תמורה (קרבנות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוות התורה שלא להמיר בהמה שהוקדשה לקורבן בבהמה אחרת. אם בהמת הקדש בכל זאת מומרת בבהמה אחרת, שתי הבהמות הן קודש. הבהמה המומרת נקראת תמורה.

מקור המצווה

המצווה מופיעה בתחילת פרשת ההקדשות שבסוף ספר ויקרא:

לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ, וְלֹא-יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע--אוֹ-רַע בְּטוֹב; וְאִם-הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ.

ויקרא כ"ז, י

דיני המצווה

דיני תמורה[1] אינם חלים על הקדשים הבאים, שאותם לא ניתן להמיר והם בגדר "אינה עושה תמורה":

  • בהמת תמורה
  • ולד בהמת הקדש
  • קורבן שאינו בהמה - עוף או קורבן מנחה
  • קורבן של גוי - מדין תורה אינה עושה תמורה

המרה בבהמות הבאות אינה חלה כי הן אינן ניתנות להקרבה:

לעומת זאת, המרה בבהמה בעלת מום חלה מכיוון שהוא ממין שמובא כקורבן.

איש או אישה מישראל שהמירו קורבן בידיעת האיסור, בעדות שהתקבלה בבית דין ובהתראה, נענשים במלקות. מדרבנן, גוי שהמיר הבהמה מומרת. אין אדם ממיר בהמתו בקורבן שאינו שלו, אבל אם אמר בעל הקורבן "כל הרוצה להמיר ימיר", ממיר בה כל אדם. והממיר בקר בצאן או צאן בבקר, או כבשים בעזים או עזים בכבשים, או נקבות בזכרים וזכרים בנקבות, או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת, בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי אלו תמורה, ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר.

דין התמורה שונה מקורבן לקורבן[2]:

  • תמורת קורבן עולה - נקרב כעולה. אם היא נקבה או בעלת מום - תרעה הנקבה עד שייפול בה מום ותימכר, ויובא בכסף קורבן עולה.
  • תמורת קורבן חטאת - אין מה לעשות איתה.
  • תמורת קורבן אשם - תרעה עד שייפול בה מום, ומכספיה ירכש קורבן עולה.
  • תמורת קורבן תודה - נקרב כתודה, אלא שאין צורך להביא איתה לחם כמו בקורבן תודה רגיל.
  • תמורת קורבן שלמים - נקרב כשלמים לכל דיניו.
  • תמורת קורבן הפסח - אם המיר בה קודם חצות י"ד ניסן, אין תמורתו קרבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויובא בכספיה שלמים. אם המיר בה אחר חצות י"ד ניסן, התמורה עצמה תקרב שלמים.
  • תמורת הבכור והמעשר - ירעו עד שייפול בהן מום, ויאכלו: תמורת הבכור שייכת לכהנים ותמורת המעשר לבעלים.

טעם המצווה

הקב"ה רצה להטיל מורא בלב בני אדם בכל ענייני הקדש[3]. האדם מטבעו מנסה לחסוך וכך ירצה להחליף בהמה שהקדיש בבהמה פחותת ערך. אם יותר לו להחליף רע בטוב, יבא גם להחליף טוב ברע וכך כל החלפה נאסרה[4].

בשתי המרות סותרות

במשנה מובאת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, באדם שסותר את עצמו וממיר לשתי קרבנות שונים: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר, אמר רבי יוסי אם לכך נתכוון תחילה הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת דבריו קיימין ואם משאמר הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זו עולה"[5].

דבריו של רבי מאיר מבוססים על הכלל "תפוס לשון ראשון", לפיו כשישנם שתי לשונות סותרים, ההכרעה היא כפי הראשונה שבהם. בטעם הדבר נחלקו האמוראים האם מדובר בקביעה פרשנית ונובעת מהערכות סותרות לגבי דעתו של המקדיש, או בקביעה רעיונית, ולפיה לדיבור הראשון ישנו כוח חזק יותר, מפאת היותו קודם לדיבור שאחריו. המחלוקת באה לידי ביטוי במקרה שהאדם מבטא את דעתו בבירור ואומר שכוונתו היא לשני האמירות כאחד.

כדוגמה לכך מביאה הגמרא את הסיטואציה של אדם המקדיש בעל חיים לקרבן, ואומר בבירור שברצונו שיחולו עליו שני הקדושות יחדיו - קדושת עולה וקדושת שלמים, למרות היותם סותרים זה את זה. לפי אביי המחלוקת היא פרשנית, ומכיון שכך ברור שבמקרה כזה אכן יחולו על בעל החיים שני הקדושות אפילו לשיטת רבי מאיר, ולעומת זאת סובר רבא שהמחלוקת היא רעיונית, וגם במקרה כזה סובר רבי מאיר שרק הדיבור הראשון שאמר יחול על הקרבן.

דעתו של רבי יוסי לעומת זאת היא שאין שום עדיפות לדיבור הראשון על פני האחרון ולכן שניהם חלים כאחד כפי שהוא פוסק במקרה האמור. ובמקרה שניתן לפרש את הדיבור האחרון כהשלמה לדיבור הראשון וכפירוש לכוונת דבריו הראשונים, אז הדיבור האחרון הוא זה שחל למעשה, וכהכרעת הגמרא במסכת נזיר במקרה כזה - "בגמר דבריו אדם נתפס"[6].

לקריאה נוספת

  • תלמוד בבלי מסכת תמורה, פרק א

מוני מצוות:

פוסקים:

פרשני מקרא:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר החינוך, מצווה שנא ו-שנב
  2. ^ משנה תורה, הלכות תמורה ג
  3. ^ ספר החינוך, מצווה שנב
  4. ^ משנה תורה, הלכות תמורה ד, טו
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ל עמוד א.
  6. ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ט עמוד א ד"ה אין