מחשבת שלא לשמו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחשבת שלא לשמו
(מקורות עיקריים)
משנה

מסכת זבחים, פרק א',

משנה א'
תלמוד בבלי מסכת זבחים, דף ב עמוד א
משנה תורה הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ג, הלכה א'.

בקרבנות, מחשבת שלא לשמו היא מחשבה של המקריב לשם קרבן אחר, כגון שחיטת קרבן שלמים לשם קרבן תודה. רוב הקרבנות אינם נפסלים במחשבה זו, אך במקרה בו הקרבן אינו נדבה, מחויב בעליו להביא קרבן אחר לצאת ידי חובתו. בפי הרמב"ם מכונה פסול זה מחשבת שינוי השם[1].

פסול נוסף בקטגוריה זו הוא שינוי בעלים - מקרה שבו המקריב חושב להקריב לשם אדם אחר, שאינו בעליו של הקרבן[1].

שינוי קודש

הכלל המופיע במשנה הראשונה במסכתות זבחים[2] ומנחות[3], קובע שמחשבת "שלא לשמו" (נקראת גם כן שינוי קודש) שחשב המקריב במהלך אחת מארבעת עבודות הקרבת הקרבן העיקריות אינה פוסלת את הקרבן, אך בעליו של הקרבן לא יצא ידי חובתו ועליו להביא קרבן אחר, ואם מטרת הקרבן הוא לכפרה - החטא לא התכפר[4].

זבחים

במקרה של קרבן בהמה יש לכלל זה כמה חריגים, התלויים במחלוקת תנאים:

  • לפי תנא קמא, החריגים הם קרבן פסח וקרבן חטאת, שבהם אם ההקרבה היתה שלא לשם הקרבן[א][5], הקרבן נפסל ואסור באכילה.
  • לפי רבי אליעזר גם בקרבן אשם קיים כלל זה מכיון שהוא דומה לקרבן חטאת בכך שגם הוא בא לכפר על חטא.
  • לפי יוסי בן חוני פסול פסח וחטאת הוא דו צדדי, וגם מי ששוחט קרבן אחר לשם פסח (בתאריך שבו הקרבת קרבן פסח כשרה), או לשם חטאת - הקרבן פסול.
  • לפי שמעון אחי עזריה, הדבר תלוי ברמת הקדושה של הקרבן, וכלשונו "שחטן לשם גבוה מהן כשרין לשם נמוך מהן פסולין". שלושת הדרגות בקדושת הקרבן לענין זה הם: 1) קדשי קדשים, 2) קדשים קלים, 3) בכור מעשר. שחיטת קדשי קדשים לשם קדשים קלים תפסול את הקרבן, אך שחיטת קדשים קלים לשם קדשי קדשים כשרה.
  • לדעת רש"י, יש הסוברים שכבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן פסולים[6].

במחשבה שלא לשם הקרבן, ישנה דעה של רבא ש"בר מינה מחריב בה", כלומר רק אם ההקרבה היתה לשם קרבן אחר לגמרי, היא פוסלת את קרבן החטאת. אך אם אדם שחט חטאת מסוג אחד לחטאת מסוג שני, למשל חטאת חלב לשם חטאת דם, או לשם חטאת עבודה זרה אין זו מחשבה הפוסלת[7], אך אם שחט לשם חטאת נזיר או חטאת מצורע שאינם באים לכפר על חטא - הקרבן פסול. רב אחא חולק על כך, וכך נפסק להלכה, שגם שינוי כזה נחשב שינוי השם ופוסל[8].

מנחות

באופן דומה קובעת המשנה[3] שיש שני סוגי מנחות שבהם הקרבן נפסל אם הוקרב שלא לשמה, והם מנחת חוטא ומנחת קנאות.

  • לפי רבי שמעון מנחות שונות מזבחים בענין מחשבת שלא לשמה, ולפי פרשנותו של רב אשי החילוק הוא במקרה שאדם קומץ מנחת מחבת לשום מרחשת או להיפך, המנחה אינה פסולה, מכיון שבמקרה זה מעשיו של אותו אדם סותרים את מחשבת הפגול, שהרי בפועל המנחה מוקרבת על מחבת. לעומת זאת לפי רבא ורבה גם במקרה שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון בשינוי בעלים, המנחה אינה פסולה[9].

העבודות הפוסלות

בקרבן בהמה, עבודות בהם יש למחשבת שלא לשמה משמעות הלכתית, הן: (א) שחיטת הקרבן, (ב) קבלת דמו בכלי (הנקרא "מזרק"), (ג) הולכת הדם בכלי אל המזבח, (ד) זריקת הדם על המזבח. בהקרבת מנחות, העבודות הפוסלות הן: קמיצה, הגשה, הולכה, והקטרה, המקבילות לארבעת העבודות שבזבח.

