להוציא מליבם של צדוקים

להוציא מליבם של צדוקים הוא ביטוי חז"לי המשמש כנימוק למספר תקנות חז"ל שתוקנו במיוחד כדי להוציא מליבם של צדוקים, וכדי להוכיח שעם ישראל נוהגים שלא כמנהגם.

גם בדורות מאוחרים יותר תוקנו תקנות שנועדו לשלול את דעתם של הכתות שפרשו מן היהדות הרבנית.

רקע

הצדוקים והבייתוסים היו כיתות יהודית שנוסדו בימי בית המקדש השני שכפרו בתורה שבעל פה בפרשנותה המקובלת מסיני, והחזיקו בפרשנות שונה למקרא. חז"ל ראו בהם סכנה לעתיד היהדות וביקשו לבטא בפומבי במקומות מסוימים שאין מקום להחמיר כדבריהם, וכפי שביאר זאת הרמב"ם: ”וכל דבר שיש למינים פתחון פה עליו חוץ מדעת רבותינו ז"ל, ראוי לנו לפרסם המחלוקת עליהם” (שו"ת הרמב"ם סימן רס"ג).

בדורות מאוחרים העתיקו הגאונים והראשונים נוהג זה כדי לעקור מנהגים וחומרות של הקראים. ויש שראו בסייגים ובחומרות השונות במהלך הדורות, כמו המושג חדש אסור מן התורה, כביטוי מאוחר 'להוציא מליבם של צדוקים'.

תקנות חז"ל

ציור עשיית הפרה האדומה בימי משה

• שריפת פרה אדומה – הצדוקים טענו כי על הכהן השורף את הפרה להיות טהור, ואילו חז"ל דרשו מהפסוקים שהכהן יכול להיות טבול יום, וכדי להוציא מליבן של צדוקים – היו מטמאים את הכהן בשרץ, והיה טובל ושורף את הפרה (משנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ז').
• הקטרת הקטורת ביום הכיפורים – הצדוקים טענו כי הכהן גדול אמור להיכנס לקודש הקדשים כשהקטורת מוקטרת כבר על הגחלים בתוך המחתה, ודקדקו חז"ל שההקטרה חייבת להתבצע "לפני ה'" בתוך קודש הקדשים, ולא לפני כן. (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ג עמוד ב')
• טקס קציר העומר – המשנה מתארת את הטקס בו נקצרו שיבלי מנחת העומר בסוף יום טוב הראשון של חג הפסח, ומסיימת ”וכל כך למה, מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב” (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ה עמוד א'). בשל הפולמוס שהתקיים סביב תאריך ההקרבה "ממחרת השבת" – הקפידו חז"ל על טקס גדול שבו הכל יווכחו בהכרעת ההלכה כשיטת חז"ל. (יש שכתבו שמסיבה זו תקנו ברכה על ספירת העומר, בשונה מספירת זב וזבה ויולדת ומצורע. כמו כן יש שתלו בטעם זה את נוסח התפילה בחג השבועות "זמן מתן תורתנו").
• עדים זוממים – הצדוקים טענו כי אין עדים זוממים נהרגים עד שייהרג הנידון, אך אם הוזמו קודם שנהרג – אינם נהרגים. ואילו חז"ל דרשו "כאשר זמם" ולא כאשר עשה, שעדים זוממים נהרגים דווקא אם הוזמו קודם הריגת הנידון ולא לאחר מכן. בתלמוד מסופר על מקרה בו הרג יהודה בן טבאי עד זומם יחיד – כדי להוציא מליבם של צדוקים, וזאת מכיוון שבסמכות בית הדין להעניש בעונש מוות אף חוטא שאינו ראוי לעונש זה - אם בית הדין רואים לנכון לעשות כך, למשל כדי להוציא מליבם של צדוקים. אך כשנודע על כך לשמעון בן שטח - אמר לו שהרגו שלא כדין, משום שאם רק עד אחד הוזם - אינו נחשב לעד זומם, אלא לאדם כשר, ואדם כשר אסור להעניש בעונש מוות אף אם בית הדין רואים לנכון לעשות כך.
• ביום טבוח אחר השבת, שחל חג השבועות בשבת - היו חכמים שהכריעו שניתן להתענות ולהספיד ביום ראשון, וכן אסרו על הכהן גדול ללבוש בגדי כהונה, זאת כדי לבטל את דעת הצדוקים שחגגו באותו יום את חג השבועות.
• ירושת הבת עם בת הבן – חז"ל הרחיקו מאוד את ירושת הבת במקום הבן, ואף שהדיין יכול לפסוק ירושה לבת במקום שהוא רואה לנכון, הרי שבמקום שהבן נפטר והשאיר רק בת, אסור לדיין לפסוק שאחות הבן תירש עם בת הבן. וזאת כדי להוציא מליבן של צדוקים התומכים בכך.

