העדה החרדית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
העדה החרדית
בנייני זופניק מקום מושבו של "בד"ץ העדה החרדית" בירושלים
בנייני זופניק מקום מושבו של "בד"ץ העדה החרדית" בירושלים
שורשים, סיווג והנהגה
ענף חרדי
תאריך ייסוד 1920-1921
שם במקור ועד העיר האשכנזי
שיוך מייסדים היישוב הישן
מנהיג הרב משה שטרנבוך
מספר מאמינים בין 15,000 ל-40,000 נפש[1]
ארגונים ופעילות
מרכז ארץ ישראל

העדה החרדית היא קבוצה מורכבת ממספר קהילות חרדיות המתייחדות בהתנגדותן לציונות ולשיתוף פעולה עם מדינת ישראל ומוסדותיה. מבחינה רעיונית, אנשי העדה החרדית מחשיבים עצמם כממשיכי דרכם של בני היישוב הישן בקיום אורח חיים מתבדל וסגור.

יש קושי להעריך את גודלה של העדה החרדית עקב העדר רישום פורמלי כלשהו, טשטוש הגבולות בינה לבית קבוצות אחרות בחברה החרדית בישראל, והצטרפותם ועזיבתם של יחידים ומשפחות מתוכה. לפי הערכות "העדה החרדית" בישראל מונה כ40 אלף נפש[1][2]. רוב אנשי העדה החרדית מתגוררים בשכונות גאולה ומאה שערים שבירושלים וברמת בית שמש ב'[3], אך רבים מתגוררים במקומות אחרים.

העדה החרדית מפורסמת גם בשל גוף הכשרות שלה, "בד"ץ העדה החרדית", שהוא מערכת הכשרות הפרטית הבולטת ביותר בישראל.

העדה החרדית בולטת בהפגנות שהיא עורכת, בפרט נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים.

תולדות העדה

בית הוראה של העדה החרדית ברחוב ישעיהו בירושלים.

בשנת 1918, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים מוקם "ועד העיר האשכנזי"[4]. בשנת 1919 התמנו רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי יצחק ירוחם דיסקין לעמוד בראשו. מטרת הוועד הייתה לייצג את הקבוצות היהודיות האורתודוקסיות הלא ציוניות בעיר ירושלים. וזאת כעדה יהודית נפרדת שקראה לעצמה ה"עדה חרדית". כלל הקבוצות היהודיות בעיר, יוצגו על יד ועד העיר ליהודי ירושלים שנישלט על ידי אנשי הישוב החדש. כדי לזכות בגיבוי ותמיכה של גוף חזק ובעל אמצעים, הצטרפו אנשי "ועד העיר האשכנזי" לאגודת ישראל העולמית[5].

בראשית ימיה הונהגה במנדט הבריטי חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות לניהול עצמי. את היהודים ייצגה "כנסת ישראל". כאשר הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראשות רבי אברהם יצחק הכהן קוק, הוכרה כסמכות הדתית עבור היהודים. בגוף זה היה רוב גדול לציונים והציבור החרדי נחלק כיצד יש להתייחס לכנסת ישראל. רבי יוסף חיים זוננפלד הוביל קו שתבע בידול מוחלט. בעקבות ניצחון הציונים בבחירות לוועד הלאומי פרשו ממנו אנשי אגודת ישראל שקיבלו הכרה כקבוצה נפרדת. בשנת 1936 התאחדו בתי הדין של הפרושים ושל החסידים והוקם ארגון "העדה החרדית", שתפס את מקומו של ועד העיר האשכנזי כארגון המיצג את החרדים הלא־ציונים בירושלים[6]. הארגון נרשם כאגודה עות'מאנית ונקרא- "העדה החרדית פרושים וחסידים ועד העיר לקהילת האשכנזים", ובשנת 2008 נרשם כעמותה ברשם העמותות במשרד המשפטים[7].

