מעשר בהמה
| מקרא | ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים ל"ב-ל"ג |
|---|---|
| משנה | מסכת בכורות, פרק ט' |
| תלמוד בבלי | מסכת בכורות, פרק "מעשר בהמה" |
| משנה תורה | הלכות בכורות, פרקים ו'-ח' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ע"ח, לאו ק"ט ספר החינוך, מצווה ש"ס, מצווה שס"א |
| מקורות נוספים | |
מעשר בהמה היא מצווה מן התורה להפריש אחת מכל עשר בהמות טהורות שנולדו לאדם בכל שנה, להקריבה בבית המקדש ולאכול את בשרה בתוך ירושלים.
במקרא
המקור העיקרי למצוות מעשר בהמה הוא בספר ויקרא[1]:
וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'
נאמר כאן שיש להעביר את הבקר והצאן תחת מקל ("שבט") וכל עשירי ממנו יהיה קודש, ללא הגדרה ברורה מה ייעשה בקודש זה, והמובן הפשוט הוא שבהמה זו תהיה קרבן.
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.
לדעת רבי עקיבא[3], "מעשרותיכם" כולל הן מעשר שני מן הצומח והן מעשר בהמה, ועל שניהם נאמר שיש להביאם אל "המקום אשר יבחר ה'", ירושלים ובית המקדש.
קיום המצווה באופן המוני בימי חזקיהו המלך מתואר בספר דברי הימים:[4]
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן... הֵבִיאוּ.
הבאת המעשר מוזכרת גם בדברי הנביא עמוס[5], הלועג למנהג באתרי הפולחן לעבודה זרה להביא את המעשר "לשלושת ימים"[6].
הגדרת המצווה
מצוות מעשר בהמה כוללת שני מרכיבים: האחד הוא הפרשת המעשר, קרי ההעברה "תחת השבט", ברירת כל עשירי והגדרתו כקדוש ומיועד לקרבן. השני הוא הבאת המעשר למקדש והקרבתו שם על ידי הכהנים, לאחר ההקרבה נאכל הבשר בירושלים.
להלכה נקבע כי מרכיב ההפרשה עומד בפני עצמו גם בהיעדר אפשרות להקריב לאחר מכן את הבהמה (ראו להלן: בחוץ לארץ, ואחרי חורבן בית המקדש). עם זאת, בשונה מתרומות ומעשרות מן הצומח, שלגביהם ההלכה היא שמזון שלא הפרישו ממנו את התרומות והמעשרות אסור באכילה ("טֶבֶל"), עדר בהמות שלא הפרישו ממנו את מעשר הבהמה מותר בשימוש.
ההפרשה נעשית על ידי העברת הבהמות בפתח צר, שרק אחת יכולה לעבור בו, והיוצאת עשירית נותנים עליה את השבט - מקל שבראשו צמר צבוע בצבע אדום, והיא הייתה נצבעת.
דעת רש"י[7] שאין חובה לעשר מעשר בהמה אלא היא מצוה קיומית שתלויה ברצון הבעלים אך הרמב"ם חולק וסובר שהיא מצוה חיובית.
זמן הפרשת המעשר
ערך מורחב – ראשי שנים ביהדות
את מעשר הבהמה ניתן להפריש בכל עת, אך חז"ל תיקנו כי יש להפריש מעשר זה סמוך לשלוש הרגלים, חמישה עשר ימים קודם לכל אחד מהם.
כמו במעשר מהצומח, גם במעשר בהמה לא ניתן לעשר יחד בהמות שנולדו בשנים שונות. הזמן הקובע למעשר נידון לראשונה במשנה במסכת ראש השנה ושנוי במחלוקת תנאים:
"ארבעה ראשי שנים הם... באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי
— משנה, מסכת ראש השנה, א, א
הטעם לדעה הראשונה הוא משום שרוב הבהמות יולדות בחודש אב, והזמן נקבע מיד אחר כך. שיטת רבי אלעזר ורבי שמעון מתבססת על השוואה למעשר מן הצומח, שבו ראש השנה הוא אחד בתשרי. המשנה במסכת שקלים פרק א משנה ז קובעת כי שותפין או אחים ששותפין בירושה פטורים ממעשר בהמה בבהמות שהם שותפין.
