רבי יואל טייטלבוים

מתוך המכלול
(הופנה מהדף יואל טייטלבוים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי יואל טייטלבוים
האדמו"ר מסאטמר
JTeitelbaum.jpg

הרבי מסאטמר בכינוס התאחדות הרבנים בניו יורק, ה'תשי"ח
חיבורו העיקרי ויואל משה
תאריך לידה י"ז בטבת ה'תרמ"ז
מקום לידה סיגט, אוסטרו-הונגריה
תאריך פטירה כ"ו באב תשל"ט
מקום פטירה בית החולים מאונט סיני, מנהטן, ארצות הברית
מקום קבורה בית העלמין בעיירה קריית יואל, מונרו
חסידות חסידות סאטמר
מקום מגורים ברוקלין
מקום פעילות מרמורש וצפון טרנסילבניה
מדינת ניו יורק
מספר בשושלת הראשון
הבא משה טייטלבוים
תחילת כהונה תרס"ד – תרס"ה
סיום כהונה תשל"ט
נושאים בהם עסק הלכה
התנגדות לציונות
חיבוריו דברי יואל, על הגאולה ועל התמורה
אב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
אם חנה לבית אשכנזי
בת זוג חוה לבית הורוביץ (תרס"ד – תרצ"ו)
אלטא לבית שפירא (תרצ"ז – תשל"ט)
ילדים חיה רייזל, רחל, אסתר

הרב יואל טייטלבוים (כונה "ר' יואליש", הונגרית: Teitelbaum "Jajlis" Joel ; י"ז בטבת תרמ"זכ"ו באב תשל"ט) היה האדמו"ר המייסד של חסידות סאטמר. מחבר הספרים "ויואל משה" ו"דברי יואל". הנהיג קו שמרני ונודע כמתנגד קיצוני ובלתי-מתפשר של הציונות ואגודת ישראל. מילא תפקיד מרכזי בשיקום העולם החסידי לאחר מלחמת העולם השנייה .

ביוגרפיה

ראשית חייו

נולד בסיגט, אז באוסטרו-הונגריה, בה'תרמ"ז.[1] אמו הייתה חנה, בתו של רבי יואל אשכנזי מזלוטשוב, אשתו השנייה ובת דודתו של אביו, רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט. הוריו נישאו ב-ה'תרל"ח לאחר שאביו קיבל היתר מאה רבנים לשאת אשה נוספת על רעייתו הראשונה רייצא, בת הרב מנשה רובין מרופשיץ, שהייתה עקרה. טייטלבוים היה בנם השני וצאצאם החמישי והאחרון של הוריו.[2] הוא היה נצר לשושלת של רבנים שנודעו בשמרנותם ובהתנגדותם לתנועת ההשכלה, לנאולוגים, לציונות וגם לאורתודוקסים מתונים מהם.[3]

עוד בהיותו פעוט נהג להקדיש זמן רב להיטהרות גופנית: הוא רחץ את עצמו ביסודיות והאריך לשהות בשירותים לפני שהתפלל. התנהגות זו אפיינה אותו גם בהמשך חייו.[4] כבר בילדותו ניכר בכשרונותיו. בעיתון "מחזיקי הדת" נכתב על דרשת בר המצווה שלו, שעסקה בסוגיית "המוצא תפילין" במסכת שבת:[5] "והבן יקיר דרש דרוש יקר ונחמד בפלפול ארוך מה שחידוש בעצמו... אמר מלה במלה בלי כל פחד כזקן ורגיל."[6] עוד בטרם חתונתו קיבל כתבי סמיכה משמונה רבנים, בהם הרב משה גרינוולד.[5][7]

אביו נפטר בכ"ט בשבט תרס"ד. ימים ספורים לפני כן נשא טייטלבוים הצעיר את חוה, בתו של רבי אברהם חיים הורוביץ, הרבי מפלאנטש. אבי הכלה הסכים לקיים את החתונה בסיגט בשל מחלתו הקשה של מחותנו.[8] לזוג נולדו שלוש בנות, שכולן נפטרו בחיי אביהן וללא צאצאים. הבכורה, אסתר, נפטרה בצעירותה בי"א באלול תרפ"א. רחל, שנישאה לבן דודה רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט, נפטרה בא' בניסן תרצ"א. חיה רייזל, שהתחתנה עם בן דודה הרב חנניה יום טוב ליפא מאייר-טייטלבוים מסעמיהאלי-סאסוב, נפטרה בי"ד בחשוון תשי"ד.[9]