בשנת 1924 התמנה רבי משה בלוי לעמוד בראש ועד העיר האשכנזי. במקביל שימש גם כראש אגודת ישראל בארץ ישראל. בעשר השנים שעמד בראש הוועד, נחשב הוועד לסניף הירושלמי של אגודת ישראל העולמית. במהלך שנות העשרים התגברה העלייה לארץ ישראל של אנשי אגודת ישראל מפולין וממזרח אירופה. העולים נקטו בגישה מתונה יותר מזו של בני היישוב הישן וההבדלים בין שתי הקבוצות שבתוך אגודת ישראל התעצמו. בעוד בני היישוב הישן ביקשו לשמר את אורח החיים הישן והתנגדו בין השאר להקמת בתי ספר לבנות, הרי שהעולים מפולין ביקשו להקים בתי ספר בית יעקב. הקרע הגדול בין הזרמים היה בשאלת יחסה של העדה החרדית עצמה אל המוסדות הציוניים, שהתגלע בחריפות לאחר מותו של רבי יוסף חיים זוננפלד. עוד בחיי הרב זוננפלד עלתה שאלת השתתפות לבחירות לעירייה בשנת תרפ"ו. בהמשך עלתה שוב השאלה בשנת תרצ"ה, בזמן הנהגתו של רבי יוסף צבי דושינסקיא. בשני המקרים תמכו ראשי העדה החרדית בהצבעה, ואילו הקנאים ורבני הונגריה התנגדו. גם אגודת ישראל עצמה הייתה שסועה, וחילוקי דעות קשים שררו בין אגודת ישראל הירושלמית בראשות רבי בלוי, ובין אגודת ישראל העולמית בראשות ד"ר יצחק ברויאר מגרמניה ורבי יצחק מאיר לוין.

חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות רבי עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1935 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם "חברת החיים", אשר בשנת 1938 שינתה את שמה לנטורי קרתא[8].

בחודש טבת תש"ד (1944) התקיימה אספה של העדה החרדית בפתח תקווה, ובכינוס היה רוב גדול לאנשי אגודת ישראל מחוץ לארץ ותומכיהם. לכינוס הוזמן רבי פנחס עפשטיין מרבני העדה החרדית, והיחס אליו היה שולי ומזלזל. הרב עפשטיין ראה ביחס אליו פגיעה בכבודו ויצא מהכינוס באופן הפגנתי. האירוע גרם למתח אדיר בין אגודת ישראל ובין קהילת נטורי קרתא. בבחירות להנהגת 'העדה החרדית' שנערכו בשנת 1945 קיבלה סיעת 'נטורי קרתא' את רוב הקולות והשתלטה על הנהגת 'העדה החרדית'[5]. אנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם פרשו סופית מהעדה החרדית.

בעדה החרדית נותרו הזרמים הירושלמיים שהבולט בהם הם חסידויות תולדות אהרן תולדות אברהם יצחק דושינסקיא וסאטמאר,וכן קהילת פרושים חלוקת התפקידים בעדה היא לפי גודלן וחשיבותן של הקהילות.

במאה העשרים ואחת

פנים בית המדרש של העדה בבניין זופניק

בשנת ה'תשע"ב התגלעה מחלוקת בין חברי בית הדין בנוגע לגילוי מערות קבורה במתחם בנייה בבעלות משפחת גולובנציץ בבית שמש. הגאב"ד רבי יצחק טוביה וייס ורוב חברי הבד"צ צידדו בעמדת ארגון אתרא קדישא שאלו הם קברי יהודים ואסרו את הבנייה על אף שמאות דירות כבר נמכרו לחרדים כשמתוכם הרבה מבני היישוב הישן. לעומתם, פסק הראב"ד רבי משה שטרנבוך כי אלו מערות של גויים. המחלוקת הובילה לדרישה מקרב הקיצוניים לעריכת בחירות להנהלת העדה, בנימוק שלקהילות קהל פרושים וברסלב אין ייצוג בגוף זה. על אף טענות אלו, בשנת תשע"ה חתמו רבני קהל פרושים וכן הרב נתן קופשיץ, הרב אהרן פישר, הרב חיים יהודה כהן והרב מרדכי אהרן שיינברגר על מכתב שאינם מעוניינים בחברי הנהלה, וטענו שהקהילה לא משתייכת לשום קבוצה והקהילה לא מביעה עמדות פוליטיות וכדומה. לאחר דין ודברים הוחלט על הוספת חברי הנהלה חדשים מקהילת ברסלב.