תקנות בספרות הגאונים והראשונים

אכילת חמין נתקנה כדי להדגיש דעת חז"ל שהתירו שהייה והטמנה בשבת

• הברכה על הדלקת נרות שבת - נתקנה על ידי רב סעדיה גאון כנגד הקראים שפירשו את הפסוק: ”לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת” כמו הדת השומרונית כאוסרת על נר דולק בבית במהלך השבת גם אם הודלק לפני השבת. הברכה נועדה להדגיש את פרשנות חז"ל שהאיסור הוא רק על הדלקת אש בשבת עצמה, אך מותר להדליק אש בערב שבת כדי שתמשיך לדלוק במהלך השבת. ומטעם זה היה הגר"א מרבה בהדלקת נרות שבת.
• אכילת חמין - נתקנה על ידי חכמים משום עונג שבת, ולהוציא מלב הבייתוסים והקראים. בספר העתים האריך לטעון נגד אותם שאין אוכלים חמין בשבת: ”הטמנות חמין בשבת תקנה גדולה היא דתקינו רבנן משום עונג שבת... ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס, יהיה אהליהם לנתוץ וירקבו עצמותם אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם להטעותם, שהחמין אסור בשבת ותיפח עצמותיהם... והלכך כל שאינו אוכל חמין בשבת בר נידוי הוא ודרך מינות יש בו וצריך להפרישו מקהל ישראל...” (ספר העתים אות טז).
• פיקוח נפש בשבת - נפסק להלכה שפיקוח נפש בשבת נעשית לכתחילה דווקא בידי יהודים, להוציא מליבם של צדוקים שאסרו חילול שבת במקום פיקוח נפש.
• תשמיש בימי טוהר - פסק הרמב"ם כי יולדת שאינה מטהרת עצמה בימי טוהר בשל פרשנות הפסוק שהיא טמאה אף לבעלה (33 ימים לזכר, ו-66 ימים לנקבה), כמנהג הצדוקים שמונים מספר זה להיטהר לבעלה, כופים אותה כדי להוציא מליבם.

