טיוטה:ירושלים באסלאם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ירושלים (בערבית: الْقُدْس (מידע • עזרה), נהגה אל־קֻדְס; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא העיר השלישית ב"קדושתה" עבור האסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה. במרכזה עומד מסגד אל-אקצא, השלישי בחשיבותו אחרי מסגד אל-חראם ומסגד ה"נביא". עבור השיעים מהווה ירושלים מוקד התעניינות רק מאז המהפכה האיראנית שהתרחשה בשנת 1979. מאז פרוץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני ירושלים היא נקודה מרכזית בסכסוך.

ירושלים לא מוזכרת אף פעם בקוראן, מסגד אל-אקצא נבנה לכל הפחות 47 שנים לאחר מות מוחמד. כיבוש ירושלים בידי המוסלמים התרחשה בתקופת הראשידון לאחר מות מוחמד, והיא מעולם לא היוותה בירה לאף אחת מהשלטונות האסלמיים לדורותיהן.

לאורך ההיסטוריה אפשר להבחין שחשיבותה של ירושלים עלתה בעיני המוסלמים דווקא כאשר היא הייתה תחת שליטה זרה, אך כאשר הייתה תחת שלטון מוסלמי היא נזנחה ואיבדה את מרכזיותה.

מסגד אל-אקצא בקצה הדרומי של הר הבית, מבט מכיוון דרום מזרח
קהל מתפללים מוסלמי מתרכז בהר לקראת חגיגות נבי מוסא, 1918

רקע

ירושלים היא עיר הקדושה ביותר ליהדות. היא הייתה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, וכן מושא כמיהתו וכיסופיו בגלות. ירושלים היא להבדיל אף "קדושה" לשאר הדתות המונותאיסטיות, האסלאם והנצרות. לנוכח חשיבותה היוותה העיר לאורך ההיסטוריה מוקד של מאבקים וסכסוכים, הנמשכים בחלקם עד עצם היום הזה.

האסלאם ותורותיו הושפעו רבות מהמסורות והרעיונות המרכזיים העומדים בבסיסם של היהדות ולהבדיל הנצרות - האמונה בא-ל אחד, תפקיד הנביאים ויום הדין וכך גם קדושתה של ירושלים. מאידך, מערכת היחסים בין היהדות לאסלאם הייתה מתחילתה מתוחה, תהליך אימוץ של מסורות שמקורן ביהדות נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת ככל שהדוגמה המוסלמית התגבשה ונסגרה להשפעות מבחוץ שהחלו להיחשב כמזיקות. קביעת "קדושתה" של ירושלים נתקלה פעמים רבות בהתנגדות, העולמא, שהפכו לשומרי הסף של האסלאם מפני השפעות בלתי רצויות הכריזו מלחמה על רעיון קדושת ירושלים, ובעיקר מול הניסיון להשוות בינה לבין מכה ומדינה, ומאמונות שהכו שורש באסלאם ממקור הנזירי-נוצרי, ואמונות יהודיות מהם הסתייגו חכמי הדת המוסלמים מכל וכל.

הירידה במעמדה של ירושלים - מול מרכזי הקודש בערב המשיכה עם סיום שלטון בית אומיה. השלטון החדש של בית עבאס ניצב לימינם של העולמא ובכך הותיר את מעמד ירושלים כעיר קדושה בגדר תפיסה המוגבלת לאזור סוריה - ארץ ישראל. ספרות שבחי ירושלים התגבשה במהלך המאה השביעית ואילך בידי תושבי העיר וסביבותיה אך עלתה על הכתב בשלב מאוחר ביותר - במאה ה-11, עדות לעוצמת ההתנגדות למסורות ירושלמיות בקרב הממסד המוסלמי. כך גם הידלדלה תנועת עולי הרגל המוסלמים לירושלים, רוב הצליינים אליה היו תושבי אל-שאם בעוד עיקר הזרם של הצליינים פנה לכוון מכה[1].

ירושלים בחדית'

בחדית' נאמרו גוזמאות והפלגות רבות בנוגע לירושלים:

”הגר בירושלים דומה לזה הנלחם מלחמת מצווה”, או ”עשרים אלף מלאכים מתערבים לפני האלוקים למען כל תושבי ירושלים”, ”מי שמת בירושלים הריהו כאילו מת בשמיים” ו”השוהה בירושלים שנה אחת בלבד, אללה ייתן לו את לחם יומו וישים מנוחתו בבוא העת בגן עדן”.

לאותה תקופה מיוחסת המסורת הגורסת כי ביום הדין יעמוד מלאך על אבן השתייה על פי החדית':

”ביום ההוא תועבר הכעבה לירושלים ככלה, יחד עם כל עולי הרגל שעלו אליה. כל המין האנושי יקום אז לתחייה על הר הזיתים, שמאבניו נבנתה הכעבה וממנו יימתח גשר אל הר הבית, שם הוא מקום המשפט”.

כל בני האדם יהיו חייבים לעבור על גשר זה (אל-צראט) אף על פי שהוא דק משערה, לגשר יהיו 7 קשתות, וליד כל קשת ישאלו בני אדם על מעשיהם. הרשעים יפלו ממנו לגיהנום והצדיקים יעברו אותו בשלום.

