיניו ונחיריו בולטים, ומחכה לטרף. באמצעות איברי חישה מיוחדים הוא מרגיש לחץ ותנודות במים שנגרמות מתזוזת הטרף, שוחה בשקט אל עבר טרפו - ואז מזנק בפתאומיות וסוגר עליו את לסתותיו, גורר אותו אל המים ומטביע אותו למוות. נשיכתו של תנין היאור היא מן החזקות בעולם הטבע כיום (שנייה אולי רק לתנין הים). שיניו חרוטיות ובנויות לאחיזת הטרף והן ננעצות עמוק בבשר. אחרי שהטביע את טרפו למוות, מבתר אותו התנין באמצעות "גלגול המוות" ובולע נתחים שלמים כולל קרניים, פרסות, עצמות ועור; מערכת העיכול החזקה והיעילה שלו מסוגלת לטפל גם בעצמים קשים אלה.

בגלל שכיחותם היחסית במקווי המים של אפריקה, תניני היאור הם בעלי חיים מאד חברתיים. הם חולקים אתרי שיזוף וכן מזון שהם צדים. מקומם של הפרטים בהיררכיה נקבע על פי גודלם, לפיכך הזכרים הגדולים ביותר זוכים לתנאים הטובים ביותר. נקבות תנין היאור חופרות גומות ליד מקווי מים ושם הן מטילות את הביצים. בכל הטלה מטילה הנקבה כמה עשרות ביצים, ואלו בוקעות כעבור 80–90 ימים. הנקבות שומרות על הקן, וכאשר התנינים הקטנים בוקעים הן דואגות להם ומשגיחות עליהם מפני טורפים אחרים. למרות זאת, רק מעטים מהאבקועים שורדים עד לבגרות.



בארץ ישראל חיים כ-85 מיני זוחלים. זהו מגוון גדול יחסית לשטחה המצומצם. מינים ספורים של זוחלים בארץ הם אנדמיים - הם קיימים רק בארץ ובסביבתה הקרובה, כמו שחור ראש שלווני וצפע החרמון. מספר מיני הנחשים בארץ ישראל גדול ממספרם בכל יבשת אירופה. מגוון זה נובע ממיקומה הגאוגרפי של הארץ, המחבר שלוש יבשות - אפריקה, אסיה ואירופה - ומספר אזורים זואוגאוגרפיים שונים: תת-האזור הים-תיכוני של האזור הפליארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו לטאה ירוקה, לטאה זריזה, זעמן שחור וצפע מצוי.תת-אירנו-טורני של האזור הפליארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו חרדון מצוי ועין חתול חברבר. האזור הסהרו-ערבי, אשר לו אופייניים מינים מדבריים דוגמת ישימונית מצויה, שנונית חולות, כוח אפור, חרדון סיני, חרדון החולות ועכן גדול. האזור האפרוטרופי, אשר חודר לארץ-ישראל בעיקר דרך השבר הסורי אפריקני, ולו אופייניים מינים ממוצא אפריקני כמו שרף עין גדי, צב רך מצוי ותנין היאור (שנכחד מארץ ישראל רק בתחילת המאה ה-20).

עגולשון שחור גחון.

לגבי דו-חיים, המצב הפוך; ארץ ישראל היא אזור בעל אקלים צחיח יחסית לאזורים אחרים, בהם המגוון הביולוגי של הדו-חיים רב יותר. מקורות המים בארץ דלים באופן יחסי. מסיבה זו, חסרי הזנב, הזקוקים ללחות מתמדת ולשפע מים, אינם נמצאים בשפע באזור ומספרם הכולל עומד על 8 מינים בלבד. לדו החיים ממשפחת הסלמנדריים החיים בארץ (הסלמנדרה הכתומה וטריטון הפסים), מהווה ישראל גבול תפוצתם הדרומי. אף על פי כן, לישראל מין דו-חיים אנדמי אחד שנדיר במיוחד: עגולשון שחור-גחון. בעייתם העיקרית של הדו-חיים החיים בישראל היא מצוקת המים. בשל תלותם בשלוליות חורף על מנת להתרבות עלולים חורפים יבשים ודלים במשקעים לגרום לירידה חדה בפעילות הרבייה. מצבן של אוכלוסיות הדו-חיים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 היה טוב. התפתחות היישוב בארץ הביאה להפרחת השממה ובין היתר לפעולות אשר היטיבו עם אוכלוסיות הדו-חיים. בריכות מעשה ידי אדם שימשו את דו-החיים להתרבות, וכן תעלות בצדי כבישים ונתיבי רכבות. תעלות אלו התמלאו מים בחורף והביאו באופן ישר לגידול באוכלוסיית דו החיים בארץ. מצב זה נמשך עד סוף שנות ה-40, עת הוקמה מדינת ישראל.



Exquisite-kwrite.png

רוצים לעזור? הנה כמה משימות שבהן אתם יכולים לתרום:
  • כאן אפשר למצוא ערימה של קצרמרים בנושא זוחלים ודו-חיים שרק מחכים שירחיבו אותם.
  • כתבו או תרגמו ערכים מבוקשים בתחום הזוחלים ודו-חיים (ראו במסגרת "ערכים מבוקשים"). ברשימה זו תוכלו גם להוסיף ערכים שלדעתכם חסרים.
  • ישנם ערכים שאי אפשר שיישארו במצבם הנוכחי וצריך לעבור עליהם ולתקן אותם בהקדם, ראו מסגרת "ערכים דורשי שיפור".


מהו פורטל? - רשימת כל קטגוריות המשנה והערכים של זוחלים ודו-חיים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הדף באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0