הפולמוס גרר התפלגות בעדה החרדית, כאשר מצד אחד נצבו הקהילות משכנות הרועים, קהל חסידי ירושלים, תולדות אברהם יצחק ופלג מהרי"י מסאטמר שתמכו ברבי יצחק טוביה וייס, ומנגד נצבו הקהילות דושינסקיא, תולדות אהרן ופלג מהר"א מסאטמר, שתמכו ברב שטרנבוך. בעקבות הפולמוס החריף נוצר קרע בקרב העדה החרדית שגרם לתומכי הרב שטרנבוך להתפלג מבטאון 'העדה' בטענה שאינו מייצג את דעתם, ולייסד בטאון חדש בשם קהלא קדישא. כמו כן הפלג איבד אימון בארגון אתרא קדישא ומני אז, נכון לשנת 2023, לא יצא להפגנות על חילולי קברים שארגן אתרא קדישא.
במהלך השנים הפילוג החריף והעמיק. בין הצדדים המכונים בעגה הפנימית 'רעכטע' (מיידיש:ימניים) לקיצוניים ו'לינקע' (מיידיש:שמאלנים) למתונים עמדו ויכוחים שונים. בין הויכוחים: על כשרות תרנגול הבראקל, על כשרות ה"מקוה ריין"[9], על החזקת משגיחי ועד הכשרות בסמארטפונים[10], על שיתוף פעולה עם הממשלה בל"ג בעומר שנת ה'תשפ"ג במירון[11], ולאחר פטירת הגאב"ד רבי יצחק טוביה וייס, על מינוי הרב משה שטרנבוך לגאב"ד.
בין הצדדים גם ויכוחים אידאולוגיים על אופי ההפגנות, ועל צורת המלחמה מול "גזירת הגיוס" כאשר המחנה הקיצוני אינו מתייצב בלשכת גיוס לדיחוי או פטור, והמחנה המתון מתייצב לפטור. בהקשר זה, הפלגים מנהלים שני ארגוני הצלה מקבילים למסובכי גיוס, מרכז ההצלה של הפלג הקיצוני, ומרכז עזר"י של הפלג המתון.

השקפת העדה

קריאה נגד ההשתתפות בבחירות לכנסת השלישית (ה'תשט"ו). בחתימת רבני הבד"צ, ונשיא העדה החרדית רבי יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר

בהחלטה לאחר מאורעות תרפ"ט מחה בית הדין של העדה על כוונת ראשי היישוב להצהיר על בעלות הערבים על מתחם הכותל המערבי. בהחלטה נאמר שהכותל המערבי שייך לכל עם ישראל, "בכל מקום שהם", ואיש אינו מוסמך לשום ויתור בשמם. לדברי הבד"צ, "מוטב שיחתמו על ביטול הצהרת בלפור ולא ח"ו שלהם [הערבים] הבעלות על הכותל"[12].

גאב"ד בית הדין של העדה החרדית רבי יוסף צבי דושינסקיא הופיע בפני ועדת פיל ואמר ש"על יסוד ההכרה במציאות שפזורי עם התורה מרגישים את עצמם עוד היום כבנים של ארץ הקדושה ניתנה הצהרת בלפור". ו"אין לבדוק כל אחד אם הוא חרדי או לא". יש להסיר את כל ההגבלות הממשלתיות בעליה וברכישת קרקעות. אמר רבי דושינסקי באוזני ראש הוועדה[13].

ההשקפה של העדה החרדית מורכבת מתערובת של שתי גישות, הונגרית ובריסקאית. הגישה המזוהה עם הזרם הבריסקאי וכן עם רבי אלחנן וסרמן מתנגדת לציונות ולמדינה עקב זהותן החילונית, ומה שמתואר כהתנכרותן למסורת היהודית ופעולתן נגדה. הקונפליקט המעשי בין ציונים לחרדים בירושלים החל עוד לפני קום המדינה, סביב חילולי שבת, הקמת הרבנות הראשית לישראל ועוד. העדה החרדית דגלה בהתבדלות מכל השפעה ציונית. הגישה השנייה היא ההשקפה המזוהה עם רוב בני הונגריה, השוללת את קיום המדינה מעיקרו, כיוון ש"חדש אסור מן התורה", [דרוש מקור] ואין לשנות מאומה ממנהג האבות, שלא נאבקו על עצמאות יהודית. גישה מרחיקת לכת עוד יותר בהשקפה ההונגרית, שמייצגה הבולט הוא האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, טוענת שהקמת מדינה לפני בוא המשיח מהווה מרידה בקב"ה ודחיקה אסורה של הקץ. רביי מסאטמר ראה את השואה כעונש משמים על הרצון להקים מדינה. ההבדל בין השיטות מתבטא במחלוקת על הצבעה בבחירות מקומיות. לדעת הרבי מסאטמר הדבר מותר, משום שעירייה אינה שלטון מדיני שאסור לפני הגאולה. לעומת זאת דעת רבני העדה החרדית היא שהדבר אסור, בשל השקפתם כי יש להתבדל מכל גוף ציוני.