שבחי ירושלים

הסוגה הספרותית של שבחי ערים וארצות מהווה חלק ממערכת כתבי הדת והאמונה המוסלמיים וידועה בשם פצ'אאל אלבלדאן ומרכזת בתוכה אגדות ומסורות המפארות את העיר. החל מהמאה ה-9 הופיעו ספרים המפארים ערים בעולם האסלאם ובהן מכה, מדינה, בגדאד, חומס ואחרות אך לא את ירושלים. רעיון קדושת ירושלים באסלאם הקדום משתקף בסדרת ספרים הידועים קולקטיבית כשבחי ירושלים (ערבית: פצ'אאל בית אלמקדס). הספרים הראשונים שיוחדו לירושלים מתועדים למאה ה-11 אך חיבורים אלו הם למעשה קיבוץ של סיפורים ומסורות שנוצרו במהלך המאה ה-7 והמאה ה-8 ופורשות יריעה רחבה המתארת את מעמדה של ירושלים במסורת האסלאם[2][3].

החיבור הראשון של שבחי ירושלים נכתב על ידי אבו בכר אל-ואסטי - תושב ירושלים במאה ה-11, וייתכן כי נכתב על מנת לאסוף תרומות לשיפוץ כיפת הסלע. החיבור בנוי כקובץ של מסורות עם ציון מקור המסורת. כארבעים שנה לאחר מכן פורסם ספרו של אבו אל-מעאלי אלמשרף אבן אלמרג'א וחיבורו מקיף יותר ומכיל כמות גדולה יותר של מסורות והוא מחולק לפרקים המאגדים מסורות בעלות נושא משותף. באמצע המאה ה-14 הופיע ספרו של שהאב אלדין בן אחמד אל-מקדסי שנשא את השם "מעורר התשוקה לבקר בירושלים ודמשק". על פי דברי כותבו ועל פי דעת החוקרים של המסורת המוסלמית[4] הוא העידית של סוגה ספרותית זו, לפניו עמדו כל הספרים והוא מנתח את איכות המסורות המופיעות בהם.

  • על ההיררכיה בין ירושלים למכה - בשם עאישה אשתו של מוחמד:

”ה"נביא" תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: מכה היא עיר רבת חשיבות אשר אללה רומם אותה ואת "קדושת" תחומיה; אללה ברא את מכה והקיף אותה במלאכים, לפני שברא דבר מן העולם כולו באלף שנים. אחר כך הוא צירף אליה את אל-מדינה וצירף אל אל-מדינה את ירושלים. אחר כך ברא את העולם כולו לאחר אלף שנה בבת-אחת”

”אנו מוצאים כתוב בספר, שאללה ירומם ויתעלה, כאשר ברא את הארץ וביקש לעלות אל השמים והם עשן, ההרים ביקשו כבוד בכך, על מי מהם יהא הדבר. והסלע של ירושלים היה שפל רוח מתוך הכנעה לגדולתו של אלוקים יתעלה, ואלוקים הודה לו על כך וערך את העלייה ממנו”

  • בשם כעב אל-אחבאר:

”כעב אמר: אין טיפת מים כלשהי ממעיין מים מתוקים קיימת, אלא אם מקורה מתחת לסלע של ירושלים. אמר איש מן הרעים: אני מכיר מעיין מים שאין מוצאו מתחת לסלע של ירושלים. אמר כעב: אולי כוונתך לעין סמאהיג', ובשם אלוקים, מקורה אכן מתחת לסלע של ירושלים”

”שער משערי גן עדן פתוח אל ירושלים, דרכו יוצא אור מגני גן העדן והוא נופל על מסגדה ועל הריה וסלעיה, והסלע של ירושלים מסלעי גן עדן”

”שער פתוח מן השמים, משערי גן העדן, אשר החמלה והרחמים יורדים ממנו על ירושלים מידי בוקר עד בוא שעת יום הדין, והטל היורד על ירושלים הוא מרפא לכל דווי משום שהוא מגני גן העדן”

  • בשם כעב אל-אחבאר:

”ביום תחיית המתים יהיה כל אחד מהם פנינה לבנה, אשר תאיר את כל מה שבין השמים והארץ. הם ישובו לירושלים עד אשר יוצבו בפינותיה, ואלוקים יציב עליהם את כס כבודו, עד אשר יגזור את דינן של הבריות בין אנשי גן עדן לאנשי גיהנום”

  • על הקרבה לשמיים בשם כעב אל-אחבאר:

”המסגד של ירושלים, היה מרומם מכנפות הארץ, וכנפי שמים הרכינו עצמם אליו עד אשר לא היה המרחק בין הסלע לבין השמים אלא שמונה-עשר מילין, בעוד אשר לגבי זולתו, זה מרחק של חמש מאות שנה”

  • על קרבתה של ירושלים אצל אללה:

”אללה אמר לירושלים לא יחלפו ימים ולילות עד שאוריד עליך כיפה מן השמים, אשר אני אבנה אותה במו ידי, והמלאכים יישאו אותה. היא תאיר עליך בשמים כאור השמש ולא ייכנס אליה בן-אדם כלשהו... ואני אציב עליך חומה וגדר מעננים וחמש חומות של ברקת וספיר ופנינים וזהב וכסף. אליך ההיאספות וממך תחיית המתים”

היסטוריה

כיוון התפילה

ירושלים נקשרת באסלאם לראשונה, לפי אבן אסחאק, הביוגרף המובהק של מוחמד כאשר בראשית ימי האסלאם, עוד בהיותו במכה, לפני שהיגר מן העיר מכה אל העיר ית'רב (לימים אל-מדינה), ציווה מוחמד על מאמיניו להתפלל לעבר כיוון התפילה של היהודים, כלומר כשפניהם לכיוון אבן השתייה שבהר הבית, והחזיק במנהג זה במשך שנה וחצי. קודם להיג'רה (העזיבה לאל-מדינה), יכול היה לפנות גם לכיוון הכעבה וגם לכיוון ירושלים כיוון שהיה דרום-מזרחית לשני המקומות הקדושים. אף על פי שלאחר ההיג'רה כיוון התפילה היה לירושלים, כעבור זמן קצר החליט מוחמד שהכעבה משמעותית יותר עבור המוסלמים ושינה את כיוון התפילה (יש האומרים שעשה זאת בין היתר כדי לבדל את האומה החדשה ממנהגי היהודים, כפי שמשמע בקוראן עצמו[5]). ירושלים נקראת באסלאם גם "כיוון התפילה הראשון" ("אולא אל-קבלתיין" أولى القبلتين).