הקרבת המעשר ואכילתו
הקרבת מעשר בהמה דומה בעיקרה להקרבת רוב הקרבנות: הקרבן נשחט בבית המקדש, כהן מקבל את הדם הנשפך מצוואר הבהמה לתוך כלי ("מזרק") ולוקח אותו למזבח העולה, ושופכו שם כנגד היסוד. לאחר מכן מוציאים מן הבהמה את החלבים, הנקראים "אימורים", ומעלים אותם לראש המזבח, שם הם נשרפים ("מוקטרים") על ערימת עצים.
עם זאת, הקרבת מעשר בהמה נבדלת מקרבנות יחיד בכמה אופנים בהם היא זהה להקרבת בכור בהמה וקרבן פסח. ראשית, בניגוד לרוב קרבנות היחיד, שבהם הבעלים סומך את ידיו על ראש הקרבן לפני שחיטתו, במעשר בהמה אין סמיכה. שנית, מאחר שאין מדובר בקרבן נדבה אין צורך להוסיף לו נסכים. ייחוד נוסף של מעשר בהמה הוא בצורה שבה דמו נשפך על המזבח. הדם ניתן בפעם אחת בלבד, בחלקו התחתון של המזבח, על הקיר שמעל ליסוד המזבח, אך צורת השפיכה המדויקת שנויה במחלוקת בין תנאים: יש אומרים שהדם ניתן בשפיכה, ויש אומרים שבזריקה[8]. ההבדל בין שתי הצורות הוא בכך שבעוד שפיכת הדם נעשית כשהכהן עומד סמוך למזבח ויוצק את הדם, זריקה נעשית ממרחק מסוים ובתנופה.
אכילת הבשר בירושלים נעשית כהלכות קרבן שלמים: בעל הבהמה ומשפחתו אוכלים אותו במשך יום ההקרבה והלילה ולמחרתו. מצווה לתת מן הבשר גם לעניים. האכילה צריכה להעשות בטהרה.
בחוץ לארץ
ככלל, המצוות שאינן מהמצוות התלויות בארץ נוהגות גם מחוץ לארץ ישראל[9]. מצד שני, הקרבת קרבנות מותרת רק בבית המקדש בירושלים. על הקושי הבסיסי נוסף גם הקושי שבניגוד לקרבנות אחרים בהם יכול תושב חוץ לארץ לקנות את הקרבן בירושלים, במעשר (וכן בבכור) החובה היא להפריש בהמה מסוימת ולהביאה למקדש.
על פי המשנה[10] המצווה להפריש מעשר בהמה נוהגת גם בחוץ לארץ, אבל אין חובה להעלות את הבהמות המופרשות לארץ. לפיכך יש להמתין עד שיפול בה מום כלשהו (חריץ באוזן, למשל), אז יהיה מותר לשוחטה ולאכול אותה בכל מקום.
נחלקו התנאים בהבנת מהותו של פטור זה. לדעת רבי עקיבא[11] מדובר בפטור עקרוני ועל כן גם אם הבהמה הובאה ארצה אין להקריבה[12]. לעומת זאת, רבי שמעון[13] סובר שאין מדובר בפטור מוחלט ועקרוני ועל כן, אם בכל זאת הובאה הבהמה ארצה - היא תוקרב בבית המקדש. פסיקת הרמב"ם הלכה למעשה בשאלה זו איננה חד משמעית[14].
אחרי חורבן בית המקדש
מאחר שהחובה להפריש את מעשר הבהמה איננה תלויה בהקרבה, המשנה[15] קובעת כי מצווה זו חלה גם בהיעדרו של בית המקדש וכך משתמע ממקורות תנאיים אחרים. למרות זאת, התלמוד[16] קובע שבעקבות חורבן בית המקדש אין להפריש את המעשר, וזאת מחשש לתקלות ובהן איסור מעילה[17] ואיסור שחוטי חוץ[18]. את עדות התלמוד הבבלי[19] על כך שרבי אלעזר בן עזריה היה מפריש י"ג אלפי עגלים כמעשר בכל שנה ושנה, פירשו בעלי התוספות[20] שהיה זה קודם ביטול המצווה או שהיה זה בקטנותו של ראב"ע שאז בית המקדש היה קיים עדיין והאפוטרופוס של ראב"ע היה מעשר לו, אפשרות נוספת מעלים התוס' שייתכן שלא היה זה כלל מצות מעשר בהמה אלא מיסים למלכות שהרי בעדות שהוזכרה בתלמוד לא כתוב אלא המילים מעשר ולא כתוב מפורש מעשר בהמה.