אחיו הבכור, הרב חיים צבי טייטלבוים, ירש את אביהם בתפקידו המשולש: אדמו"ר, רבה של סיגט וראש הישיבה בה. מעט מחסידי סיגט העדיפו את יואל.[10] הוא עבר לבית חותנו בעיר ראדומישל ויילקי בגליציה, שם היה סמוך על שולחנו ("קעסט") במשך למעלה משנה.[11] בח' באלול תרס"ה עבר לגור בעיר סאטמר,[12] שבה הקימו חסידיו בית-מדרש עבורו למרות גילו הצעיר.[13] יחסיו עם האדמו"ר המכהן בעיר, הרב ישכר דב (בערצי) לייפר, בנו של הרב מרדכי לייפר, היו מתוחים.[14] העיתונאי דוד שן, שחקר את חצר סיגט עוד בשנות ה-ה'תר"ץ, סיפר כי התקבץ סביבו בהדרגה קהל תומכים מקומי קטן בנוסף לאוהדיו הוותיקים.

רבנות

בשנת תרע"א מונה הרב טייטלבוים לרבה של אורשיווא. הוא עבר להתגורר בה בימי ספירת העומר של אותה שנה.[15] בראשית מלחמת העולם הראשונה חזר לסאטמר וניהל בה בית מדרש.[16] כרב צעיר, המשיך הרב טייטלבוים לנקוט בעמדות הנוקשות של אביו וסבו. ב-ה'תר"ף היה בין המשתתפים בכינוס רבנים באוראדיה בו הוכרז על איסור כל מגע עם הציונים או עם המזרחי. בקיץ ה'תרפ"ב השתתף במועצה דומה בצ'ופ, בראשות האדמו"ר חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, שהוציאה קריאה נגד אגודת ישראל.[17]

לאחר מות רבה של סאטמר, הרב יהודה גרינוולד, בה'תר"ף, עלה שמו של הרב טייטלבוים כמועמד להחליפו. הוא נתקל מיד בהתנגדות רחבה: הלא-חסידים ("אשכנזים"), שהיו רוב בעיר, הציונים והציבור המודרני סירבו לקבלו, כמו גם רבים מהחסידים. לבסוף נבחר הרב אליעזר דוד גרינוולד לתפקיד. ב-ה'תרפ"ב, לאחר היעדרות של כשמונה שנים, חזר הרב טייטלבוים לקהילתו באורשיווא.[18] באותה שנה הוביל את הפרישה של חסידי סיגט בקלויזנבורג מהקהל האורתודוקסי המקומי, שרבו, הרב משה שמואל גלזנר, אהד את הציונות. המתפלגים הקימו קהילת סטטוס קוו, "עדת הספרדים קלויזנבורג", ותוך זמן קצר התמנה הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם לעמוד בראשה.[19] בד' בניסן תרפ"ה מונה הרב טייטלבוים לאב"ד קרולי במקומו של הרב שאול בראך.[20] הוא עבר להתגורר בה באדר תרפ"ו.[21] בימיו האחרונים באורשיווא, בחודשים שאחרי הבחירות לפרלמנט הצ'כוסלובקי, הוביל עם הרב יוסף צבי דושינסקי את התנגדות רבני רותניה הקרפטית לניסיונו של האדמו"ר ממונקאטש להקים לשכה אורתודוקסית עצמאית בחבל, מחוץ לשליטת הארגון המקביל בברטיסלאבה.[22]

אחיו הבכור, הרב חיים צבי, מת מדימום תוך-גולגולתי בו' בשבט תרפ"ו. מנהיגי הקהל הציעו למנות תחתיו את הרב יואל, אך האלמנה התנגדה לכך ודרשה שיקותיאל יהודה, בנו בן הארבע-עשרה, יירש אותו לפי הנוהג;[23] הרב יקותיאל יהודה גרוס, אב"ד ברבשט, הובא על מנת לשמש כחונכו וכרבה של סיגט בפועל.[24] למעשה, ירש רבי יואל את האדמו"רות, וחסידי סיגט החלו להישמע לו. בשנת תר"ץ, עם נישואיו לרחל, בתו של רבי יואל (שנפטרה כשנה לאחר מכן) החל יקותיאל הצעיר בן ה-18 לשמש כאב"ד ואף יצר מעגל חסידים משל עצמו, אך השפעתו כאדמו"ר לא חרגה מגבולות עירו. למעט בתואר, הנהגת חסידות סיגט עברה לידיו של דודו.[25]