הפרשנויות לחדית' המסע הלילי

ערך מורחב – מסעו הלילי של מוחמד

לפי החדית', ב-27 ברג'ב (رجب), החודש השביעי בלוח השנה המוסלמי בשנת 621 נסע מוחמד ממכה ל"מסגד הקיצון" על גבי בהמה פלאית ששמה אל-בוראק (البراق) ובלוויית המלאך גבריאל "עלה" משם לרקיע השביעי. בשמים הוא קיבל את מצוות התפילה (צלאה) - אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום, ואת כיוון התפילה - לכיוון מכה.

ה"מסגד הקיצון" מוזכר בפסוק בקוראן בסורת אל-אסראא:

سبحان الذي أسرى بعبده ليلا من المسجد الحرام الى المسجد الاقصى الذي باركنا حوله لنريه من آياتنا إنه هو السميع البصير

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד ה"קדוש" אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין.

— הקוראן, סורה 17. תרגום: אורי רובין

לא מפורש היכן נמצא אותו "מסגד קיצון". ההיסטוריונים אל-ואקדי (סוף המאה ה-8) ואל-אזרקי (אנ') (המאה ה-9) קבעו ש"המסגד הקיצון" הוא מסגד שנמצא בכפר אל-ג'ועראנה בערב הסעודית במרחק 10 מילין מהכעבה, ולא בירושלים[6]. בימי הביניים המוקדמים היו חילוקי דעות רבים בין חכמי הדת על המסע הלילי. זרמים פוליטיים שניסו לתת הילה דתית לעיר אל-מדינה טענו שהמסע הלילי היה לעיר מדינה ולא לירושלים. זרמים שיעים טענו כי המסע הלילי היה לכופה, בירתו של עלי בן אבו טאלב בניסיון להפוך את העיר כמקום מתחרה לירושלים שזוהתה עם השלטון הסוני של בית אומיה[7][8].

לפי הגאוגרף המוסלמי מהמאה ה-9 אחמד אל-יעקובי, פירוש הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומיי, עבד אל-מלכ בן מרואן. באותה תקופה השתלטו על העיר מכה מורדים בראשות עבדאללה אבן א-זובייר שהדירו במשך עשר שנים את אזרחי השלטון המרכזי מלהגיע לחאג' במכה[8][9]. עבד-אל מלכ שחשש לשלטונו החליט להעביר את מצות החאג' להר הבית וטען שהוא חשוב אף יותר מהכעבה כי משם "עלה" מוחמד השמימה.

על פי מסורת מוסלמית אחרת, זיהויו של מסגד אל־אקצא עם הר הבית בעיני המוסלמים התגבש עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בהנהגת הח'ליף השני עומר בן אל־ח'טאב במאה ה־7. בשנת 638 כבש עומר את ירושלים והתכוון לבנות בה מסגד. הוא התייעץ עם כעב אל-אחבאר (אנ'), רב יהודי שהתאסלם, והוא זה שזיהה את הר הבית כמקום בו התפלל מוחמד לפני המסע הלילי שלו[10].

הדעה באסלאם שהמסגד הקיצון (ובערבית: "אל-אקצא") עליו מדובר הוא מסגד עץ שנבנה על ידי עומר בן אל ח'טאב בהר הבית, ואשר היה ידוע אז בשם "מסגד איליא"[11], בעוד המסגד ה"קדוש" הוא מכה. למשל, במסורת המיוחסת לאבן האשם וכלולה ב"א-סירה א-נבוויה" ("תולדות חיי הנביא") נאמר: אז הוסע הנביא, עליו השלום והתפילה, מהמסגד ה"קדוש" אל המסגד הקיצון, שהוא בית אל-מקדס שבאיליא[12]. חוקרי האסלאם מניחים כי "בית אל-מקדס" הוא שערוב של הביטוי העברי "בית המקדש". אין חולק על כך שאיליא היא ירושלים, וכי מדובר בקיצור השם הלטיני "קולוניה איליה קפיטולינה" שניתן לעיר בשנת 131 לספירה.

בזמן התרחשות המסע הלילי, ולמעשה במשך כל ימי חייו של מוחמד, לא היו מוסלמים בירושלים, אם כי ייתכן שהיו בה ערבים נוצרים, ולכן ודאית העובדה שלא היה בה שום מסגד במובן המקובל בימינו. עצם המוסד המכונה "מסגד" טרם התגבש בתקופה זו של ראשית האסלאם. לכן, סביר שהמילה מסגד בקוראן מתייחסת לאתר תפילה, או אתר סגידה[13] הביטוי הסתום "המסגד הקיצון" יכול להתפרש באופנים אחדים, והפרשנות המוסלמית המקובלת כי מדובר בהר הבית אינה נובעת מהטקסט כפשוטו. מתחם הר הבית קיבל בפי המוסלמים את השם אל-אקצא על סמך הפרשנות כי המסגד הקיצון הוא "בית אל-מקדס" אשר ב"איליא" (כלומר, הר הבית אשר בירושלים).

