יהודה בן טבאי

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה בן טבאי
תקופתו בימיו מלכו בירושלים אלכסנדר ינאי ואחריו שלומציון המלכה
דור זוג שלישי לתקופת הזוגות
רבותיו יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי.
תלמידיו שמעיה ואבטליון
חבריו שמעון בן שטח

יהודה בן טבאי היה נשיא הסנהדרין, בן זוגו של שמעון בן שטח, ששימש לצידו כאב בית דין. הם היו הזוג השלישי בתקופת הזוגות. במחלוקת על הסמיכה בחג יהודה בן טבאי אחז בדעה שלא לסמוך.[1] בגמרא (חגיגה טז ע"ב) מובא ספק בעניין הזוג השלישי - מי מהם היה נשיא ומי אב בית דין.

ייחוסו ככהן גדול

לפי המובא בסדר הדורות נמנה רבי יהודה ככהן והוא היה בנו של טבאי כהן גדול, וכן רבי יהודה בעצמו כיהן בתפקיד הכהן הגדול אחרי פטירת אביו.

לפי המייחסים אותו ככהן, נמנה רבי יהודה בן טבאי כדור שלישי באותו ייחוס של יוסי בן יועזר ורבי יהושע בן פרחיה שקדמוהו, שאף הם נמנו ככהנים.

אזכוריו במשנה ובגמרא

מלבד המחלוקת על הסמיכה, ידועה גם אמרתו המפורסמת במשנה באבות:

יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדינין. וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעינך כזכאין, כשקיבלו עליהם את הדין

כמו כן, התלמוד הבבלי מספר עליו:

אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם (בודד), להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם!
מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוּג, והיה קולו נשמע. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא, אמר להם: קולי הוא, תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע

ואילו התלמוד הירושלמי מספר על תקנה שתיקן יחד עם שמעון בן שטח:

ר' יוסי אמר: ר' יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גזרו טומאה על כלי מתכות

כלומר, כלי מתכת שנטמא בטומאת מת, שאדם שברו ועשה מהשברים כלי חדש - למרות שמהתורה הכלי טהור, גזרו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שהכלי ישאר בטומאתו. טעם הגזירה הוא שעל מנת לטהר כלי מתכת שנטמא בטומאת מת ללא שבירה, צריך להמתין שבעה ימים מטומאתו ולאחר מכן הכלי צריך טבילה והזאה ורק לאחר כל זה הכלי טהור. ואם ישברם ויעשה מהם כלי חדש ובכך יטהרם, יחשבו האנשים שכלי מתכת נטהרים ביום אחד.

גם בתלמוד הבבלי ישנו רמז לכך שתקנה זו ניתקנה על ידי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח:

שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות... דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים, ואמרו חכמים: יחזרו לטומאתן ישנה

שמעון בן שטח היה אחיה של שלומציון המלכה, והוא ויהודה בן טבאי היו ראשי החכמים בדור ההוא (נשיא ואב בית דין).

כמו כן, לדעת רבי יונה בירושלמי[3] תיקן רבי יהודה בן טבאי גם טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית.[4]

יהודה בן טבאי והקראים

הקראים בספרי ההיסטוריוגרפיה המאוחרים שלהם ניסו לִמְנות את יהודה בן טבאי כממשיך האמִתי של המסורת הקראית.[5] לדעתם, כשעלו שבי ציון חזרה לארץ ישראל, הביאו עימם שתי דרכים לפירוש התורה, ובכך נחלקו לשתי כתות: "כת התאנים הטובות", או "כת הצדיקים" שהמשיכו את המסורת של התורה הכתובה כפי שהייתה בימי המקרא. והכת השנייה שלימים נקראה כת הפרושים, זנחה את דרך התורה הכתובה, והביאה עימה פירושים שגויים שעוקרים את המקרא ממקומו.

לטענתם, בימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, הרג ינאי את כל חכמי ישראל בארץ, ורק שניים הצליחו להינצל: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. בעוד שיהודה בן טבאי שימר את התורה הכתובה, והמשיך את המסורת הפרשנית מימי המקרא, שמעון בן שטח ברח לאלכסנדריה במצרים, ואסף סביבו את כל הפרושים שפרשו מדרך התורה הכתובה. מאחר ששמעון בן שטח היה אחיה של שלומציון המלכה - אמו של אלכסנדר ינאי, הצליחה שלומציון להשפיע על בנה, ובכך ינאי אישר לשמעון בן שטח לחזור לארץ, מה שלא ניתן ליהודה בן טבאי. כשחזר שמעון בן שטח, טען שבידו נמצאת מסורת מימי משה רבינו לפירוש התורה, היא התורה שבעל פה, ומאז רוב העם נמשך אחרי כת הפרושים.