בא' בסיון תרפ"ח נפטר הרב גרינוולד מסאטמר, והרב טייטלבוים היה שוב אחד המועמדים לרשתו. ב-ה'תרפ"ט אושר מינויו של הרב טייטלבוים בהצבעה במועצה מיוחדת שכונסה על ידי ועד הקהילה האורתודוקסית: 19 תמכו, 5 התנגדו ו-2 נמנעו. אל מול טענות המתנגדים ולאחר מחלוקת ארוכה הוחלט לקיים בחירות בקרב כלל חברי הקהילה. 437 הצביעו בעד הרב טייטלבוים ו-331 נגד. המתנגדים הוסיפו למחות, ונערכה הצבעה שלישית, בה זכה לרוב של 779 בעד ואחד נגד.[26] נשיא הוועד, חיים פריינד, וחברים אחרים קידמו את המועמד. המתנגדים לרב העלו טענות רבות כנגד כשרות ההליך בכל אחד מסבבי הבחירות. הם התלוננו על זיופים נרחבים ועל כך שפריינד ואנשיו דאגו להטות את פנקס הבוחרים באופן שייטיב את סיכוייו, באמצעות שלילת והענקת זכות הצבעה באמתלות שונות. שני הצדדים הזעיקו לעזרתם רבנים, תבעו זה את זה לדין תורה והתלוננו בפני הרשויות האזרחיות. שני המחנות אף פרסמו קונטרסים שבהם פירטו את השתלשלות העניינים לפי גרסתם: התומכים הוציאו את הספר "מלחמת מצווה החדש"[27] והמתנגדים חיברו את "שפת אמת".[28][29]

לאחר הסבב השלישי המשיכו רבים להאשים את ראשי הקהל בזיוף וסירבו לקבל את הרב טייטלבוים. בסופו של דבר פרשו התומכים בו מהקהילה והקימו אחת משלהם כדי שישמש בה כאב"ד. החשש מאובדן הכנסות מדמי חבר הניע את המתנגדים למשא ומתן. בה'תר"ץ נחתם הסכם פשרה והרב הוזמן לעיר. עם זאת, הוא נמנע מלעבור אליה בטרם הובטחה לו תמיכה מספקת במועצת הקהילה, ונותר בקרולי.[26][30] רק ב-ה'תרצ"ד צברו תומכיו בסאטמר די כוח לטעמו,[20] והוא התיישב בעיר באותה שנה (י"ב באדר).[26] הישיבה שבראשה עמד הייתה הגדולה ביותר בסאטמר, עם 334 תלמידים.[31] בחירתו לרבנות לא סיימה את העימות: יריביו בעיר האשימו את חסידיו של הרב טייטלבוים בהפעלת אלימות מסויימת כנגד מתנגדיהם.[32] עם עזיבתו את קרולי הוא ייעד את הרב שמואל גראס לכהן תחתיו, אולם הרב אברהם אביש הורוביץ זכה בתפקיד לבסוף. בין שני הרבנים התחולל עימות ממושך, שגרר אליו את הרב מסאטמר, שהסתייע על ידי הרב שאול בראך, מחד ואת האדמו"רים מספינקא, ויז'ניץ ומונקאטש, שתמכו באחרון, מאידך.[33]

ב-ה'תרצ"ב ביקר הרב טייטלבוים בירושלים לצורך חנוכת בית תמחוי שהוקם לזכר בתו הבכורה.[34] לאחר פטירתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ביקשה סיעה באגודת ישראל בירושלים למנותו לרב של ועד העיר האשכנזי, אולם הזרם המרכזי במפלגה העדיף את הרב יוסף צבי דושינסקי שנבחר לתפקיד.[35]

רבי יואל טייטלבוים קד בפני קרול השני, מלך רומניה בעת ביקורו של זה בסאטו מארה ב-ה'תרצ"ו.

בה' בשבט תרצ"ו הוא התאלמן מאשתו הראשונה, חוה.[9] בי"ג אלול תרצ"ז נישא בשנית לרבנית אלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור מצ'נסטוכוב, שגילה היה מחצית מגילו. לא היו להם ילדים.[36] ב-ה'תרצ"ט תיאר אותו כתב "הצופה" שביקר באזור כ"אדמו"ר ידוע... השפעתו פרושה על פני כל רוסיה הקארפאטית המשתייכת לרומניה. בכל המחוז הוא ממנה רבנים, שוחטים וגבאים."[37]