בתקופה המוסלמית המוקדמת

עומר בן אל-ח'טאב כבש את ירושלים בשנות ה-30 של המאה ה-7. תחילה קראו המוסלמים לירושלים איליא הד לשמה הלטיני - איליה קפיטולינה. בהמשך קיבלה ירושלים שמות נוספים המשקפים את עברה היהודי של העיר - בית אל מקדס (ערבית: بيت المقدس - בית המקדש), צהיון (ציון) ואל קודס (ערבית: القـُدْس - הקודש) שמות המתורגמים למעשה משמה העברי של העיר בתקופה כפי שמופיע במסמכים מגניזת קהיר[14].

על פי מסורות אסלאמיות מוקדמות בנה עמר - כובש ירושלים - מסגד על הר הבית. על פי הסיפור עמר סירב לקבל עצה מיהודי מומר לאסלאם לבנות את המסגד צפונית לאבן השתיה על מנת לאפשר למתפללים לפנות למכה ולסלע בו-זמנית. עמר שסירב לחקות את היהדות דחה את ההצעה. סיפור זה מאשש את ההנחה כי בראשית לא ייחסו המוסלמים כל חשיבות לירושלים כעיר קדושה, וקדושת העיר עבור דתות אחרות נראתה נוגדת את מסורת האסלאם.

עם עליית שלטון בית אומיה ובפרט עם ההתקוממות של בני שבט זובייר בראשות עבדאללה אבן א-זובייר, השבט הערבי שישב בארץ - שבט גד'אם תמך במורדים וגם לאחר דיכוי המרד המשיכו הרוחות לסעור. מעמדה של ירושלים השתנה - לטובה - עם התבססות שלטון בית אומיה, הח'ליף עבד אל מאליכ אבן מרואן. תקופה זו ידועה כתקופת פריחה במהלכה שופרו התשתיות בירושלים ודרכים לעיר נסללו, אך עיקר השינוי ניכר בעיר עצמה. המבנה העיקרי שהוקם הוא כיפת הסלע שבנייתה החלה בשנת 688 והושלמה שלוש שנים לאחר מכן. במחקר האסלאם הייתה רווחת הדעה כי מבנה מפואר זה נבנה במטרה לשמש כמתחרה ולהפחית מחשיבות המקומות ה"קדושים" בחצי האי הערבי - מכה ומדינה ולקרב את מרכז הכובד של פולחן האסלאם לדמשק.

לאחר מכן ב-705 נבנה מסגד אל-אקצא על ידי עבד אל-מלכ (יש הסוברים שהבונה היה בנו וליד הראשון), וכן נבנתה קריית השלטון האומאית ממערב ומדרום להר הבית על ידי וליד הראשון.

במאה ה-8 בעקבות פעילות מתגברת של סגפנים דרווישים סופיים שביקרו בירושלים, גרו בה זמנית או בקביעות והתפללו במקומותיה הקדושים, עלתה קרנה של ירושלים כעיר "קדושה". ספיאן אלת'ורי טען[15], שתענוגו הגדול בחיים הוא לאכול בננות בצל כיפת הסלע, אנשי דת אחרים הפיצו את הקריאה לעלות לרגל לעיר ולהשתקע בה.

עליית שלטון בית עבאס נקשרה בירושלים כאמור בחדית': ”ייצאו מח'ראסאן דגלים שחורים[16]. דבר לא יעצור אותם עד שיוצבו באיליא”

בימי שלטון בית עבאס ירדה ירושלים ממעמדה וח'ליפי בית עבאס ישבו בעיראק ושם היה מרכז שלטונם. החליף השני בשושלת אל-מנסור ביקר בירושלים בשנת 758 וציווה להוריד את הצלבים מהכנסיות ולהעלות את גובה המיסים המשולמים על ידי הנוצרים.

בימי הח'ליף הארון א-רשיד הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת 797 קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר קרל הגדול. עם הכתרתו של קרל לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 800, יצאה משלחת מירושלים והביאה לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו מנזרים, אכסניה, ספרייה ושוק. הקיסר רכש שטחי קרקע בעמק יהושפט והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה[17].

הגאוגרף המוסלמי בן התקופה ובן ירושלים אל-מקדסי מתאר[18] את העיר במאה העשירית:

”לא תמצא בתים יפים יותר וחזקים יותר מבתי ירושלים. לא תמצא אנשים הגונים יותר מתושבי ירושלים, ולא חיים נעימים יותר מחייה ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה. אבל יש הרבה חסרונות לעיר הזאת ואחד מהם ידם של תושביה הנוצרים והיהודים על העליונה”

שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדאד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.

בתקופה הצלבנית

בתקופה הצלבנית התחזק מעמדה של ירושלים עוד יותר בעיני המוסלמים. תחילה גילו המוסלמים אדישות רבה כלפי כיבוש העיר. עמנואל סיון בספרו "האסלאם ומסעי הצלב" שמסקר את מסעי הצלב מנקודת מבט מוסלמית קובע כי בעת כיבוש העיר בידי הצלבנים, בעיניים מוסלמיות "אין להבחין בתדהמה ולא בתחושת אובדן והשפלה דתיים". עוד הראה סיון בספרו "מיתוסים פוליטיים ערביים" כי עד לתקופת מסעי ירושלים הייתה קדושת ירושלים שנויה במחלוקת באסלאם[19].

רק בהמשך הגיע צלאח א-דין והחל לייחס חשיבות רבה לעיר. בתחילת דרכו היה לצלאח א-דין אינטרס להשאיר את ממלכת ירושלים על כנה, זאת כדי שישמש כמדינת חיץ בינו לבין נור א-דין ובשלב זה קיומה היה בעל ערך אסטרטגי. במשך אותה תקופה ירדה הפעילות המוסלמית מול ממלכת ירושלים בעוד עיקר תשומת הלב מתמקד בעימות המתקרב בין סוריה למצרים. צלאח א-דין שמר על אש העימות ובונה מוניטין של אביר האסלאם אך נמנע מלפגוע אנושות בממלכת ירושלים.