בהמשך נוצר מאפיין נוסף של העדה החרדית, והוא שלילת כל סמכות אחרת בירושלים מלבד בית הדין של העדה החרדית, שחובה לציית לו. השקפה זו גרסה כי אין רשות לאף גוף אחר להקים בית דין או מערכת כשרות בירושלים.

העדה החרדית מתנגדת לגילויי אהדה לפלסטינים, הפגנות תמיכה בהם והתרועעות עם מנהיגיהם, פעולות שמבצעים חלק מאנשי נטורי קרתא.

אנשי העדה עמדו בראש מאבקים נגד בריכות מעורבות בירושלים, נגד בתי קולנוע הפתוחים בשבת (למשל קולנוע אדיסון) ונגד חפירות ארכאולוגיות בקברים.

אנשי העדה מדברים ביניהם יידיש, והם מקפידים לא לדבר בעברית מודרנית, הנחשבת בעיניהם כשפתם של הציונים הכופרים. בני עדות המזרח שבהם מדברים ביניהם עברית.

היחס למוסדות המדינה

חברי העדה החרדית מקפידים לא להשתתף בבחירות לכנסת והם רואים בכך איסור חמור. רבי יואל טייטלבוים כתב על איסור זה בספרו ויואל משה, ולדעתו בהשתתפות בבחירות עוברים הן על שלוש עברות החמורות והן על שלוש השבועות.

אנשי העדה החרדית מקפידים לא לקחת תקציבים ממשלתיים למוסדות חינוך אלה והם מחרימים מוסדות המקבלים תקציבים כאלה בגלוי. לפי השקפת העדה החרדית זהו האיסור החמור ביותר ביחס למדינה, בשל החשש מהתערבות שלטונית בסדרי החינוך (עקב זאת, עיקר ההתנגדות היא על מוסדות חינוך יסודיים, ולא על ישיבות גדולות וכוללי אברכים). בחסידות סאטמר, לעומת זאת, האיסור על השתתפות בבחירות נחשב לחמור יותר, ואיסור נטילת התקציבים הוא בעיקר עניין קבלי-חסידי של "כוח הפועל בנפעל", כלומר שעל ידי נטילת כסף מאדם, מושפעים ממנו בצורה רוחנית.

ישיבות העדה החרדית אומנם אינן נתמכות בידי המדינה, אך מבקר המדינה מצא שרבים מתלמידיהן רשומים בישיבות אחרות, המקבלות תמיכה[14].

חלק מבני העדה החרדית מסרבים לקבל את קצבאות הביטוח הלאומי בשל התנגדותם למדינה, אך באופן רשמי אין איסור על כך, בנימוק שזהו החזר על דמי הביטוח שמשלמים הבוגרים, או מנגנון ביטוחי במהותו.

קבוצות בתוך העדה החרדית

העדה החרדית מורכבת מקבוצות וקהילות קטנות יותר: קהילת סאטמר בישראל, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקיא, קהל פרושים, חסידות משכנות הרועים, קהל חסידי ירושלים, קהילת מחסידי ברסלב, קהילת תפארת ירושלים, קהילת אנשי ירושלים. מלבדן, רבים מהחרדים הירושלמים רואים את עצמם כפופים לעדה החרדית. במספר קהילות אחרות חלק קטן מחברי הקהילה הם בעלי אוריינטציה לעדה החרדית, כמו חסידות רחמסטריווקא, חסידות פינסק קרלין וחסידות סלאנים. חסידות בוהוש מזדהה אף היא עם עמדות העדה החרדית.

בעבר נמנו על שורות בני העדה החרדית גם בני הקבוצה המכונה "קהל עדת ירושלים" או "ישיבת המתמידים", בראשות רבי נתן יהודה לייב מינצברג, אך אלו פרשו מהעדה. חלק מחברי הקהילה נותרו בעדה החרדית והקימו לשם כך מסגרות אחרות, כמו "תפארת ירושלים" ו"אנשי ירושלים". גם חסידות קרלין הייתה שייכת בעבר לעדה החרדית, עד שהאדמו"ר החליט לקחת תקציבים מהמדינה. חלק מהחסידים הקים את "קהל חסידי ירושלים" ונותרו בעדה החרדית. גם חסידות בעלזא הייתה חלק מהעדה החרדית, עד שלאחר מאבקים החליט האדמו"ר הרב יששכר דב רוקח (השני) לפרוש ממנה בתחילת שנות השמונים[15]. קהילות בריסק קרובות לעדה החרדית ורבניהן משתתפים לעיתים בכינוסים של 'העדה' או חותמים על מודעות מטעמה, אך אנשי בריסק אינם משתייכים באופן רשמי לעדה.