מלחמת העולם השנייה

ב-ה'ת"ש חזרו סאטמר ומרבית טרנסילבניה לשליטת ההונגרים בעקבות תכתיב וינה. בשנים הראשונות של המלחמה, הגיעו פליטים יהודים רבים מארצות הכיבוש הנאצי להונגריה, והאדמו"ר מסאטמר נטל חלק פעיל בסיוע להם. בין השאר הורה על שיכון פליטים בישיבתו וקליטתם בקהילה, ואף העמיד צוות שעסק בהשגת מסמכים מזויפים עבורם.[38] בה'תש"ד כבשה גרמניה את הונגריה, והוקם גטו בסאטמר. הרב טייטלבוים הוסתר על ידי חסידיו בבונקר. עוד באותו היום, העביר קצין הונגרי תמורת תשלום, אותו ואת אשתו ומלווים נוספים לקלויזנבורג באמבולנס, כדי שיבריחו שם את הגבול לרומניה. הנוסעים יצאו מהרכב סמוך לעיר בשעת לילה ונעצרו על ידי הז'נדרמריה המקומית, הם הושמו בגטו המקומי.[39]

הברון פנחס (פיליפ) פון פרוידיגר, ראש הקהל האורתודוקסי בבודפשט, בחר כשמונים רבנים ונכבדים אחרים להצלה ברכבת קסטנר ושילם תמורת הכללתם ברשימת היוצאים, האדמו"ר מסאטמר היה ביניהם.[40] הגיעו הרב, אשתו ומלוויו לגטו בודפשט ברכבת מיוחדת, עם שאר יהודי קלויזנבורג שנשמר להם מקום בקרונות. הרכבת יצאה לדרכה אך עוכבה במחנה ברגן בלזן.[41] הנוסעים הוחזקו במתחם מיוחד במחנה מספר חודשים, בעוד קסטנר נושא ונותן על שחרורם. סופקו להם מזון ותנאי מחיה סבירים. מלוויו של האדמו"ר הביאו עמם מלאי של מזון כשר ואשתו דאגה לבשל לו. כשראשי הקבוצה הורו לבעלי הזקנים להתגלח מחשש שהשומרים יתעללו בהם, הותר לו לכרוך צעיף סביב פניו כאילו הוא סובל מכאב שיניים, וכך הסתיר את זקנו.[42]

בני הזוג שטרנבוך ממונטרה, נציגי ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארצות הברית, העמידו את שחרורו בראש סדר העדיפויות שלהם. בגל הראשון שוחררו 318 מאסירי הרכבת. האדמו"ר נמנה עם היתר, שלהם הותר לעזוב את המחנה באמצע כסלו.[43] בליל כ"ב בכסלו ה'תש"ה הגיעה הרכבת שהובילה אותם לפאתי קרויצלינגן שבשווייץ הנייטרלית.[44] חסידי סאטמר חוגגים מדי שנה את כ"א בכסלו כ"יום ההצלה" של האדמו"ר. עוד בטרם הגיעו לשווייץ נשכרה עבורו חוילה בז'נבה על ידי המזכיר הראשון בקונסוליית אל סלוודור בעיר, היהודי ג'ורג' מנטלו (ויקי אנ'). הלה דאג לסדר לו אשרת כניסה ולהוציאו מההסגר בקו.[45]

ארצות הברית

קברם של בני הזוג טייטלבוים בקריית יואל

בסוף ה'תש"ה יצא רבי יואל טייטלבוים יחד עם כמה מאות מניצולי רכבת קסטנר לנמל טרנטו, בדרכם לארץ ישראל, עלו על האנייה "ויל ד'אורן",[46] שהגיעה לחיפה בתחילת ה'תש"ו.[47] אחרי כשנה בארץ יצא למסע גיוס תרומות בארצות הברית והגיע לנמל ניו יורק בראש השנה תש"ז.[48] למרות שבתחילה תכנן את שהייתו כזמנית, רבנים מקומיים הפעילו עליו לחץ כבד להישאר ולהנהיג את הציבור באמריקה. לבסוף נותר שם. הוא לווה בידי כ-70 חסידים שהתיישבו עמו ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין, שם כונן מחדש את חצרו; קבוצה זו הייתה הגרעין המייסד של 'קהל יטב לב דסאטמאר' (Congregation Yetev Lev D'Satmar),[49] שנוסד בחול המועד פסח תש"ח והתאגד באותה שנה כמלכ"ר דת. בתקנון שהתקבל בניסן תשי"ב נקבע כי הרב טייטלבוים הוא בעל הסמכות הדתית העליונה על כל חברי הקהילה.[50]

