איסור גנבת אדם

איסור גנבת אדם
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ', י"ב
משנה תורה	ספר נזקים, הלכות גניבה, פרק ט'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו רמ"ג ספר החינוך, מצווה ל"ו סמ"ג, מצווה קנ"ד

לֹא תִּגְנוֹב הוא איסור מדאורייתא, אחד מעשרת הדיברות, המתפרש על ידי חז"ל כאיסור על חטיפת אדם. זהו הדיבר השמיני. לפי מצווה זו, אסור לחטוף אדם מישראל. איסור חטיפת אנשים שאינם מישראל אינו כלול במצווה זו, אך הוא תקף מסיבות אחרות.

מקור המצווה

עשרת הדיברות

אנוכי ה'
לא יהיה
לא תשא
זכור את
כבד את

לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

מקורה של המצווה הוא בספר שמות כ, יב. היא הדיבר השמיני מעשרת הדיברות. חז"ל באמצעות מידת "דבר הלמד מעניינו" ב-מידות שהתורה נדרשת בהן, לומדים כי מדובר בגונב נפשות ולא בגונב ממון.

דיני המצווה

אסור לחטוף אדם מישראל. הגונב אדם מישראל משתמש בו ומוכרו לעבד אחרי קבלת התראה חייב מיתה, שנאמר:”וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת” (שמות כא טז.) ונאמר:”כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא.” (דברים כד,ז.)

גרים ועבדים משוחררים נכללים באיסור זה, מכיוון שהם אחים לתורה ומצוות, אבל הגונב עבד או אפילו חציו עבד וחציו בן חורין פטור שנאמר: מאחיו מבני ישראל.

חמורה מכך היא גניבת קטנים (שהיא המצויה על פי רוב), שמתוך כך אינם מכירים את אבותיהם ואינם יודעים לכבדם. הדבר נרמז בסמיכת הפרשיות לפרשת מכה ומקלל אביו

אינו חייב עד שיעשה בו קנין כעין האמור בגניבת ממון ויכניסנו לרשותו כגון לחצרו, משכו ומכרו ברשות הנגנב פטור. לדעת הרמב"ן תנאי נוסף לחיוב הוא ההכנסה לרשות הקונה.

עשה בו הגבהה בעודו ברשותו כגון שחטף נער והגביהו על כתפו, יש אומרים שחייב שהרי נמצא בידו ואין חצירו קונה יותר מידו ויש שהסתפקו בכך שכן לא התקיים התנאי שיוציאנו מרשות אחיו.

אדם שמוכר את הנחטף לאביו של הנחטף או לאחד מקרוביו פטור.

הגוזל נפש בחזקה יש אומרים שאינו חייב, שאין גניבה אלא שלא בידיעת בעלים והרי אחיו וקרוביו יודעים היכן הוא ויש הסוברים שחייב, שהרי אין לקרוביו בעלות עליו ואין משמעות לידיעתם ולא נאמר גניבה אלא שדבר הכתוב בהווה.

הגונב את בנו שהוא תחת ידו פטור , ובכלל זה הגונב אחיו הקטן, תלמידו הקטן, או יתום הסמוך על שולחנו.

העימור הוא שישתמש בו שבכך מחזיק בו כעבד, אף בעימור פחות משוה פרוטה כגון שנשען עליו ואפילו בשעה שהוא ישן.

איסור המכירה - מכירת אדם מישראל לעבד אסורה בלאו שנאמר: "לא ימכרו ממכרת עבד". אף על פי שאין המכירה מועילה כלום, שאין לאדם זכות למכור חבירו, וגם אינו נקנה לו ביאוש, שאין יאוש של אדם מועיל על עצמו, מכל מקום חייבתו התורה על מעשה זה.

על איסור המכירה אין עונש מלקות. כיוון שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין. על הגניבה נחלקו אמוראים האם לוקים מפני שנחשבת כמעשה בפני עצמו או שלא לוים מפני שזוהי תחילת המכירה . נתינה במתנה אינה בכלל מכירה .

טעמי המצווה

חטיפת אדם משעבדת אותו לבני אדם אחר, ובכך מכפיפה אותו תחת סמכות אחרת מאשר ה'. חשיבות החירות באה לידי ביטוי גם בדיני עבד עברי, כאשר נרצעת אוזנו של עבד הבוחר להמשיך את עבדותו עד ליובל ובכך מוותר על חירותו. כך מסתיימת פרשת עבדים בספר ויקרא: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כה, נה), ובדברי חז"ל: "עֲבָדַי הֵם, ולא עבדים לעבדים". כלומר שעל האדם להיות עבד האל ולא עבד לחברו שהוא עצמו גם כן עבד האל.

האברבנאל מבאר שגזילת החירות נחשבת כרצח שעונשו מוות:

טעם המצוה הזאת ידוע כי הגונב נפש הרי הוא כאלו הרגו כיון שהוציאו מרשותו ובחירתו ודעתו להיות עבד בהיותו בן חורין ולכך היה משורת הדין שיומת נפש תחת נפש

— אברבנאל דברים כד,ה

על-פי מדרש עשרה הרוגי מלכות הידוע מתוך הפיוט אלה אזכרה, מומש עונש זה באופן ציני על ידי קיסר רומי, אדריאנוס, בעת שציווה להרוג את עשרת הרוגי מלכות כעונש על מכירת יוסף בידי אחיו.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] איסור גנבת אדם30178044