מייקל האוטון
 | |
| לידה | 1949 (גיל: 75 בערך) |
|---|---|
| ענף מדעי | וירולוגיה |
| מקום מגורים | נולד בבריטניה, מתגורר בקנדה |
| תרומות עיקריות | |
| גילוי וירוס ההפטיטיס C | |
מייקל האוטון (באנגלית: Michael Houghton; נולד ב-1949) הוא וירולוג בריטי, שעל תרומתו לגילוי נגיף ההפטיטיס C זכה לפרס נובל לרפואה לשנת 2020.
ביוגרפיה
האוטון נולד בשנת 1949 בבריטניה למשפחה ממעמד הפועלים. אביו היה נהג משאית שהפך למנהיג איגוד עובדים, והתעמת בין היתר עם רופרט מרדוק ורוברט מקסוול. ב-1972 השלים את התואר הראשון שלו במדעים מטעם אוניברסיטת מזרח אנגליה, ובשנת 1977 סיים את הדוקטורט (PhD) שלו בביוכימיה מטעם קינגס קולג' לונדון בו עבד על זיהוי הגן של אינטרפרון בטא בבני אדם.[1]
בשנת 1981 היגר לארצות הברית, ובשנת 1982 הצטרף לחברת הביוטכנולוגיה קירון (Chiron; כיום חלק מחברת נוברטיס) שישבה בקליפורניה. הוא עבד שם במשך 25 שנה, והיה ממוקד בעיקר במחקר וירולוגי של וירוסי ההפטיטיס C וההפטיטיס D, ובניסיונות לייצר חיסון להפטיטיס C.[2]
בשנת 2000 זכה, יחד עם הארווי אלטר, בפרס לסקר-דיבייקי למחקר קליני עבור עבודתו לגילוי וירוס ההפטיטיס C.
בשנת 2009 הוא עבר לקנדה והתמנה כפרופסור לוירולוגיה באוניברסיטת אלברטה.
המסע לגילוי וירוס ההפטיטיס C
בשנות ה-60 של המאה ה-20 גילה ברוך שמואל בלומברג את וירוס ההפטיטיס B, ותגלית זו הביאה לפיתוחם של בדיקות דיאגנוסטיות למחלה וכן לחיסון יעיל. לאחר מכן הסתבר שקיים סוג נוסף של הפטיטיס שעובר בעירויי דם, אך אינו הפטיטיס B או הפטיטיס A. הארווי אלטר הוכיח שלמחולל המחלה הלא ידוע ישנם מאפיינים של וירוס. המחלה המסתורית כונתה אז "הפטיטיס שאינו A ואינו B" (non-A, non-B hepatitis ובקיצור NANBH). באפריל 1989 התפרסמה התגלית של וירוס "הפטיטיס NANBH" בכתב העת המדעי Science, אך בשלב זה טרם הייתה ידועה זהותו ומבנהו של הוירוס.[3]
מחקרים טקסונומיים שבדקו מיהם המחוללים האפשריים של ה-NANBH צמצמו את האפשרויות ל-3 משפחות וירוסים: פלאוויווירידה, טוגאוירידאה (Togaviridae) או הפטיטיס D. הבעיה הייתה שהשיטות שאיפשרו את גילויים של נגיפי ההפטיטיס B וההפטיטיס A לא סייעו בזיהוי מולקולרי של ההפטיטיס NANBH, וכך חלפו להם 13 שנים מתסכלות שבהן לא זוהה אנטיגן ספציפי של הוירוס ואף לא פותחה שיטה יעילה לגידול הוירוס בתרבית תאים.[1]
ניסיונות מוקדמים
בשלב הראשון ניסה האוטון לבנות ספריית cDNA באמצעות טכניקת Shotgun sequencing. הוא השתמש במקטעים קטנים של חומצות גרעין שנלקחו מפלזמה ומתאי כבד של בני אדם ושימפנזים נגועים בהפטיטיס NANBH, מתוך הנחה שלפחות חלק מהם יכילו חומצות גרעין של הוירוס המקורי. את המקטעים הללו הוא החדיר לחיידקים, ובאמצעות פרובים (גלאים) רדיואקטיביים יצר ספריית cDNA. בין השנים 1982-1986 הוא סקר למעלה מ-25 מיליון שבטים (clones) אך ללא הצלחה למצוא גנים ממקור ויראלי. לאחר מכן הוא ניסה לקחת להשתמש בפרובים של cDNA בעלי רצף ידוע שנלקחו מוירוסים ידועים כמו הפלאוויווירידה, בתקווה שתהיה התאמה כלשהי לוירוס ה-NANBH, אך גם כאן ללא הצלחה. עם זאת, מחקרים אלו הובילו לזיהוי וירוס ההפטיטיס דלתא, פתוגן המחולל את מחלת ההפטיטיס D. בשיתוף פעולה עם ד"ר ג'ון גרין (Gerin) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון אופיין הגנום של ההפטיטיס דלתא.[1][4][2]
בהמשך, האוטון ניסה להפריד חומצות גרעין באמצעות ג'ל אלקטרופורזה שהוטענה בדם של או בתאי כבד של בני אדם ושימפנזים נגועים ב-NANBH. ההנחה הייתה שבאופן זה אולי יהיה ניתן לזהות את הגנום של הוירוס, מאחר והפס שיופיע יהיה בעל משקל מולקולרי גדול יותר. המטרה הייתה לבודד את הוירוס ולאחר מכן לגדל אותו בתרבית תאים ולנסות לאפיין אותו באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים. גם תכנית זו נחלה כשלון חרוץ. כיום ידוע שגידול של הפטיטיס C בתרבית תאים היא משימה קשה מאוד, ובתקופה ההיא טרם ידעו לעשות זאת.[4][1]