בחודש דצמבר 1170 יצא צלאח א-דין למסע מלחמה ראשון כנגד ממלכת ירושלים ולאחר סדרת התנגשויות ללא הכרעה בעזה ומבצר דרום נסוג הצבא המצרי וחזר והופיע באילת וכבש את אי האלמוגים בעזרת ספינות מתקפלות שהובאו ממצרים. במשך ארבע השנים שלאחר מכן תקף צלאח א-דין את המבצרים הצלבניים בעבר הירדן בסדרה של מסעות מלחמה במהלכם נמנעו הצדדים הניצים מקרב מכריע וצלאח א-דין נמנע משיתוף פעולה עם נור א-דין. ביום ה-15 במאי 1147 מת נור א-דין וצלאח א-דין הפך לשליט עצמאי שאינו מקבל מרות חיצונית. מעתה הפכה ממלכת ירושלים מנכס אסטרטגי לכלי לאיחוד העולם המוסלמי - תחת שלטון בית איוב והמלחמה בכופרים שימשה כעילה לכיבוש סוריה עיראק ואיחודן עם מצרים. לצורך זה חזר השימוש ברעיון הג'יהאד שאיפשר איחוד אידאולוגי דתי ורגשי של עולם מוסלמי מפוצל, והפנייתו כנגד ממלכת ירושלים.

בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו מזה זמן רב להחריב את ממלכת ירושלים ובאביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'יהאד נגד הצלבנים. המוסלמים נענו וצבא גדול התקבץ תחת דגלו. צבאו של צלאח א-דין נחל ניצחון גדול בקרב קרני חיטין, ומשם הדרך לירושלים הייתה פתוחה. אחרי מצור בן שבועיים, שנמשך מיום 20 בספטמבר 1187 עד לכניעת מגיני העיר ביום 2 באוקטובר כבש צלאח א-דין את העיר. המצור היה קצר יחסית אך אינטנסיבי ואלים, כאשר שני הצדדים מרגישים כי הם נלחמים על עיקרי אמונתם וסמל מרכזי בתרבותם. כיבוש העיר החזיר את ירושלים לשלטון מוסלמי לאחר 88 שנים של שלטון נוצרי. המוסלמים בראשות צלאח א-דין החלו בהפיכת ירושלים לעיר מוסלמית על ידי מחיקת עברה הצלבני. צלבים שהיו מוצבים על מבנים הוסרו. מסגד אל אקצא חזר להיות מסגד לאחר ששימש כמשכן למסדר הטמפלרים. כיפת הסלע חזרה להיות מבנה מוסלמי. ציורי קיר על מוסדות נוצריים כוסו וטוהרו לאחר שהוצאו מהם הפסלים.

כמה עשרות שנים לאחר מכן המוסלמים שוב ויתרו על ירושלים, כאשר בשנת 1229 נחתם הסכם יפו בין אל-מלכ אל-כאמל לבין פרידריך השני בו ירושלים נמסרה לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר שהכריז על עצמו ב-18 במרץ כ"מלך ירושלים". רק אזור הר הבית ובו מסגד אל אקצא ומסגד עומר נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן. מאז, למשך 800 שנה ירד קרנה של ירושלים עד למנדט הבריטי לאחר שהבריטים כבשו את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית.

בתקופה הממלוכית

כ-300 שנה עמדה ירושלים בתקופה הממלוכית פרוזה וחומותיה פרוצות. ירושלים הממלוכית הייתה עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות דתית גבוהה, הן עבור השלטון הממלוכי המוסלמי והן עבור היהודים והנוצרים[20]. כך, למשל, כתב הרמב"ן ב-ה'כ"ז (שנים ספורות לאחר שעברה לידי הממלוכים):

רבה העזובה וגדול השיממון... וירושלים יותר חרבה מן הכל... ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים (ממלוכים) ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם... העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות – זוכה

— אגרת הרמב"ן לבנו

.

רבי עובדיה מברטנורא, שביקר בירושלים ב-ה'רמ"ח, מלמד כי המצב לא השתנה במאתיים השנים שחלפו:

”וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב... וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו”[21].

בתקופה העות'מאנית

במשך שנות שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים היא לא השקיעה מאומה לשיפור כלכלת העיר אלא התרכזה בגביית מכסים גבוהים ממבקריה. העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד. השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. ג'ורג' סנדיס תיאר את העיר בשנת 1611 כך: "החורבות מרובות; הבתים הישנים (למעט מעטים) מתפוררים, החדשים עלובים". גוסטב פלובר ביקר בעיר ב-1850 ומצא "חורבות בכל פינה". בשנת 1876 ביקר מארק טוויין בירושלים והתרשם כי ירושלים "איבדה כל הדרה והפכה כפר של קבצנים"[22].