האנתרופולוג ג'רום ר. מינץ מאוניברסיטת אינדיאנה ציין כי היה שכלתן יחסית ועודד ספקנות ויושרה; הוא השתבח פעם כי בעוד ש"חסידים בחצרות אחרות שיראו את רבם אוכל בשר חזיר יְתרצו כי זה היה בעצם בשר אַיִל, החסידים שלי יצעקו עליי 'שייגעץ'!". כמו כן, נטה לזלזל בסיפורי מופתים. סגפנותו, תרומותיו הגדולות לצדקה והכריזמה שניחן בה הביאו להערצה כנה כלפיו בקרב חסידיו.[51]

בשנת ה'תשי"א נבחר לכהן בתפקיד הסמלי של נשיא העדה החרדית בירושלים,[52] אף כי התגורר בחוץ לארץ, תוך סיכום שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים. הוא לא מימש את ההסכם במלואו אך ביקר בישראל ארבע פעמים, בשנת תשי"ב,[53] תשט"ו,[54] תשי"ט, ותשכ"ה. לאחר פטירת הרב זליג ראובן בנגיס ב-ה'תשי"ג, מונה הרב טייטלבוים גם לגאב"ד. בתקופה זו הנהיגו את "העדה" בפועל הראב"דים שלה. ב-ה'תשט"ו הקים הרב טייטלבוים את התאחדות הרבנים בארצות הברית ובקנדה, שגם בראשה עמד.

בערב שבת פרשת שקלים תשכ"ח לקה בשבץ שהותיר אותו משותק חלקית ולקוי בתפקודו. לאחר מכן מיעט להופיע בציבור. אשתו אלטא פייגא נעשתה לכוח העיקרי מאחורי הקלעים בחסידות, כשהיא מסתייעת בגבאי הראשי אפרים יוסף דב אשכנזי. לצדם עמדו גם הגבאי עזריאל גליק והרב נתן יוסף מייזלס, שמילא את מקום האדמו"ר כראש הישיבה ומונה לדוברו הרשמי. הרבנית ושלושת עוזריה ניהלו למעשה את הקהילה עד לפטירתו.[55] סאטמר המשיכה להתרחב, ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוקם לחבריה שיכון נפרד בשם קריית יואל במונרו ב-ה'תשל"ד. השכונה קיבלה מעמד של עיירה עצמאית ב-ה'תשל"ז. כעבור כשנתיים, מספר שבועות לפני פטירתו, הושלמה שם בניית בית מפואר עבורו, אך הוא לא התגורר בו מעולם.[56]

בכ"ו באב תשל"ט לפנות בוקר, חש ברע ופונה לבית החולים מאונט סיני שבמנהטן, שם נפטר בשעה שמונה בבוקר לאחר שלקה בהתקף לב. בהלווייתו, שנערכה בו ביום, השתתפו כמאה אלף איש.[1][57] הרב אליעזר מנחם מן שך הספידו במילים: "הננו מספידים גברא רבא שקשה לתארהו, אדם גדול בענקים... חסר לנו לעתיד אדם גדול כזה... אין לנו מי שיאמר את דבר ה' האמיתי בתקיפות."[58] לאחר תהליך בחירה ממושך, ירש את תפקידו כאדמו"ר חסידות סאטמר, אחיינו רבי משה טייטלבוים.

השקפותיו

כרוז נגד השתתפות בבחירות לכנסת השלישית ב-ה'תשט"ו, בחתימת האדמו"ר מסאטמר וחברי בד"ץ העדה החרדית.

רבי יואל טייטלבוים היה מן החריפים שבמתנגדי הציונות והציונות הדתית, ונהג תמיד להתפלל לביטולה של מדינת ישראל. ראה בציונים את הגורם המפריע לחיות חיי שלום עם הערבים, ואף את מקור כל הרעות שקרו לעם היהודי במאה האחרונה. הוא טען שהשואה באה כעונש משמים על הרצון לכונן שלטון יהודי. לדבריו מעשה זה הוא איסור חמור הסותר את שלוש השבועות שהשביע האל את עם ישראל.

את נימוקיו להתנגדותו לציונות ומדינת ישראל פרש בספרו "ויואל משה", שיצא לאור בשנת תש"ך. בספרו זה הוא גם קובע כי אסור לדבר בעברית המודרנית, שאותה הגדיר כשפה שבדו רשעים מלבם. לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הוא חיבר את הספר "על הגאולה ועל התמורה", כדי להרחיק את הציבור מהזדהות עם המדינה.

