אנטוניו אגש מוניש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אנטוֹניוּ קאטָנוּ דה אַבְּרֵאוּ פְרֵיירֶה אֶגַשׁ מוּנִישׁ (29 בנובמבר 187413 בדצמבר 1955) היה נוירולוג פורטוגזי. יש המחשיבים אותו מראשוני הפסיכוכירורגיה המודרנית[1], בתור הממציא של לובוטומיה, שיטה שעבורה היה מוניש לפורטוגזי הראשון שזכה בפרס נובל (1949).

ביוגרפיה

מוניש סיים תואר ברפואה באוניברסיטת קוימברה ב-1899 ולאחר מכן התמחה בנוירולוגיה בבורדו ובפריז. ב-1901 פרסם ספר שנוי במחלוקת על עניינים שבצניעות. ב-1902 קיבל דרגת פרופסורה באוניברסיטת קוימברה. כבר ב-1903 נכנס לפוליטיקה כחבר פרלמנט במפלגה הרפובליקנית של פורטוגל, תפקיד בו שירת עד 1917. באותה שנה, נהיה שגריר פורטוגל בספרד ושנה מאוחר יותר שר החוץ של פורטוגל. באותה עת, המשיך לעסוק ברפואה וכן בלימוד פיזיולוגיה ואנטומיה. ב-1911 עבר ללמד באוניברסיטה החדשה שהוקמה בליסבון שם לימד נוירולוגיה עד פרישתו מהחיים האקדמיים ב-1944.

ב-1920 פרש מהפוליטיקה, והקדיש את כל זמנו לרפואה, ללימוד ולכתיבה. ב-1927 פיתח מוניש אנגיוגרפיה של המוח הגדול, שיטה המדמה את המוח באמצעות מעקב אחר כלי דם במוח וסביב לו. מאז המצאת השיטה, כלי זה השתכלל ועד היום משתמשים בעקרונות שהציגה השיטה לאבחון ולתכנון של ניתוחים. על כך, היה מועמד פעמיים לפרס נובל. כמו כן, תרם לפיתוח התורוטרסט (Thorotrast), תרכובת המכילה חלקיקים של ThO2‎, ככלי רפואי.

ב-1936 פרסם את תיעודו ראשון של לובוטומיה באונה המצחית שבוצעה בבני אדם, ולאחר מכן המציא את הלאוקוטומה (Leucotome), מכשיר ששימש לניתוחי לובוטומיה. הרעיון לטיפול הגיע לו מניסויים שנעשו על קופי שימפנזה שהראו שחיתוך של חלקים מהאונה המצחית הפכו אותם לפחות אגרסיביים. הוא העריך שהתוצאות של הטיפול שביצע מתקבלות על הדעת באמרו ש”לאוקוטומה של האונה המצחית הוא ניתוח פשוט, אינו מסוכן, ונמצא כטיפול יעיל במקרים מסוימים של הפרעות נפשיות”[1]. הוא אף הוסיף ואמר שהיתרונות, גם במקרים של החמרה במצב, עולים על החסרונות ומשפרים את המצב של חולי הנפש בהם טיפל. עם זאת אפילו הוא הודה שחולים שמצבם היה בלאו הכי רע, לא הפיקו הרבה מהטיפולים, ושהוא לא בדק את ההשפעות ארוכות הטווח. תחילה הטיפול ניתן לחולים בדיכאון ובהפרעות מצב רוח אחרות, אולם כבר ב-1938 נמצא שטיפול באמצעות נזעי חשמל יעיל כטיפול בחולים אלה. כמו כן, טופלו באמצעות לאוקוטומה חולים בהפרעה אובססיבית כפייתית, היפוכונדרים, סכיזופרנים.

כבר בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 דיווחו על תופעות לוואי של הניתוחים. ב-1948 פרופסור שוודי לפסיכיאטריה, דיווח על שינויים באישיות של בתו, אותה ניתח באמצעות השיטה. ב-1949 פורסם מאמר בו נכתב שלכאורה חולים שנותחו על ידי השיטה אינם מפגינים שום רגשות, והופכים לאפאטים ולאדישים. ב-1953 מחקרים הראו ש-0.8%–2.5% מהחולים נפטרים מהטיפול וכן ש-10% מהמטופלים נהפכים לאפילפסים. לובוטומיה היא טיפול שנוי במחלוקת מבחינה מוסרית, אם הטיפול נעשה ללא אישור של המטופל, אישור שהוא כשלעצמו מורכב בחולי נפש. הטיפול זכה לפופולריות קצרה וב-1949 זכה מוניש בפרס נובל על הערך הטיפולי של לאוקוטומה לטיפול בחלק מהפסיכוזות. כבר ב-1952 נכנסה לשימוש תרופה המטפלת בחולי הסכיזופרניה, תרופות נוירולפטיתיות. שיטת הלאוקוטומה יצאה משימוש בשנות ה-60, למעט מקרי התפרצות חריפה של מחלת הסכיזופרניה, כששום טיפול אחר לא משפיע על החולים.

אנטוניו אגש מוניש היה במהלך חייו חבר בחברה המלכותית לרפואה ובאקדמיה הצרפתית למדעים וכן היה נשיא האקדמיה הפורטוגזית למדעים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטוניו אגש מוניש בוויקישיתוף

הערות שוליים


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0