כאמור, חלק מאנשי העדה נמנים עם חסידות סאטמר, שכמו העדה, המאפיין אותה הוא ההתנגדות המוחלטת למפעל הציוני, וראייתו כשורש כל רע בחיי העם היהודי בדורות האחרונים. בשל זהות ההשקפות יש כאלו המחליפים בין המושגים "סאטמר" ו"העדה החרדית", אך דבר זה אינו מדויק. לא כל בני העדה החרדית מחשיבים עצמם לחסידי סאטמר, גם אם הם מושפעים מהשקפת מייסדה, רבי יואל טייטלבוים, על הציונות, ויש מהם שהם מתנגדים מובהקים, כלומר הולכים בשיטתו של הגאון מווילנה ששלל את תנועת החסידות. כמו כן, לשיטת סאטמר מותר להשתתף בבחירות מקומיות כיוון שהן נחשבות כ"ועד בית" ולא מהוות הכרה במדינה, ואילו העדה החרדית אוסרת זאת מפני התבדלות מהרשויות הציוניות. מאידך, חסידות סאטמר אוסרת לגור ביישובים מחוץ לקו הירוק וכן ללכת לכותל המערבי. לעומת זאת לעדה החרדית יש רבנים מטעמה במודיעין עילית וביתר עילית שמעבר לקו הירוק ואין לה התנגדות רשמית להליכה לכותל המערבי.

בלבול דומה יש בין המושגים "העדה החרדית" ו"נטורי קרתא". אין שני אלו זהים. "נטורי קרתא", בארמית: "שומרי העיר", היא קבוצה קיצונית יותר מהעדה, של אנשים שקיבלו על עצמם ללחום נגד הציונות, בהפגנות ובפעילויות למיניהן. יש יותר מקבוצה אחת המכנה עצמה "נטורי קרתא", יש מהן הקרובות יותר לעדה החרדית ומשתפות עמה פעולה, ויש הנאבקות בה בגלוי, בראותן בה גוף פשרני. ראשית "נטורי קרתא" בעימות בין קנאי העדה לבין אנשי אגודת ישראל בשנות השלושים והארבעים. העימות הסתיים בניצחונם של הראשונים ובפירוד בין אגודת ישראל לעדה שאימצה את אידאולוגיית "נטורי קרתא" (ראו עוד בערך נטורי קרתא).

מאפייני הקהילה

חלק נכבד מבני העדה מרוכזים באזור שכונות גאולה ומאה שערים בירושלים, אך ישנם רבים שיצאו לגור בשכונות אחרות כמו גבעת שאול, רמות, רמת שלמה ועזרת תורה. ריבוי טבעי ומחסור במקומות מגורים זולים בירושלים הובילו להתפתחות של קהילות חדשות מחוץ לירושלים.

רוב בני הדור הצעיר של העדה החרדית מתגוררים בבית שמש. בשכונות העיר ישנם בתי הוראה ומורי הוראה מטעם הבד"צ ומתגוררים בה חברי הבד"צ הרב יהושע רוזנברגר,וכן הרב שמואל ברנדסדורפר . קהילות העדה מפעילות עשרות מוסדות חינוך לבנים ולבנות, כמו גם רשת כוללים עם מאות אברכים.

ריכוזים של אנשי העדה החרדית ישנם גם בבני ברק, ובביתר עילית, בהר יונה שבנוף הגליל, וכן בטבריה ובחריש

לבוש

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – לבוש מסורתי ביישוב הישן
איש מבוגר ליד הכותל חבוש מגבעת "סופר", או סאמעט נמוך
במרכז ומימין יהודים הלבושים בקאפטן ירושלמי (אחרים בתמונה לבושים בקאפטן רגיל).

מבחינת הלבוש ניכרים רבים מאנשי העדה בכובע סמט שטוח ורחב תיתורה (הנקרא בסלנג יידישאי סוּפֶּר). הנשים לובשות בגדים צנועים מאד עם צבעים לא בולטים, ומקפידות לכסות את ראשן במטפחת הדוקה (ולא בפאה נוכרית). חלק נכבד מחסידי העדה החרדית המשתייכים לחצרות חסידיות שונות נוהגים ללבוש את הלבוש המסורתי הירושלמי.

בעדה החרדית, שלא כמו אצל הליטאים, אין זו נורמה מחייבת עבור הגברים לעסוק בלימוד תורה בכולל לאורך ימים. הגברים יוצאים לעבוד בעבודות שונות שאינן דורשות השכלה אקדמית. רבים מהם במלאכות הקשורות לדת, כגון סופר סת"ם, השגחת כשרות, שחיטה וכדומה, ומהם גם אנשי עסקים מצליחים.