תקנות לשיטות מסוימות

מצות שהונחו כעירוב חצרות, בבית הכנסת האר"י האשכנזי בצפת

• תיקון עירוב חצרות - יש שכתבו שהגם שתקנת העירוב בשבת היא תקנה קדומה מימי שלמה המלך, הרי שלשיטת רבי יהודה בר יקר – יש מצוה לתקן עירובין כדי שיוכלו לצאת חוץ למקומו, משום שבלא עירוב האנשים כלואים בבתיהם, ודומים בכך לקראים המפרשים "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" כפשוטו.
• אכילה בערב יום הכיפורים - לפי שבלי הלקט בשם אחיו ר' בנימין, הטעם שתיקנו חז"ל לאכול בערב יום הכיפורים הוא כדי להוציא מליבן של צדוקים שפירשו את הפסוק (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ל"ב) "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש" כפשוטו.
• אי עמידה בקריאת התורה – לפי רבי נתן בן יהודה בספר המחכים – אין לעמוד בקריאת התורה, ”דרך מינות לעשות כן, משום דכתיב בעזרא (נחמיה ח, ה) 'וכפתחו עמדו', ואינן מאמינים מה שדרשו רבותינו (מסכת סוטה, דף ל"ט עמוד א') דעמדו היינו שתקו, שאסור לספר בשעת קריאת התורה”.
• נישואין עם בת אחותו או חורגתו – יש שכתבו שחז"ל שבחו נישואין לבת אחותו, כדי להוציא מליבן של צדוקים שאסרו זאת. וכן התירו נישואין לחורגתו, ולא אסרו זאת מדין שניות לעריות, משום שהצדוקים אסרו זאת.
• מצוות עונה בליל שבת - יש שכתבו שחז"ל תקנו עונת תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת, כדי להוציא מליבם של צדוקים (קראים) שאסרו לשמש מטתו בשבת.
• שבת הגדול - נקרא כך בשבת שלפני חג הפסח, להורות שיש עוד "שבת קטן" במהלך השבוע הקרוב, ולהוציא מליבם של צדוקים החולקים על כך.
• אכילת מאכלי חלב בחג השבועות - הונהגה כדי להוציא מליבם של צדוקים שפירשו איסור בשר בחלב רק בבישול ולא באכילה, ולכן תיקנו לאכול מאכלי חלב ובשר ולהמתין ביניהם, דווקא בחג השבועות שהתפלמסו בו חז"ל והצדוקים בקביעתו.

השערות נוספות

ציצית נוטפת על הקרן, בניגוד לדעת הקראים שהצמידו ממש לקרן

תפילת כל נדרי, להוציא מליבם של מינים שכפרו בהתרת נדרים

יש שכתבו שגם הדין שהציצית צריכה להיות נוטפת על קרן הבגד, ולא צמודה ממש לקרן, משום שהקראים הקפידו על הקרן ממש. כן שיערו שפירקוי בן באבוי אסר להתענות בראש השנה משום שהיו כתות ביהדות שהתענו בראש השנה. כך גם שיערו שמנהג כפרות על תרנגולים נתקן כדי להוציא מליבם של קראים שהחשיבו את התרנגול כעוף טמא.

יש שתלו את מנהג אמירת כל נדרי בליל יום הכיפורים, כדי להוציא מליבם של מינים שכפרו בהתרת נדרים. וכן יש שכתבו בדעת הט"ז לקחת ערבות לארבעת המינים דווקא כאלו שלא גדלו על הנחל, שהוא כדי להדגיש את דעת חז"ל שגם ערבות שלא גדלו על הנחל כשרות. וכן עניין שמחת בית השואבה הפליגו בהם חז"ל כדי להוציא מליבם של צדוקים שהתנגדו לניסוך המים.

חומרות במקום שהקילו להוציא מליבם

במקרים רבים החמירו חז"ל חומרות יתירות, במקומות שהקילו כדי להוציא מליבם של צדוקים, וכגון בפרה אדומה – ”וכיון דטבול יום כשר בפרה עשו בה מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה” (רש"י, מסכת סוכה, דף כ"א עמוד א', ד"ה ומביאין).

ויש ששיערו שהחומרות בהלכות שהייה והטמנה נועדו לחזק את איסורי מבשל או מבעיר, ומשום שחיפשו להתיר את עצם השהייה וההטמנה – כדי להוציא מליבם של קראים שאסרו זאת, וכדברי בעל המאור שכל שאינו אוכל חמין בשבת – חוששים שהוא מין.

וכן גם שיערו שאיסור רפואה בשבת במקום שאינו פיקוח נפש, נאסר כדי שלא יזלזלו ויבואו לחלל את השבת לצורך רפואה במקום שאין פיקוח נפש, ולכן אסרו כל ענייני רפואה, וסמכו לגזירת שחיקת סממנים

מאידך, יש אומרים שאף שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, לא רצו חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר כדי שלא יאמרו הצדוקים שחכמים עושים תורה משלהם.

קישורים חיצוניים

• הרב אליהו גרינצייג, להוציא מליבן של צדוקים, בתוך "ירושתנו", חלק ט, עמ' קכא-קלה, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)