הסכמתו להשתתפות בבחירות לראשות עיריית בני ברק הביאה לביקורת עליו מצד חלק מחוגי נטורי קרתא, שיצאו בכרוז "רבינו סר מהדרך"[דרוש מקור]. אחרי מלחמת ששת הימים, כשנטורי קרתא שיתפו פעולה עם ערבים, אמר שאינם "נטורי קרתא" אלא "מחריבי קרתא"[59] לאחר מספר שנים הורחקו מהקהילה חברים שהשתתפו בהפגנה יחד עם אנשי פת"ח.[60]

התנגדותו לציונות הביאה אותו להתקפות אישיות חריפות גם לרבנים שתמכו בתנועה הציונית, כך כתב על הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק, הוא הגבר אשר הרחיב גבול הטומאה ר"ל, היא העדה הרעה המכנים עצמם בשם ציונים, אשר הן המה בעתים הללו האבני נגף לבית ישראל ומחריבים ארה"ק וכל הארצות בכלל, האומרים ערו ערו עד היסוד בה הוא קיום תוה"ק והאמונה המסורה לנו, שהוא היסוד לקיום כל ישראל בכלל ובפרט, ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה... (שו"ת דברי יואל חו"מ סי' קל"א - קל"ב)

גישתו הבלתי מתפשרת בנושא הציונות וגורמים נוספים הביאו למתיחות בינו לרבנים ואדמו"רים אחרים, כמו מקלויזנבורג וחב"ד.

שיטתו ההלכתית

האדמו"ר מסאטמר ראה את עצמו כממשיך דרכו של הדברי חיים מצאנז, שהיה גם מאבות משפחתו, ועסק רבות בדברי תורתו. הוא החמיר בנושאי מקוואות בהתאם לחומרותיו של הרבי מצאנז. במבוא לשו"ת 'דברי יואל', ציין מזכירו אפרים אשכנזי ספר זה כראש וראשון לעמודי ההוראה שעליהם נסמך. בנוסף נקב גם בשמותיהם של החת"ם סופר, המהר"ם שיק והנודע ביהודה.[61] בעניין של שינוי נוסח תפילה מאשכנז לספרד פסק כמו הדברי חיים, בניגוד לחת"ס.[62] כממשיך מסורת האגף הקנאי ביהדות הונגריה, שהתגבש סביב הקרע עם הנאולוגים ב-ה'תרל"א, הקפיד שלא לאפשר שום שינוי באורחות בית-הכנסת וסדרי החינוך, גם שינויים שאינם סותרים את המקורות ההלכתיים המקובלים. צבי יהונתן קפלן הצביע על עבודתו המרכזית של טייטלבוים, 'ויואל משה', כהמשך ישיר לכך: הוא ביסס איסור גורף על הטקסט המדרשי של שלוש השבועות.[63] הוא נודע בהתנגדותו העזה לחידושים כמעט מעצם היותם, שלל מכונות אוטומטיות לבדיקת כתיבת סת"ם, יצא נגד מעליות שבת וסירב אפילו לראות מכונה לייצור תפילין. את גישתו סיכם במילים: "הוא בכלל מה שהשריש לנו מרן החת"ם סופר – חדש אסור מן התורה, וכמה אלפים שנה נבדקו הסת"ם על ידי אדם ולמה נבקש חדשות."[64]

בהלכות שמיטה הוא סבר לאסור גם תוצרת חקלאית של נכרים שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שבעלי השדות כפופים לשלטון יהודי ולכן יש לפי דעתו להחשיב את קרקעותיהם כקרקע בבעלות יהודית שדיני שמיטה חלים עליה. עם זאת ביטל את דעתו בעניין זה בפני דעת פוסקים אחרים ולא הורה בציבור על איסור בפירות נכרים. הוא עצמו נמנע בשהותו בישראל בשנת שמיטה, מלאכול פירות נכרים וגם נמנע מלשתות חלב של פרות שאכלו תוצרת שביעית.[65]

ספריו

בנוסף הוציאו חסידיו מדברי תורתו, שיחותיו והדרכותיו בין היתר בספרים זכר צדיק לברכה (5 חלקים) וניצוצי תומר.