שונה היה הסולטן העות'מאני סולימאן המפואר שבנה את חומת ירושלים העות'מאנית. חוקרים רבים תהו מה הביא את הסולטאן סולימאן לבנות חומה בירושלים, לאחר שעמדה פרוּזה שנים כה רבות. מקובל כי המוטיבציה שלו הייתה דתית בעיקרה – אמונה כי עיר הקודש ראויה לחומה משלה, כהגנה בפני פשיטות שודדים בדואים ממדבר יהודה[23]. כמו כן נראה כי ביקש להדגיש בכך את חשיבותה של עיר הקודש, שהוזנחה שנים רבות מדי: "הדורות הבאים... ראו במעשהו של סולימאן הבעת כבוד ויקר לירושלים, וניסיון להעלאת חשיבותה"[24]. כמו כן, ייתכן שבניית החומה נועדה למשוך תושבים לירושלים ולשפר בכך את מצבה הכלכלי, לקדם אותה מבחינה דמוגרפית ולהשליט בה חוק וסדר[25]. דעה נוספת גורסת כי החומה נבנתה כהגנה לעיר, בשל החשש מחידוש מסעי הצלב במאה ה-16 בידי קרל החמישי, מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", והחשש מפני רצונו לכבוש את ירושלים[26]. ייתכן גם שסולימאן ביקש לחזק בכך את הנוכחות המוסלמית בירושלים, להעמיק את "קדושתה" לאסלאם ו"לזכות באהדת האוכלוסייה המוסלמית הכבושה"[27].

בתקופת המנדט הבריטי

עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים החל שוב קרנה לעלות בעיני המוסלמים. חאג' אמין אל חוסייני מונה ב-1921 בידי הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל כמופתי של ירושלים. באותן שנים ביסס המופתי את כוחו באמצעות המועצה המוסלמית העליונה שעמד בראשה. הוא גייס כספים רבים ממוסלמים בעולם לשיפוצים במסגד אל אקצא ובמבנה כיפת הסלע בהר הבית.

בתקופת המנדט הבריטי החל הר הבית לקבל משמעות לאומית פלסטינית ופעולות שיפוץ במבנה שימשו להגברת ההתעניינות האזורית בירושלים כמשקל נגד לפעילות הציונית לביסוס האחיזה היהודית ברחבת הכותל[28]. בסיוע ממשלת המנדט, הוציאה המועצה המוסלמית העליונה בה'תרפ"ג וה'תרפ"ד (1923 ו-1924) משלחות לחג'אז, הודו, עיראק, כווית ובחריין, כדי לאסוף כספים לשיפוץ המסגדים על הר הבית. ההיענות הייתה רבה ונתרם סכום עתק. השיפוצים נמשכו עד סוף שנות ה-20, וגולת הכותרת של מפעל השיפוץ היה ציפוי בזהב של מבנה כיפת הסלע[29].

בתקופת השלטון הירדני

לאחר מלחמת העצמאות חולקה ירושלים לשניים. צידה המערבי הייתה בשליטת ישראל וצידה המזרחי הייתה בשליטה ירדנית. הלחימה בעיר וחלוקתה הביאו לבריחת תושבים מן העיר. תושביה האמידים הערבים של העיר התפרנסו ברובם מהמסחר, וזה כמעט וחדל לאחר חלוקת העיר, עת שעמאן בירת ממלכת ירדן הייתה למרכז המסחרי הראשי של המדינה. סוחרים אמידים רבים אלה נטשו את העיר, ונותרו בה תושבים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות בלבד. מספר תושביה של העיר המזרחית פחת בעקבות מלחמת העצמאות מ-60,000 תושבים ל-33,000 בלבד.

בין שנת 1949 ל-1967 גדלה אוכלוסיית העיר עמאן בירת ירדן פי 10. ירושלים המזרחית לעומתה גדלה ב-5% בלבד[30]. בשלהי שנות ה-50, מיעוט ההשקעות והפיתוח בעיר המזרחית הביא להגירה שלילית רבה - בעיקר למדינות המפרץ.

בתקופת השלטון הירדני במאה ה-20 היה הרובע המוסלמי בעיר העתיקה שכונת העוני של ירושלים, והאזור הדל ביותר בעיר (למעט אזור התיישבות הפליטים בהריסות הרובע היהודי). רבים מתושבי הרובע התגוררו בדירות חדר ומרתפים תת-קרקעיים, או בפחונים וצריפים שנבנו על גגות מבני הרובע. מרבית התושבים התגוררו בדיור מוגן - מבנים בהם שכר הדירה לא השתנה מאז תקופת המנדט הבריטי, אשר היו בבעלות ההקדש המוסלמי (הוואקף). ההקדש לא השקיע כספים בשיפוץ ושיקום הבתים ומצבם של אלה היתדרדר. רחובות הרובע המוסלמי לא היו מרוצפים, מערכת הביוב לא הייתה קיימת, וביוב הבתים זרם לבורות המים מהם שתו תושבי השכונה. חלק ניכר מבתי הרובע לא חובר למערכת החשמל. בתנאים קשים אלה התגוררו כ-17,000 תושבים מוסלמים נכון לשלהי התקופה הירדנית (יותר מכפליים מאשר מספר המתגוררים ביתר חלקי העיר העתיקה (שטחו של הרובע כשליש משטחי העיר העתיקה כולה)[31].

מיעוט המשאבים שהופנה אל העיר בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות והפיחות הרב באוכלוסייתה פגעו בכלכלת העיר. עיקר כלכלת העיר התבססה על התיירות הנוצרית שהגיעה אליה, ונבנו בעיר בתי מלון רבים, שהגדול והמרשים בהם הוא מלון אינטרקונטיננטל שנבנה על הר הזיתים. בעיר לא התפתחה כל תעשייה, למעט בית חרושת לסיגריות שנפתח באל-עיזריה.

מספר התיירים גדל בעקבות התפתחות העיר בשנות ה-60. בשנת 1967 הגיע מספר התיירים בעיר המזרחית לשיא של 616,000 תיירים, מרביתם צליינים נוצרים, אך גם עולי רגל מוסלמים. בשנות ה-60 גדל מספר המלונות והאכסניות בעיר, והגיע ל-51 מלונות ואכסניות. בעיר המזרחית פעלו 73 סוכנויות נסיעות[32]. הגידול בתיירות הביא לפיתוח מסחרי - נפתחו חנויות, בנקים, בתי קולנוע ומסעדות יוקרה במטרה לשרת את ציבור התיירים.