ככל הנראה, סיפור זה סופר לראשונה רק על ידי הקראים המאוחרים משנות ה-ר',[6] ומאז הם מחזיקים בטענה שעד שמעון בן שטח כל עם ישראל היה קראי, והוא זה שייסד בעצם את התורה שבעל פה ואת הזרם הפרושי. אפשר להבחין בכך גם מתוך דבריו של החכם הקראי אליהו בשייצי:

אם היה שמעון בן שטח נהרג כשאר החכמים שנהרגו היינו כולנו לעם אחד

מתוך הקדשתו לספרו "אדרת אליהו"

למעשה, לסיפור זה אין כל יסוד היסטורי. מה שכן, אפשר למצוא את מקור התפתחות האגדה הקראית בדבריו של רבי יהודה הלוי משנות ה-דת"ת בספר הכוזרי.[7] שם מספר החבר שהקראים נוסדו בתקופת יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. ומזה שהביא בהמשך רק את שמעון בן שטח כחכם ש"השיב הקבלה לאיתנה" - מצאו הקראים לאחוז ביהודה בן טבאי כממשיך המסורת הקראית.[8]

לקריאה נוספת

  • בנימין לאו, "יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח: צדק צדק תרדוף", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, 2006, עמ' 136-122.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מסכת חגיגה, דף ט"ז, עמוד א'
  2. מופיע בגרסה דומה עם מעט שינויים גם במסכת מכות, דף ה', עמוד ב', ובגרסה מקוצרת יותר בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ג'. אך נראה שהמקור הוא בתוספתא, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ו'.
  3. תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"א, הלכה א'
  4. דברים אלה (גם עניין כלי מתכת שחוזר לטומאתו וגם דברי רבי יונה) מופיעים גם בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ח', הלכה י'.
  5. "התפלגות בית ישראל לשניים, קראים ורבנים" באתר הקראים
  6. יהודה בן טבאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  7. מאמר שלישי פסקה סה.
  8. וזה הנוסח שבו משתמש רבי יהודה הלוי בעניין: " וְאַחֲרָיו יְהוּדָה בֶן־טָבַי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח וְחַבְרֵיהֶם. וּבִימֵיהֶם הִתְחִילָה דַּעַת הַקָּרָאִים, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁאֵרַע לַחֲכָמִים עִם יַנַּי הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה כֹהֵן וְהָיְתָה אִמּוֹ חֲשׁוּדָה שֶׁהִיא חֲלָלָה, וְרָמַז אֵלָיו אֶחָד מִן הַחֲכָמִים שֶׁאָמַר לוֹ: 'יַנַּי הַמֶּלֶךְ, רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת וְהַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן'. וִיעָצוּהוּ חֲבֵרָיו לְהַבְאִישׁ בַּחֲכָמִים וּלְכַלּוֹתָם וּלְהַגְלוֹתָם וְלַהֲמִיתָם. וְאָמַר לָהֶם: 'כַּאֲשֶׁר נְאַבֵּד הַחֲכָמִים מִמִּי נִלְמַד הַתּוֹרָה'. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כָּל הָרוֹצֶה יָבֹא וְיִלְמַד, וְאַל תַּרְגִּישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֶאֱמִין לָהֶם וְשָׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְהִגְלָה הַחֲכָמִים, וּבִכְלָלָם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וְהָיָה חֲתָנוֹ, וְנִתְקַלְקָלה הָרַבָּנוּת זְמָן מֻעָט, וְטָרְחוּ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה בְשִׁקּוּל דַּעְתָּם וְהַקָּשׁוֹתָם, וְנִלְאוּ וְלֹא יָכֹלוּ, עַד שֶׁהוּשַׁב שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתַלְמִידָיו מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְשָׁבָה הַקַּבָּלָה לְאֵיתָנָהּ. וּכְבָר הִשְׁרִישׁוּ הַקָּרָאִים שֹׁרֶשׁ עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ דוֹחִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתְחַכְּמִים בְּטַעֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעוֹשִׂין הַיּוֹם".


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0