לקריאה נוספת

ביוגרפיות
  • שלמה יעקב געלבמאן, מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, שמונה כרכים, קריית יואל 1990
  • יוסף שיינברגר, עולמות שחרבו, ירושלים תשמ"א
  • אלימלך עוזר בודק, ספר תפארת יואל (ארבעה חלקים), ניו יורק, 1993
  • אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, ירושלים תש"מ
  • אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ח, בני ברק, תשמ"ט, עמ' רנג-רעד
  • מנחם קרן-קרץ, ר' יואל טייטלבוים - הרבי מסטמר (1979-1887): ביוגרפיה, עבודת דוקטור, תל אביב, תשע"ג 2013
  • אביר הרועים, על יחסיו עם רבני ואדמו"רי ארצות הברית, מכון "מושיען של ישראל", תשע"ד
  • נפלאות מהרי"ט, עובדות וסיפורים [אודות]... מהר"י ט"ב זצוק"ל. ביידיש. יצא לאור על ידי "תלמידים פון כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל", קריית יואל ה'תשמ"ב
על הגותו
  • יצחק קראוס, שלוש השבועות כיסוד למשנתו האנטי-ציונית של ר' יואל טייטלבוים, בולטימור, 1990
  • דוד סורוצקין, "בנין ארץ של מטה וחורבן ארץ של מעלה: הרבי מסטמר והאסכולה האורתודוקסית הרדיקאלית", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004
  • יצחק קראוס, "יהדות וציונות – שניים שלא ילכו יחדיו, משנתו הרדיקלית של ר' יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר", בתוך: יוסף גורני ושלום רצבי (עורכים), הציונות: מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל, גיליון כב, אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 30–67
  • עודד שכטר, לשונם הטמא שקראוהו עברית, כתב העת "מטעם", חוברת 2, אפריל 2005
  • חנוך בן פזי, "על האנטי-אוניברסליות של "הרעיון הציוני" – נקודת המבט הסאטמרית של הרב יואל טייטלבוים", החינוך וסביבו כ"ט (2007), עמ' 291–304