בתקופת השלטון הירדני חוזקו הקירות, תקרות העץ ויסודות עמודי מבנה מסגד כיפת הסלע, והבניין חובר לרשת החשמל. חלונות הזכוכית ואריחי החרסינה חודשו, השבכה המגינה על הסלע הוסרה, וחלקים ממנה הועברו לתצוגה במוזיאון האסלאם שבפינתו הדרום-מערבית של ההר, והכיפה חופתה בלוחות אלומיניום מוזהב. הפרויקט ארך עשור והסתיים בה'תשכ"ה (1965), שנתיים לפני כיבוש הר הבית בידי ישראל בה'תשכ"ז (1967).

חוסיין מלך ירדן תרם 8.2 מיליון דולרים מכספו לשיפוץ כיפת המבנה. לשם כך מכר מנכסיו השונים, לרבות ביתו בלונדון. הכיפה צופתה מחדש בשכבת זהב בשנים[33] ה'תשנ"ג- ה'תשנ"ד (1994-1993), בתהליך אלקטרוכימי מיוחד, שבמהלכו הוחלפו לוחות האלומיניום המצופים בזהב בכ-5,000 לוחות זהב חדשים. לצורך ציפוי הכיפה מחדש נדרשו כ-80 ק"ג של זהב.

בסכסוך הישראלי-ערבי

דגל ישראל מונף מעל מסגד אל-אקצא. איור השער בעיתון "דאס אידישע פאלק", 30 באפריל 1920.
כרוז של חמאס המשבח את פיגועי ההתאבדות, ברקע מסגד אל אקצא
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
סמל החמאס, כיפת הסלע במרכזו

ירושלים היא אחת מהנקודות המרכזיות בסכסוך הישראלי-ערבי ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהומות רבות פרצו בהר הבית בין פלסטינים לבין כוחות הביטחון הישראליים לאורך השנים. הסיסמה "אל-אקצא בסכנה" נהגתה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה אחד ממתנגדי הציונות החריפים ביותר, והיה באותה עת המופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה. הוא הפיץ כרוזים עם הסיסמה ומתחתיה תמונת הרצל ליד המסגד שעליו מונף דגל ישראל, או תמונות מזויפות שבהן נראה מסגד עולה בלהבות. כרוזים אלה הגבירו את כוחו של חוסייני בקרב הציבור הערבי, והיו בין הגורמים לפריצת פרעות תרפ"ט.

בראיון עם אליהו ששון בשנת 1928 נשאל חוסייני אם הוא באמת מאמין בסכנה הזאת, והמופתי ענה לו: "במלחמתי בציונים מותר לי להשתמש בכל הטענות שיש להן או אין להן אחיזה במציאות."[34]

ארגוני הטרור הפלסטיניים הנאבקים בישראל שמים בראש את סוגיית ירושלים ובפרט את אל-אקצא. בהתאם לכך, המלחמה בישראל היא מלחמת ג'יהאד.

בראש סמליל החמאס, שרטוט של ישראל מהנהר עד לים, בהתאם לאמנת החמאס השואפת למדינה פלסטינית אסלאמית תיאוקרטית במקום מדינת ישראל. במרכזו, שתי חרבות מוצלבות על רקע כיפת הסלע, ומסביב דגלי פלסטין עם השהאדה, מתחת כיתוב "פלסטין" בערבית בשחור, ובמוטו השם המלא של הארגון.

דרישה להפוך את ירושלים לבירה פלסטינית

לאורך שנות ההיסטוריה ירושלים מעולם לא הייתה בירה מוסלמית, אך מאז הסכסוך הישראלי-פלסטיני גוברת הדרישה מצד הפלסטינים להקים "מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים". קריאה זו כבר נשמעה בשנת 1948 עת אמין אל-חוסייני הכריז על הקמת ממשלת כל פלסטין. בפועל, במשך 19 שנות השלטון הירדני ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ירדן לא הקימה מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, על אף שלא היה מי שימנע זאת ממנה.

במשך שנות השלטון הירדני במזרח ירושלים לא טרח אף מנהיג ערבי לעלות אליה, על אף שהדבר היה בידם. המלך חוסיין הגיע רק לעיתים רחוקות, ופייסל, מלך ערב הסעודית אף התבטא כמה פעמים על השתוקקותו להתפלל בירושלים אך מעולם לא הגשים את משאלתו זו.

הגרסה הראשונה של האמנה הלאומית הפלסטינית אינה מזכירה ולו פעם אחת את המילה "ירושלים". רק ב-1967 לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים ונכנסה תחת שליטה ישראלית, עודכנה האמנה מחדש והוכנס בה הדרישה לבירה פלסטינית בירושלים.