זוהי דוגמה לסמכותם של חז"ל לבטל מצווה מן התורה, כאשר הביטול נעשה באופן פסיבי ("שב ואל תעשה"), על ידי אי קיום מצווה[21].
דיני המצווה מפורטים במשנה ובתלמוד למסכת בכורות, פרק ט', וכן במשנה תורה בפרק ו' מהלכות בכורות.
הערות שוליים
- ^ פרק כ"ז, פסוק ל"ב
- ^ יב, ה-ו
- ^ מדרש ספרי שם ובבלי בכורות נג, א, ובעקבותיו גם בפירוש רש"י ורמב"ן לפסוק.
- ^ ב, לא, ו
- ^ ד, ד
- ^ הפסוק עמום, מאימתי נמנים שלושת הימים ומה פשרם, ראו מספר פירושים בדעת מקרא שם. על פי מקצתם לא מדובר על מעשר בהמה כלל.
- ^ רש"י, מסכת בכורות, דף נ"ז עמוד א', ד"ה שלשה גרנות.
- ^ בבלי, זבחים לז, א
- ^ משנה, קידושין א, ט
- ^ בכורות ט, א; תמורה ג, ה
- ^ בברייתא המובאת בבבלי בכורות נג, א
- ^ רבי עקיבא מבסס את דעתו על השוואה למעשר מן הצומח בקרקע, שאינו נוהג בחוץ לארץ.
- ^ במשנה בתמורה, שם.
- ^ משנה תורה, הלכות בכורות ו, ב ופירוש רבי יוסף קורקוס שם.
- ^ בכורות ט, א.
- ^ בכורות נג, א.
- ^ במקרה בו מי שלא ידע שבהמה מסוימת הופרשה כמעשר יעבוד בה.
- ^ במקרה בו אדם ישחט את הבהמה בטעות לפני שנוצר בה מום ויעבור בכך על האיסור לשחוט קרבנות מחוץ לבית המקדש.
- ^ מסכת שבת נד, ב
- ^ בתלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ"ג א'
- ^ בבלי, יבמות צ, א.
| הקרבנות | ||
|---|---|---|
| סוגי הקרבנות | ||
| סוגי הקרבנות היסודיים | עולה • חטאת • אשם • שלמים • בכור • מעשר • פסח • מנחה | 
|
| קרבנות ציבור | קרבן התמיד • קרבן מוסף • לחם הפנים • מנחת העומר • שתי הלחם • קרבנות יום הכיפורים • פר העלם דבר של ציבור • שעיר עבודה זרה • קיץ המזבח • שעיר ראש חודש | |
| קרבנות יחיד במועדים | עולת ראייה • שלמי חגיגה • שלמי שמחה • קרבן פסח • חגיגת ארבעה עשר • פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים | |
| קרבנות יחיד נוספים | קרבן עולה ויורד • קרבן תודה • קרבן עוף • קרבנות נזיר • קרבן יולדת • קרבן מצורע • מחוסר כיפורים • פר כהן משיח • מנחת חביתין • קרבן עצים | |
| הקרבת הקרבנות | ||
| תהליך ההקרבה | לבישת בגדי כהונה • קידוש ידיים ורגליים • סמיכה • שחיטה/מליקה • קבלה • הולכה • זריקה • שפיכת שיריים • מליחה • הגשה • קמיצה • קידוש הקומץ • תנופה • הקטרה • נסכים | |
| איסורים ופסולים | פיגול • נותר • טומאה • מחשבת שלא לשמו • מחשבת חוץ למקומו • תמורה • בעל מום • טרפה • ממשקה ישראל • מעילה • מחוסר זמן | |
| מקום ההקרבה | במות • בית המקדש • מזבח החיצון • המערכה הגדולה • חידוש עבודת הקרבנות בימינו | |