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. 1.0 1.1 Rabbi Joel Teitelbaum Dies at 92, ניו יורק טיימס, 20 באוגוסט 1979 (נדרשת הרשמה).
  2. Tzvi Rabinovicz, The Encyclopedia of Hasidism, Jason Aronson, 1996, עמ' 484 ,488.
  3. David N. Myers. "Commanded War": Three Chapters in the "Military" History of Satmar Hasidism, Oxford University Press, on behalf of the American Academy of Religions, עמ' 9–11 (להלן: מאיירס).
  4. Allan Nadler, The Riddle of Satmar, Jewish Ideas Daily, 17 בפברואר 2011.
  5. 5.0 5.1 צבי גרטנר ובצלאל קרלינסקי, ‏אין תנאי בנישואין, בתוך: ישורון: חלק י, אדר תשס"ב, ירושלים. עמ' תשיח-תשיט, הערה 27, באתר HebrewBooks.
  6. חדשות שונות, מחזיקי הדת, 26 בינואר 1900
  7. Moshe D. Sherman, Orthodox Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook, Greenwood Press, 1996, עמ' 209.
  8. דוד שן, שוחרי השם בהרי הקרפטים, הוצאת שם, ירושלים תשס"ה (להלן: שן), עמ' 371.
  9. 9.0 9.1 יואל טייטלבוים, ספר הדלקת נר חנוכה: עם מנהגי קודש וליקוטי דברי יואל, דמתה לתמר, 2003, עמ' 4.
  10. שן, עמ' 372.
  11. שלמה יעקב געלבמאן. מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, כרך תשיעי, קריית יואל, תשס"ח, עמ' 147.
  12. בן ציון יאקאבאוויטש. ספר זכור ימות עולם - חלק 4, בני ברק, 1986. עמ' כ"ד.
  13. Israel Rubin, Satmar: Two Generations of an Urban Island, P. Lang, 1997, עמ' 42.
  14. יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, ת״צ־תש״ד, מכון ירושלים, 1988 (להלן: כהן), עמ' 74.
  15. יהודה אריה טסלר, ספר כנפי יונה, ירושלים 2007, עמ' 40; לייבוביץ, עמ' 64.
  16. יצחק פרי, תולדות היהודים בטראנסילבניה במאה העשרים, הוצאת תרבות, 1995, עמ' 24.
  17. מאיירס, עמ' 25-26.
  18. מאיירס, עמ' 20.
  19. בנימין בראון, "כחרבות בגוף האומה": התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות, עמ' 223-224.
  20. 20.0 20.1 כהן, עמ' 110.
  21. Yechezkiel Yosef Weisshaus, The Rebbe, Machon Lev Avos, 2008, עמ' 7.
  22. יהודה שפיגל, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית, תל אביב, 1997, עמ' 113-115.
  23. שן, עמ' 377.
  24. מנחם קרן-קרץ, החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה): ספרות, עיתונות והגות בין השנים 1874-1944, עבודת דוקטור, בר-אילן 2008, עמ' 56.
  25. כהן, עמ' 72; יהודה שוורץ, חסידות טרנסילבניה בישראל, יד לקהילות טרנסילבניה, 1982, (להלן: שוורץ) עמ' 10.
  26. 26.0 26.1 26.2 מאיירס, עמ' 21-26.
  27. כת היראים דק"ק ארטודוקסן (סטמר), ‏מלחמת מצוה החדש, באתר HebrewBooks.
  28. עדת ישורון (סטמר), ‏שפת אמת, באתר HebrewBooks.
  29. יצחק אלפסי, מאורות מעולם החסידות, כרמל, 1991, עמ' 331-332; קריית ספר: כרך 34, 1959, עמ' 501.
  30. אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, הוצאה עצמית, 1980, עמ' 70.
  31. אברהם עוגני, לקורות היהדות בטרנסלבניא, חלק 1, 1950, עמ' 106.
  32. הרב טייטעלבוים'ס שטודענטען הרגענען מענטשען. טראנסילוואנישע יודישע צייטונג, 28 ביוני 1935.
  33. כהן, עמ' 30; מנחם קרן-קרץ, אבני הבליסטראות במלחמות האדמו"רים; ראו גם קונטרס "ברוך מתיר אסורים" העוסק בעניין.
  34. רבי יואל טיטלבוים שליט"א יבוא לא"י, דואר היום, 24 ביולי 1932
  35. ירושלים - קרע באגודת ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1932
    רב ראשי שלישי, דבר, 15 בנובמבר 1932
  36. יוסף נפתלי וואגשאהל, שלושה עשר אורות לבית צאנז: חלק 3, אנטוורפן 2004, עמ' 209.
  37. ש. ב., שבטי ישראל ברומניה, הצופה, 14 ביוני 1939
  38. אסתר פרבשטיין, בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, מוסד הרב קוק, 2013, עמ' 145–147, 127.
  39. שוורץ, עמ' 45.
  40. Shlomo Aronson, Hitler, the Allies, and the Jews, Cambridge University Press, 2004, עמ' 286.
  41. Yaffa Eliach, Hasidic Tales of the Holocaust, Oxford University Press, 1982, עמ' 88-90.
  42. Ladislaus Löb, Dealing With Satan: A Survivor's Tale, Random House UK, 2008, עמ' 151-152.
  43. Michael Robert Marrus, The End of the Holocaust, K. G. Saur Verlag, 1989, עמ' 176, 345.
  44. Belah Guterman, Noʻomi Morgenshtern, The Wolfsberg Labor Camp Machzor, 5705 (1944), Yad Vashem, 2002, עמ' 74.
  45. David Kranzler, The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz, Syracuse University Press, 2000, עמ' 228.
  46. ויל ד'אורן.
  47. קבלת הגאולים בחיפה, הצופה, 3 בספטמבר 1945
  48. מאיירס, עמ' 26.
  49. Ronald I. Rubin. The Most Powerful Rabbis in New York. New York Magazine, 22-01-1979. עמ' 43.
  50. פסק הדין של בית המשפט הגבוה במחוז קינגס, יטב לב דסאטמר נגד כהאן. 22 באוקטובר 2004.
  51. Jerome R Mintz, Hasidic People: A Place in the New World, Harvard University Press, 1992, עמ' 39-41.
  52. יואל טייטלבוים, אפרים יוסף דוב אשכנזי, ספר דברי יואל, מכתבים, חלק 2, ירושלים 1980, עמ' קע"ח.
  53. צדיק בא לעיר, מעריב, 8 ביולי 1952
  54. מודעת רחוב לרגל הביקור בח' בתמוז תשט"ו, באתר הספרייה הלאומית.
  55. מינץ, עמ' 85.
  56. מינץ, עמ' 91.
  57. יובל אליצור100 אלף ליוו את הרבי מסאטמר לקריית יואל, מעריב, 20 באוגוסט 1979
  58. רא"מ שך, מכתבים ומאמרים[דרושה הבהרה]
  59. דברי תורתו בסעודה שלישית פרשת נשא תשכ"ז.
  60. חסידי סאטמר שהפגינו בניו יורק יחד עם ה"פתח" הורחקו ע"י הרבי, אך נטורי קרתא יצאו להגנתם, מעריב, 13 במרץ 1970
  61. דברי יואל חלק א', עמ' ל'.
  62. אסיפות דברי יואל, עמ' י', תשובה ד'.
  63. Zvi Jonathan Kaplan. Rabbi Joel Teitelbaum, Zionism, and Hungarian Ultra-Orthodoxy. Modern Judaism, Heft 24, No. 2 (May, 2004). S. 165–178
  64. קדוש, עמ' 175-179.
  65. מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד סז
הקודם:
-
אדמו"רי סאטמר הבא:
הרב משה טייטלבוים
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0