בסכסוך האיראני-ישראלי

האיראנים הם מוסלמים שיעים ברובם ולשיעה אין כל זיקה לירושלים, אך לצורך המאבק בישראל החלה התעניינות הולכת וגוברת מצד איראן מאז המהפכה האיראנית. יום המחאה האנטי-ציוני יום קודס הוכרז על ידי מנהיג המהפכה האסלאמית של איראן, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. באוגוסט 1979, שנת המהפכה האיראנית, לאות הזדהות עם הפלסטינים, הכריז ח'ומייני על חובה דתית של כל מוסלמי לשחרור ירושלים:

"מזמין אני את המוסלמים בכל רחבי העולם לציין את יום שישי האחרון של החודש ה"קדוש" של רמדאן כיום אלקודס, כדי להכריז על סולידריות בינלאומית של מוסלמים לתמיכה בזכויות הלגיטימיות של העם המוסלמי על פלסטין. במשך שנים רבות אני מודיע למוסלמים על הסכנה הנשקפת מישראל, אשר היום גברה בהתקפותיה הפראיות נגד אחינו ואחיותינו בפלסטין ובדרום לבנון, וממשיכה להפציץ בתים של פלסטינים. אני דורש מכל המוסלמים של העולם ושל הממשלות המוסלמיות להצטרף יחד כדי לכרות את יד הגזלן ותומכיו".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ עמנואל סיון, 'קדושת ירושלים באסלאם', משה שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 35- 42
  2. ↑ י' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 43- 55.
  3. ↑ עפר לבנה-כפרי, ‏על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 26-21; עפר לבנה-כפרי, ‏ירושלים - 'טבור הארץ' במסורת האסלאם, קתדרה 69, יוני 1987, עמ' 105-79
  4. ↑ י' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו,עמ' 43- 55.
  5. ↑ ”קבענו את כיוון התפילה אשר החזקת בו לפנים (כלומר לכיוון ירושלים)... והנה עתה (לאחר שברור מי הוא מוסלמי אמיתי) ניתן לך כיוון תפילה אשר ישביע את רצונך: הטה פניך לעבר המסגד ה"קדוש" (כלומר מכה)” (הקוראן. סורה 2, איאת 142-145. מהדורה עברית: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב 2005)
  6. ↑ הקוראן, תרגום אהרן בן-שמש, 17. בשורת בני ישראל, עמ' 166, הערה 2.
  7. ↑ ג'קי חוגי, ‏הר הבית בידנו: האינטלקטואל המצרי שנותן לנו את אל אקצא, באתר מעריב אונליין, 21 בדצמבר 2015
  8. ^ 8.0 8.1 מרדכי קידר, השקרים האסלאמיים על ירושלים ומסגד אל־אקצא, באתר מידה, 9 באוגוסט 2016
  9. ↑ נדב שרגאי, ‏על רקע הנורמליזציה: פולמוס חריף מטלטל את העולם המוסלמי סביב מקומו האמיתי של מסגד אל־אקצא, באתר ישראל היום, 26 בנובמבר 2020
  10. ↑ Bayt Al Maqdis: An Islamic Perspective, ‏2 במאי 2016 (באנגלית).
  11. ↑ הטקסט המקורי: " لا تُعْمَلُ الْمَطِيُّ إِلا إِلَى ثَلاثَةِ مَسَاجِدَ ، إِلَى الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ ، وَإِلَى مَسْجِدِي هَذَا وَإِلَى مَسْجِدِ إِيلْيَا أَوْ بَيْتِ الْمَقْدِسِ ".
  12. ↑ הטקסט המקורי: "ثم أُسـْرِيَ برسول الله صلى الله عليه وسلم من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى وهو بيت المقدس من إيلياء".
  13. ↑ השורש הערבי מקביל לשורש ס.ג.ד בעברית, והמשקל של המילה מצביע על מקום - כלומר, "מסגד" הוא מקום שבו סוגדים.
  14. ↑ ש"ד גוייטין, היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם. עמודים 35-32
  15. ↑ S. D. Goitein, (1966), 'The Sanctity of Jerusalem and Palestine in Early Islam', in Studies in Islamic History and Instituions, Leiden, p. 142
  16. ↑ צבע בית עבאס
  17. ↑ עמוד הבית, באתר טריפי - החזרי מס
  18. ↑ זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל, העיר העתיקה א', הוצאת אחיעבר 1972, עמוד 97
  19. ↑ בספרו של סיון "מיתוסים פוליטיים ערביים", עם עובד, תל אביב, תשמ"ח 1988, הפרק על קדושת ירושלים עמ' 85–120 בנוי בעקיפין על הדוקטורט שלו.
  20. ↑ דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, כרטא תשנ"ד 1994, עמ' 103
  21. ↑ אצל: דן בהט, ירושלים אוסף מקורות, ירושלים: הוצאת אריאל 1999, עמ' 191.
  22. ↑ צורף, אהרן, מבשר טוב - ירושלים ב, ירושלים ב, באתר אוצר החכמה
  23. ↑ אלי שילר, "העיר העתיקה כיום", בתוך אלי שילר וגדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, תל אביב: משרד הביטחון, 1991, עמ' 42.
  24. ↑ שם, עמ' 45.
  25. ↑ אמנון כהן, "ביצורה של ירושלים העות'מאנית - המימד האירופי", עמ' 59
  26. ↑ מאיר בן דב, ביצורי ירושלים - החומות, הערים והר הבית, תל אביב תשמ"ג, עמ' 79, וכן המאמר "מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים", עמ' 67.
  27. ↑ שם, עמ' 83, וכן בעמ' 99.
  28. ↑ אילן פפה, אצולת הארץ:משפחת אל-חוסייני, הוצאת מוסד ביאליק, עמוד 261
  29. ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 162, 166–167; צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 21.
  30. ↑ ירושלים עיר ועם, 226
  31. ↑ שילר, 92
  32. ↑ שילר, עמ' 75
  33. ↑ "כנרית זהב על כיפת הסלע", מאת אריאל שילר  בתוך: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, נגוהות זהב על ירושלים, גיליון 185 תשס"ח 2008 עמודים 31-6.
  34. ↑ דורית דינור, ביקורת ספר: השקר הגדול שמניע את הטרור, באתר אפוק טיימס ישראל, ‏9 ביוני 2020.

-|

חלקים מהערך באדיבות ויקיפדיה העברית,
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טיוטה:ירושלים_באסלאם&oldid=3036287"