המבנה הארגוני של העדה

בניין זופניק בשכונת גאולה בירושלים, בו יושבים משרדי העדה החרדית ומושב בית הדין שלה. ברחבה שלפני הבניין מתקיימות עצרות העדה החרדית

לעדה החרדית מערכות קהילתיות נפרדות, שהחשובה שבהן היא בית הדין שלה. בית דין זה נבדל מבית הדין הכללי, שהסתפח למסגרת הרבנות הראשית בעת הקמתה בתחילת תקופת המנדט הבריטי. סמכות בית הדין של העדה החרדית מקובלת במלואה רק על אנשי עדה זו. למרות זאת, העדה החרדית רואה את עצמה כבעלת האפוטרופסות הציבורית מאז הקמתה על ידי רבי יוסף חיים זוננפלד, מי שהוכר בציבור החרדי כרבה של ירושלים. לכן מכנה בית הדין שלה את עצמו "בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים", ואת הגאב"ד "מרא דארעא דישראל".

בעבר עמד בראשות העדה באופן סמלי "נשיא העדה החרדית". בתפקיד נשא האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים אף על פי שחי בארצות הברית. לאחר פטירתו עבר התפקיד ליורשו רבי משה טייטלבוים מסאטמר.

בראש העדה החרדית עומד בפועל הבד"ץ שלה, בית דין צדק. הגאב"ד הוא מנהיגה הרוחני של העדה. עד יולי 2022 מילא תפקיד זה רבי יצחק טוביה וייס, שבעבר כיהן כדיין בקהילה החרדית של אנטוורפן. תפקיד הגאב"ד הוא בעיקרו ייצוגי, אך לפתחו מגיעות להכרעה השאלות העקרוניות והמסובכות, והוא נחשב בעל הסמכות העליונה בעדה. במקביל לגאב"ד מכהן הראב"ד, שהוא ראש ההרכבים של בית הדין בפועל. כיום מכהן בתפקיד הראב"ד רבי משה שטרנבוך. החל משנת ה'תשפ"ד מכונה בעיתונים קהלא קדישא ודער בלאט של הפלג המתון כגאב"ד.

הנהלת העדה החרדית עוסקת בענייניה השוטפים של הקהילה והיא ממנה דיינים חדשים, את הראב"ד ואת הגאב"ד. בהנהלה יש ייצוג יחסי לקהילות החברות בה. סגן יו"ר ההנהלה נקרא מזכיר העדה. עוד קיימים גוף של שבעים ואחד חברים ובתוכו גוף של עשרים ושלושה חברים (בדומה למתכונת העתיקה של הסנהדרין). שני גופים אלה אינם מתכנסים ואין להם חשיבות מעשית.

העדה החרדית מנהלת בסיוע סאטמר את "קרן ההצלה", שמענקיה מיועדים למוסדות חינוך אשר אינם נעזרים במדינה. העדה מפעילה עשרות מו"צים – מורי צדק העוסקים בפסיקת הלכה, בעיקר בירושלים ובבית שמש.

ביטאונה של העדה החרדית הוא השבועון "העדה".

העדה החרדית והזרם החרדי המרכזי

למרות דברי תוכחה קשים שמטיחים אנשי העדה בחרדים האחרים בפשקווילים (צורת תקשורת נפוצה בציבור הממעיט בשימוש בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט), היחסים בינם לבין הזרם החרדי המרכזי הם בדרך כלל סבירים. כך למשל, כאשר נפטר רב חשוב של העדה, בדרך כלל משתתף הציבור החרדי כולו באבל. רובם של החרדים מהזרם המרכזי סומכים על הכשר העדה החרדית.

בכמה מקרים תקפו אנשי העדה החרדית או נטורי קרתא את מנהיגי הציבור הליטאי כאשר הצטיירו בעיניהם כפשרנים. רבי יוסף שלום אלישיב הותקף קשות בידי חלק מאנשי העדה כשנתן ידו להסדר פשרה בנוגע לחפירות ארכאולוגיות בקברים. אנשי העדה פעלו גם נגד רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן כאשר נקשר שמו ביוזמת הנח"ל החרדי.

בשנים תש"מ-תשמ"ב התחוללה מחלוקת גדולה בין חסידות בעלזא לבין העדה החרדית, על רקע לקיחת תקציבים מהמדינה. רבני העדה החרימו את מוסדות בעלזא ובתגובה החרימו אנשי בעלז את מוסדות העדה וייסדו בית דין צדק ומערכת כשרות משלהם.

