וידוי מעשרות

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וידוי מעשרות
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ו
משנה משנה, מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה י'
משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק יא
ספרי מניין המצוות ספר החינוך, מצווה תרז; ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קלא

וידוי מעשרות הוא נוסח הנאמר לאחר ביעור מעשרות. נוסח הווידוי מופיע במקרא, ועל כן חובת אמירתו נחשבת כמצוות עשה מדאורייתא. הווידוי אינו הודאה על חטאים, אלא המושג 'וידוי' משמש כאן במשמעות הפוכה, של הכרזה על עשיית מעשה טוב.

מועד הוידוי

זמן אמירת הווידוי הוא לאחר השלמת ביעור המעשרות, הנעשה בערב יום-טוב הראשון של פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שנות השמיטה. אולם, הווידוי לא היה נעשה מיד לאחר הביעור, מפני שלאחר הביעור היו משאירים מעשר שני ונטע רבעי, שמהם אסור לאכול לאחר הווידוי, כדי לאכלם בירושלים במשך ימי חול המועד פסח. לכן דחו את הווידוי עד לזמן תפילת מנחה של יום טוב האחרון של פסח.

נוסח הווידוי

נוסח הווידוי מובא בתורה, בפרשת כי תבוא: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." (דברים, כ"ו, יג-טו)

החייבים במצווה

כהנים, לויים[1], ישראלים וממזרים חייבים במצוות וידוי מעשרות. גר תושב ועבדים משוחררים פטורים, מפני שאין להם חלק בארץ, ואינם יכולים להתוודות ולומר "ואת האדמה אשר נתת לנו".

קיום המצווה בזמן הזה

המצווה מובאת בשולחן ערוך ובספר הלבוש, וכן הובא על ידי הש"ך והגר"א ובמניין המצוות הנוהגות בזמן הזה, בספר חרדים. עם זאת, המצווה אינה מצויה בארבעה טורים, והיו שטענו שהוא אינו נוהג בזמן הזה. הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, בספרו אחרית שנים, מביא מספר סיבות לנוהג שלא לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה[2]:

  1. דעת הראב"ד שהווידוי נאמר רק בבית המקדש
  2. הווידוי אינו יכול להאמר על ידי טמאים
  3. בגלל שהארץ לא נתחלקה ואין לאומרים חלק בארץ
  4. על פי הירושלמי שאומר שכל המצוות מעכבות את הווידוי, מי יהין לטעון שלא עבר על אף מצווה

הרב רבינוביץ' דוחה את הטענות הללו וטוען שמצווה לאמר וידוי מעשרות אף בזמן הזה[3]. לעומת זאת, הרב יוסף אפרתי מביא את עמדת החזון איש שאין מצוות וידוי מעשרות נוהג בזמן הזה[4].

הערות שוליים

  1. כהנים ולווים מתוודים אף על פי שבווידוי נאמר "ואת האדמה אשר נתת לנו", ולהם אין נחלה בארץ, משום שגם הם קיבלו נחלה מסוימת ("ערי מגרש")
  2. הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ‏אחרית השנים, פרק א', באתר HebrewBooks
  3. הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ‏אחרית השנים, פרק א', עמ' 14, באתר HebrewBooks
  4. הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ‏וידוי מעשר, הליכות שדה, תשמ"ז, עמ' 18-19, באתר HebrewBooks