לפי דעת רבי יוחנן שנפסקה להלכה, אם הכהן חשב מחשבה פסולה בעת אחת מארבע הפעולות הראשונות, לזרוק דמה או להקטיר בשרה שלא לשמה - הקרבן פסול (מלבד הולכה שבה קיימת מחלוקת תנאים), מכיון שהמחשבה נחשבת כאילו חישב אותה בעת זריקת הדם שהיא האכלת המזבח שעליה נסוב הפסוק "ואם אכל יאכל", ועל פי הכלל "מחשבין מעבודה לעבודה"[10]. אולם לדעת ריש לקיש הקרבן כשר משום שלדעתו אין מחשבת עבודה אחרת יכולה להשפיע על העבודה הנוכחית.
אם הכהן חושב מחשבה פסולה לאחר הזריקה, בשעת ההקטרה על המזבח - הקרבן אינו נפסל. טעם הדבר: משום שזריקת הדם, המייצג את נפש הקרבן, היא היוצרת את הכפרה, ולאחר שהדם נזרק כהלכה אין דבר היכול לפסול עוד את הקרבן.

המחשבה הפוסלת

מחשבה פוסלת רק כאשר האדם חושב לשם קרבן אחר, אך אם הקריב את הקרבן בסתמיות, הקרבן כשר, משום שברירת המחדל של קרבן היא הקרבתו לשמו[11].

מחשבה לשם חולין אינה פוסלת כלל את הקרבן, על פי הכלל שקבעו חז"ל[12] "דמינה - מחריב בה, דלאו מינה - לא מחריב בה", כלומר מחשבה שאינה ממין המחשבות הקשורות לקדשים, חסרות משמעות ביחס לקרבן. גם בהלכה זו שונים קרבן חטאת ופסח, בחטאת אם הוקרבה לשם חולין כשרה, אבל בעליה לא נפטרו מחיובם[13]. בפסח אם נשחט לשם חולין פסול[14].

לדעת התוספות, כל מחשבת הפוסלת בקדשים, ובכלל זה מחשבת שלא לשמה היא רק בדיבור[15], וכן כתב רש"י במקום אחד[16]. אבל דעת הרמב"ם[1] ספר החינוך[17] שגם מחשבה לבדה פוסלת בקדשים, וכן כתב רש"י במקום אחר[18].

מחשבת הבעלים

לפי רוב הדיעות אם הבעלים עצמם חשבו מחשבה פסולה בעת ההקרבה, הקרבן אינו פסול, אך בידו של רבי אליעזר ברבי יוסי הייתה מסורת שאף מחשבה של הבעלים פוסלת, וראייתו מהפסוק "והקריב המקריב" - מכאן שגם הבעלים נקראים "מקריב". כדעתו סוברים גם רבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר[19]. יש שהסבירו שלדעת הפוסלים הכהנים הם שלוחים של הבעלים המקריב, ואילו לפי המכשירים הם שלוחים של הבורא ולא של הבעלים[20].

שינוי בעלים

פסול שינוי בעלים היא ביצוע אחת מעבודות הקרבן לשם אדם שלא לכפרתו הופרש הקרבן[21].

בדומה לשינוי קודש, גם בשינוי בעלים קיים הכלל "דמינה - מחריב בה דלאו מינה - לא מחריב בה". לדוגמה: אם השוחט, שחט את הקרבן לשמו של אדם אחר שמחוייב אף הוא בקרבן חטאת, הקרבן פסול; אך אם השוחט שחט לשם אדם שמחוייב בקרבן עולה, הקרבן כשר, משום שהאדם שלשמו נשחט הקרבן אינו מחוייב בו כלל, ומחשבת הפסול אינה "חלה" על הקרבן. דין זה נלמד מהאמור [22] "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ", "עליו - ולא על חבירו" - להוציא כוונה של השוחט לכפר על אדם אחר שחייב גם הוא בקרבן חטאת שעליו נסוב הפסוק, ולא להוציא כוונה שבאה להוציא מידי חובת קרבן עולה[23]. אמנם לדעת רבא, גם אם אדם שוחט חטאת לשם אדם אחר שלא ידוע עליו שמחוייב בחטאת ולא הפריש שום קרבן לחטאיו, החטאת פסולה מכיון שלשיטתו החטאת מכפרת גם על אדם שביטל מצוות עשה, ואין אדם מישראל שלא ביטל מצווה עשה מימיו[24], אך אם אותו אדם כבר הפריש מקודם לכן בעל חיים לקרבן עולה שמכפר על מצוות עשה, אין להקרבת החטאת עבורו שום משמעות, וממילא החטאת נחשבת כהוקרבה לשם בעליה ולא אדם אחר, והיא כשרה[24].