רוב ההפגנות והמהומות החרדיות סביב חילול שבת או חפירת קברים הן ביזמת העדה החרדית ולא הזרם החרדי המרכזי. חלק מן ההפגנות האלה הן בתמיכת בד"ץ העדה החרדית וחלקן הן בהיקף קטן יותר וביזמת אנשי נטורי קרתא וגורמים אחרים.

בד"ץ העדה החרדית

לבד"ץ חשיבות כבית דין פרטי המכריע בחלק מן הסכסוכים בענייני ממונות בעולם החרדי. כוחו של בית הדין נחלש עם הקמת בתי דין רבים נוספים, כמו בית דין צדק בני ברק שהוקם בתשכ"ח ובית הדין לממונות של המועצה הדתית בירושלים בשנת תשל"ח ועוד.

נגד הבד"ץ הועלו טענות על היותו פוסק בסכסוכי עולם תחתון, בין השאר סכסוכים הקשורים להברחות סמים, טענות אלו הוכחשו. לדברי חוקר החרדים, פרופ' מנחם פרידמן:

הבד"צים מוכנים לשפוט כלכלה שאינה עובדת לפי חוקי המדינה ומוכנים ויכולים להטיל סנקציות. חלק גדול מהמשפטים בבד"צים עוסק בהון שחור. גם הון שחור בינלאומי. הם יכולים לעסוק בזה, כי הם לא מוסרים למשטרה את תוכן הדיונים.

שחר אילן, חרדים בע"מ, פרק 9

הכשר הבד"ץ - ועד הכשרות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ועד הכשרות של העדה החרדית
לוגו הכשרות של הבד"ץ של העדה החרדית

בד"ץ "העדה החרדית" ידוע בציבור הכללי בעיקר בשל מערכת הכשרות הכפופה לו. זהו גוף הכשרות הפרטי הבולט בישראל והוא זוכה לפופולריות בקרב חרדים רבים משום שהוא נחשב למחמיר. מערכת הכשרות אינה כפופה מבחינה ניהולית להנהלת העדה החרדית אלא לוועדה הנפרדת בשם "ועד הכשרות".

מערכת הכשרות מחולקת לשתי וועדות, בנוסף לוועד הכשרות, בניהולו של רבי פפנהיים, שתחת סמכותו מפעלי מזון ומסעדות קיימת גם וועדה נוספת בשם ועד השחיטה, את הוועדה הקים הקים רבי מאיר ברנדסדורפר, בעקבות כשלים שהתעוררו במערך הכשרות בתחום השחיטה, תחת סמכותו של הוועד קיימת מערך השגחה על משחטות ומוצרי בשר כשר. בשל ההשלכות הכלכליות שיש להסרת הכשר ממפעל לייצור מזון, מרכז ועד הכשרות של העדה החרדית כח רב[16]. במשך שנים היו שתי הוועדות בראשות נפתלי הלברשטאם עד לפטירתו באדר א' תשפ"ב.

פרסומים

  • שבועון העדה המופץ באלפי עותקים.
  • מגזין ההשגחה בו סקירה על מפעל הכשרות הגדול בעולם.
  • מערכת הכשרות מוציאה בערב פסח "מדריך הכשרות" מדי שנה, הכולל שני חלקים לפסח ולכל השנה, נכון לשנת ה'תשפ"א פרסמה המערכת ע"ב (72) מדריכי כשרות.

בד"ץ העדה החרדית הספרדית

מודעה מטעם העדה החרדית הספרדית הקוראת שלא להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות בישראל

בית דין נוסף הכפוף לעדה החרדית מבחינה מנהלית הוא בית הדין של "העדה החרדית הספרדית". את בית הדין הקים רבי אהרן בצלאל. רבני בית הדין בעבר היו רבי צדקה חוצין, רבי יעקב מוצפי (כיהן כאב"ד), רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם מסטרופקוב, רבי יוסף סוסו הכהן ורבי עובדיה יונה.

נכון ל-2020 אב בית הדין הוא רבי אהרן עזריאל רחמים (אחיינו של רבי יצחק נסים) רבי רפאל רוזיליו ורבי אברהם כהן, שנכנס לתפקיד בשנת 2019 (תשע"ט) לאחר פטירתו של רבי עובדיה יונה.

