ברוריה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בּרוּרְיָה (ולעתים ברוריא), אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות). מהיחידות שמופיעות בגמרא כחכמות בתורה. זכתה להערכה רבה בזכות חכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה שלמדה מהחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ב, עמוד ב'). אביה הוצא להורג על ידי הרומאים, כיוון שלמד תורה, אך היא המשיכה לעסוק בדברי תורה.

דמותה ופועלה

ברוריה הייתה ידועה באישיותה המושחזת ובתקיפותה המרובה. כפי שמסופר עליה בגמרא, שאל אותה רבי יוסי מה הכיוון להעיר לוד, והיא השיבה לו בגערה על כך שהירבה לדבר איתה והשתמש בארבע מילים ("באיזה דרך נלך ללוד") במקום בשתיים ("באיזה ללוד"), בניגוד לדעת חכמים שאמרו "אל תרבה שיחה עם האישה"[1]. עוד מסופר בבבלי, על שהתנצחה עם צדוקי על פרשנות פסוק בנביא, והחזירה לו מענה ניצח[2].

מסופר עליה שלימדה את בעלה רבי מאיר להתפלל לחזרתם בתשובה של הרשעים ולא לכיליונם. מסופר שם כי לרבי מאיר היה שכן רע שהיה מצער אותו מאוד, עד שרבי מאיר התפלל עליו שימות. אמרה לו ברוריה, על דרך הדרש, כי כתוב "יתמו חטאים" (מלשון חֵטְא) ולא חוטאים, ו"רשעים עוד אינם" מכיוון שחזרו בתשובה. וזאת על דרך המדרש יש אם למסורת ואין אם למקרא שכן על דרך הפשט, משמעות המילה "חַטָּאִים" (עם פתח ודגש) היא חוטאים, בעוד שמשמעות המילה "חֲטָאִים" (בחטף פתח ובלי דגש) היא המעשים[3][4].

היא גם מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים רבה. במדרש משלי מסופר ששני בניה, שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים, מתו בשבת. היא כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שלא מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה ברוריה שיעשה הבדלה ויאכל דבר מה, ולאחר מכן שאלה אותו: אם אדם שהפקיד אצלך פקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? ענה רבי מאיר נחרצות שיש להשיב את הפקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שקרא עליה את הפסוק "אשת חיל מי ימצא".

היא אף הציעה דרכים ליעול לימוד התורה, עד כדי כך שבעטה בתלמיד שלמד בלחישה, ואמרה לו שצריך ללמוד בקול רם, שאחרת לא יזכור את לימודו[5].

התנא רבי יהושע העריך מאוד את דבריה במחלוקת בין חכמים לרבי טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה"[6] (אך במשנה מובאת עמדתה בשמו של רבי יהושע, ולא בשמה[7]). ברוריה הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים של חכמי התקופה. היא חולקת בתוספתא על אביה, בענייני טומאה וטהרה, וגם שם דבריה זוכים לשבח, מפי רבי יהודה בן בבא.[8]

טענה נפוצה היא שברוריה הייתה מניחה תפילין. אולם אין לכך שום מקור.[9][10]

מותה

רש"י, בפירושו לש"ס, מביא אגדה המתבססת בעקיפין על הגמרא[11], לפיה לעגה ברוריה לדברי חכמים, שאמרו "נשים - דעתן קלה". בעלה רבי מאיר רצה למנעה מלגלוג זה ושלח אחד מתלמידיו כדי לפתותה. לאחר שהתפתתה התחוור לכאורה שהתבדו דבריה, והיא התאבדה מרוב בושה, ואילו רבי מאיר גלה מארץ ישראל לבבל מחמת הבושה.

מהר"ץ חיות סבור כי בידי רש"י היו ספרי מדרשים רבים שנעלמו מעינינו ברבות השנים והם מקורו של רש"י למעשה דברוריה, מהר"ץ מפרט עוד מספר מקומות בהם מתאר רש"י אגדות שמקורן נעלם מאיתנו[12].
דבריו מהווים ניגוד להשערת איתם הנקין שככל הנראה המעשה, שבאופן חריג היה מקובל ביד רש"י בלבד, לא נכתב על ידי רש"י אלא השתרבב לפירוש מהערת שוליים של תלמיד טועה, וממילא אינו מסתבר כנכון[13].

רבנו נסים מביא הסבר אחר לסיבת גלותו של רבי מאיר. הסבר זה מבוסס אף הוא על אותו סיפור בגמרא, ולפיו ברח רבי מאיר לבבל יחד עם ברוריה, לאחר שהרומאים רדפו את משפחתה, הוציאו להורג את אביה ואמה, ושלחו את אחותה לבית בושת רומאי. הסבר זה קרוב יותר לפשט הגמרא.

לקריאה נוספת

  • Dalia Hoshen, Beruria the tannait - a theological reading of a female Mishnaic scholar, University Press of America, 2007
  • Dalia Hoshen, Beruria the Tannait: A Theological Reading of a Female Mishnaic Scholar, Lanham, Md.: University Press of America,‎‪ 2007.‎

קישורים חיצוניים


הערות שוליים


הערך באדיבות ויקיפדיה, קרדיט, cc 0.3
אוחזר מתוך "http://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ברוריה&oldid=33704"