על אף התסכול בעקבות חוסר ההצלחה לזהות את הנגיף המסתורי, המשיכו האוטון ועמיתים נוספים במאמציהם. האוטון, בעצתם של ד"ר ג'ורג' קיו (Kuo) וד"ר דניאל ברדלי (Bradley), החליט להשתמש במקטעי cDNA "עיוורים" מדוגמיות שנלקחו מפריטים נגועים ב-NANBH, במטרה לזהות את התוצרים החלבוניים הויראליים של מקטעי דנ"א אלו באמצעות נוגדנים, בשונה מהניסיון הקודם בו ניסה לזהות את רצף חומצות האמינו של הוירוס. לצורך כך נעשה שימוש בתאי פלזמה ותאי כבד שנלקחו ממחקרים מוקדמים שערך הארווי אלטר ב-NIH על שימפנזים נגועים ב-NANBH, ובאמצעותם הקים האוטון ספריית בקטריופאג'ים. למרבה האכזבה, גם הניסיון הזה לא צלח, והאוטון נכשל בזיהוי אנטיגן ויראלי כלשהו של ה-NANBH.[4][1][2]
זיהוי הנגיף
ב-1986 נעשה ניסיון שני לזהות אנטיגן ויראלי באמצעות ספריית cDNA שהופקה משימפנזה נגועה על ידי ד"ר בראדלי, והכילה כמות מרוכזת במיוחד של פלזמה נגועה. גם ניסיון זה לא צלח, ואף שבט חיובי לא זוהה. לאחר מכן ביצע האוטון ניסיון נוסף, כאשר הפעם השתמש בסרום של חולה בעל מחלת כבד פעילה מאוד מתוך הנחה שתאי הכבד שלו יכילו כמות גבוהה של נוגדנים. לאחר סריקה של למעלה ממיליון שבטים (קלונים), נמצא שבט אחד קטן בן 150 זוגות בסיסים, שקיבל את השם 5-1-1, שהוכח כי מקורו מהגנום של וירוס ה-NANBH ולא מהמאכסן. שבט זה שימש לזיהוי של יתר הגנום הויראלי ולפיתוח של בדיקת נוגדנים לוירוס.[4][1][2]
האוטון ועמיתיו קראו לוירוס הפטיטיס C. הגנום המלא של הוירוס רוצף בתוך כשנה, והתברר שהנגיף הוא נגיף RNA חד-גדילי חיובי עם גנום בן כ-9,500 זוגות בסיסים ובעל מעטפת ליפידים, המשתייך למשפחת הוירוסים פלאוויווירידה.[1]
על תרומתו המכרעת לגילוי וירוס ההפטיטיס C, קיבל האוטון (יחד עם הארווי אלטר וצ'ארלס רייס) פרס נובל לרפואה לשנת 2020. תגלית זו הביאה לתנופה מחקרית בנושא ולפיתוח תרופות המעכבות את שכפולו של הוירוס, וכיום ניתן אצל מרבית המטופלים להכחיד את הוירוס לחלוטין.[5]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Leonard B. Seeff and Marc G. Ghany. "HARVEY ALTER AND MICHAEL HOUGHTON: THE DISCOVERY OF HEPATITIS C AND THE INTRODUCTION OF SCREENING TO PREVENT ITS TRANSMISSION IN TRANSFUSED BLOOD"
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Houghton, Michael. "The long and winding road leading to the identification of the hepatitis C virus." Journal of hepatology 51.5 (2009): 939-948.
- ^ Houghton, Michael (2000). "The hepatitis C virus: A new paradigm for the identification and control of infectious disease:,NATURE MEDICINE, VOLUME 6, NUMBER 10
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Houghton, Michael. "Discovery of the hepatitis C virus." Liver international 29 (2009): 82-88.
- ^ The Nobel Prize in Physiology or Medicine 2020, The Nobel Prize oficial site
| זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925) | 
|
| 1926–1950 | פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950) | |
| 1951–1975 | תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975) | |
| 1976–2000 | בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000) | |
| 2001 ואילך | הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) | |