בניגוד לשינוי קודש, ששייך בכל עבודות הקרבן העיקריות, בשינוי בעלים המחשבה פוסלת רק בזריקת הדם. כלומר אם זרק את דם הקרבן לכפר על אדם שלא לכפרתו הוקדש הקרבן, אפשרות נוספת ששחט או קיבל או הוליך כדי לזרוק את הדם לשם אדם אחר[25], זאת מכיון שהמשמעות של הבעלות ווהשפעה של הבעלים במהלך ההקרבה הוא רק בכפרה עצמה שנעשית על ידי זריקת הדם כלשון הפסוק "כִּֽי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּֽר"[26].

איסור מחשבה פסולה ועונשה

נחלקו הראשונים במאמרו של רבי ינאי[27] "מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב", לפי דעת הרמב"ן מדובר רק במחשבת פיגול[28], ולפי דעת רש"י[29] והרמב"ם[30], הלאו כולל גם מחשבת שלא לשמה. מוני המצוות לא מנו לאו זה במניינם.

פסוק נוסף המתקשר לאיסור זה הוא "לא תזבח לה' אלקיך... כל דבר רע"[31], ממנו דרשו חז"ל "כל דיבור רע", כלומר שקרבן שכלול בו מחשבה פסולה מוגדר כ"דבר רע" שאסור להקריב ממנו[32], אולם יש שצדדו שאיסור זה מתייחס רק לקרבנות שנפסלים במחשבה, או שהוא כלל לא מתייחס למחשבת שלא לשמה אלא למחשבות פסול אחרות[33].

אין עונש מלקות על מחשבת שלא לשמה, משום שהיא מוגדרת כלאו שאין בו מעשה שלהלכה אין לוקים עליו[34].

המחלוקת אם מפגלין בחצי מתיר קשורה רק למחשבת פיגול ולא למחשבת שלא לשמה בה מפגלין לכל הדיעות בחצי מתיר[35].

ראו גם

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ אפילו אם הקריבו לשמו ולשם קרבן אחר

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ג, הלכה א'.
  2. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק א', משנה א'.
  3. ^ 3.0 3.1 משנה, מסכת מנחות, פרק א', משנה א'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ו עמוד א.
  5. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק א', משנה ד'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מח עמוד ב.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ז עמוד א
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ט"ו, הלכה ו'. ובכסף משנה מסביר שפוסק כרב אשי שהסכים לדעתו והוא בתראי
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ב עמוד ב.
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ט"ו, הלכה י'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ב עמוד ב.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ג עמוד א ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ט"ו, הלכה ה'.
  13. ^ מסכת זבחים, דף מו עמוד ב ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ט"ו, הלכה ד'.
  14. ^ לדעת הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, פרק ט"ו, הלכה י"א.
  15. ^ בזבחים ב ציין תוספות לתוספות בבא מציעא מג ב ד"ה החושב ששם קבע שזה רק בדיבור
  16. ^ מנחות ב ב ד"ה אבל מחשבה
  17. ^ מצווה קמד
  18. ^ קידושין מא ב
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף מז עמוד א
  20. ^ שו"ת אבני נזר הלכות סוטה סימן רל"ג, וכן משמעות המאירי בגיטין נב שכתב שלפי המסקנא שכהנים שלוחי דרחמנא אין ההלכה כר"א בן ר"י
  21. ^ בין אם מדובר בכהן ובין אם מדובר בזר השוחט
  22. ^ ספר ויקרא, פרק ד', פסוק כ"ו.
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ג עמוד ב
  24. ^ 24.0 24.1 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ז עמוד א
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף י עמוד ב
  26. ^ רש"י, מסכת זבחים, דף י עמוד ב, ד"ה שחט.
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כט עמוד ב
  28. ^ השגת הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצוות ששכח הרב לא תעשה ד'
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ עמוד ב תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ עמוד ב.
  30. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה א'. ועיין במאמרו של הרב אשר וייס בקישורים חיצוניים
  31. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק א'.
  32. ^ ספרי, דברים פרק י"ז.
  33. ^ שו"ת חתם סופר, חלק ה' (ליקוטים) סימן ר"ד, וראו אצל רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, חידושי הגרי"ז, על מסכת מנחות, דף ב' עמוד ב'.
  34. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה ב'.
  35. ^ אור שמח על הרמב"ם שם (פסולי המוקדשין טז כ), חזון איש קמא סימן כ"ז