לבית הדין יש בית הוראה. בין המו"צים: הרב יעקב שכנזי ורבי יצחק טורג'יאן. בית הדין ובית ההוראה נמצאים בשכונת הבוכרים בירושלים.

מספר המשתייכים ל"עדה החרדית הספרדית" מועט, אך בכנסים רבים של העדה החרדית מזמינים רב ספרדי (בדרך כלל הרב דוד בצרי או הרב יעקב משה הלל) שינאם בעברית לטובת הספרדים שאינם מבינים יידיש. לזרם שייכים 'תלמוד תורה יעב"ץ' ו'תלמוד תורה קריית ספר', וכן בית הספר היסודי לבנות 'בנות יהודית'. בבני ברק ישנם מוסדות "קדושת התורה" ו"עטרת יואל" תחת "מוסדות רבינו יואל", במימונם של חסידי סאטמר.

ראשי העדה החרדית לאורך השנים

גאב"דים:

ראב"דים:

בראש ההנהלה, עמד הרב גרשון שטמר, שהיה שנים רבות האיש החזק בעדה ונפטר בחודש שבט תשס"ז (פברואר 2007). דמות חשובה בהנהגה הפוליטית הייתה המזכיר, שנים רבות מילא תפקיד זה רבי יוסף שיינברגר, שנפטר גם הוא זמן קצר קודם לכן. עם פטירתם של שיינברגר ושטמר מילא את תפקיד היו"ר באופן רשמי רבי דוד אייכלר הישיש (נפטר י"ז אדר ב' תשע"א), כשלצידו מונו 3 סגנים: רבי יעקב רוט (=ראטה) המשמש גם כמזכיר הבד"ץ, רבי שמעון וייס המשמש גם כמנהל ועד השחיטה ורבי דוד מנשה רוטשילד.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ד"ר נרי הורוביץ, תשתית למיפוי החינוך החרדי בישראל, אגורא מדיניות, עמ' 253
  2. ^ נכון לשנת 2012
  3. ^ יאיר אטינגר, יש חרדים ויש את חרדי רמת בית שמש ב', באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007
  4. ^ ועד העיר האשכנזי בירושלים ת"ו, הארץ, 4 באפריל 1918
  5. ^ 5.0 5.1 מנחם קרן-קרץ, 'העדה החרדית' בירושלים ויחסה למדינת ישראל, 1948‑1973, קתדרה 161, יד יצחק בן צבי, תשע"ז
  6. ^ מנחם קרן-קרץ, העיתון קול ישראל וגיבוש הזהות החרדית בארץ ישראל בתקופת המנדט, קשר 51, 2018
  7. ^ כאן בקישור ניתן לראות את תעודת העמותה
  8. ^ מנחם פרידמן, החברה החרדית, עמ' 89-88
  9. ^ מכתב הבד“צ דעיה“ק עם חתימת מרן רבינו שליט“א אודות מכשיר המקווה ריין ”אין פקפוק וחשש במכשיר זה“ מתוך העלון השבועי ממאמריו של הרב שטרנבוך פרשת וירא תשפ"ב. על מכתב זה טען הפלג ה'ימני' כי הוא נכתב בחטף ובמרמה.
  10. ^ סערת ה'נדרים פלוס': הפרטים על כינוס חברי בד"ץ העדה החרדית עם עסקני המערכה, באתר JDN
  11. ^ ל"ג בעומר תשפ"ג: עושים סדר: לפניכם ריאיון מיוחד עם הרה"ח ר' יחזקאל לב שליט"א מראשי עסקני ארגון 'מלחמת אש דת' באתר ברסלב נייעס
  12. ^ צילום ההחלטה באתר בחדרי חרדים
  13. ^ עדויות אגודת ישראל בועדה המלכותית, דבר, 21 בדצמבר 1936.
  14. ^ אנשיל פפר, כ-250 אברכים רשומים כלומדים בשבטי אבו ג'יוואד וחמריה ובבקה אל-גרביה, באתר הארץ, 29 באפריל 2002.
  15. ^ נטע סלע, השד העדתי: הכול על פלג "העדה החרדית", שמכתיב את סדר היום בעיר, באתר nrg‏, 13 ביולי 2009
    חזקי שטרן, ‏מסמכי השלום ההיסטוריים בין בעלזא ל'העדה' – נחשפים, באתר כיכר השבת, 24 בינואר 2012
  16. ^ ראו למשל: על הברכיים..., מעריב, 17 ביולי 1966, על חברת המזון יכין.
  17. ^ לאחר עלייתו של רבי בנגיס לירושלים, נתן לו את תפקידו.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0