אתנן זונה ומחיר כלב

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, היא מצוות לא תעשה המופיעה בפרשת כי תצא, האוסרת להביא לקרבן בהמות ששמשו כאתנן לזונה או שולמו עבור כלב.[1]

אתנן זונה

אתנן הוא השכר הניתן לזונה, תשלום שכר לקדשה נחשב לחילול מצוות ה', והבאתו אל בית המקדש נאסרה משום שיש בכך עבודת אלילים וחילול הקודש.[2]


אין האתנן נאסר לבית המקדש, אלא אם כן ניתן על ידי מבצע העבירה, אבל אם ניתן על ידי מי שבוצעה בו העבירה, מותר האתנן לבית המקדש, [3]


איסור הבאת האתנן אינו בהבאה הפיזית אל בית המקדש,[4] אלא בהגשתו לקרבן: הקדשתו לקרבן,[5] שחיטתו,[6] הקרבתו על המזבח,[7] וזריקת דמו.[8] האיסור הוא בין בבהמה ובין בעוף.[9] הקדשת האתנן לבניין בית המקדש אסורה אף היא.[10] למבני קדושה אחרים, ואפילו בהר הבית, אין איסור מדאורייתא, אלא רק איסור דרבנן.[11] איסור זה הוא על כל תשמישי קדושה (כמו בית כנסת וספר תורה),[12] ועל כל תשמישי מצווה (כמו ציצית ולולב).[13]

בסיבת האיסור, כתבו הפרשנים כמה טעמים:

  1. כדי שלא יסברו החוטאים כי מתכפר להם חטאם בכך וימשיכו במעשיהם.[14]
  2. משום שאתנן זה הוא מרוח מופקרות, עזות וטומאה.[15]
  3. שמא בעת הקרבת הקרבן, במקום לחשוב בענייני תשובה, יהרהר המקריב על מעשה העבירה.[16]

אצל הנביאים משמש הביטוי מספר פעמים כמשל של גנאי לעבודה זרה, ובייחוד לפולחן הכנעני שהיה פרוץ בהפקרות ופריצות.[17]

מחיר כלב

חז"ל מפרשים את הביטוי "מְחִיר כֶּלֶב" בהחלפת שה בכלב. איסור זה אינו אלא בכלב בלבד.[18]

אף בסיבת איסור זה נאמרו מספר טעמים:

  1. שהוא דרך ביזיון.[19]
  2. כדי שהציידים והשומרים הנעזרים בכלבים, לא ינקו את מצפונם על הנזקים שמסבים הכלבים שלהם להמון.[20]
  3. שמא בעת הקרבת הקרבן יחשוב המקריב על הכלב, שנחשב לעז נפש, ולא יתחרט על חטאיו.[21]
  4. משום שהכלבים אינם צנועין[22]

על אף שבדברי חז"ל "אתנן זונה" ו"מחיר כלב" הם שני איסורים שונים, אצל מוני המצוות, כמו הרמב"ם וספר החינוך, נחשבים הם למצוות לא תעשה אחת (מצווה תקע"א).

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  2. נהוג היה לעיתים להביא לקדשה כבש או גדי באתננה, כמסופר במעשה יהודה ותמר
  3. מסכת תמורה, דף כ"ט, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד', הלכה ט'.
  4. ספרי.
  5. תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'. אמנם ראו מנחת חינוך, מצווה תקע"א הסובר אחרת.
  6. ספרי; רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן רצ"ג.
  7. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ג', הלכה ז'.
  8. תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'.
  9. מסכת תמורה, דף כ"ט, עמוד א'.
  10. מסכת תמורה, דף ל', עמוד ב'.
  11. תוספות, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א', ד"ה מהו.
  12. רבנו ירוחם, נתיב כ"ג, חלק א'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ג, סעיף כ"א, בדברי הרמ"א, ועל פי המגן אברהם שם, סעיף קטן מ"ו.
  13. הרב יוסף תאומים, פרי מגדים, אורח חיים, סימן קנ"ג, "אשל אברהם", ס"ק מ"ז.
  14. רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  15. רבי מנחם רקנאטי, רבי משה אלשיך, כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  16. ספר החינוך, מצווה תקע"א.
  17. אברהם חיים פריימן, אנציקלופדיה מקראית, כרך א', מוסד ביאליק, עמ' 793.
  18. תוספתא, מסכת בכורות, פרק א', הלכה ג'. אמנם בעלי התוספות, מושב זקנים, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט, כתבו כי הוא הדין לשאר חיות ובהמות טמאות.
  19. רבי אברהם אבן עזרא, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  20. רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
  21. ספר החינוך, מצווה תקע"א.
  22. כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0